סוליקה עמר נ. בנק לאמי לישראל בע"מ - סניף נתיבות

פסק-דין בתיק ע"א 6547/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6547/12 לפני: כבוד הנשיא (בדימ') א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית המערער: שי עמר (כיורש עזבונה של המנוחה סוליקה עמר ז"ל) נ ג ד המשיב: בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף נתיבות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בת"א 7085/06 שניתן ביום 28.05.2012 על ידי כבוד השופטת צ' צפת תאריך הישיבה: ט"ו באלול התשע"ד (10.09.2014) בשם המערער: עו"ד שירה מויאל בשם המשיב: עו"ד דניאל גרטנר, עו"ד מיכאל סיינר ועו"ד מיכל בוקובזה-דוברובסקי פסק-דין השופט י' עמית: עניינו של הערעור שבפנינו בתוקפם של שעבודים שנרשמו על נכסים של המנוחה סוליקה עמר ז"ל (להלן: המנוחה), להבטחת חוב חברה שבבעלות שניים מבניה, תוך שימוש ביפוי כוח כללי שניתן על ידה שבע שנים לפני כן. רקע עובדתי 1. המנוחה, ילידת 1938, ניהלה בעבר חשבון בנק אצל המשיב (להלן: הבנק). עזבון המנוחה – באמצעות בנה שי, יורשה היחיד מכוח צוואה – הוא המערער שבפנינו (להלן: המערער). ביום 4.8.1992 חתמה המנוחה על יפוי כוח כללי נוטריוני המייפה את כוחו של בנה, יהודה (ג'יי) אמיר (להלן: יהודה), לפעול בשמה ומטעמה (להלן: יפוי הכוח הכללי). ביום 5.6.1995 חתמה המנוחה על ערבות מתמדת מוגבלת בסכום, וכן שעבדה מספר תכניות חסכון (להלן: הערבות המוגבלת) לטובת חברת אמיר בניה ופיתוח (1991) בע"מ (להלן: החברה), שבבעלות בניה יהודה ונפתלי. לגרסת הבנק, פקידה בסניף בשם דינה פרטוק (להלן: פרטוק) החתימה את המנוחה על הערבות המוגבלת בביתה. המנוחה, ששכלה אחד מבניה ושמו סם אמיר ז"ל (להלן: סם), פנתה ביום 19.7.1996 כיורשת עזבון בנה סם ז"ל, למנהל סניף הבנק דאז מר אריה בן שמעון (להלן: בן שמעון), בבקשה לבטל משכנתא להבטחת חובות החברה, שנרשמה בשעתו לטובת הבנק על נכס שהיה שייך לבנה המנוח. בן שמעון העלה את הדברים על הכתב בשמה של המנוחה במסמך מיום 19.7.1996 המנוסח כמכתב המופנה מהלקוח אל הבנק, וביום 7.8.1997 נמחקה המשכנתא. בנוסף, במכתב מיום 22.7.1997 הודיע הבנק למנוחה כי בהתאם לבקשתה, היא משוחררת מכל התחייבות כלפיו לפי כתב הערבות המוגבלת. ביטול הערבות המוגבלת ומחיקת המשכנתא על הנכס של הבן סם ז"ל, נעשו לאחר שהועברו לחשבון החברה סכומי כסף, בין היתר, בעקבות פרעון תכנית חסכון (ככל הנראה אחת התכניות אשר שועבדו על ידי המנוחה). אקדים ואסב תשומת לב הקורא, כי מכאן ואילך אין כל מסמך החתום על ידי המנוחה באופן אישי. 2. ביום 29.4.1999 נחתמו על ידי יהודה בשם המנוחה שני יפויי כוח בלתי חוזרים מאושרים נוטריונית, בהם הוא מייפה את כוחם של עורכי הדין של הבנק לרשום שני שעבודים לזכות הבנק על שני נכסי מקרקעין של המנוחה. בנוסף, נחתמו ביום 18.5.1999 על ידי החברה כלווה, ועל ידי יהודה בשם המנוחה כממשכנת, שני שטרי משכון והמחאת זכויות על דרך השעבוד. אציין כי מעיון במסמכים, יכול להיווצר הרושם כי כביכול המנוחה חתמה בעצמה, באשר הבנק אפילו לא טרח לציין כי יהודה חותם על המסמכים בשם המנוחה מכוח יפוי הכוח הכללי. בד בבד, ביום 18.5.1999 הוציא הבנק למנוחה "הודעה לממשכן להבטחת חובת צד ג'" (המדובר בשני מסמכים, אחד מהם אינו נושא תאריך, לא חתום, ולא מסומנים בו הפרטים) ואשר לטענת הבנק, נשלחו למנוחה בכתובתה בדואר. מכוח מסמכי השעבוד שנחתמו על ידי יהודה, רשם הבנק ביום 19.5.1999 שני שעבודים חדשים על נכסי מקרקעין בבעלות המנוחה להבטחת חובות החברה וחובותיהם של יהודה ונפתלי, האחד עד לסך של 120,000 דולר והשני עד לסך של 60,000 דולר (להלן: השעבודים). שעבודים אלה עומדים במרכז דיוננו, באשר לטענת המנוחה, כבר בשנת 1997 היא הודיעה לבנק על "התנתקות" מהחברה ומבניה יהודה ונפתלי, וממילא לא ידעה כי נעשה שימוש ביפוי הכוח לרישום השעבודים. 3. ביום 4.5.1999, זמן קצר לפני שנרשמו השעבודים, חתמה המנוחה על יפוי כוח כללי נוטריוני נוסף לזכות בנה יהודה (להלן: יפוי הכוח הנוסף), וזה הומצא לבנק, לגרסתו-שלו, רק ביום 3.2.2000. ביום 23.2.2001 חתם יהודה על מסמכי שעבוד רכב פולקסווגן שהיה רשום על שם המנוחה לזכות הבנק, וזאת מכוח יפוי הכוח הנוסף (מסמכי השעבוד לא הוצגו על ידי הצדדים, אך כך ניתן להסיק ממכתב הבנק למנוחה מיום 13.9.2005). ביום 14.5.2001 סגרה המנוחה את חשבונה בבנק. 4. על פי המצהירים מטעם הבנק, בחודש אוגוסט 2003 הגיעה המנוחה לסניף הבנק והודיעה כי היא מבקשת שנכסיה לא ישמשו עוד בטחון לחשבון החברה. לאור הודעה זו, ביום 25.8.2003 הוציא הבנק מכתב לחברה המתחיל במילים "נוכח ביטול ערבותה של הגב' עמר סוליקה [...]" בו הוא מודיע לחברה על הקפאת מסגרת האשראי ועל כך שהחברה נדרשת לסלק את כל חובותיה לבנק עד ליום 15.10.2003. אציין כי הבנק לא הציג כל פנייה בכתב של המנוחה בבקשה לבטל את ערבותה, במכתב הבנק לא צוין באיזו ערבות מבוטלת מדובר, והבנק לא הציג כל מסמך ערבות נוסף, מעבר לערבות המוגבלת של המנוחה, שכאמור בוטלה כבר ביום 22.7.1997. לכן, אמירת הבנק במכתב אודות ביטול ערבותה של המנוחה, אינה משקף נכוחה את הדברים, ונראה כי הכוונה היא שהמנוחה הגיעה בחודש אוגוסט 2003 לסניף הבנק ודרשה לבטל את השעבודים, שנחתמו, לטענתה, ללא ידיעתה. בשנים 2005-2003, שלח הבנק למנוחה מספר מכתבי תזכורת אודות השעבוד להבטחת חובות החברה. מלבד מכתב מטושטש אחד שניתן לקרוא בו בקושי את התאריך 2003, שאר המכתבים נושאים תאריכים בין השנים 2005-2004, כאשר אין חולק כי לכל הפחות כבר בחודש אוגוסט שנת 2003 המנוחה כפרה בתוקפם של השעבודים. ביום 19.7.2005, פתח הבנק בהליכי מימוש בהוצאה לפועל של השעבודים. לאור זאת, הגישה המנוחה את תביעתה לבית משפט קמא, במסגרתה עתרה להורות על ביטול השעבודים. להשלמת התמונה אציין כי הבנק הגיש תובענה כספית נגד החברה, יהודה ונפתלי בגין חוב החברה. נפתלי והחברה הגישו כתב תביעה שכנגד בו נטען כי הבנק התרשל בכך שאפשר ליהודה לעשות בחשבון כבשלו, על אף שעל פי החלטת החברה רק חתימה משותפת של שני בעלי המניות מחייבת את החברה. תביעת הבנק לא נדונה בשל הליכי פשיטת הרגל שהתנהלו נגד נפתלי, והתביעה שכנגד נדחתה בשל התיישנות (ת"א (שלום ב"ש) 5536/06 (9.9.2014)). אלו העובדות כפי שעולות מהמסמכים שהוצגו על ידי הצדדים. עובדה נוספת שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים היא שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב. ההליך בבית משפט קמא ועיקרי טענות הצדדים 5. כאמור, המנוחה עתרה למתן פסק דין הצהרתי לפיו אין תוקף לשעבודים. המנוחה הגישה תצהיר עדות ראשית והדיונים התמשכו ונדחו מעת לעת נוכח מחלתה ואי-התייצבותה במועדים שנקבעו לחקירתה. במהלך חקירתה של המנוחה עלה ספק לגבי כשירותה הקוגניטיבית, ובא כוחה ביקש לצרף חוות דעת בנושא ולקבל את תצהיר העדות הראשית של המנוחה מבלי להתחשב בחקירתה הנגדית. בית משפט קמא דחה בקשה זו בהחלטתו מיום 30.3.2011, ובפסק דינו ציין כי עולה ספק באשר לכושרה הקוגניטיבי של המנוחה במועד הגשת התצהיר. 6. לטענת המערער, בשנת 1997, פנתה אמו המנוחה למנהל הסניף בן שמעון בשנית, וביקשה, בהמשך לבקשתה לבטל את המשכנתא שנרשמה לזכות הבנק על הנכס של סם ז"ל, לבטל גם את הערבות המוגבלת וגם את יפוי הכוח הכללי. אלא שבן שמעון העלה את בקשתה של המנוחה על הכתב באופן חלקי והתייחס לביטול המשכנתא בלבד. עוד נטען כי לבקשת בן שמעון, ביקשה המנוחה מבנה-המערער להעלות את הדברים על הכתב ובהתאם לכך נשלח לבנק מכתב ביום 17.7.1997 וזו לשונו: "בהמשך לפנייתי אליך ולבקשתך לכתוב לך את דרישתי אני מבקשת לבטל את הערבות שלי לחברת הבניה של הבנים שלי חברת אמיר. אני מבקשת לבטל את השעבוד שקיים במבנה שלי באזור התעשייה בנתיבות שעבר אלי בירושה מהבן שלי שמואל ז"ל. ואני מבקשת לבטל את ייפוי הכוח שנתתי לבן שלי יהודה להשתמש בו אצלכם בבנק" (הדגשה הוספה – י"ע). בית משפט קמא קבע כי המסמך עליו נסמכת טענת המנוחה כי ביקשה לבטל את יפוי הכוח הכללי, אינו נושא את חותמת הבנק ואין כל ראיה כי המסמך נכתב בשנת 1997 והתקבל על ידי הבנק במועד זה. המכתב הוזכר לראשונה אך בשנת 2005 במסגרת התנגדות המנוחה בתיק ההוצאה לפועל, למרות שהשעבודים נודעו למנוחה ולמערער שנים קודם לכן. נקבע כי המנוחה ידעה שיפוי הכוח הכללי עליו חתמה בשנת 1992 מופקד בבנק ומשמש את בנה יהודה לצורך הבטחת פעולות החברה, שאם לא כן לא הייתה טוענת שביקשה לבטלו בשנת 1997, וכי המנוחה לא הוכיחה כי ביקשה לבטל את יפוי הכוח הכללי כאמור בתקנה 5 לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1995, או בכל דרך אחרת. עוד נקבע כי ממכלול הנתונים עולה שהמנוחה ידעה אודות שעבוד נכסיה בשנת 1999, וכי שטרי השעבודים נחתמו כדין בהתאם להחלטת מועצת המנהלים של החברה מיום 29.4.1999 שהומצאה לבנק, ולפיה מוסמך יהודה לחתום לבדו על המסמכים הנדרשים לצורך השעבודים. באשר לטענת המנוחה בדבר הפרת חובת הנאמנות של הבנק, נקבע כי משידעה המנוחה כי יפוי הכוח הופקד בבנק על מנת לעשות בו שימוש כדי לערוב לחובות החברה וכי יפוי הכוח לא בוטל, ומאחר שיהודה כמיופה כוח עשה בו שימוש בהתאם לייעודו, אין בכך פעולה חריגה המצדיקה מתן הסעד המבוקש. על רקע קביעות אלה, דחה בית משפט קמא את התביעה. 7. הערעור שלפנינו נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל החלטת הביניים מיום 30.3.2011, לפיה נדחתה בקשת המנוחה להגיש חוות דעת רפואית ולקבל את תצהיר עדותה הראשית מבלי להתחשב בחקירתה הנגדית. המערער טען כי יפוי הכוח הכללי נועד לשחרר את המנוחה מניהול ענייניה השוטפים ולא לשם הבטחת פעילות החברה, וכי המנוחה ביטלה את יפוי הכוח הכללי עוד בשנת 1997, עת ביקשה להפסיק לערוב לחובות החברה, דרישה שנענתה על ידי הבנק. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא נתן משקל לחובות החלות על הבנק כתאגיד בנקאי, בפרט נוכח נסיבותיה של המנוחה – אישה מבוגרת שאינה יודעת קרוא וכתוב – ובאשר עסקינן בפעולה מיוחדת וחריגה של רישום שעבוד על נכסיה. נטען כי היה על הבנק ליתן הודעה מקדימה למנוחה ולברר את רצונה טרם רישום השעבודים, כי הבנק היה יכול לעשות כך בנקל, ומשלא עשה כן יש לבטל את השעבודים שנרשמו. 8. מנגד, הבנק תמך במסקנות בית משפט קמא וטען כי ענייננו בקביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן. הבנק לא חלק על כך שבשנים 1997-1996 פנתה המנוחה למנהל הבנק על מנת למחוק את המשכנתא שרבצה על הנכס של בנה סם ז"ל ובדרישה לבטל את ערבותה המוגבלת מיום 5.6.1995. לטענת הבנק, המנוחה לא דרשה באותו מועד לבטל את יפוי הכוח הכללי, ורק בשנת 2003 הודיעה לראשונה כי היא מבקשת להפסיק לערוב לחשבון החברה. בדבר חובת הבנק ליידע את המנוחה טרם רישום השעבודים, נטען כי מדובר בהרחבת חזית, ומכל מקום, לבנק לא הייתה כל סיבה לחשוד בהיקף ההרשאה נוכח הלשון המפורשת של יפוי הכוח הכללי. אקדים אחרית לראשית ואומר כי דין הערעור להתקבל. האם בוטל יפוי הכוח הכללי על ידי המנוחה עוד טרם רישום השעבודים? 9. המערער טען כי אמו המנוחה ביטלה את יפוי הכוח הכללי, מכוחו חתם יהודה על מסמכי השעבודים. לטענת המערער, המנוחה ביקשה כבר בשנת 1996 לבטל את ערבותה המוגבלת להבטחת חובות החברה ולבטל את המשכנתא שרבצה על הנכס אותה ירשה מבנה סם ז"ל. בהמשך ביקשה לבטל גם את יפוי הכוח הכללי. כל זאת, על רקע סכסוך שנתגלע בין שני בניה, האחים יהודה ונפתלי שניהלו את החברה. נטען כי הדרישה עלתה לראשונה בעל פה בפגישתה של המנוחה עם בן שמעון, ולאחר מכן העלתה את הדברים על הכתב באמצעות המערער, במכתב הנושא תאריך 17.7.1997. כאמור, בית משפט קמא לא היה נכון להכיר במכתב זה כאותנטי, משלא הוכח כי המכתב אכן נשלח בתאריך זה והגיע לבנק, בהיעדר חותמת "נתקבל" ובהתחשב בכך שלא נמצא העתק של המכתב בבנק. לכך יש להוסיף את התהייה, מדוע בקשתה של המנוחה לבטל גם את יפוי הכוח, לא בא זכרה בבקשה שנכתבה בשמה על ידי בן שמעון כבר בשנת 1996, או מדוע לא הועלתה על הכתב בשנת 1997. 10. אני נכון לאמץ קביעה זו של בית משפט קמא, גם אם בדוחק. אין חולק כי כבר בשנת 1996 המנוחה דרשה לבטל את ערבותה המוגבלת ואת המשכנתא שרבצה על הנכס של סם ז"ל. בכך גילתה המנוחה דעתה כי היא מבקשת להתנתק מערבותה לחברה, דרישה שנענתה על ידי הבנק שביטל את המשכנתא והודיע לה במכתבו מיום 22.7.1997 גם על ביטול הערבות המוגבלת. ודוק: עד לשנת 1997 הבנק לא עשה שימוש ביפוי הכוח הכללי, ממילא ספק אם המנוחה זכרה או הייתה ערה בכלל לצורך לדרוש גם את ביטול יפוי הכוח הכללי. לכן, גם אם אניח לטובת הבנק כי המנוחה לא ביטלה את יפוי הכוח הכללי וכי המכתב הנושא תאריך 17.7.1997 לא נשלח כלל, או שנשלח אך לא הגיע אל הבנק, השאלה העיקרית הצריכה לענייננו היא אם הבנק היה רשאי לעשות שימוש ביפוי הכוח הכללי על מנת לשעבד את נכסי המנוחה, שנתיים לאחר שהמנוחה הביעה דעתה באופן נחרץ כי ברצונה לנתק מגע מהחברה, ומבלי ליידע את המנוחה על כך. 11. בית משפט קמא התייחס לטענה זו בשולי פסק הדין, וקבע כי משידעה המנוחה כי יפוי הכוח הכללי הופקד בבנק לשימוש בעת הצורך לשם מתן ערבות לחובות החברה, ומשנקבע כי יפוי הכוח לא בוטל, הרי שנעשה בו שימוש בהתאם לייעודו ואין בכך פעולה חריגה המצדיקה ביטול השעבודים. דעתי שונה. לטעמי, הבנק הפר באופן בוטה את חובת הזהירות כלפי המנוחה, בכך ששעבד את נכסיה מאחורי גבה ללא ידיעתה, תוך שימוש ביפוי כוח כללי שניתן על ידה שבע שנים לפני כן, ושנתיים לאחר שהמנוחה גילתה דעתה באופן חד-משמעי כי אינה נכונה לערוב לחובות החברה. אך תחילה אקדים מילים מספר על חובת הזהירות של הבנק. החובות החלות על הבנק כמוסד בנקאי 12. מערכת היחסים בין הלקוח ובין הבנק איננה כמערכת יחסים רגילה. מעמדם המיוחד של הבנקים נקבע והתעצב בפסיקת בתי המשפט, בין השאר, נוכח תפקידם המרכזי בחיי המסחר והכלכלה, האמון שהציבור הרחב רוחש להם, תפיסתם כגופים "מעין ציבוריים" ובשל הידע והכישורים המקצועיים והטכניים המצויים בידיהם. אלו הופכים את הבנק למונע הנזק הזול ביותר, ועל כן נקבע כי על הבנק מוטלות "חובות מיוחדות" (ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ, פסקה 16 והאסמכתאות שם (29.6.2014) (להלן: עניין סולכור); ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 585 (1994) (להלן: עניין צבאח); ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי, פסקה 9 והאסמכתאות שם (10.3.2009) (להלן: עניין שני); ע"א 8098/09 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ – סניף חדרה, פסקאות 16-15 והאסמכתאות שם (3.1.2012) (להלן: עניין כהן); רות פלאטו-שנער דיני בנקאות: חובת האמון הבנקאית 542 (2010) (להלן: פלאטו-שנער); רוי בר-קהן ערבות 309 (2006); סיני דויטש "יחסי בנק-לקוח – אספקטים חוזיים וצרכניים" ספר זיכרון לגד טדסקי – מסות במשפט אזרחי 163 (יצחק אנגלרד, אהרן ברק, מרדכי א' ראבילו וגבריאלה שלו עורכים, 1995)). 13. שלוש חובות עיקריות מוטלות על הבנק כלפי לקוחותיו וכלפי צדדים שלישיים והן: חובת תום לב, חובת זהירות וחובת נאמנות (עניין כהן, פסקה 16). במקרה דנן, ענייננו מתמקד בחובת הזהירות של הבנק לנקוט אמצעים שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין, לנהוג בכספי הלקוח במיומנות ובזהירות ראויות ולדאוג כי כספו או נכסיו של הלקוח המופקדים בבנק לא ייפגעו (ע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ, פ"מ מה(3) 265, 274 (1991) (להלן: עניין כחולי)). חובת הזהירות חלה גם כלפי צדדים שלישיים המושפעים מהשירותים שנותן הבנק (גלעד נרקיס ומירב מור חובות החלות על הבנקים כרך א 281-278 (2002) (להלן: נרקיס ומור); דנ"א 10512/04 בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, פסקה 11 והאסמכתאות שם (19.1.2005); עניין סולכור, פסקה 16 והאסמכתאות שם). חובה זו יכולה להיגזר מהחובה החוזית לנהוג "בדרך מקובלת ובתום לב", ובהיעדר יחסים חוזיים, מדיני הנזיקין היוצרים חובת זהירות בין הבנק לבין אלו שניתן לצפות שייפגעו מרשלנותו (עניין שני, פסקה 9; נרקיס ומור, בעמ' 279-276). 14. ככלל, בעת בחינת רמת הזהירות המוטלת על הבנק, נקודת המוצא היא שברוב המקרים נותני ההוראות לבנק הם אנשים ישרים, ולא חלה על הבנק חובת חקירה מקיפה ביחס לפעולות שעל פניהן נחזות כשרות ותקינות. לצד זאת, קיימים מקרים ומתקיימות נסיבות המטילות חובה על הבנק לחקור ולדרוש באשר לכשרות הפעולה, גם אם על פניה היא מעוגנת בהרשאה תקפה (עניין כהן, פסקה 18; עניין כחולי, בעמ' 275; דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פורסט, פ"ד מז(5) 31, 55-53 (1993) (להלן: עניין פרוסט)). האמצעים שעל הבנק לנקוט כ"בנק סביר" משתנים ממקרה למקרה על פי נסיבותיו, כתלות ברמת החשד ובהיקף האמצעים שהבנק נדרש להשקיע. לשם בחינת רמת הזהירות המוטלת על הבנק הכירה הפסיקה בשיקולים שונים, כגון: סוג הפעילות ועד כמה היא שגרתית או חריגה ביחסי הבנק-לקוח; מידת הדחיפות שבביצוע הפעולה; ואישיותו ויכולותיו של הלקוח, לרבות גילו, רמת השכלתו ואופי היחסים שהתפתחו בינו לבין הבנק (עניין פרוסט, בעמ' 63-57; ע"א 10691/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מולר, פסקה 13 והאסמכתאות שם (28.8.2007); עניין צבאח, בעמ' 592. השוו: פלאטו-שנער, בעמ' 100-97, 255-251, שם נידונים השיקולים המעצבים את מידת חובת האמון הבנקאית ואת היקף חובת הגילוי הבנקאית).ׂ מהתם להכא 15. על רקע האמור לעיל, נקל עלי להגיע למסקנה כי הבנק הפר את חובת הזהירות כלפי המנוחה. הבנק טען כי נושא זה הוא בבחינת הרחבת חזית. בית משפט קמא לא התייחס לטענה זו בפסק דינו, ואיני רואה לקבלה. הטענות בדבר הפרת חובות הבנק בגין שימוש ביפוי הכוח הכללי, שהמנוחה האמינה כי מבחינתה בוטל, עמדו בגדר המחלוקת כפי שעוצבה בכתבי הטענות של הצדדים וההליך התנהל באספקלריה זו. בכתב התביעה נטען להפרת חובת תום הלב, ובנסיבות המקרה דנן, השימוש ביפוי הכוח כללי ליצירת השעבודים יכול להיכנס גם לגדר הפרה של חובת תום הלב המעוגנת בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (השוו: רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נג(4) 804, 815-814 (1999)). לא למותר לציין כי המנוחה פנתה גם למפקח על הבנקים, עוד טרם הגשת התביעה, והלינה על כך שהבנק הפר את חובות האמון ותום הלב כלפיה, ולא נהג בהתאם לנדרש במערכת היחסים המיוחדת שבין בנק-לקוח. 16. אחזור ואעמיד נגד עיננו את העובדות הצריכות לעניין על פי הסדר הכרונולוגי: (-) ביום 8.4.1992 נחתם על ידי המנוחה יפוי הכוח הכללי בו היא מייפה את כוחו של בנה יהודה. (-) ביום 5.6.1995 חתמה המנוחה על ערבות מוגבלת בסכום ושעבדה מספר תכניות חסכון. (-) ביום 19.7.1996 פנתה המנוחה לבן שמעון בבקשה לבטל את המשכנתא שרבצה על הנכס של סם ז"ל. (-) ביום 22.7.1997, הודיע הבנק למנוחה כי היא משוחררת מכל התחייבויותיה על פי כתב הערבות המוגבלת. (-) ביום 7.8.1997 נמחקה גם המשכנתא על נכסו של סם ז"ל. (-) ביום 29.4.1999 חתם יהודה, מכוח יפוי הכוח הכללי, על שני ייפוי כוח לזכות עורכי הדין של הבנק – בבחינת שלוח הממנה שלוח – בו הוא מייפה כוחם לרשום שעבוד על שני נכסים של המנוחה. ביום 18.5.1999 חתם יהודה, מכוח יפוי הכוח הכללי, גם על שטרי משכון על נכסי המנוחה. למחרת, ביום 19.5.1999, רשם הבנק שני שעבודים מוגבלים בסכום על שני נכסים של המנוחה. (-) ביום 4.5.1999 המנוחה חתמה על יפוי כוח כללי נוסף לטובת יהודה, אשר הועבר לבנק, לפי טענתו, רק ביום 3.2.2000 ומכוחו, ככל הנראה, נרשם בשנת 2001 משכון להבטחת חובות החברה על רכב הרשום בבעלותה של המנוחה. (-) בשנת 2001 סגרה המנוחה את חשבונה בסניף הבנק. (-) ביום 25.8.2003 הוציא הבנק מכתב לחברה המתחיל במילים "נוכח ביטול ערבותה של הגב' עמר סוליקה [...]" ומודיע לחברה על הקפאת מסגרת האשראי ועל כך שהחברה נדרשת לסלק את כל חובותיה לבנק עד ליום 15.10.2003. 17. הנה כי כן, יהודה קיבל מהמנוחה יפוי כוח כללי בשנת 1992. חמש שנים לאחר מכן, הבנק נעתר לדרישת המנוחה וביטל שתי בטוחות שניתנו להבטחת חובות החברה: משכנתא על נכס שהמנוחה ירשה וערבותה המוגבלת של המנוחה. פעולות אלה מדברות בעד עצמן ומעידות כי המנוחה ביקשה לנתק עצמה מכל קשר אל החברה. על כך שביטול המשכנתא נתפס כאקט חריג, אנו למדים גם מעדותו של בן שמעון: "אני עבדתי 40 שנה בבנק וזה המקרה הראשון שהיה לי זה לא שיגרתי שבן אדם ורוצה לבטל את הנכס שנתן כשיעבוד, זה לא נפוץ בדרך כלל. כי זה הנכס שלה. אצלי זה היה המקרה חריג ואני יידעתי את הנהלת המרחב באותו יום. זה חריג כי לא יכולתי להענות מיד לבקשתה היות וזה שימש כביטחון לחבויות שהיו" (פרוטוקול הדיון מיום 17.10.2010, בעמ' 26 שורות 13-10). והנה, בחלוף שבע שנים מחתימת יפוי הכוח הכללי, שנתיים לאחר שהמנוחה כבר סמוכה ובטוחה כי אינה ערבה בכל דרך שהיא לחברה, יהודה עושה שימוש ביפוי הכוח הכללי ומשעבד לבנק שני נכסים של המנוחה להבטחת חובות החברה כלפי הבנק. דעת לנבון נקל, כי ביטול הערבות המוגבלת וביטול המשכנתא בשנת 1997 על ידי המנוחה, אינם מתיישבים כלל וכלל עם "הסכמתה" לרשום לטובת הבנק שעבודים על נכסיה בשנת 1999. כפי שכבר ציינתי לעיל, הבנק אפילו לא טרח לציין על מסמכי השעבוד כי חתימתו של יהודה על המסמכים נעשית מכוח יפוי הכוח הכללי, ומי שמעיין בשני יפויי הכוח לבנק ובשני שטרי המשכון שנחתמו על ידי יהודה מכוח יפוי הכוח הכללי, יכול לסבור כי המנוחה עצמה חתמה עליהם. אך מעבר להיבט הטכני-חזותי, שאין להקל בו ראש, ענייננו במשכון להבטחת חובו של אחר, ועל פי סעיף 12 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967, דינו של בעל הנכס-המשעבד כדין מי שערב לאותו חיוב. דהיינו, מכוח החוק רואים את המנוחה כמי שערבה לחובות החברה. כשם שהבנק חב כלפי ערב בחובת גילוי והסבר, כך הבנק חב כלפי המנוחה. 18. יהודה היה רשאי לכאורה לפעול מכוחו של יפוי הכוח הכללי משנת 1992. אלא שאין די בכך כדי לפטור את הבנק מלברר אם הפעולות שבוצעו על ידי יהודה כמיופה כוח אכן נעשו על דעתה של המנוחה. זאת, באשר יהודה פעל למען אינטרסים שלו ושל החברה, כאשר באותה עת הבנק ידע, או צריך היה לדעת, כי אלו אינם תואמים לאינטרסים של המנוחה, שכבר הביעה שנתיים לפני כן את רצונה להינתק מהחברה (השוו: עניין כהן, פסקאות 25-20; עניין שני, פסקה 9; עניין כחולי). הלכה עמנו כי לבנק חובת זהירות כלפי צדדים שלישיים וכי על הבנק לנקוט משנה זהירות כאשר בנכס מושא העסקה יש או יכולות להיות זכויות גם לצד ג' (ע"א 4530/10 בנק הפועלים בע"מ נ' זועבי (10.2.2015)), ובמקרה דנן, הזכויות בשני הנכסים היו של המנוחה. יפים לעניין זה דברים שאמרתי בהקשר אחר בפרשה שונה: "צא ולמד, כי על בנק להתנהג בזהירות ולא לעצום את עיניו, אפילו כאשר מבחינה פורמלית מבצע הפעולות זכאי לפעול בחשבון ללא מגבלה וגם כאשר אין צד שלישי המתריע בפני הבנק כי הפעולה מבוצעת תוך חריגה מהרשאה. כך, לגבי מיופה כוח או מנהל עזבון הפועלים בחשבון מבלי שמייפה הכוח או היורשים מתריעים בפני הבנק" (ע"א 9040/10 פנחס גדעון ובניו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 13 (17.10.2012). ראו גם ת"א (מחוזי ב"ש) 3328/97 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' סופר, פסקה 20 (18.5.2005)). מקום בו קיים ספק אם השולח-מייפה הכוח נתכוון ליתן הרשאה לפעולה שביסודה מונח אינטרס שאינו שלו, על הבנק לברר אם אכן התכוון להעניק לשלוח-מיופה הכוח את הזכות לבצע את הפעולה ולא רק את הכוח לבצעה (עניין כהן, פסקאות 22-20 והאסמכתאות שם). במקרי גבול, בהם קיים חשש לניגוד אינטרסים ופעולת השלוח מעוררת חשד בדבר היקף ההרשאה, נדרש הבנק לנקוט אמצעי זהירות ממשיים יותר: "הנה כי כן, אמת מידה נוספת המסייעת בקביעת רמת הזהירות הנדרשת מצד הבנק הינה אופי פעולת השלוח לאור דיני השליחות. מקום שהבנק סבור, או שהיה עליו לסבור, כי מדובר בפעולה חשודה לפי דיני השליחות, במובן זה שביסודה מונח אינטרס זר לאינטרס השולח, או במובן זה שמתעורר ספק באשר לאומד דעת השולח לבצע את הפעולה הספציפית, ראוי לקבוע כי מוטלת על הבנק חובת זהירות בהיקף רחב מן המקרים הרגילים, שעל פניהם נחזים כשרים ותקינים" (שם, פסקה 23, הדגשה הוספה – י"ע). 19. בפני הבנק עמדו מספר תמרורי אזהרה כי בפעולה חשודה עסקינן. ראשית, המנוחה כבר גילתה דעתה שנתיים לפני כן כי אינה מעוניינת לערוב לחובות החברה, והבנק אף נעתר לדרישתה זו. שנית, ממועד מתן יפוי הכוח הכללי חלפו כבר שבע שנים. שלישית, במוקד רישום השעבודים מצוי האינטרס האישי של יהודה ושל החברה. על רקע כל אלה, ניתן היה לצפות כי הבנק יחתים את המנוחה עצמה על מסמכי השעבוד או יעשה בירור כלשהו כדי לוודא ששעבוד נכסיה על ידי יהודה נעשה על דעתה של המנוחה. לכך יש להוסיף כי שעבוד נכסי המנוחה אינו פעולה שוטפת או שגרתית שיש לבצעה במהירות יחסית, אלא פעולה חריגה, אקט "חד פעמי" במהותו, הנעדר יסוד של דוחק זמן, מה שמקנה לבנק אפשרות לבדוק, לחקור ולברר. גם בכך יש כדי להרחיב את החובה המוטלת על הבנק (עניין פרוסט, בעמ' 59-61; נרקיס ומור, בעמ' 279-278). 20. צא ולמד, כי כאשר המנוחה חתמה בשנת 1995 על ערבות מוגבלת בסכום לטובת החברה, הבנק שלח את הפקידה פרטוק לביתה של המנוחה כדי להחתימה בעצמה על המסמך (תצהירה של פרטוק ועדותה בפרוטוקול הדיון מיום 10.10.2010, בעמ' 18, שורות 21-18) (להלן: פרטוק). המנוחה אף ציינה (במכתבה לבנק מיום 24.6.2005) כי פרטוק הסבירה לה בשפה המרוקאית את המהות של המסמכים עליהם חתמה (פרטוק עצמה סיפרה בעדותה כי המנוחה דיברה עברית יפה – עמ' 18 לפרוטוקול מיום 11.10.2010). גם מסמכי פתיחת חשבון הבנק נחתמו על ידי המנוחה עצמה, ככל הנראה בביתה, וביטול הערבות המוגבלת ומחיקת המשכנתא על הנכס שירשה מבנה סם ז"ל נעשו על ידי המנוחה במישרין, כשהגיעה באופן חריג לסניף הבנק. כל אלו עובדות שאין עליהן חולק, מהן עולה כי הבנק נהג לפעול ישירות מול המנוחה. והנה, דווקא בפעולה הרגישה ביותר, של רישום שעבודים על נכסי המנוחה לטובת החברה, כאשר המנוחה כבר מבוגרת יותר וכאשר הבנק כבר ידע או אמור היה לדעת כי אינה חפצה בכל קשר עם החברה – נוכח ביטול המשכנתא והערבות המוגבלת שנתיים קודם לכן – הבנק לא החתים את המנוחה עצמה על מסמכי השעבוד, לא שלח פקידה לביתה, לא ביקש ממנה לבוא לסניף, ולא התקשר אליה טלפונית כדי לשאול אותה לדעתה. הייתה זו הפעם הראשונה בה נעשתה פעולה בנכסיה של המנוחה מכוחו של יפוי הכוח הכללי (השוו עניין פרוסט, בעמ' 66, שם משווה השופט (כתוארו דאז) חשין בין הפעולות, מושא הדיון שם, לפעולות עסקיות קודמות ומנמק, בין השאר, את ההבדל ביניהן בכך שהאחרונות נסבו על מסמכים ישנים יותר שנחתמו על ידי כחולי-מייפה הכוח עצמו ולא על ידי פרוסט-מיופה הכוח). ענייננו אפוא בפעולה חריגה עד-מאוד ביחסי המנוחה-בנק, שלא נמצא לה תקדים ביחסי הצדדים. 21. כחלק מקביעת היקף חובת הזהירות המוטלת על הבנק, יש לתת את הדעת גם למערכת היחסים הספציפית אשר נוצרה בין הצדדים (נרקיס ומור, בעמ' 69; עניין פרוסט, בעמ' 49). כאמור, נציגה מטעם הבנק הגיעה בשני מועדים שונים לביתה של המנוחה, פעם על מנת להחתימה על כתב משכון ני"ע ועל כתב הקיזוז וייתכן שגם על טפסי פתיחת החשבון, ופעם על מנת להחתימה על הערבות המוגבלת. בן שמעון, מנהל הסניף דאז, הכיר את המנוחה והתנהלותה וסיפר כי לא הרבתה להגיע לסניף. נוצרה אפוא ציפייה מוצדקת מצד המנוחה כי נוכח היחס האישי לו זכתה בעבר, הבנק יחתים אותה אישית על כל המסמכים הנדרשים לפעולה כה משמעותית, חריגה וחד-פעמית של שעבוד שני נכסי מקרקעין שלה לטובת החברה, ולמיצער, יעדכן אותה בזמן אמת על פעולה זו. הנוהג שנוצר בין הצדדים לצד הסתמכותה של המנוחה מושכים לעבר הרחבת חובת הזהירות המוטלת על הבנק וגם לכך יש לתת את הדעת. ליחס האישי לו זכתה המנוחה בעבר יש להוסיף גם את מאפייניה האישיים. בית משפט קמא הזכיר כי הכל הסכימו שהמנוחה הייתה אישה חכמה. ברם, יש לזכור כי המנוחה הייתה אישה קשישה, שלא ידעה קרוא וכתוב, שחוותה טרגדיה קשה, שלא נהגה לפקוד את הבנק, ושכבר הביעה את רצונה באופן חד-משמעי להתנתק מפעילות החברה שבבעלות בניה יהודה ונפתלי. 22. מנקודת מבטו של הבנק, פעולת השלוח ללא הרשאה עשויה להיות קלה לזיהוי ופשוטה למניעה. ככל שהבירור והחקירה קלים ופשוטים יותר, כך גדל היקף החובה המוטלת על הבנק, וניתן לצפות מהבנקאי כי מקום בו מתעורר חשד ביחס לתקינות פעולות מיופה הכוח יפעל לבירור העובדות לאמיתן (עניין סולכור, פסקאות 21-20; עניין פרוסט, בעמ' 65; עניין כחולי, בעמ' 278). במקרה דנן, כל שנדרש מהבנק היה לפנות אל המנוחה ולהחתים אותה על מסמכי השעבוד, כפי שנהג בעבר, ולמיצער, היה על הבנק לקבל אישורה של המנוחה מראש לשעבוד נכסיה לטובת החברה ולהסביר לה את פשר השעבוד. 23. איני מקבל את טענת הבנק כי המנוחה אישררה בדיעבד ובשתיקה לאורך השנים את שעבוד נכסיה מכוח יפוי הכוח הכללי. בהקשר זה הצביע הבנק על העובדות והאירועים הבאים: (-) עוד בשנת 1999 נשלחו למנוחה שתי הודעות המיידעות אותה על רישום שני השעבודים. המדובר בשתי הודעות – אחת בהתייחס לכל שעבוד – שכותרתן "משכנתא על מקרקעין/מישכון על זכויותיך החוזיות לגבי מקרקעין להבטחת חובות של עמר סוליקה ו/או אמיר בניה ופיתוח בע"מ". אלא שעל אחד המסמכים כלל לא צוינו כתובת ותאריך, אין בו חתימה של הבנק ולא סומנו המשבצות הרלבנטיות בטופס. מכל מקום, הבנק לא הוכיח כי ההודעה, שנשלחה לכאורה לכתובתה של המנוחה, אכן נתקבלה על ידה. אך גם בהנחה, שלא הוכחה, כי המכתב הגיע ליעדו, הרי שמשלוח מכתב בדיעבד, להבדיל מבירור וקבלת אישורה של המנוחה מראש, לא משרת את התכלית שלשמה נועדה ההודעה למנוחה. מה עוד שעסקינן בחובת זהירות מוגברת המוטלת על הבנק, כלפי לקוחה קשישה שאינה יודעת קרוא וכתוב, ומבלי שהבנק וידא כי המנוחה מבינה את האמור בהודעה שנשלחה אליה, אם בכלל. (-) בשנת 2001 במסגרת עסקת מכר ביקשה המנוחה להעביר את הזכויות בשני הנכסים המשועבדים למערער. לטענת הבנק, לפחות בתאריך זה נודע למנוחה ולמערער אודות השעבודים. אלא שהמערער טען כי הניסיון להעביר את הבעלות בנכסים המשועבדים לא היה בשנת 2001 אלא בתקופה מאוחרת יותר, בין השנים 2005-2004 (פרוטוקול הדיון מיום 24.5.2009, בעמ' 18). אך אפילו היה הבנק מוכיח כי המנוחה ידעה כבר בשנת 2001 אודות השעבודים, מה שלא הוכח כאמור, אין לראות בהתנהגותה של המנוחה משום אשרור בדיעבד של השעבוד. נהפוך הוא, כפי שנראה להלן, המנוחה החלה לפקוד את סניף הבנק, בניגוד להרגלה, דווקא בעקבות גילוי זה, והחל משנת 2003 החלו הצדדים לעסוק בנושא באופן אינטנסיבי יותר, כפי שעולה מחלופת המכתבים ומביקוריהם של המנוחה והמערער בבנק. (-) בין השנים 2004-2003 נשלחו למנוחה מספר מסמכים מהבנק בדבר חוב החברה וערבותה מכוח השעבודים. כאמור, בחודש אוגוסט 2003 פנתה המנוחה לבנק, ובעקבות פנייתה הוצא מכתב לחברה המודיע על הקפאת מסגרת האשראי שלו עקב ביטול ערבותה של המנוחה. במכתב לא נזכר על איזה ערבות מדובר, והכוונה היא להודעתה של המנוחה כי היא מבקשת שנכסיה לא ישמשו עוד כבטחון לחשבון החברה (סעיף 12 לתצהיר גב' שלומית אלוש, מנהלת הסניף בין השנים 2005-2001 (להלן: אלוש)). בין השנים 2005-2004 ניהלו הצדדים התכתבות, במסגרתה כפרה המנוחה בקיומם של השעבודים וביקשה מהבנק להמציא את המסמכים המעידים על הלוואות, שעבודים, משכונים, חסכונות או כל פעילות אחרת שהתנהלה בסניף הבנק על שמה. מכאן, שאין במסמכים מתקופה זו כדי להעיד על כך שהמנוחה הסכימה מראש או בדיעבד כי יהודה יעשה שימוש ביפוי הכוח הכללי לצורך שעבוד נכסיה לטובת החברה. 24. בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי המנוחה ידעה כי יפוי הכוח הכללי עליו חתמה הופקד בבנק "לצורך שימוש בו עת יעלה הצורך לערוב לחובות החברה" (פסקה 14, הדגשה הוספה – י"ע). מסקנה זו מוקשית בעיני, באשר מהנתונים שהובאו בפנינו לא ברור למה נועד יפוי הכוח הכללי מלכתחילה, והאם התכוונה המנוחה להעניק ליהודה הרשאה לפעול ולנקוט צעדים כגון דא. יפוי הכוח נחתם על רקע אירוע טרגי שאירע במשפחת המנוחה (מות בן זוגה של המנוחה והבן סם ז"ל), ונטען כי מטרתו הייתה להקל על המנוחה בענייני היום יום נוכח מצבה באותה עת. כאמור, בשנת 1999 חתמה המנוחה על יפוי כוח כללי נוטריוני נוסף לטובת יהודה, שככל הנראה שימש את יהודה לצורך רכישת רכב, רישומו על שמה של המנוחה ושעבודו לבנק. אילו רשאי היה יהודה לבצע כל פעולה מכוח יפוי הכח הכללי, לשם מה היה צורך בהחתמתה של המנוחה על יפוי כוח כללי נוסף? הדבר עשוי להעיד על כך, שנושא יפוי הכוח שניתן שבע שנים לפני כן ליהודה, נשתכח מזכרונה של המנוחה, או שיהודה הסביר לה כי הוא זקוק ליפוי הכוח על מנת לרכוש רכב ולרשום אותו על שמה, כפי שאכן נעשה בפועל. בית משפט קמא קבע כי המנוחה הייתה מעורבת בפעילות הבנק, אלא שנראה כי קביעה זו מסתמכת על התנהלותה של המנוחה לאחר שהתברר לה אודות השעבודים שנרשמו על נכסיה. פרטוק העידה כי המנוחה הייתה מגיעה לבנק באופן תדיר, אך הסבירה בהמשך כי המדובר בשנים 2004-2003 (פרוטוקול הדיון מיום 10.10.2010, בעמ' 21 שורות 32-30), בעוד שבשנים 1992 ועד 1996 המנוחה כלל לא הגיעה לסניף ולא ביררה אודות חשבון החברה (פרטוק לא עבדה בסניף בשנת 1999, עת נרשמו השעבודים). בדומה, יש לייחס לתקופה זו את עדותה של גב' אלוש לגבי ביקוריה של המנוחה בסניף. לעומת זאת, בתקופה שקדמה לרישום השעבודים המנוחה כמעט שלא הגיעה לבנק. כך עולה מהעובדה שפרטוק הגיעה פעמיים לביתה של המנוחה על מנת להחתימה על מסמכים שונים, וכך עולה גם מעדותו של בן שמעון: "גב' עמר היתה אצלי פעם אחת במשרד כשבאה לבקש את ביטול השיעבוד של הנכס. זה ארוע שאני זוכר מצוין היות והיא לא נהגה להכנס לסניף. מי שנכנס לסניף לפחות פעמיים בשבוע היו שני ילדיה. כך כשהיא נכנסה בשנת 97 זה היה פעם אחת שהיא נכנסה אלי ב-95 [המדובר בביקור בבנק בשנת 1996 – י"ע] כשהיא חתמה על המכתב של הביטול וזהו" (פרוטוקול הדיון מיום 17.10.2010, בעמ' 25, שורות 4-1. ראו גם בעמ' 26, שורות 13-9). ובהמשך דבריו: "גב' עמר כמעט לא היתה מעורבת אישית בנושא של ניהול החברה ודברים כאלה, מי שניהל את החברה בניהול היום יומי היה הבן שלה. אני הייתי באמת עובד מול הבן, לפחות פעם בשבוע היינו בתקשורת. הגב' עמר לא היתה מעורבת בניהול. אני מדבר על הבן יהודה וגם נתי מידי פעם" (שם, בעמ' 25, שורות 15-13). סיכום וסוף דבר 25. לאחר שהאבק שקע והתמונה העובדתית נתבהרה, ענייננו בתיק פשוט. אין לי אלא להפנות לתצהירי עדות ראשית של הבנק, בו מסביר הבנק כי בשנת 1997 שוחרר השעבוד על הנכס של הבן סם ז"ל ובוטלה גם ערבותה של המנוחה אך "בשום מקרה אין המדובר בשחרור מכלל הבטחונות שניתנו על ידה [על ידי המנוחה – י"ע] ושנוצרו מאוחר יותר בשנת 99 (נכסי מקרקעין) ובשנת 2001 (רכב)" (סעיף 9 לתצהיר פקידת הבנק גב' יפה אילוז). קשה להלום כיצד הבנק מצפה מלקוח לבקש שחרור מבטחונות שטרם נוצרו. מכל מקום, מהציטוט דלעיל נראה כי הבנק ראה את יפוי הכוח הכללי שמסרה המנוחה לבנה כ"בטוחה" שניתנה על ידי המנוחה ואשר מכוחה ניתן ליצור בטוחות חדשות. הנה כי כן, שבע שנים לאחר שהמנוחה נתנה בידי בנה יהודה יפוי כוח כללי, ושנתיים לאחר שהמנוחה התנתקה מכל ערבות או קשר אל חשבון החברה שבבעלות בניה יהודה ונפתלי, הבנק יצר שני שעבודים על שני נכסי המקרקעין של המנוחה. על אף שהמנוחה אינה יודעת קרוא וכתוב, על אף שהבנק נהג להחתים את המנוחה על מסמכים בביתה, על אף שהבנק לא עשה שימוש ביפוי הכוח קודם לכן, על אף שמדובר בפעולה חריגה וחד-פעמית בניגוד לאינטרס המנוחה, על אף שמדובר בפעולה שאין דוחק זמן בביצועה – למרות כל אלה, הבנק לא פעל ישירות מול המנוחה, לא החתים את המנוחה על מסמכי השעבודים ואף לא יידע אותה על יצירתם בזמן אמת. במקום זאת, הבנק יצר את השעבודים לזכותו להבטחת חובות החברה, תוך שהוא מחתים את יהודה על המסמכים מכוח יפוי הכוח הכללי, שככל הנראה דבר קיומו כבר נשתכח זה מכבר מהמנוחה. בכך הפר הבנק את חובת הזהירות הבסיסית כלפי המנוחה. 26. אשר על כן, דין הערעור להתקבל, במובן זה שפסק דינו של בית משפט קמא יבוטל, השעבודים שנרשמו על נכסי המנוחה לזכות הבנק יבוטלו, ותיק ההוצאה לפועל המתנהל בלשכת הוצל"פ באר שבע מס' 14-09103-05-3 ייסגר. הבנק ישא בהוצאות המערער בסך 40,000 ₪. ש ו פ ט הנשיא (בדימ') א' גרוניס: אני מסכים. הנשיא (בדימ') השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, כ"ד בניסן התשע"ה (13.4.2015). הנשיא (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12065470_E20.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il