אלינה חיפמן נ. עידוד בע"מ חברה למתן הלוואות

פסק-דין בתיק ע"א 6541/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6541/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' אלון המערערת: אלינה חיפמן נ ג ד המשיבות: 1. עידוד בע"מ חברה למתן הלוואות 2. הסוכנות היהודית לארץ ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 23.5.04 בע"א 2065/01 שניתן על-ידי כבוד השופט אילן שילה תאריך הישיבה: ט"ו באייר התשס"ז (03.05.07) בשם המערערת: עו"ד חיים אינדיג בשם המשיבה 1 : עו"ד חגי דורון ועו"ד אמיר ויצנבליט בשם המשיבה 2 : עו"ד אביבה ספרבי פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. ביום 5.7.01 הגישה המערערת תובענה ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, וזאת על יסוד תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. עיקר התביעה נסב על טענות המערערת כלפי נוהג שנהגו בו המשיבים ביחס לעולים שקבלו מהם הלוואות למימון הוצאות עליה לישראל. כנטען, על פי נוהל זה, משיבה 1 (להלן - עידוד בע"מ) גבתה "הוצאות" כתנאי להסרת צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוטל על העולה לבקשת החברה, מקום שהוא נקט בפעולות שונות לצורך יציאה לחו"ל, כגון הגשת בקשה לדרכון, וכיוצא באלה פעולות. ממשיכה התובענה ואומרת: "התובעת (אשר קבלה הלוואה כאמור) נדרשה על ידי הנתבעת 2 (חב' עידוד בע"מ...) לשלם לה סכום "הוצאות משפט" כאמור, כתנאי להסרת צו עיכוב יציאה מן הארץ שהיא גרמה להוצאתו כנגדה, בשל כך שהתובעת הגישה בקשה לקבלת דרכון לצורך יציאה לחו"ל. התובעת תובעת סכום של 261 ₪ ששולם על ידה ביום 1.5.96, והמגיע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד לתאריך הגשת תובענה זו ל-390 ₪". הבקשה לתובענה ייצוגית הוגשה גם בשם קבוצה המוגדרת "ככל מי שקבלו הלוואות כאמור, שעלו לישראל עד ליום 31.12.97 ועד בכלל, ואשר עידוד בע"מ דרשה מהם וקבלה מהם הוצאות כאמור בעקבות פעולות שעשו לצורך יציאה לחו"ל", כך כלשון הבקשה. לכתב התובענה צורפו נספחים שונים, ובהם הצהרה והתחייבות של מקבל הלוואה, עולה בשם ספיבק לב מיום 17.10.90; כתב התחייבות מ- 17.10.90 חתום על ידי ספיבק לב; שטר חוב מאותו תאריך; בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ מטעם עידוד בע"מ כנגד ספיבק לב מיום 14.6.94; תצהיר של פקידה בעידוד בע"מ בקשר לספיבק לב מיום 28.4.92; תצהיר מטעם מנהל סניף עידוד בע"מ בקשר לספיבק לב מיום 28.4.92 בקשר לצעדים שהוא עשה ליציאה מן הארץ; תצהיר נוסף בקשר לספיבק לב מיום 18.4.94; דו"ח על מבקשי דרכון, נכון למאי 1992; פסק דין בת.א. 70086/92 מיום 26.7.94 ספיבק לב נ' חב' עידוד בע"מ, שניתן בבית המשפט השלום בתל-אביב (השופטת ד. קרת-מאיר) המתייחס לאירועים הקשורים לעולה זה משנת 1992. 2. בית המשפט המחוזי (כב' השופט אילן שילה) קיבל את בקשת עידוד בע"מ לסלק על הסף את התובענה האישית ואת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. מחיקת הבקשה לתובענה ייצוגית התבססה על הטעם כי בהתאם להלכה הפסוקה בבית המשפט העליון בפרשת א.ש.ת. (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרויקטים וכח אדם בע"מ, פד"י נז(3) 220) אין תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי יכולה לשמש בסיס להגשת תובענה ייצוגית. סילוק הבקשה לתובענה ייצוגית על הסף נעשתה חרף העובדה כי פרשת א.ש.ת. עמדה אותה עת לדיון נוסף, וזאת בהסתמך על החלטת בית משפט זה בע"א 8627/03 לוי אלעזר נ' מדינת ישראל. התובענה האישית נמחקה על הסף מן הטעם שהסמכות העניינית לדון בה מצויה בידי בית משפט השלום. 3. על פסק דין זה הגישה המערערת ערעור לבית משפט זה ביום 11.7.04. בערעורה, טענה כי חרף ההלכה בפרשת א.ש.ת, היה מקום להחיל את תקנה 29 על התובענה בהליך זה, ולאשרה כתובענה ייצוגית. כן השיגה על מחיקת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית על הסף בעוד פרשת א.ש.ת. תלויה ועומדת בדיון נוסף. 4. לאחר הגשת הערעור התרחשו שני אירועים חשובים: האחד - בהליך הדיון הנוסף בפרשת א.ש.ת. נקבע בפסק חלוט כי תקנה 29 לא תוכל לשמש בסיס להגשת תובענה ייצוגית (דנ"א 5161/03 א.ש.ת. ניהול פרוייקטים נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 2788). השני - ביום 12.3.06 נכנס לתוקפו חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006, אשר הסדיר באופן כולל את סוגיית התובענות הייצוגיות, וביטל את ההסדרים הספציפיים בחוקים השונים אשר הסדירו קודם לכן את נושא התובענות הייצוגיות בתחומים מסוימים. 5. בסיכומי טענותיה, שהוגשו לאחר האירועים האמורים, טוענת עתה המערערת כי חוק התובענות הייצוגיות, מכוח הוראת מעבר הכלולה בו, חל על התובענה הנוכחית גם בהליך הערעור, ולכן יש לדון בה על פי המשטר המשפטי שהחוק החדש עיצב. משכך, יש להחזיר את הענין לערכאה הדיונית, כדי שתדון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית גופה בהתאם לחוק החדש. בטיעוניה, מתייחסת המערערת גם לשאלת ההתיישנות, וטוענת כי אין מחסום ההתיישנות חל על התובענה הייצוגית במקרה זה; זאת, ראשית, מן הטעם כי סעיף 45(ג)(1) לחוק החדש, הקובע הוראת התיישנות ייחודית לתובענות מסוימות אינו חוקתי, ולכן דינו להתבטל. מעבר לכך, בפיה טענות שונות מתחום דין ההתיישנות גופו, ולפיהן גם אם הוראת ההתיישנות הייחודית מכוח החוק החדש חלה על תובענה זו, חלים על העניין חריגים שונים מכוח חוק ההתיישנות הכללי, המפסיקים או מעכבים את מירוץ ההתיישנות, ולפיכך התובענה התלויה בערעור לא התיישנה. כך, למשל, חל על העניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, העוצר את מירוץ ההתיישנות עד להיוודע מלוא העובדות המהוות את עילת התביעה; וכן חל הכלל כי טענת ההתיישנות לא תעמוד למי שלא טען אותה בהזדמנות הראשונה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות) אשר, כנטען, חל על המשיבות במקרה זה. המשיבות מבקשות לדחות את הערעור משורה של טעמים: ראשית, לטענתן, התובענה התיישנה על פי הסדר ההתיישנות הייחודי שבהוראת המעבר שבחוק התובענות הייצוגיות; שנית, המערערת לא הצביעה על כל טעמים ממשיים מתחום דין ההתיישנות הכללי שיש בהם כדי לעצור או לעכב את מירוץ ההתיישנות על פי הסדר המעבר שבחוק התובענות הייצוגיות; ושלישית, התובענה שהגישה המערערת אינה מעמידה עילה לתובענה ייצוגית גם על פי החוק החדש, ולכן אפילו לא התיישנה התובענה על פי הוראת המעבר, גם אז אין סיכוי כי יינתן לה אישור כתובענה ייצוגית על פי ההוראות המהותיות של החוק החדש. 6. דין הערעור להידחות, בכפוף לסייגים שיפורטו להלן. חוק התובענות הייצוגיות פורש בהלכה הפסוקה כבעל תחולה אקטיבית על כל הליך של תובענה ייצוגית התלוי ועומד בערכאות בעת כניסתו לתוקף, לרבות הליך המצוי בשלב ערעור, שטרם ניתן בו פסק חלוט בעת היכנס החוק החדש לתוקף (סעיף 45(ב) לחוק; רע"א 7028/00 א.ב.א. ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (להלן - פרשת אלסינט)). מבחינה זו, החוק החדש חל על הליך התובענה המתבררת בערעור שלפנינו; אלא שכאן עולות שתי השאלות: האחת – האם עילות התובענה נכנסות לגדר אותן עילות המוכרות בחוק התובענות הייצוגיות כמקנות אפשרות להגשת תובענה ייצוגית על פי סעיף 3 והתוספת השניה לחוק. לכאורה, ועל פני הדברים, נראה כי קיים קושי לשבץ את עילת התובענה בענין שלפנינו לאחת העילות המוכרות בחוק החדש לצורך הכרה בהיבט הייצוגי של התובענה. אולם אין צורך להכריע בכך כאן, שכן שאלה שניה שיש להשיב עליה בהקשר שלפנינו היא - האם על פי הוראות המעבר של החוק החדש התובענה התיישנה, שאם כן, כי אז השאלה הראשונה מתייתרת ואינה מצריכה התייחסות. 7. על השאלה האם חלה התיישנות על התובענה משיבה הוראת סעיף 45(ג) לחוק התובענות הייצוגיות. הוראה זו קובעת: "(1) היתה תלויה ועומדת ביום פרסומו של חוק זה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שמתקיים בה אחד התנאים המפורטים להלן, יראו אותה לענין מניין תקופת ההתיישנות כאילו הוגשה ביום פרסומו של חוק זה: (א) הבקשה הוגשה שלא לפי אחד ההסדרים המפורטים בסעיפים 32 עד 43 כנוסחם ערב ביטולם בחוק זה; (ב) עילתה אינה בגדר העילות שהיה ניתן לאשר בשלהן תובענה ייצוגית לפי אחד ההסדרים כאמור בפסקת מישנה (א); הסדר זה מניח כי, עובר לכניסתו לתוקף של חוק התובענות הייצוגיות, היו תלויות ועומדות בקשות שונות לאישור כתובענות ייצוגיות. חלק מבקשות אלה התבסס על הוראות חוק ספציפיות בחוקים שונים, אשר איפשרו, בתחומים שהוסדרו על ידם, להגיש תובענות ייצוגיות בכפוף לקיום תנאים מסויימים. לבקשות אלה מכוון סעיף 45(ג)(1)(א) בהפנותו לסעיפים 32 עד 43 לחוק; חלק אחר של בקשות האישור התבסס על מקורות אחרים לאישור תובענות ייצוגיות, ובהם תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, שבקשר אליה נקבע בהלכה הפסוקה כי לא ניתן להשתית עליה תובענה ייצוגית. הסדר ההתיישנות המיוחד שבסעיף 45(ג) קובע, איפוא, כי בקשה לאישור תובענה ייצוגית שלא התבססה על אחד מהסדרי החוקים הספציפיים שקדמו לחוק החדש, יראו אותה לצורך התיישנות כאילו הוגשה ביום חקיקת החוק החדש, כלומר ביום 12.3.06. הסדר מיוחד זה חל, בין היתר, על בקשת אישור שהוגשה על פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. לעומת זאת, על בקשת אישור שהתבססה על אחד מהסדרי החקיקה הספציפיים, חל הסדר ההתיישנות הכללי, בהעדר הסדר מיוחד, ומכוחו נפסק מירוץ ההתיישנות בעת הגשת הבקשה המקורית, ורואים מועד זה כמועד הקובע לצורך הפסקת מירוץ התיישנות. על-פי הוראת המעבר שבסעיף 45(ב), החוק החדש חל בתחולה אקטיבית על בקשה כזו, והיא ממשיכה להידון על-פיו ברצף, בלא שנפתח מירוץ התיישנות חדש בעניינה (פרשת אלסינט, הנשיא ברק, שם, פסקה 21). יוצא, איפוא, כי בעוד שלעניין בקשה לאישור תובענה ייצוגית על פי תקנה 29 נעשה הסדר התיישנות ייחודי, הרי בקשות אישור שנשענו על הסדרים חקיקתיים ספציפיים אינן כפופות להסדר ייחודי זה, ומירוץ ההתיישנות לגביהן אינו כרוך ביום חקיקת החוק החדש (12.3.06). עולה מכאן, כי על פי הוראות סעיף 45(ג) לחוק החדש, על בקשה לאישור תובענה ייצוגית על פי תקנה 29 חל הסדר ההתיישנות הייחודי, מכוחו רואים את הבקשה לצורך מניין תקופת ההתיישנות, כאילו הוגשה ביום פרסום החוק - קרי ביום 12.3.06 (להלן - המועד הקובע). לפיכך, עילה שנתגבשה קודם לתאריך 12.3.99, שהוא 7 שנים לפני המועד הקובע, התיישנה על פי הוראות המעבר, ובקשת אישור כזו, הכפופה להוראת המעבר, דינה להידחות מחמת התיישנות. בהסדר מעבר זה ביקש החוק להגביל בהסדר התיישנות מיוחד את משך חייהן של אותן בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שלא התבססו בשעתו על חיקוקים ספציפיים שהסדירו מנגנון לאישור תובענות ייצוגיות, שהיו תקפים עובר לחקיקת החוק החדש, ולהצר את "תוחלת חייהן" של בקשות כאלה, כדוגמת אלה שנשענו על תקנה 29, שההלכה הפסוקה קבעה כי לא נמצא להן בסיס מוכר בדין. זאת, בשונה מבקשות האישור שהתבססו על הסדרים חקיקתיים ספציפיים מוכרים בדין, שהסדירו את תחומי התפרשותן של התובענות הייצוגיות בנושאים מוגדרים, ואשר לגביהם ראה החוק לנכון להחיל את עקרונות ההתיישנות הרגילים שעל-פיהם מועד פתיחת ההליך המקורי הוא המועד הקובע לצורך ההתיישנות, ותחולתו האקטיבית של החוק החדש על הליך כזה אינה משנה ממועד קובע זה לצורך מניין ההתיישנות. 8. בענייננו, חל הסדר ההתיישנות הייחודי, המעוגן בסעיף 45(ג) לחוק החדש, שכן הבקשה לאישור התובענה הייצוגית הושתתה על תקנה 29 לתקנות סדר הדין. עילת התובענה האישית שהוגשה על ידי המערערת נתגבשה לכל המאוחר ביום 1.5.96, שהוא המועד בו שילמה המערערת לעידוד בע"מ את הסכום אותו היא תובעת בחזרה, ואשר בגינו היא מבקשת לאשר תובענה ייצוגית. לגבי חברי הקבוצה האחרים, לא צויינו פרטים מיוחדים בתובענה בדבר מועדי תשלום, אלא צויין רק כי מדובר במי שעלו לישראל עד ליום 31.12.97. כמו כן, כל המסמכים שהמערערת צרפה לבקשת האישור נושאים תאריכים הקודמים לשנת 1996, ונעים בין שנת 90 ועד 96 לכל המאוחר. בנסיבות אלה, העילה הנובעת מהתובענה ומבקשת האישור קודמת ל-12.3.99, ומשכך יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית מחמת התיישנות. 9. טענות ב"כ המערערת לפיהן יש להחיל במקרה זה את הוראות חוק ההתיישנות הנוגעות להפסקת מירוץ ההתיישנות, וכן טענתו לענין תחולת סעיף 3 לחוק ההתיישנות לענין העלאת טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, הועלו באורח כללי וללא ביסוס של ממש, ולא הונח, ולו על פני הדברים, בסיס לכאורי המאפשר את קבלתן. עם זאת, ראוי להעיר את שתי ההערות הבאות: ראשית, כי בשאלת חוקתיותו של הסדר ההתיישנות המיוחד שבסעיף 45(ג), תלוי ועומד דיון בבית המשפט הגבוה לצדק שטרם הוכרע, ויש להתחשב בעובדה זו באשר לתוצאות ערעור זה. שנית, הסדר ההתיישנות המיוחד שבסעיף 45(ג) אינו חל על התביעה האישית של מי שהגיש את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, ויש להתחשב גם בכך באשר לתוצאות ערעור זה (סעיף 45(ג)(3) לחוק). 10. לאור האמור, יש לדחות את הערעור, אך זאת בנתון לשני סייגים: האחד, מאחר שכאמור, תלויות ועומדות עתירות בפני בית המשפט הגבוה לצדק בשאלת חוקתיותו של הסדר ההתיישנות הייחודי שבסעיף 45(ג) לחוק, הרי באם יוחלט על בטלותו של הסדר זה, תהיה המערערת רשאית, בתוך 60 יום ממועד פרסום פסק הדין, לבקש את חידוש הדיון בערעור זה, ולכל צד תישמרנה טענותיו (השוו רע"א 8717/01 מדינת ישראל נ' יפעת מילר; ע"א 1525/98 מדינת ישראל נ' עודד דורון, תק-על 2007(1) 745). השני, בית המשפט המחוזי מחק על הסף את תביעתה האישית של המערערת מן הטעם שהסמכות העניינית לדון בה מצויה בידי בית משפט השלום. איננו רואים לנכון להתערב בהחלטה זו של בית המשפט, אך נציין כי טענות הצדדים שמורות להם לגבי התביעה האישית (סעיף 45(ג)(3) לחוק). הערעור נדחה, איפוא, בכפוף לאמור לעיל. המערערת תשלם לכל אחת מן המשיבות שכר טרחת עורך-דין בשיעור 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט י' אלון אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. בענייננו הבקשה לאישור תובענה ייצוגית התבססה על תקנה 29 ולא על הסדרי החקיקה הספציפיים. מקובל עליי כי המועד הקובע להפסקת מירוץ ההתיישנות לגבי בקשות שהתבססו על הסדרי חקיקה ספציפיים הוא מועד הגשת הבקשה המקורית. מעבר לכך איני רואה צורך לחוות דעה בשאלה האם על בקשת אישור שהתבססה על אחד מהסדרי החקיקה הספציפיים, חל הסדר ההתיישנות הכללי (פסקה 7 לפסק דינה של חברתי). ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, כ"ה בסיון תשס"ז (11.6.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04065410_R18.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il