ניזאר גראמנת נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6544/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6544/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: ניזאר גראמנת נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 17.7.07, בתיק פל. 1120/05, שניתן על ידי סגן הנשיא א' אמינוף תאריך הישיבה: כ"ה בחשון התשס"ח (06.11.07) בשם המערער: עו"ד אריה ליכט ; עו"ד מוחמד מחאגינה; עו"ד מורד מפרע בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט א' א' לוי: ביום 6.7.05, בשעת בוקר, היה המערער מעורב בתאונה מחרידה. אותה עת הוא נהג באוטובוס מכיוון צומת הסרגל לכיוון מגידו, כשלפניו רוכב גולן שלמון ז"ל (להלן: המנוח) על אופניו, מלווה במאמנו אשר נסע ברכב מסוג שברולט. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי המערער נהג במהירות מופרזת, ואף שהבחין ברוכב האופניים ובשברולט ממרחק של מאות מטרים, הוא לא האט. אדרבא, הוא התפנה לעסוק בהעברת תחנות ברדיו המותקן באוטובוס, עד שבשלב כלשהו הוא איבד את השליטה על הרכב, פגע במנוח וגרם למותו, וכן פגע בשברולט. לגרסת המשיבה, גרם המערער לתאונה עקב מה שהוגדר כ"רשלנות פושעת", אשר נבעה מנהיגה בקלות דעת ומבלי שנקט באמצעים כדי למנוע את התאונה. המערער הודה בעובדות האמורות לאחר שהמשיבה הסכימה להמיר את עבירת ההריגה שיוחסה לו בכתב האישום המקורי בעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיפים 304 לחוק העונשין ו-40+64 לפקודת התעבורה. בעקבות כך הורשע המערער בעבירה זו, וכן בעבירות של מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב, נהיגה בקלות ראש ובמהירות מופרזת. בגין כל אלה נדון המערער ל-30 חודשי מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 60 אלף ש"ח, והוא נפסל מנהיגה במשך 15 שנים. בערעור המופנה כנגד העונש נטען, כי בית המשפט המחוזי סטה סטייה קשה מרמת הענישה הנוהגת, ולמעשה לא נתן משקל של ממש לתיקון שחל בכתב האישום המקורי על ידי המרתה של עבירת ההריגה בעבירה של גרם מוות ברשלנות. כמו כן, נטען כי המנוח תרם ברשלנותו לתאונה כאשר סטה מנתיבו, ולצורך זה הפנה בא-כוח המערער לעדויות אשר נשמעו בבית משפט קמא בטרם החליט המערער לחזור בו מכפירתו, וכן לתיק החקירה. לראיות האמורות לא אוכל לייחס משקל, הואיל והמערער בחר להודות בעובדותיו של כתב-האישום, אף שהיה רשאי לבקש מבית המשפט להמשיך בשמיעתן של הראיות כסדרן, ולקבוע על פיהן ממצאים שבעובדה שאפשר שהיו מסייעים לו בהגנתו. משנמנע המערער מללכת בדרך זו, בחינתו של העונש תיעשה על פי עובדותיו של כתב האישום בו הודה בלבד, ומאלו מצטיירת תמונה קשה. הגורמים לתאונות הדרכים רבים הם, אולם נראה כי הגורם האנושי תורם להן תרומה מכרעת, והמקרה הנוכחי הוא ראיה מובהקת לכך. המערער, שנהג באוטובוס ועקב כך בלבד נדרשה ממנו זהירות מופלגת, בחר מדעת שלא להתרכז בנעשה בכביש שלפניו כדי לטפל ברדיו המותקן ברכבו. חומרתה של התנהגות זו כפולה ומכופלת נוכח העובדה שכל אותה עת הוא היה ער לרוכב האופניים שנסע לפניו, ומטבע הדברים גם לצורך לנקוט באמצעי זהירות כדי להימנע מפגיעה בו. נהיגה רשלנית מסוג זה הניצבת, להשקפתי, בשלב גבוה ביותר של סולם החומרה, גרמה למותו של אדם צעיר, אב לשני ילדים. את התאונה ותוצאתה הקשה היה המערער יכול למנוע בנקל, ומשלא עשה כן, רובץ לפתחו נטל כבד של אשם אשר היה צריך למצוא ביטוי גם ברמת הענישה שננקטה נגדו. אפשר שהעונש אותו גזר בית המשפט המחוזי חרג מרמת הענישה שהיתה נהוגה עד כה, אולם זהו גם מבחנו של בית המשפט המצווה להתאים את אמצעי הענישה בהם נקט בעבר, כדי לתת מענה הולם לחולייה של החברה בהווה. תאונות הדרכים הפכו זה מכבר לנגע ממאיר, אשר גבה וגובה את מחירו בחיי אדם ובהרס חייהן של משפחות הקורבנות. כנגד נגע זה יש להלחם גם בדרך של השתתם של עונשי מאסר, ובמיוחד באותם מקרים בהם רשלנותו של הנהג כה מופלגת בחומרתה. לפיכך, ולו דעתי היתה נשמעת, הייתי דוחה את הערעור. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: כפי שתואר בחוות דעתו של חברי כבוד השופט א' א' לוי, המערער הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות המופיעות בכתב האישום המתוקן. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא השופט א' אמינוף) הרשיעו על סמך הודאתו בעבירות של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן בעבירת נהיגה בפזיזות וברשלנות, עבירת נהיגה בקלות ראש שגרמה נזק לאדם ולרכוש ונהיגה במהירות מופרזת. בית המשפט המחוזי ניתח בהרחבה את השיקולים השונים המשפיעים על גזירת העונש במקרה דנן בציינו כי: "נראה לי כאמור, כי הגיע הזמן להעלות בצורה דרמטית את רף הענישה גם לגבי מי שמורשע בעבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית". לבסוף הטיל בית המשפט על המערער 30 חודשי מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; פסילת רשיון נהיגה למשך 15 שנים וכן קנס בסך 60 אלף ש"ח. על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מונח הערעור שבפנינו, במסגרתו טוען בא-כוח המערער כי בית המשפט המחוזי סטה מרמת הענישה המקובלת לגבי עבירת גרימת מוות ברשלנות בהטילו על המערער עונש של 30 חודשי מאסר בפועל. לאחר עיון בהודעת הערעור ובגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, השתכנעתי כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי. אין צורך להכביר במילים כדי להדגיש את חומרת העבירה בה הורשע המערער. עוד יצוין כי לא הנסיבות הפרטניות של מקרה זה הן שמביאות אותי למסקנה כי יש להפחית מחודשי המאסר בפועל אשר הושתו על המערער, שכן הנסיבות הפרטניות מהוות בעיקר שיקול לחומרא בענייננו. כפי שהדגיש חברי כבוד השופט א' א' לוי, המערער יכול היה בקלות למנוע את התאונה באם היה מתרכז בנהיגתו ולא מסיח את דעתו בענייני הרדיו, וזאת בייחוד משעה שהבחין ממרחק של מאות מטרים ברוכב האופניים המנוח וברכב השברולט הצמוד לו. על כן תמים דעים אני עם מסקנתו של בית משפט קמא כמו גם עם קביעתו של חברי, כי במקרה דנן נכון היה להחמיר בעונשו של המערער. אולם בסופו של יום על שופט לכמת את מילותיו הנוקבות לסנקציות עונשיות, ובמקרה זה – למספר חודשי מאסר בפועל. בנקודה זו אני סבור כי סטייתו של בית משפט קמא הייתה חדה מדי. כלל נקוט בידינו כי בבוא בית המשפט להטיל עונש על נאשם, בייחוד כאשר מחליט הוא על העלאת רף הענישה מתוך רצון להגביר הרתעה, עליו להתחשב גם בעיקרון אחידות הענישה. אמנם עיקרון זה אינו חזות הכל ולעיתים הוא עשוי אף להתכופף לנוכח שיקולים שונים כגון צורך השעה להגביר מאבק משפטי כנגד עבירות שונות (ע"פ 9792/06 חמוד נ' פלוני (טרם פורסם) (1.4.2007)). עוד ייתכן ולעיתים מציאות קיצונית, ומציאות הקטל בכבישים יכולה בהחלט להיחשב ככזו, עשויה להצדיק סטייה חדה ממדיניות הענישה הנוהגת, כל מקרה לגופו ולנסיבותיו. במקרה דנא דעתי היא כי גם אם נכון לנקוט ברף העליון של הענישה כחלק ממדיניות החמרה, הרי שרף זה צריך לקחת בחשבון לא רק את הרף שהציב המחוקק כי אם את הרף המקובל בפסיקת בתי המשפט בעבירות מסוג זה. על כן אמליץ לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי ולהפחית ל-18 חודשי מאסר בפועל את עונשו של המערער. יתר מרכיבי הענישה יוותרו על כנם. בשולי הדברים אוסיף כי אין, לא ב-18 חודשי מאסר ולא ב-30 חודשי מאסר, בכדי לבטא את חומרת תוצאות רשלנותו של המערער, בראשן מותו של גולן שלמון ז"ל. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: כפי שנפסק לא אחת, עבירות חמורות של גרימת מוות ברשלנות, נושאות בצידן עונש מאסר בפועל (ע"פ 783/07 עתאבה נ' מדינת ישראל – לא פורסם, 23.9.07). מקובלים עלי דברי חברי, השופט א' א' לוי, כי חומרת העבירה צריכה למצוא ביטוי בחומרת הענישה. מקובל עלי גם, כי במקרה מתאים, יכול בית משפט זה להעלות את רף הענישה, שהרי כלל ידוע הוא כי "מי שמבצע עבירות נוטל על עצמו את הסיכון שבענישה אם וכאשר ייתפס. אין לנאשם כל זכות מוקנית ביחס לרף ענישה זה או אחר" (ע"פ 1506/06 עביד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.12.06). בצד האמור, במקרה הקונקרטי שלפנינו, נוכח הטעמים שמביא חברי השופט ס' ג'ובראן בחוות דעתו, סבור אף אני כי יש להעמיד את עונש המאסר לריצוי בפועל על 18 חודשים. ש ו פ ט אשר על כן, הערעור מתקבל ברוב דעות, כאמור בחוות דעתם של השופטים ס' ג'ובראן וע' פוגלמן. ניתן היום, ב' בכסלו התשס"ח (12.11.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07065440_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il