יצחק בוחבוט נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 6545/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6545/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערער: יצחק בוחבוט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.7.06 בת"פ 1020/05 שניתן על ידי כבוד השופטת ג' שטייניץ-כנפי תאריך הישיבה: י"ד בסיון תשס"ז (31.5.07) בשם המערער: עו"ד ע' אשכנזי בשם המשיבה: עו"ד ז' אריאלי פסק-דין השופטת ע' ארבל: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ) בת"פ 1020/05 מתאריך 19.7.06, לפיו הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274 לחוק העונשין, באיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ובהחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. כמו כן מופנה הערעור נגד גזר הדין, אשר השית על המערער עונש של 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. רקע עובדתי 1. בתאריך 2.10.05 בשעה 19:00 לערך סיירו השוטרים אבירם אברהמי (להלן: אברהמי) וסוניה עמיר (להלן: עמיר) (להלן: השוטרים) בשכונת מלחה בירושלים, כאשר הם לבושים בלבוש אזרחי, במסגרת פעילות שגרתית לסיכול פעילות עבריינית. במהלך הסיור הבחינו השוטרים במערער ובאיציק ברזני (להלן: ברזני) שהתהלכו ברחוב, תוך שהם מביטים אל תוך כלי הרכב וחצרות הבתים סביבם. נוכח התנהלותם החשודה של המערער וברזני החליטו השוטרים לעקוב אחריהם, ולאחר מעקב שנמשך כ- 20-25 דקות, הגיעו המערער וברזני לרחוב הדישון, שם נצפו השניים כאשר הם שוברים מדפסת וכוסות, אותם מצאו בפח הזבל במקום. שבירת החפצים עוררה כנראה את כעסו של אחד השכנים (להלן: השכן) אשר צפה במתרחש מחלון דירתו, והוא צעק לעברם שיחדלו ממעשיהם, שכן הוא זה אשר הניח את החפצים בפח הזבל, מתוך מטרה שיילקחו על ידי הנזקקים להם. בין השכן למערער התפתח עימות מילולי, אשר בעקבותיו ירד בחור צעיר מן הבניין, ככל הנראה בנו של השכן, והתפתח עימות פיזי בינו ובין המערער, שראשיתו בדחיפות הדדיות וסופו בהשלכת כוסות זכוכית על ידו של המערער אל עבר אותו בחור. משנוכח אברהמי כי הרוחות מתלהטות, ולאחר שתיאם את העניין עם מפקדו באמצעות מכשיר הקשר, החליט אברהמי להתערב במתרחש. הוא ניגש לעברם של המערער וברזני, וכשאלה הבחינו בו, החלו להימלט מן המקום ונסו אל עבר רחוב קוליץ, שם נתפס ברזני על ידי עמיר, ואילו המערער המשיך במנוסתו לכיוון רחוב שטרן והשוטר אברהמי בעקבותיו. במהלך המרדף, כאשר נמצאו השניים במעבר מיוער, איים המערער על אברהמי כי ידקור אותו, והמשיך במנוסתו. בהמשך המרדף, הצטרף אל אברהמי השוטר אלכסיי דומנין (להלן: דומנין), ובסופו של דבר, הצליחו השניים לתפוס את המערער ולעוצרו, תוך שהוא מתנגד למעצר, מכה את השוטרים ומנסה להימלט. 2. הגרסאות שמסרו המערער ואברהמי שונות באשר למספר עניינים שבעובדה. לטענת אברהמי, כאשר ניגש לראשונה אל עבר המערער וברזני הוא חבש כובע זיהוי משטרתי וצעק לעברם "משטרה", בעוד שלטענת המערער לא כך היו פני הדברים. לדברי המערער, חוסר האפשרות לדעת כי מדובר בשוטרים הוא שגרם לו להניח כי מדובר בכוח עזר שהזעיק השכן והניע אותו לפתוח במנוסה. בנוגע להוראה לעצור טען אברהמי כי במהלך המרדף הוא צעק אל עבר המערער: "אתה עצור משטרה". לעומתו, טען המערער כי השוטרים צעקו "תעצרו, תעצרו" בלבד. באשר לנסיבות איום הדקירה טען אברהמי כי איום הדקירה מצידו של המערער לווה בשליפת סכין, שהושלכה מאוחר יותר לכיוון השיחים, ובניסיון דקירה, ממנו הצליח להיחלץ. בחיפוש שנערך במקום נמצאה סכין שזוהתה על ידי אברהמי כסכינו של המערער. מנגד, טען המערער כי הסכין עליה הצביע אברהמי לא הייתה מעולם ברשותו או בהחזקתו. בית המשפט קמא 3. במחלוקת העובדתית שנתגלעה בין המערער לאברהמי ביכר בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ) את גרסת אברהמי. בית המשפט קבע כי עדותו של אברהמי הייתה אמינה, וכי עלה מעדותו כי הוא עושה מאמץ לשקף בה נאמנה את האירועים שהתרחשו ולתארם באופן מדויק. כמו כן קבע בית המשפט כי עדותו של אברהמי נתמכת בעדויות האחרות, וביניהן עדותם של עמיר ושל דומנין, וכן נתמכת היא במציאת הסכין בסמוך למקום בו נעצר המערער. 4. אחד התנאים לקיומה של עבירה על סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין – גרימת חבלה בכוונה מחמירה – הוא שמעצרו או עיכובו של הנאשם היה כדין. בית המשפט קמא קבע כי בנסיבות המקרה, התלהטות הרוחות בין המערער ובנו של השכן, שהגיעה לכדי עימות פיזי, הצדיקה את עיכובו של המערער. יתר על כן, הודעת המעצר באה רק לאחר שהמערער נמלט מאברהמי, חרף הזדהותו כשוטר ודרישתו מן המערער לעצור. לפיכך קבע בית המשפט כי סמכותו של אברהמי לעצור את המערער נבעה הן מסירובו של המערער לציית להוראותיו הנובעות מסמכויות העיכוב הנתונות לו בדין, הן מן החשד לביצוע עבירה והחשש לסיכון ביטחונם של השכן ובנו, בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). לאור האמור הרשיע בית המשפט קמא את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 5. בגזר הדין, הטיל בית המשפט קמא על המערער עונש מאסר לתקופה של 42 חודשים, מתוכם 30 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו כל עבירת אלימות. בית המשפט ביסס את גזר דינו על עברו הפלילי העשיר של המערער בכלל, על עברו הפלילי העשיר בהתייחס לסוג העבירות בהן הורשע בפרט, ועל חומרת העבירות בהן הורשע, תוך שעמד על החומרה היתרה שבשימוש סכין נגד שוטר בעת מילוי תפקידו. טענות המערער 6. לטענת המערער, מסכת הראיות שנפרשה לפני בית המשפט קמא לא מאפשרת להרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, הואיל ולא התקיים הרכיב של "כוונה להתנגד למעצר או לעיכוב כדין" המופיע בסעיף. המערער סומך טענתו זו על שני אדנים. ראשית, טוען המערער, האירוע אינו מגלה כל עילת מעצר. לדברי המערער, מעדויותיהם של השוטרים עולה כי העימות שהתנהל בינו ובין בנו של השכן היה אירוע הדדי שכלל קללות וזריקת חפצים, ותו לא. לדידו, שגה בית המשפט בכך שאימץ את גרסת אברהמי ולא את גרסתה של עמיר, שלטענת המערער הייתה מתונה בהרבה. לטענת המערער גם אם איים על בנו של השכן, אין מדובר בעבירת האיום, שכן אין זה איום "רציני וממשי", כפי הנדרש, אלא איום סרק בלבד שאין מאחוריו כוונת מימוש. מוסיף המערער וטוען, כי אף לו עבר עבירת איומים, אין היא מגעת לכדי עבירה המסכנת את בטחונו של אדם ברמת הסתברות גבוהה, שתצדיק את מעצרו לפי סעיף 23 לחוק המעצרים. שנית, לטענת המערער, גם לו הייתה עילה בדין למעצרו של המערער, המעצר התבצע שלא כדין בשל פגמים מהותיים שנפלו בו, על פי סעיף 24 לחוק המעצרים. לדבריו, השוטרים לא הזדהו כדין, שכן חרף העובדה שהם לא היו לבושים במדים, הם לא הזדהו בפניו בציון שמם או כינויים הרשמי והיותם שוטרים, ולא הציגו בפניו את תעודת המינוי שלהם. כובע הזיהוי המשטרתי לא מהווה, לשיטתו, תחליף לכל אלה, וגם אם היה די בחבישת הכובע, הרי שלטענת המערער, הוא נחבש רק בשלב מאוחר יותר, במהלך המרדף. מוסיף וטוען המערער כי במקרה דנן לא התקיימו הנסיבות המקימות פטור לשוטרים ממילוי חובות אלו. בנוסף, המערער טוען כי בשלב הראשוני - עובר לתחילת המרדף - לא הודיעו לו השוטרים, כמתחייב, על עיכובו או מעצרו. 7. באשר לחומרת העונש טוען המערער כי העונש שהושת עליו הינו חמור יתר על המידה בהשוואה לרף הענישה במקרים דומים, ובהתחשב בכך שבפועל לא נגרמה כל חבלה לשוטר, וכי מדובר במעשה אשר נעשה ברגע של איבוד עשתונות וללא כוונה או תכנון מקדים. המערער מבקש להקל בעונשו בהתחשב בנסיבותיו האישיות המיוחדות ובהליך השיקומי בו החל לא מכבר: לטענתו, עובר למאסרו הוא עבר להתגורר אצל אימו במטרה לסעדה, הוא מתעתד להתחתן עם חברתו ומבצע צעדים משמעותיים בכדי לעלות על דרך הישר וביניהם הליך של גמילה מסמים. כמו כן טוען המערער כי אינטרס ההרתעה הושג במלואו נוכח הטראומה הקשה שנותרה בנפשו, וכי הקלה מסוימת בעונשו לא תפגע בהרתעתו או בהרתעת אחרים בשל הנסיבות המיוחדות של מקרה זה. טענות המשיבה 8. המשיבה סוברת כי קביעותיו והכרעותיו של בית משפט קמא - בדין ניתנו. לטענתה, המערער מבקש, למעשה, להתערב בממצאי עובדה, ועל כן אין לקבל את ערעורו. לדבריה, עדותה של עמיר אין בה כדי להועיל למערער, הואיל ולא ניתן לומר בבטחה כי היא צפתה בכל האירוע, ואף עדותו של ברזני אינה תומכת בגרסת המערער. באשר למעצר טוענת המשיבה כי העימות המילולי שהתפתח לכדי הטחת קללות וזריקת חפצים מהווה עילה מוצדקת לעיכובו ולמעצרו של המערער. מוסיפה וטוענת המשיבה כי המעצר עמד בדרישות החוק מאחר שעולה מהעדויות השונות וביניהן עדות המערער, כי המערער ידע שמדובר בשוטרים, בין היתר בשל היכרות מוקדמת עמם, ומאחר שבית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי השוטרים צעקו אל עבר המערער וברזני "משטרה". לעניין העונש טוענת המשיבה כי גזר דינו של בית המשפט קמא הוא נכון וראוי נוכח גיליון הרשעותיו הקודמות והעובדה שהמערער אינו לוקח אחריות על מעשיו. דיון 9. רבות מטענותיו של המערער מצויות ברובד העובדתי. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת אברהמי באשר לממצאים העובדתיים, ולא מצאתי טעם לחלוק על קביעתו. כלל הוא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהכרעת הערכאה הדיונית, בקביעת הממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות, אלא במקרים נדירים ויוצאי דופן. (ראו: ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1 (2004); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918 (2001)). הרעיון הגלום בכך הוא שקביעת ממצאים עובדתיים נכון שתהא מסורה לשופט ששמע וראה את העדים על דוכן העדים והתרשם באופן בלתי אמצעי מהופעתם ומעדותם (ראו: ע"פ 7865/01 מדינת ישראל נ' ביטון, נו(4) 739, 743 (2002)). לא מצאתי כי המערער הצביע על טעם שיצדיק חריגה מכלל זה במקרה דנן. 10. במוקד הערעור עומדת שאלת הרשעתו של המערער בגרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין שזו לשונו: 329. חבלה בכוונה מחמירה (א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור. דינו - מאסר עשרים שנים: ... (2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר; ... (ההדגשות שלי- ע.א). כאמור, אחד מהתנאים להתקיימות העבירה הוא התנגדות למעצר או לעיכוב כדין. אין חולק כי המערער אכן התנגד לניסיון השוטרים לתפסו, נותרה אפוא השאלה האם המעצר היה כדין? בחינת נסיבות המקרה בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק המעצרים מלמדת כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב: 23. סמכות שוטר לעצור בלא צו (א) שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר והתקיים אחד מאלה; (1) האדם עובר בפניו או עבר זה מקרוב עבירה בת מעצר, והוא סבור, בשל כך, שהוא עלול לסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה; ... (7) בחוק זה, "עבירה בת מעצר" - כל עבירה למעט חטא. (ב) שוטר מוסמך לעצור אדם ולהביאו לתחנת המשטרה לתכלית שלשמה ביקש לעכבו, אם האדם אינו מציית להוראותיו שניתנו על פי סמכויות העיכוב המסורות לו בדין, או אם הוא מפריע לו להשתמש בסמכויות העיכוב. (ג) לא ייעצר אדם לפי סעיף זה אם ניתן להסתפק בעיכוב. בנסיבות המקרה נעצר המערער על ידי אברהמי בתום המרדף, כאשר הסמכות לכך נבעה משני מקורות שונים. הראשון מופיע בסעיף 23(א)(1) לחוק המעצרים הדורש תנאי בסיסי - "יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר", ותנאי נלווה – "האדם עובר בפניו או עבר זה מקרוב עבירה בת מעצר, והוא סבור, בשל כך, שהוא עלול לסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה" (להרחבה ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים כרך א (2003)). כפי שקבע בית המשפט קמא, בין המערער לבנו של השכן התפתח עימות פיזי שכלל השלכת כוסות זכוכית ושברי כוסות מצידו של המערער, וכל זאת אל מול עיניו של אברהמי, ומשכך עולה כי תנאי הבסיס התקיים (ראו: בג"צ 465/75 דגני נ' שר המשטרה, פ"ד ל(1) 337 (1975) (להלן: עניין דגני)). כאמור, האירוע נשא אופי אלים, ובכך מתמלא אף התנאי הנלווה בדבר החשש מפני הסכנה לביטחונו של אדם או ביטחון הציבור. המקור השני ממנו שאב אברהמי את סמכותו לעצור את המערער מופיע בסעיף 23(ב) לחוק המעצרים, לפיו קמה לשוטר הסמכות לעצור אדם בתגובה לאי ציות או הפרה ביישום סמכות העיכוב. אף דרישה זו מתקיימת בענייננו, שכן לאור העימות שהתפתח בין המערער לבנו של השכן אל מול עיניו של אברהמי קם יסוד סביר לחשד שהמערער עבר עבירה (ראו: עניין דגני), דבר אשר מקים את הסמכות לעכבו לפי סעיף 67 לחוק המעצרים. משעה שפתח המערער במנוסה עת הבחין באברהמי, ניתן לראותו כמי שאינו מציית לסמכות העכוב. 11. סעיף 24 לחוק המעצרים מתנה את חוקיות מעצרו של אדם בשלושה תנאים (החלים גם לעניין עיכוב מכוח סעיף 72 לחוק המעצרים): הזדהות השוטר בפני החשוד או המעוכב בציון שמו או כינוי הרשמי והיותו שוטר; מסירת הודעה מיידית על העיכוב או המעצר; מתן הודעה בדבר סיבת העיכוב או המעצר בהקדם האפשרי במהלך ביצוע המעצר. סעיף 24(ב) לחוק המעצרים קובע כי התנאים הללו, למעט החובה להודיע לחשוד על המעצר או העיכוב, לא יחולו אם ברור בנסיבות העניין כי זהות השוטר וסיבת המעצר ידועות לעצור או אם מילוין עלול לסכל את ביצוע המעצר או עלול לגרום לפגיעה בביטחון מבצע המעצר בשעת ביצוע המעצר או להעלמת ראייה. אולם כאשר חלפו הנסיבות שמנעו את מילויים, יקיים מבצע המעצר את התנאים הללו מוקדם ככל האפשר. לא מצאתי בעובדות, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, כי תנאים אלה לא התקיימו. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת אברהמי, לפיה היה מזוהה כשוטר שעה שניגש לעברו של המערער וקרא לעברו "משטרה" ודחה את גירסת המערער, שהינה תמוהה בפני עצמה לאור הסתירות שנמצאו בה. כך למשל טענת המערער בדבר 5-6 אנשים שיצאו לקראתו בשעה שהתעמת עם בנו של השכן, טענה שנתבררה כשגויה. משכך, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. 12. באשר לגזר הדין. עניין לנו באירוע בעל אופי אלים, שהחל כעניין של "מה בכך" - השלכת כוסות, ויכול היה להסתיים בתוצאות קשות ביותר - פציעת בנו של השכן ודקירת אברהמי, אשר נמנעו רק כתוצאה מיד המקרה. תופעת האלימות הוקעה פעמים רבות בפסיקת בתי המשפט, לא כל שכן כאשר היא מלווה באיומי סכין (ראו למשל: ע"פ (תל אביב-יפו) 70791/00 חדד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2000(4) 746 (2000) (להלן: עניין חדד)). בענייננו מקבלים הדברים משנה תוקף בהתחשב בכך שהאלימות הופעלה כלפי שוטר במהלך מילוי תפקידו. יתרה על כך, בעניינו של המערער, אין מדובר במעידה חד פעמית, ההיפך הוא הנכון. מגיליון הרשעותיו הקודמות של המערער עולה כי הוא בעל עבר פלילי עשיר, שהחל בביצוע עבירות פליליות עוד בימי בחרותו וממשיך ברציפות עד היום, כאשר לחובתו הרשעות רבות בעבירות רכוש, נשק, אלימות וסמים. התנהגות עבריינית כלפי הרשויות – בריחה ממשמורת חוקית, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ועוד – כפי שארע בענייננו, שזורה כחוט השני בגיליון הרשעותיו של המערער, והובילה, לא אחת, למאסרו. כל אלה מבטאים את זלזולו הבוטה של הנאשם בחוק וברשויות הפועלות לאכיפתו (ראו: ע"פ 2776/97 מדר נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 236 (1999)). ברי כי עונשי המאסר שהושתו על הנאשם לא הותירו בו את חותמם, שכן הם לא הובילו לשיקומו או לשיפור דרכיו, ומכאן כי אין לקבל את טענת המערער בדבר הרתעת היחיד. בנוסף, על בית המשפט להעביר מסר ברור בדבר הסלידה מהתנהגותו של המערער ולשמור על האינטרס הציבורי שבהגנה על פעילות המשטרה (עניין חדד). המערער הזכיר את השתתפותו בהליך שיקום כטעם להקלה בעונשו. איני מקבלת טענה זו הן משום שהיא נחזית כ"מס שפתיים", הן משום שבשקילת מכלול השיקולים בנסיבות המקרה שיקול זה צריך להידחות מפני השיקולים הציבוריים שפורטו. לאור האמור, איננו רואים מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא, הערעור ידחה, אפוא, על שני חלקיו. ניתן היום, כ"ח בסיון תשס"ז (14.6.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06065450_B05.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il