מרדכי פרפרה נ. המוסד לביטוח לאומי

פסק-דין בתיק בג"ץ 6548/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6548/10 בפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן העותר: מרדכי פרפרה נ ג ד המשיב: המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיב: עו"ד ארנה רוזן-אמיר פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. העתירה שלפנינו הינה "גלגול שני" של עתירה שנידונה בפני בית משפט זה ונדחתה על הסף בפסק-דינו של השופט א' גרוניס, בהסכמת השופטים מ' נאור ו-ח' מלצר, מיום 25.1.10 (בג"ץ 9916/09, להלן: העתירה הראשונה). פרטי המקרה פורטו בפסק-דינו של השופט א' גרוניס, ואין מקום לחזור עליהם בפירוט. בתכלית הקיצור ייאמר, כי העותר נפגע בשנת 1987 בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה. בסמוך לכך, החליטה ועדה רפואית לעררים (להלן: הוועדה) לקבוע לו נכות צמיתה בשיעור של 0% החל מיום 13.7.88. בתום הליכים משפטיים שניהל העותר על-מנת להעלות את שיעור הנכות הצמיתה שנקבעה לו, ניתן ביום 12.6.90, בהסכמת הצדדים, פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (כב' השופט י' לובוצקי), שהורה על החזרת עניינו של העותר לוועדה, על-מנת שזו תנמק החלטתה תוך התייחסות לחוות דעת שהוצגה מטעם העותר (להלן: חוות הדעת מטעם העותר). 2. בשנת 2005, הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי בבאר שבע בטענה כי פסק הדין משנת 1990 לא בוצע, וכנגזרת מכך, דרש לקבוע את דרגת נכותו הצמיתה בשיעור של 19%, לפי חוות הדעת שהוגשה מטעמו. לאחר שתביעתו נדחתה על-ידי בית הדין האזורי בבאר שבע, ערער העותר לבית הדין הארצי. ערעור זה נדחה אף הוא, אך בית הדין הארצי ראה להחזיר את הדיון בעניינו של העותר לוועדה רפואית, שבה יהיה חבר אורטופד, על-מנת שזו תדון בדרגת נכותו של העותר, תוך התחשבות במסמכים רפואיים שונים ובחוות הדעת מטעם העותר. גם פסק-דין זה לא בוצע, ולכן הוגשה העתירה הראשונה, שבגדרה חזר העותר וביקש כי תיקבע לו נכות צמיתה בשיעור של 19%. כמו-כן, הלין העותר על כך שגם פסק דינו החדש של בית הדין הארצי לעבודה איננו מבוצע, והוא טרם זומן לבדיקה בפני ועדה רפואית. 3. בית משפט זה דחה את העתירה על הסף על שני ראשיה. לעניין דרישת העותר כי שיעור הנכות ייקבע לאלתר על-ידי בית המשפט ללא דיון בוועדה הרפואית, נקבע כי מדובר – הלכה למעשה – בניסיון לערער על הכרעות בתי הדין לעבודה. נוכח אמות המידה המצומצמות להתערבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בפסק דין של בתי הדין לעבודה, נקבע כי במקרה דנן לא קמה עילה לעשות כן. בית משפט זה דחה גם את טענותיו של העותר בעניין ביצועו של פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, הואיל ולפי קביעתו, זכה עניין זה למענה הולם. העותר, כך נקבע, זומן לבדיקה בפני ועדה רפואית, הגם שהדבר נעשה לאחר הגשת העתירה. עוד נקבע, כי במסגרת פעולתה של הוועדה, היא יכולה לזמן את העותר לבוא בפניה ולקבל ממנו מסמכים רלוונטיים ככל שאלו מצויים ברשותו, ואין היא מוגבלת לחוות הדעת שהוגשה מטעמו בלבד. 4. עניינו של העותר אכן הובא בפני ועדה רפואית ביום 23.3.10. לאחר שהוועדה דנה בעניינו של העותר, בנוכחותו, היא ביקשה לעיין בתיקו הרפואי על-מנת לבדוק האם קיימות בו בדיקות שונות מהשנים הראשונות שלאחר התאונה, הנדרשות לשם החלטה בעניינו. בהמשך, סיכמה הוועדה כי לאחר קבלת התיק הרפואי של העותר, תישקל אפשרות להפנותו לחוות דעת נוירולוגית. ביום 8.6.10 התכנסה הוועדה בשנית, ללא נוכחות העותר, וביקשה כי תינתן בעניינו חוות דעת נוירולוגית. העותר זומן להופיע בפני רופא נוירולוג בשתי הזדמנויות שונות, אך לא הגיע. 5. בעתירה שלפנינו, מלין העותר על זימונו לבדיקה נוירולוגית, וטוען כי מדובר בחריגה מפסקי הדין משנת 1990 ו-2007, שעניינם חוות דעת אורטופדית בלבד. הסעד המבוקש בעתירה זו הוא, כמו בעתירה הראשונה, כי תיקבע לעותר דרגת נכות צמיתה בשיעור של 19%. המשיב, מצידו, טוען כי דין עתירה זו להידחות על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין. לשיטתו, השאלות המועלות בעתירה נידונו והוכרעו על-ידי בתי הדין לעבודה וכן על-ידי בית משפט זה בעתירה הראשונה. גם לגופם של דברים, נטען כי עניינו של העותר נידון בימים אלה בפני הוועדה הרפואית, כמצוות פסקי הדין של בתי הדין לעבודה משנת 1990 ו-2007, וכהוראות פסק הדין בעתירה הראשונה. טרוניותיו של העותר על הרכב הוועדה ועל עצם זימונו להופיע בפניה, נדחו בפסק-דינו של בית משפט זה בעתירה הראשונה. לטענת המשיב, התנהלותו של העותר מעלה ספק באשר לנכונותו לשתף פעולה ולהביא לסיום הפרשה. בנוסף, מעיר המשיב כי השגותיו של העותר על פעילותה של הוועדה הרפואית בעניינו עשויות להיחשב כעילה שונה וחדשה, ועליו למצות הליכים בבית הדין האזורי לעבודה בעניין זה עובר לפנייתו לבית משפט זה. בתשובתו לתגובת המשיב, טוען העותר כי קיימים סימני שאלה לגבי אופן התנהלותו של המשיב בעניינו. בין היתר, טוען העותר כי תיקו הרפואי לא בוער, למרות שהדבר נטען על-ידי המשיב בהזדמנויות קודמות. 6. דין העתירה להידחות על הסף. בעתירה שלפנינו, חוזר העותר על טענות שנידונו והוכרעו בפסק-דינו של בית משפט זה בעתירה הראשונה, לרבות בשאלת סמכויותיה ואופן פעולתה של הוועדה הרפואית, ועותר לקבלת סעד זהה לזה שהתבקש. בעניינן של טענות אלה אכן קיים מעשה בית דין, ודין העתירה להידחות מטעם זה (ראו למשל: בג"ץ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים (לא פורסם, 11.4.07), סעיף 9 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). בצד האמור, יוער כי אין חולק שביצוע פסקי הדין בעניינו של העותר התעכב באופן ממשי, והדבר קיבל ביטוי בפסיקת ההוצאות בפסק-הדין בעתירה הראשונה. עם זאת, עניינו של העותר הובא זה מכבר בפני הוועדה הרפואית ויש לאפשר לה לפעול כחוכמתה. אפילו אין דעתו של העותר נוחה מהתנהלות הוועדה הרפואית בעניינו, והוא סבור כי היא חרגה מן ההנחיות שניתנו לה, עתירה לבית משפט זה אינה האפיק הדיוני המתאים לדון בטענות אלה, הואיל ומדובר בעילה חדשה שטרם נידונה במסלול הערעורי המתאים. בהקשר זה, עומד לעותר סעד חלופי, שאותו הוא לא מיצה, ודין העתירה – בכל שאמור בטענות המכוונות להתנהלות ועדה זו – להידחות מטעם זה (השוו: בג"ץ 4314/06 שיבלי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 6.9.07)). לפני חתימה, אעיר כי תקוותי היא שהצדדים יפעלו בשיתוף פעולה וברצון טוב על-מנת להביא פרשה זו – שנמשכה זמן רב מעבר לרצוי – לידי סיום מהיר. העתירה נדחית איפוא על הסף. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ז חשון התשע"א (25.10.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10065480_M02.doc יב מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il