פסקי דין בית המשפט העליון

כל כרטיס מציג בקצרה את עיקרי פסק הדין. הנה דוגמה מהפסיקה הראשונה בעמוד — ריחוף/לחיצה על תווית הסבר מדגיש את האזור המתאים בכרטיס.

בג"ץ 6544/11

פלוני נ. ראש ממשלת ישראל

העותר ביקש לקבל מעמד בישראל לאחר שחרורו ממאסר בטענה שנשקפת סכנה לחייו בשטחי הרשות הפלסטינית.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?
תאריך פרסום 05/10/2011 — תאריך פרסום פסק הדין על ידי בית המשפט.
סוג התיק בג"ץ — עתירה לבית משפט גבוה לצדק.
מספר התיק 6544/11 — פורמט ישן: מספר סידורי / שנה.
נושא/קטגוריה שהייה בישראל של מאוימים — לחיצה על התווית מציגה את כל פסקי הדין באותה קטגוריה.
שם התיק (הצדדים) שם התיק כולל את שמות הצדדים. הקיצור "נ׳" שביניהם = "נגד".
תמצית הטענה / עתירה / ערעור העותר ביקש לקבל מעמד בישראל לאחר שחרורו ממאסר בטענה שנשקפת סכנה לחייו בשטחי הרשות הפלסטינית.
החלטת בית המשפט נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) — בית המשפט דחה את ההליך לטובת הצד שכנגד (הנתבע/המשיב).

הסבר זה לא ייפתח אוטומטית בביקורים הבאים. תמיד אפשר לפתוח אותו שוב מהפס בראש הרשימה.

בג"ץ 6544/11

פלוני נ. ראש ממשלת ישראל

העותר ביקש לקבל מעמד בישראל לאחר שחרורו ממאסר בטענה שנשקפת סכנה לחייו בשטחי הרשות הפלסטינית.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?

סיכום פסק הדין

העותר, תושב שטחי הרשות הפלסטינית השוהה במאסר בישראל, עתר נגד החלטת ועדת המאוימים שלא להעניק לו מעמד בישראל לאחר שחרורו. העותר טען כי הוא נמצא בסכנת חיים בשטחים בשל חשד לשיתוף פעולה עם ישראל וכן בשל סכסוך דמים משפחתי. המדינה טענה כי העותר מעולם לא היה סייען וכי אין כל מידע מודיעיני המצביע על סכנה הנשקפת לו. בית המשפט העליון דחה את העתירה, בקובעו כי הוועדה שקלה את העניין כראוי וכי לא נמצא בסיס עובדתי לטענות העותר. כמו כן, נקבע כי אין מקום לחייב את הוועדה לפרסם את הקריטריונים המלאים שלה משיקולי ביטחון.

סוג הליך עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
הרכב השופטים א' ריבלין, א' רובינשטיין, ח' מלצר
בדעת רוב 3/3

ניתוח פסק הדין

תובעים

  • פלוני

נתבעים

  • ראש ממשלת ישראל
  • הוועדה לטיפול במאוימים של מתאם הפעולות בשטחים
  • המנהל האזרחי
  • שירות הביטחון הכללי
  • המנהלה הביטחונית לסיוע
  • מדינת ישראל

טענות הצדדים

טיעוני התביעה
  • העותר חשוף לסכנת חיים בשטחי הרשות בשל חשד לשיתוף פעולה עם ישראל.
  • העותר חשוף לסכנת 'נקמת דם' בשל אירוע הריגה שביצע אחיו.
  • יש לחייב את ועדת המאוימים לפרסם את הקריטריונים המנחים אותה.
טיעוני ההגנה
  • העותר מעולם לא שימש כסייען של גורמי הביטחון בישראל.
  • אין בידי גורמי הביטחון מידע המצביע על סכנה הנשקפת לעותר.
  • העותר שהה בישראל שלא כדין במשך שנים רבות.
  • פרסום הקריטריונים אינו אפשרי משיקולי ביטחון.
מחלוקות עובדתיות
  • האם נשקפת לעותר סכנה ממשית בשטחי הרשות.
  • האם העותר שימש כסייען של כוחות הביטחון.

ראיות משפטיות

ראיות מרכזיות שהתקבלו
  • עמדת גורמי הביטחון כי אין אינדיקציות לסכנה לחיי העותר.
ראיות מרכזיות שנדחו
  • טענות העותר בדבר סכנה עקב שיתוף פעולה או נקמת דם.

הפניות לתיקים אחרים

פרטי התיק המקורי
מספר התיק בערכאה הקודמת
בג"ץ 11296/04
בית המשפט שנתן את ההחלטה המקורית
בית המשפט העליון

תגיות נושא

  • מאוימים
  • מתאם פעולות בשטחים
  • סייענים
  • שהייה בישראל

שלב ההליך

עתירה

סכום הוצאות משפט

0
שאל עם ChatGPT

פסק הדין המלא

פסק-דין בתיק בג"ץ 6544/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6544/11 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. ראש ממשלת ישראל 2. הוועדה לטיפול במאוימים של מתאם הפעולות בשטחים 3. המנהל האזרחי 4. שירות הביטחון הכללי 5. המנהלה הביטחונית לסיוע 6. מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ה' בתשרי התשע"ב (3.10.11) בשם העותר: עו"ד מיכאל יצחק טפלו בשם המשיבים: עו"ד אילאיל אמיר פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. העותר שלפנינו, הוא תושב שטחי הרשות הפלסטינית, המרצה עונש מאסר בישראל. עתירתו מופנית נגד החלטת הוועדה לטיפול המאוימים של מתאם הפעולות בשטחים (להלן: ועדת המאוימים) שלא להעניק לעותר מעמד או אישור לשהייה בישראל לאחר שחרורו ממאסר. לחילופין מבקש העותר כי יתאפשר לו לעזוב את מדינת ישראל למדינה אחרת מבלי שייכנס לשטחי הרשות הפלסטינית. נוסף על עתירתו הפרטנית, מבקש העותר מידע מפורט באשר למדיניות הטיפול במשתפי פעולה ובני משפחותיהם וכן מידע באשר לנימוקים שהובילו את ועדת המאוימים למסקנה כי לא נשקפת לו סכנה אם יוחזר לשטחי הרשות הפלסטינית. 2. העותר, ששוהה לפי טענתו בישראל מאז שנת 1997, פנה לראשונה לוועדת המאוימים בשנת 2004. הוועדה דחתה את בקשת העותר לשהות בישראל, ובעקבות זאת הגיש העותר עתירה לבג"ץ (בג"ץ 11296/04). בפסק-הדין נקבע, בהסכמת הצדדים, כי העותר לא יורחק "תוך 30 יום" וכי הוא יהיה זכאי לשוב ולפנות מכוח עילות אחרות, אם יהיו כאלה בפיו. 3. כיום טוען העותר כי מקור הסכנה שאליה יהיה חשוף בשטחי הרשות הפלסטינית, הוא כפול. ראשית, טוען העותר כי דודו הוא סייען משוקם של משרד הביטחון וכי אף הוא ואחיו גייסו מידע עבורו. לטענתו, הוא נחשד בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון בישראל ועקב כך נחקר ועונה ברשות הפלסטינית בשנת 1997. באותה שנה, כך טוען העותר, הוא נמלט לתוך ישראל ומאז לא חזר לשטחי הרשות הפלסטינית. שנית, טוען העותר כי הוא חשוף לסכנה של "נקמת דם" בשטחי הרשות הפלסטינית, בעקבות הרשעת אחיו בהריגה של אדם אחר, שמשפחתו מתגוררת אף היא בשטחים. לטענתו, הושג הסכם בין משפחתו לבין משפחת המנוח, שלפיו "דמו מותר" אם יחזור לשטחי הרשות. העותר מוסיף כי בהחלטת ועדת המאוימים אין כל התייחסות לסכנה הנשקפת לו עקב אירוע ההריגה, ודחיית בקשתו לשהות בישראל נסמכת באופן בלעדי על היעדר סכנה לחייו בשל "חשדות בשת"פ". לבסוף, טוען העותר כי חלה חובה על ועדתה המאוימים לפרסם את הקריטריונים המנחים אותה בבואה להחליט אם נשקפת סכנה לחייו של הפונה אליה, אם לאו. 4. המדינה, מנגד, טוענת כי לא נפל בהחלטת ועדת המאוימים פגם המצדיק התערבות. לטענתה, דודו של העותר כלל לא היה סייען של גורמי הביטחון בישראל והעותר עצמו אף אינו טוען כלל כי היה בקשר עם גורמי הביטחון. המדינה מדגישה עוד כי העותר שהה בישראל שלא כדין משך שבע שנים טרם פנייתו הראשונה לוועדת המאוימים וכי אף לאחר שהוועדה דחתה את בקשתו הראשונה ועתירתו כנגד החלטה זו נדחתה– הוסיף העותר לשהות בישראל. באשר לבסיס הראייתי ששימש להחלטת ועדת המאוימים, טוענת המדינה כי אין בידי המשטרה או בידי שירות הביטחון הכללי כל מידע לגבי סכנה הנשקפת לעותר בשטחי הרשות הפלסטינית, וזאת הן ביחס לסכנה שמקורה בחשד לשיתוף פעולה הן ביחס לסכנה שמקורה באירוע ההריגה. נוסף על כך, טוענת המדינה כי בתחקור שעבר העותר בשנת 2000 לא הזכיר אירוע כלשהו שבו נחקר על-ידי הרשות הפלסטינית. עוד מפרטת המדינה כי ככלל, החלטות ועדת המאוימים מתקבלות לפי שני קריטריונים: האחד, הוא קיומן של אינדיקציות המצביעות על סכנה הנשקפת לחייו של הפונה על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל, והשני, הסכנה העלולה להישקף לשלום הציבור בישראל כתוצאה משהייתו של הפונה בתחומה. מעבר לפירוט כללי זה, מדגישה המדינה כי שיקולים של ביטחון המדינה אינם מאפשרים חשיפה מפורטת יותר של הקריטריונים, כפי שגם נקבע בעבר במספר פסקי-דין. המדינה מדגישה עוד כי החלטת ועדת המאוימים, שנגדה הוגשה עתירה זו, ניתנה בשנת 2009 ואולם העותר השתהה ולא השיג על החלטה זו עד לאחרונה. 5. דין העתירה להידחות, משלא נמצא בסיס להתערבות בהחלטת ועדת המאוימים. לאחר שבחנו את טענות הצדדים השתכנענו כי ועדת המאוימים שקלה כראוי את עניינו של העותר ולא מצאה בסיס עובדתי מספק לקיומה של סכנה לשלומו של העותר בשטחי הרשות הפלסטינית, ובפרט משהעותר לא שימש מעולם כסייען של מדינת ישראל. גם בעניין פרסום הקריטריונים המשמשים את ועדת המאוימים לא מצאנו לקבל את העתירה, לאור הקושי בפרסום קריטריונים אלה מבחינה ביטחונית. בנסיבות העניין די בקריטריונים הכלליים שפורטו כדי להבהיר את הנימוקים שעמדו בבסיס החלטת ועדת המאוימים. התוצאה היא שהעתירה נדחית. ניתן היום, ז' בתשרי התשע"ב (5.10.2011). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11065440_P04.doc גח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il