דיאמימון 2000 (1987) בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה נתני

פסק-דין בתיק ע"פ 654/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 654/14 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערערים: 1. דיאמימון 2000 (1987) בע"מ 2. אריק מימון נ ג ד המשיבה: הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 15.1.2014 ומיום 24.3.2014 בתיק עפ"א 9306-07-13 שניתנו על-ידי כבוד השופטת נ' אהד תגובת המשיבה מיום 7.5.2014 בשם המערערים: עו"ד קנת מן בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטות בית משפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת נ' אהד) מיום 15.1.2014 ומיום 24.3.2014 שלא לפסול עצמו מלדון בעפ"א 9306-07-13. 2. בשנת 2001 אישר בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה (כבוד השופטת א' טלמור) הסדר טיעון בין הצדדים, ובהתאם לו הוציא צו הריסה ביחס לשני מבנים שנבנו על ידי המערערים. בשנת 2008, לאחר ביקורת במקרקעין, הוגש נגד המערערים כתב אישום המייחס להם עבירה שעניינה אי קיום צו בית משפט, לפי סעיפים 210 ו-253 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. על פי כתב האישום, צו ההריסה לא בוצע על ידי המערערים. המערערים מצידם טענו כי הצו בוצע עוד בשנת 2003, וכי קיים מבנה בשטח אשר נבנה לאחר מכן, כך שלא הופר צו ההריסה. ביום 20.3.2013 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה (כבוד השופטת א' טלמור) את המערערים בביצוע העבירות בקובעו כי צו ההריסה לא בוצע. ביום 21.5.2013 נגזר דינם של המערערים. המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) ערעור על פסק הדין. לאור טענות המערערים, קבע בית המשפט כי יש לבקר במקרקעין נשוא העתירה על מנת להתרשם באופן ישיר האם צו ההריסה בוצע על ידי המערערים ומדובר במבנה אחר, אם לאו. יצויין כי המערערים הגישו הודעה לבית המשפט, בה נטען שביקור זה אינו נדרש ולא יוכל לסייע בהכרעת המחלוקת. לדברי המערערים, מועד הביקור נדחה ונודע להם על המועד החדש בהתראה קצרה בלבד. בנוסף, לטענתם, במהלך הביקור נכחו שני נושאי משרה מטעם עיריית נתניה שזהותם אינה ידועה. הדברים שהחליפו נושאי המשרה עם כבוד השופטת לא נרשמו, מאחר שלא נערך פרוטוקול של הביקור. לטענת המערערים, הם לא יכלו לשמוע את כל חילופי הדברים בין נציגי העירייה לכבוד השופטת. ביום 17.11.2013, לאחר הביקור, ניתנה החלטה על ידי בית המשפט המורה לצדדים להגיש את סיכומיהם. בית המשפט פירט בהחלטה כי הביקור בוצע על מנת להתרשם מן הבנייה הבלתי חוקית במקום. בהחלטה נאמר כי בית המשפט התרשם מן המבנה שנבנה ללא היתר בחוף הים. בהחלטה אף צויין כי לטענת נציג העירייה מדובר בשטח בבעלות העירייה שנועד לשמש כשטח ציבורי פתוח. כמו כן נשמעו טענות המערערים שמדובר במבנה חדש שנבנה בשנת 2005, לאחר הריסת המבנה הקודם. 3. בעקבות ההחלטה, הוגשה על ידי המערערים בקשת פסלות. בבקשה נטען כי נפל פגם דיוני משמעותי בשל נוכחותם של נציגי העירייה בביקור ללא רישום פרוטוקול וללא התראה מוקדמת. לטענת העותרים, מהחלטת בית המשפט ביום 17.11.2013 עולה כי בית המשפט ייחס חשיבות לדברי הנציגים, באופן המצביע על דעה קדומה וחשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים. המערערים טענו כי מן ההחלטה עולה שבית המשפט הסיק מסקנות מדברי הנציגים לחובת המערערים, שכן נקבעו בהחלטה עובדות ביחס למקרקעין המהוות הרחבת חזית. בהמשך, הגישו המערערים בקשה למתן החלטה נוספת בבקשת הפסלות בה ציינו כי נציגי העירייה אף הסיעו את כבוד השופטת ברכבם לביקור אחר בבוקר אותו יום. המשיבה מצידה התנגדה לבקשת הפסלות. לטענתה, הביקור נערך בנוכחות המערערים ובאי כוחם, ולא נוהלו שיחות שלא בפניהם. המשיבה הדגישה שנציגי העירייה הוצגו בשמם ובתפקידם, ואף טענה כי הם מוכרים באופן אישי למערער ולבאת כוחו. לגופו של עניין טענה המשיבה כי קביעותיו של בית המשפט אינן רלוונטיות לטענת ההגנה של המערערים, לפיה הם קיימו את הצו השיפוטי בעבר. לדבריה, טענות המערערים בבקשת הפסלות מופנות בעיקרן נגד החלטות שיפוטיות ודיוניות שניתנו על ידי בית המשפט ואין בכך כדי לבסס עילת פסלות. 4. בהחלטתו מיום 15.1.2014 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בית המשפט ציין כי בביקור נכחו מטעם המשיבה מנהל אגף רישוי פיקוח, מנהל מחלקת פיקוח על הבנייה והמפקח על הבנייה בעיריית נתניה. בית המשפט הבהיר כי נציגים אלה לא זומנו על ידי בית המשפט, אלא ככל הנראה הגיעו לבקשת פרקליטת המשיבה. בהחלטה נקבע כי מטרת הביקור הייתה להתרשם מן המבנה הנוכחי על מנת להשוותו לתיאור המבנה שעמד במקום בשנת 2001, עת הוצא צו ההריסה. צויין בהחלטה כי כל שנאמר בביקור נאמר בנוכחות באי כוחם של המערערים, שאף הוסיפו דברים מטעמם. הדברים שנאמרו על ידי הצדדים אינם מהווים ראיות בהליך, מלבד התרשמותו האישית של בית המשפט מן המבנה. בית המשפט קבע בהחלטתו שהשאלה הנדונה בערעור הינה האם המבנה המדובר הוא אותו מבנה לגביו ניתן צו הריסה בעבר. שאלה זו אינה מושפעת משאלת הבעלות במקרקעין או מנתונים אחרים שצוינו על ידי נציגי העירייה במהלך הביקור. בית המשפט פירט כי ככל שהתרשם מן המבנה עצמו ומתיאור המערערים את המבנה שנהרס לטענתם בעבר, הרי שזו הייתה מטרת הביקור, והתרשמות זו הינה ממין העניין. התרשמות סובייקטיבית אינה מקימה עילת פסלות ודעתו של בית המשפט עודנה פתוחה לבחינה ולשינויים. בית המשפט הבהיר כי כל שנוצר הינו חשש סובייקטיבי של המערערים לקיומו של משוא פנים. בהחלטה נוספת מיום 24.3.2014 הבהיר בית המשפט כי נסע עם באי כוח המשיבה באותו היום לביקור באתר הנוגע לתיק אחר, והדגיש כי במהלך הנסיעה לא נדון עניינו של תיק זה או אחר. 5. על החלטות אלה הוגש הערעור שלפניי. במסגרת הערעור, משיגים המערערים על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, ובפרט מציינים כי דבריהם של נציגי העירייה לא נשמעו על ידי המערערים או באי כוחם. לטענתם, מצב זה מהווה פגם דיוני חמור היוצר חשש אובייקטיבי למשוא פנים. לדבריהם, חוות דעתם של נציגי העירייה שהובאה בפני השופטת מהווה ראייה, וככזו היא אף הוצגה בהחלטת בית המשפט מיום 17.11.2013. למעלה מכך, לטענת המערערים חוות דעת זו הינה לחובת המערערים ועל כן נוצר חשש ממשי למשוא פנים. המערערים מדגישים כי בית המשפט לא התייחס בהחלטתו לכך שלא נרשם פרוטוקול במהלך הביקור, לכך שפרטי הנציגים מטעם העירייה לא ידועים למערערים ועל כך שהם נשמעו מבלי שהם היו עדים בערכאה הדיונית. המערערים אף משיגים על העובדה כי לא ניתנה להם הזדמנות לטעון בעל פה בפני בית המשפט. בתשובתה לערעור, חוזרת המשיבה על עמדתה לפיה דין הערעור להידחות. היא מדגישה כי החלטת בית המשפט לאחר הביקור לא התייחסה לשאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים, וכי מדובר בערעור על החלטותיו הדיוניות של בית המשפט. בכל הנוגע לנסיעת כבוד השופטת עם נציגי העירייה, טענה המדינה כי נסיעה זו אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים, הואיל ובמהלך הנסיעה לא התקיים דיון הנוגע להליך המתנהל בפני בית המשפט. 6. סבורני כי יש לקבל את הערעור מטעם אחד בלבד והוא הנסיעה המשותפת עם אנשי עיריית נתניה. חלק ניכר מטענותיהם של המערערים נוגעות להחלטותיו הדיוניות של בית המשפט. ביניהן, החלטות הנוגעות לרישום הפרוטוקול, ההחלטה על עצם קיום הביקור, שמיעת טענותיהם של בעלי הדין בעל פה ואף קביעותיו של בית המשפט המהוות לטענתם הרחבת חזית. הלכה היא שאין בהחלטות בית המשפט הנוגעות לניהול הדיון, לכשעצמן, כדי להביא לפסילתו. על המערערים הנטל להראות כי החלטות אלו מצביעות, בנסיבות העניין, על קיומו של חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים (ראו, ע"פ 8340/09 אלמליח נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (2.11.2009); ע"פ 4165/13 ד. רותם ומאור (2009) בע"מ נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (13.6.2013); ע"פ 8232/13 פאריס נ' מדינת ישראל(6.12.2013); יגאל מרזל דיני פסלות שופט, 178-174 (2006) (להלן – מרזל)). בענייננו, המערערים השיגו על החלטות אלו לגופן, ועל כן דינן של טענות אלו להידחות, שכן אין מקומן בערעור פסלות. 7. טענתם העיקרית הנוספת של המערערים הינה שבית המשפט נחשף, במסגרת הביקור ובמסגרת נסיעתו ברכב עם באי כוח המשיבה, למידע בלתי קביל מפי נציגי העירייה בכל הנוגע למבנה נשוא הערעור. לדבריהם, בית המשפט אף נחשף למידע זה שלא בנוכחותם ומבלי שהם היו מודעים לתוכן הדברים. לשיטתם, החשיפה השפיעה על בית המשפט באופן המייצר חשש ממשי למשוא פנים, כפי שבא לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט מיום 17.11.2013. אין בעצם תיאורו של בית המשפט את התרשמותו הסובייקטיבית מן הביקור במקום כדי להביא לפסילתו. זוהי התרשמות שהיא פועל יוצא מן הביקור, שאף ראוי שהצדדים ידעו עליה ואף יוכלו להגיב לה. אך טבעי כי עם התפתחות המשפט והיחשפות למידע תתפתח אצל בית המשפט עמדה באשר לעניין הנדון בפניו. כל שנדרש הוא שההתרשמות והעמדות שהתגבשו אצל השופט תהיינה בעלות אופי לכאורי בלבד, תוך שנפשו פתוחה לאפשרות של שינויים, כך שרק בסוף ההליך תבוא ההכרעה הסופית (ע"א 8554/07 שפיקי נ' צמח, פיסקאות 5-4 (26.11.2007)). בית המשפט הדגיש כי שיחותיו עם נציגי העירייה במסגרת הביקור התקיימו בנוכחותם של המערערים ובאי כוחם. בנוסף, הבהיר בית המשפט כי במסגרת נסיעתו עם באי כוח המשיבה, לא נדונו הליכים הנדונים בפניו. איני רואה כל סיבה לבכר את טענת המערערים כי התקיימו בביקור חילופי דברים שלא בנוכחותם (השוו, ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599, 613 (1999); מרזל, בעמודים 88-87). לפיכך, איני מקבל את טענת המערערים כי בית המשפט נחשף למידע בלתי קביל בעניינם. 8. שונים פני הדברים ככל שמדובר בנסיעה המשותפת עם אנשי עיריית נתניה. קיומם של מגעים במעמד צד אחד, שלא במסגרת סדרי הדין הרגילים, אינה רצויה. היא עשויה במקרים מסויימים להוביל לחשיפתו של בית המשפט למידע בלתי קביל, תוך שנמנע מבעל הדין שכנגד להציג את עמדתו בפני בית המשפט. אף במקרים בהם בית המשפט אינו נחשף למידע הנוגע להליך, בנוכחות אחד הצדדים בלבד, כבמקרה דנא, ראוי כי שופט יימנע ממצב בו הוא נוסע עם אחד מבעלי הדין, וזאת ולוּ על מנת לשמר את מראית פני הצדק. אין זה רצוי שבית המשפט ייזקק לשירותיהם של מי מבעלי הדין, אף לצרכים לוגיסטיים בלבד, ובוודאי שאין זה מן הראוי שייזקק לשירותי הסעה מצד בעל דין אחד בלא שבעל הדין האחר יתלווה לנסיעה. אומנם, בית המשפט לא דן עם נציגי המשיבה בהליכים המתקיימים בפניו, אולם עצם הנסיעה, שהתקיימה במעמד צד אחד, עשויה להקים תחושה של קירבה של בית המשפט לאחד מבעלי הדין, כך שבמקרה דנא יש להורות על פסילתו. במקרים כגון דא יש חשיבות מיוחדת למראית פני הצדק (ראו, ע"פ 717/84 אליעז נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 530 (1984); ע"פ 184/85 שרעבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1)446 (1985); ע"פ 599/87 חוברה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 614 (1987); מרזל, בעמודים 186-185). 9. לפיכך, הערעור מתקבל. החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת נ' אהד) מיום 15.1.2014 ומיום 24.3.2014 מבוטלות והדיון בתיק עפ"א 9306-07-13 יועבר לשופט אחר. ניתן היום, י"א באייר התשע"ד (11.5.2014). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14006540_S05.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il