דמיטרי קוזירוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6535/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6535/01 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערער: דמיטרי קוזירוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.6.01 בת"פ 138/01 שניתן על-ידי כב' השופטים: י' גריל, מ' נאמן ור' שפירא תאריך הישיבה: ט' באדר ב' תשס"ג (13.3.03) בשם המערער: עו"ד פארס בריק בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר פסק-דין השופט מ' חשין: ערעור על גזר-דין שגזר בית-המשפט המחוזי בחיפה על המערער: מאסר עולם ועליו - במצטבר - שבע שנות מאסר. עיקרי העובדות שלעניין: 2. היה זה באחד מימי חודש דצמבר 2000 שהמערער ושלושה מחבריו קשרו קשר ביניהם לשדוד את איליה פייגלמן (איליה) בביתו ולרוצחו נפש. אמרו ועשו. המערער ושניים משלושה החברים נכנסו בדרכי רמייה לביתו של איליה, ובהיותם בדירה התנפלו השלושה על איליה, היכו אותו, הפילו אותו ארצה כפתו את ידיו וחסמו את פיו בסרט דביק ובסמרטוט. לאחר מכן שוטטו השלושה בדירה בכוונה לשלול שלל ולבוז בז, ומשלא מצאו בה את הכסף הגדול שציפו למצוא, אספו השלושה אל כליהם שני כרטיסי אשראי, שני פנקסי המחאות, כסף מזומן בסך 1,500 ש"ח, שיקים שונים שנמשכו לפקודתו של איליה, תכשיטים, מחשב נייד, מצלמה, מצלמת וידיאו, דיסקים וצרור מפתחות לרכב ולדירה. 3. משאספו רכוש זה שאספו, וכמוסכם ביניהם מראש, ניפנו המערער וחבריו הרָעים לביצוע המעשה שתיכננו לבצע: הריגתו של איליה. בתחילה החלו השלושה חונקים את איליה - בכוונה לגרום למותו - בכריכת כבל טלפון סביב צווארו. משנקרע הכבל ואיליה נותר בחיים, המשיכו השלושה לחנוק את איליה בכריכת רצועה להולכת כלב סביב צווארו ובמשיכת הרצועה ומתיחתה תוך דריכה ברגל על גבו של איליה. משלא עלה בידי השלושה - גם כך - לחנוק את איליה למותו, הביא המערער סכין מטבח ונעץ אותה בגופו של איליה עד שנתעקמה הסכין. המערער הביא סכין שניה ואחד השותפים נעץ גם אותה בגופו של איליה. אחד משותפיו של המערער הגדיל ונעץ גם מברג בפלג גופו העליון של איליה. עשרים פעמים נעצו הרֵעים הרָעים את הסכינים והמברג בגופו של איליה ולסוף עלה חפצם בידם ואיליה השיב את נישמתו לבוראו. לאחר מכן עזבו השלושה את הדירה ועימהם הרכוש ששדדו. 4. בית המשפט המחוזי חייב את המערער כמבצע בצוותא למעשי השוד והרצח בהרשיעו אותו בעבירות אלו: קשר לפשע, עבירה כהגדרתה בסעיף 499(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977; שוד, עבירה כהגדרתה בסעיף 402(ב) בשילוב סעיף 29 לחוק העונשין; ורצח, עבירה כהגדרתה בסעיפים 300(א)(2), 300(א)(3) ו-300(א)(4) בצירוף לסעיף 29 לחוק העונשין. לבקשת המערער צורפו להכרעת-הדין שלושה אישומים נוספים שבהם הודה: החזקת סם מסוכן (מסוג הירואין) ושימוש בו, עבירה כהגדרתה בסעיף 7(א) ו- 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, תשל"ג-1973, ושני אישומים בעבירות גניבה כהגדרתה בסעיף 384 לחוק העונשין. 5. בהרשיעו את המערער כפי שהרשיעו גזר עליו בית-המשפט עונש מאסר עולם בגין עבירת הרצח, ובמצטבר לו שבע שנות מאסר בפועל בשל העבירות האחרות. 6. הערעור שלפנינו ערעור הוא על שבע שנות המאסר במצטבר שנגזרו על המערער בשל עבירת השוד והעבירות האחרות לבר הרצח. טענת בא-כוח המערער היא, שלא היה זה נכון - כדבר ההלכה - לצבור את שבע השנים למאסר העולם, וכי מכל מקום ראוי ונכון היה לפסוק כי שבע שנות המאסר ירוצו בחופף למאסר העולם. נוסיף ונציין כי לא הונח לפנינו ערעור על ההרשעה, על מימצאי-עובדה שקבע בית-משפט קמא, אף לא על עונש מאסר העולם שנגזר על המערער. הערעור מסב עצמו אך על צבירתן של אותן שבע שנות מאסר למאסר העולם. מעשה אחד - עונש אחד: 7. כהוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (חסד"פ), רשאי בית-משפט להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שנתגלו מן העובדות שהונחו לפניו, "אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". מושג-המפתח לעניינו של סעיף 186 הוא המושג של "אותו מעשה", ובית-המשפט העליון נדרש לא אחת לפירושו ולתחום התפרשותו של מושג זה. ראו, למשל: ע"פ 1742/91 עמי פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289; דנ"פ 3371/98 מוריס אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 502; ע"פ 6841/01 יוסף ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). במקום בו קובע בית-משפט כי נעברו עבירות אחדות וכי כל אותן עבירות עניינן הוא ב"אותו מעשה", אין בית-המשפט מוסמך לענוש את המורשע בדינו אלא "פעם אחת" בלבד. ודוק: העונש הנגזר על נאשם במקרה מעין-זה עונש אחד ויחיד הוא, עונש מעשה מיקשה. בית-משפט אינו מוסמך להטיל עונשים נפרדים על עבירות שונות המתגלות ב"אותו מעשה", גם אם יוסיף ויחליט לחפוף את העונשים זה-אל-זה. העונש מעיקרו עונש אחד הוא, מעשה-מיקשה, בגין כל העבירות שהן "מעשה אחד". 8. בענייננו-שלנו אין אנו באים בגדריה של הוראת סעיף 186 לחסד"פ. בא-כוח המערער אף לא טען אחרת, ובדין לא טען כן. ראשית לכל, והוא אינו עיקר, המערער הורשע - בנוסף לעבירות הרצח והשוד - גם בעבירות סמים וגניבות, ואלו מעיקרן לא היו קשורות כלל לעבירות העיקריות, קרא, ל"אותו מעשה". נימוק זה, למותר לומר, נימוק מישני הוא, שכן העבירות הנספחות בוודאי לא הצדיקו מאסר בן שבע שנים, לא כל שכן במצטבר למאסר העולם. עיקר הוא בכך, שהמערער הורשע (בין השאר) ברצח בכוונה תחילה כהוראת סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין - בנוסף להרשעה ברצח כהוראת הסעיפים 300(א)(3) ו- 300(א)(4) - ועבירת רצח זו בוודאי נבדלת היא מעבירת השוד. שתי אחיות רעות אלו - הרצח בכוונה תחילה והשוד - לא היו "מעשה אחד", ומכאן שענייננו אינו בא - מעיקרו של דין - בגדריה של הוראת סעיף 186 לחסד"פ. 9. הנחת המוצא לענייננו היא אפוא זו, שבית-המשפט רשאי ומוסמך היה לגזור על המערער גם עונש מאסר עולם גם עונש מאסר בן שבע שנים. השאלה אינה אלא אם ראוי ונכון היה לצבור את שבע השנים אל מאסר העולם. ענישה חופפת או מצטברת? 10. בפתח הדברים מעלה בא-כוח המערער טענה-תמיהה זו: מאסר עולם כנגרר לעבירת רצח - זה מאסר עולם חובה שנגזר על המערער - מאסר הוא עד שהמורשע מחזיר נישמתו לבוראו. אם זה פירושו של מאסר עולם בענייננו - וזה אכן פירושו - מה משמעות נודעת להצטברות עונש מאסר סתם למאסר עולם, והרי העונש הקל ייבלע ממילא בעונש הכבד? אדם אינו חי יותר מאשר פעם אחת, ומכבר ידענו שהחלק הוא בכלל השלם וכי בכלל מאתיים מנה. ובלשון חז"ל: קָם לֵיה בִּדְרַבָּה מִינֵיה (גיטין נב ע"ב). טענה זו לאו טענה היא. ניתן היה להשיב לבא-כוח המערער וכך לומר לו: אם צודק אתה בדבריך, מה מאיתנו יהלוך אם שבע השנים מצטברות או חופפות הן למאסר העולם? והרי אליבא דידך ממילא יהיו העונשים חופפים. אלא שכולנו ידענו מה טעם מעלה המערער טענה זו של חפיפה והצטברות. נוהג משכבר הימים הוא, שנשיא המדינה קוצב עונשם של הנדונים למאסר עולם - ראו והשוו הוראת סעיף 29 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 - ולעניין זה נודעת חשיבות לשאלה אם עונשים אחדים חופפים או מצטברים הם לעונש מאסר עולם שנגזר על מורשע בעבירת רצח. ראו עוד: ע"פ 399/89 אבו נידאל בן עבדל ראזק זלום נ' מדינת ישראל פ"ד מו (2) 187, 192-191. חזרה אפוא שאלה למקומה: אימתי חופף ואימתי מצטבר? 11. תחנת המוצא למסענו תימצא בהוראת סעיף 45 לחוק העונשין, ולפיה עונשי מאסר המוטלים על מורשע בדינו ירוצו בחופף אלא אם קבע בית-המשפט אחרת. ובלשון החוק: מאסר חופף 45. (א) מי שנידון במשפט אחד לענשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית-המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר. באותה רוח דוברות אלינו הוראות סעיף 45(ב) ו-(ג): מאסר חופף 45. (א) ..................... (ב) מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית-המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר. (ג) מי שנידון לשתי תקופות מאסר או יותר שאחת מהן חופפת בחלקה את האחרת, אין עליו, לאחר שנשא תקופת המאסר האחת, אלא שארית תקופת המאסר האחרת שאינה חופפת. וזה קיצורן של הוראות-חוק אלו: פלוני שנגזר עליו לרצות כמה וכמה עונשי מאסר בפועל - בין אם עונשי המאסר נגזרו בה-בעת ובין אם נגזרו בזמנים שונים - ישא בעונשי המאסר באורח חופף אלא אם הורה בית-המשפט כי יישאם במצטבר, כולם או מיקצתם. ואם פועלן האופרטיווי של הוראות-חוק אלו ברור על פניהן ואין הן צורכות פירוש או ביאור יתֵרים, הנה פירושן לעומקן - שמא נאמר: תכליתן, המֶסֶר שאפשר אומרות הן לשלוח לעברנו - כלל אינו נקי מספיקות. דבר המחוקק ניתן להתפרש לכמה פנים, ועל פירושים אלה נאמר עתה מילים אחדות. 12. פירוש אחד הוא זה, שהוראות סעיף 45 לחוק העונשין לא נתכוונו להודיענו אלא מה שנגלה על-פניהן. הנה-כי-כן, בתהליך כתיבתו של פסק-דין הגוזר עונשי מאסר אחדים על נאשם - הוא הדין במקום שבית-משפט גוזר עונש מאסר בפועל על נאשם היושב בבית האסורים בשל עבירה אחרת - אפשר יתעלם ממנו מבית-המשפט הצורך להכריע אם העונשים ירוצו בחופף, במצטבר או במצטבר בחלקים. למילוי חֶסֶר זה נועדה הוראת סעיף 45 לחוק העונשין, שמספקת היא כלל פרשנות והשלמה לגזר-דין חסר. לשון אחר: הוראת סעיף 45 לחוק העונשין פירושה הוא כפשוטה, ובעיקרה אומרת היא להעמיד לרשותנו כלל השלמה לחסר בגזרי-דין. אכן, דרכה של הוראת סעיף 45 דרך היא של הקלה עם נאשם - מכאן באה היא וזו הורתה - ואולם אין היא נוקטת עמדה, לא לחיוב ולא לשלילה, לא באשר לחופפות עונשי מאסר ולא באשר להצטברותם. ראו והשוו: דברי השופט טירקל בע"פ 5023/99 יוסף חכמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 407, 418. עד כאן - הפירוש ה"נייטרלי" להוראת סעיף 45(א). 13. פירוש שני שלחוק יגלה בהוראת סעיף 45 מֶסֶר-מדיניות שהמחוקק ביקש לשלוח לעברנו. ובלשונה של השופטת בן-פורת בע"פ 237/80 מדינת ישראל נ' חאלד בן סאלם קורטאם ואח', פ"ד לד(4) 576, 577: "רצה המחוקק לאפשר לו [למורשע בדינו] בדרך כלל לכפר על עוונותיו על ידי ריצוי עונש אחד ויחיד, היינו על העבירה הכבדה ביותר, אלא אם ראה בית המשפט טעם מספיק לסטות ממדיניותו ולהורות אחרת." מתוך שהכלל הוא בחפיפת עונשים והיוצא הוא בהצטברות עונשים, נטל הוא המוטל על בית-משפט להורות מפורשות על הצטברות עונשי-מאסר זה-אל-זה - אם זה אמנם רצונו - ולהוסיף ולנמק על-שום מה ולמה מחליט הוא על הצטברות עונשים דווקא. "הוראת בית-המשפט על נשיאת העונשין, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, טעונה הנמקה מיוחדת - שבאין טעם מיוחד להוראה כזאת, יחול הכלל שהנידון לא ישא אלא את עונש המאסר שלתקופה הארוכה ביותר": השופט חיים כהן בע"פ 269/78 שלמה חליוואה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (1) 396, 401. אכן, מתוך שריצוי עונש מאסר בחופף הוא הכלל ואילו ריצוי עונש מאסר במצטבר הוא היוצא, נטל הוא המוטל על בית-המשפט להסביר ולפרש מה טעם מחזיק הוא ביוצא ודוחה הוא את הכלל. ראו עוד והשוו: פרשת חכמי, שם, 417 (מפי השופט טירקל) והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 421, 427. 14. פירוש שלישי שלחוק הוא היפוכו של הפירוש השני. אליבא דפירוש זה, "תפקידו הראשוני של בית המשפט הוא לקבוע אם מוצא הוא להורות שעונשי המאסר ירוצו במצטבר ורק אם לא עשה כן תרוצה התקופה הארוכה מבין השתיים. מכאן שהוראת בית המשפט כי עונשי המאסר ירוצו במצטבר, אינה החריג ולא צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות כדי שבית המשפט יורה כן. נהפוך הוא ומטבע הדברים ראוי שאדם ישא את מלוא עונשו על כל אחת מן העבירות אותן הוא עובר ולא 'ייהנה מהפחתה' של מאסר שהושת עליו רק משום שהושת עליו מאסר נוסף בגין עבירה אחרת.": השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 5443/98 מדינת ישראל נ' יוסף מנשרוב (לא פורסם). ראו עוד האסמכתאות הנזכרות שם, וכן: ע"פ 5567/99 מדינת ישראל נ' עומר גיוסי (לא פורסם). 15. בחיי המעשה ספק אם יש הבחנה של-ממש בין שלוש דרכי הפרשנות שאינן עולות בקנה אחד זו-עם-זו. מתוך שבית-המשפט קנה שיקול דעת אם יחפוף עונשי מאסר ואם יצבור אותם, כל החלטה על צבירה או על חפיפה (החלטת חפיפה מפורשת או החלטה אילמת המפעילה את הוראת החפיפה שבסעיף 45 לחוק העונשין) חייבת שתצדיק עצמה, בין בהנמקה מפורשת של בית-המשפט בין מכללא. והנה, עיון בפסיקה ילמדנו כי בתי-המשפט אינם מסבירים ואינם מפרטים בכל עניין ועניין מה טעם מחליטים הם על חפיפת עונשי מאסר או על הצטברותם - הצטברות מלאה או חלקית - והטעמים להחלטתם כמו אמורים הם להילמד מאליהם (בין אם צודקים הם לגופו של עניין בין אם לאו). ואולם, משעולה השאלה לדיון - כבענייננו - אין מנוס מהסבר ומפירוט כפי שבית-משפט קמא בענייננו הסביר ופירט. בא-כוח המערער טוען כי הצטברות העונשים בעניינו של המערער לא נעשתה לתכלית ראויה, ובסוגיה זו שומה עלינו לדון. 16. על דרך הכלל ייאמר, שבמקום בו סבור בית-המשפט - בנסיבותיו הספציפיות של עניין פלוני - כי שיקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים, תגבר הנטיה לצבור עונשי מאסר אלה-אל-אלה, במלואם או בחלקם. הגורמים המהותיים המזינים שיקול זה רבים ומגוונים הם. נזכיר, למשל, את דברי בית-המשפט בע"פ 670/80 ברוך בן ישראל אבוחצירא נ' מדינת ישראל פ"ד לה (3) 681, 695, ולפיהם: ... החלטת בית המשפט על הצטברות או חפיפה תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה. נסיבות מקרה זה הצדיקו את ההוראה בדבר הצטברות העונשים. כאן נעברו העבירות תוך חתירה תחת אשיות המשפט .... לענייננו-שלנו ייאמר במיוחד, כי אופי העבירות, באשר הן, יכול שייצור צורך בענישה מצטברת. כך הוא, למשל, בביצוע כמה מעשי רצח ולו בהמשך אחד. אמרה על-כך השופטת דורנר בפרשת פופר (שם, 303), ובלשונה: ... כאשר מדובר במעשי אלימות קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד אינה מהווה פגיעה בשלמות גופו של אחר. גם אם מבחינה "טכנית" מדובר ברצף אחד של מעשים שגרם למספר קורבנות, יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים. מסקנה זאת היא הכרחית גם מנקודת-מבט מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך-יסוד. ערך חיי האדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם. אף כי מעשה רצח של אדם בודד הוא כשלעצמו מעשה נפשע וחמור מאין כמותו, גזירה של אותו עונש על מי שרצח אדם אחד ועל מי שרצח רבים עלולה להתפרש כהחלשה של משמעות ערך חיי האדם, ואף עלולה לפגוע במידת ההרתעה. שכן, מה יעצור רוצח מלהרבות את קורבנותיו אם בגין הקורבנות הנוספים הוא לא יהיה צפוי לכל תוספת עונש? ואני הוספתי וכך כתבתי (שם, 307): אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם - הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב ... ... מי הוא זה ואיזה הוא שיאמר כך על ספר או על כספת? אומרים לנו כי ייחודו של האדם בא לו משום שהאלוהים בראו בצלמו כדמותו: "בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו..." (בראשית א' כ"ז). כשאני לעצמי אומר, כי ייחודו של האדם - כל אדם - בא לו משום שנברא בצלם האדם. זו תחילתו של מיקרא. זה גם סופו. כך הוא באשר לעבירת הרצח. כך הוא גם באשר לעונש שיוטל על מי שרצח. אכן, מאסר עולם בעבירת רצח הוא מאסר עד צאת הנשמה. מבחינה מושגית - וזה דרך הטבע - אין מאסרי עולם מצטברים. ואולם דומה כי לא נוכל לבטא את עומק הזוועה שבמעשהו של מי שרצח את הרבים אלא אם נטיל עליו עונשים מצטברים. "שופך דם האדם באדם דמו יישפך" (בראשית ט' ו'). בימינו ובמקומנו אין עוד שופכים - כמעשה-ממלכה - את דם האדם. גם אין ניתן להוציא להורג אותו אדם שתי פעמים. אך מאסרי עולם במצטבר ניתן להטיל על מי שקיפח חיים בזדון. מאסר עולם תחת כל נפש ונשמה. ובלשונו של הנשיא שמגר בפרשת זלום (שם, 192; הרשעת נאשם בשתי עבירות רצח ובשלוש עבירות של נסיון לרצח): ... כל הרשעה בעבירה נפרדת עומדת על רגליה שלה. ומעבר לכך: קיפוח חייו של אדם מן הראוי והנכון שימצאו ביטוי מפורש, מזוהה ונפרד בצעדים העונשיים. גזירת עונשי מאסר חופפים על מספר מעשי רצח - אף אם מדובר בכאלה שבוצעו ברצף אחד - יש בה מכללא משום מיזעור של הזוועה שבגרם המוות הזדוני והמכוון של שורה של אנשים. קיומו של נוהג הקציבה של עונש מאסר-עולם-חובה מחדד, כמובן, את תחושת אי-ההתאמה שבין מספר רציחות לבין עונש חופף אחד. (ההדגשות במקור - מ' ח') כך הוא בעבירות רצח וכך הוא בעבירות אחרות, עבירות הפוגעות בערכים חשובים של הפרט ושל הכלל, של היחיד ושל החברה. ראו עוד והשוו: שמעיה אנג'ל והרצל אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 221, 256-253; ע"פ 1849/90 שחאדה ונורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); פרשות מנשרוב, חכמי וגיוסי, לעיל. בענייננו אין מדובר, אמנם, בכמה מעשי רצח, ואולם הלכות שנקבעו תלמדנה אותנו כי עבירות חמורות, עבירות שבוצעו בנסיבות קשות, עבירות שבוצעו בברוטליות, עבירות הפוגעות באינטרסים יקרים לחברה, עשויות - באשר הן - להצדיק ענישה מצטברת על מי שהורשע בדינו. והכל, כמובן, בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ולענייננו-שלנו 17. כאמור, שאלת החפיפה או ההצטברות של עונשי מאסר תידון ותוכרע בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. הבה ניפנה אפוא לבחינת ענייננו-שלנו על רקע נסיבותיו המיוחדות. 18. בית-משפט קמא החליט לצבור את שבע השנים למאסר העולם בייסדו עצמו על שני טעמים אלה: אחד, על היותה של עבירת הרצח מתוכננת מראש, קרא, על-כך שמלכתחילה היתה עבירה זו מופרדת ומובחנת מעבירת השוד (הגם שהשתיים תוכננו להתבצע בהמשך אחד). שניים, על אופיו האלים והמזעזע של הרצח. ובלשון בית-המשפט: ... רואים אנו חובה להצביע על נסיבות המקרה נשוא תיקנו זה בהן קבענו כי הנאשם היה שותף בתכנון מוקדם להמית את המנוח, השתתף בהמתתו בדם קר, מבלי שקדמה כל התגרות מצד המנוח. .................. אנו סבורים שזהו מקרה שבו על ביהמ"ש לתת ביטוי לחומרה של נסיבות המקרה ולסלידתנו מהאופי האלים, הבוטה והאכזרי של ביצוע העבירה על ידי כך שעונש המאסר שייגזר לנאשם ... ייגזר בנוסף לעונש המאסר עולם חובה שבגין מעשה הרצח בו הורשע הנאשם ... בא-כוח המערער תוקף הנמקה זו, וטענתו היא כי היה עליו על בית-המשפט להדריך עצמו בהלכה שנקבעה בע"פ 4577/98 דיין נ' מדינת ישראל פ"ד נה (2) 405 ולחפוף את העונשים זה-אל-זה. האמנם? בפרשת דיין קשרו המערער ואחר קשר לשדוד תכשיטים מחנות למימכר תכשיטים. השניים הגיעו לחנות, ובשעה שבעל החנות נכנס לחדר אחורי הלך המערער אחריו ובמוט ברזל שהיה עימו הלם בראשו עשרים ושש מהלומות שהביאו למותו כחלוף זמן מה. השניים נטלו עימהם שלל תכשיטים ונמלטו מן המקום. בית-המשפט הרשיע את המערער בעבירת רצח כהגדרתה בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, בציינו כי ההמתה לא היתה מתוכננת מראש. כן הורשע המערער בשוד ובקשירת קשר לביצוע פשע. בית-המשפט המחוזי גזר על המערער מאסר עולם בגין עבירת הרצח; מאסר בנפרד בגין עבירת השוד; בהוסיפו כי מחציתו של המאסר בגין עבירת השוד תצטבר לעונש מאסר העולם. בית-המשפט העליון ביטל צבירה זו של עונש לעונש באומרו כך (שם, 422): אכן, עבירות ה"שוד" וה"רצח" הן עבירות עצמאיות, אך במקרה הנוכחי מהווה עבירת ה"שוד" את אחד ממרכיביה של עבירת ה"רצח". זאת ועוד, את מעשיו של המערער בתיק זה יש לראות כמיקשה אחת, לאמור: אמנם הוא ביצע שתי עבירות אך במהלך מסכת אירועים רצופה, אחת. בית-המשפט העליון קבע אפוא כי עונשי המאסר ירוצו בחופף. טוען בא-כוח המערער וכך אומר הוא: המערער בפרשת דיין היה מודע לכך שאפשר ייאלץ לקפח את חיי המנוח; אשר-על-כן, ולמרות היעדר התיכנון מראש בפרשת דיין, דומה ענייננו לאותו עניין וראוי לנו כי נלך בעיקבות הילכת דיין. 19. טענה זו אינה מקובלת עלינו. בפרשת דיין הורשע המערער בעבירת רצח כהוראת סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, קרא: בעבירה של גרימת מוות במזיד תוך ביצועה של עבירה או כדי להקל על ביצועה של עבירה. לשון אחר: עבירת הרצח נעברה אגב ביצועה של עבירה אחרת ובנסיבות שניתן היה לראות את שתי העבירות "כמיקשה אחת". ענייננו שונה מקצה-אל-קצה. המערער הורשע (בין השאר) בעבירת רצח כהוראת סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין - קרא: ברצח בכוונה תחילה - ועבירה זו עבירה היא העומדת לעצמה; כך על דרך הכלל, ובוודאי כך בנסיבות העניין, שהתיכנון מראש היה לרצוח את המנוח נפש. ההבדל העיקרי בין פרשת דיין לבין המקרה שלפנינו הוא בכך, שבענייננו תיכננו השודדים מראש ליטול את נפשו של המנוח. השודדים תיכננו מראש לא אך איום של: "הרכוש או הנפש" אלא מעשה של: "הרכוש והנפש". המערער וחבריו הרעים תיכננו שתי עבירות - עבירת רצח ועבירת שוד - והגם ששתי העבירות בוצעו בסמוך זו-לזו, כל אחת מן השתיים היתה נפרדת ונתקיימה ולעצמה. כקביעתו של בית-משפט קמא - ואין חולקים על כך - המערער ושותפיו תיכננו לבצע את השוד ולאחר מכן ליטול את חייו של המנוח. אמרו ועשו. 20. עבירת הרצח בענייננו היתה אפוא מופרדת ומובחנת מעבירת השוד - הן בתיכנון הן בביצוע - ומכאן הצדק לצבירת העונשים זה-אל-זה. ואולם, כפי שכבר הערנו, נוסף לכך אופיו המזעזע והאלים של מעשה הרצח. 21. מעשה הרצח של המנוח היה מעשה זוועה אכזרי וברוטלי עד-למאוד, ואותן אכזריות וברוטליות יש בהן - כשהן לעצמן - כדי להצדיק את צבירת העונשים. ראשית לכל, עבירות המתבצעות בברוטליות יתירה - וכמותן עבירות המתבצעות בנסיבות מחמירות - צורכות מעצם טיבן הרתעה ייחודית ומיוחדת. המוסר האנושי האוניברסלי השוכן בנפשנו דוחק בנו ומורה אותנו כי בשוד וברצח כְּאלה שהמערער הורשע בהם יש לצבור את העונשים ללא-רחם. המערער וחבריו הרָעים עינו את המנוח עד למותו: חנקוהו בכבל טלפון; משנקרע הכבל חנקוהו ברצועת כלב תוך דריכה על גבו ומשיכת הרצועה; לאחר מכן נעצו סכינים בגופו, אחת ועוד אחת, ולא אמרו די עד שנפח את נשמתו לאחר נעיצת מברג בגופו. על המעשה הנורא, על הסבל האיום שסבל המנוח, על אלה חייבת החברה - קרא: בית-המשפט - להגיב בכל כוחה, לענוש בכל חומר הדין את המערער ומרעיו. 22. בפרשת לוגסי הורשעו המערערים בשוד כספת שבסופרמרקט וברצח מנהל הסופרמרקט וקצין הביטחון במהלך אותו שוד כהוראת סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. בית-המשפט המחוזי גזר על כל אחד מן המערערים שני מאסרי עולם במצטבר בגין שני מעשי הרצח, ובגין עבירת השוד שמונה שנות מאסר על אחד המערערים וחמש שנות מאסר על המערער האחר, גם אלו במצטבר על שני מאסרי העולם. בערעור נדונה שאלת צבירתם של העונשים, ובית-המשפט קבע כי אך ראוי היה בעניינם של כל אחד מן המערערים, לצבור את עונשי מאסר העולם בגין שני מעשי הרצח ואת עונש המאסר בגין השוד. אשר לצבירת עונשי המאסר בגין השוד, קוראים אנו מפיו של הנשיא שמגר דברים אלה (שם, 256): ... כדי למנוע שמי שהורשע בשל רצח יהיה פטור בשל כך מן העונש על כל עבירה אחרת קודמת מאוחרת או בו-זמנית, אינני רואה להבחין בין מאסר בשל רצח או מאסר מצטבר בשל עבירות נוספות אחרות. לאור אופיו המזעזע של הפשע שבוצע במקרה דנן והנוהג לקצוב עונשי מאסר עולם שבחובה, ניתן להבין, מדוע הורה בית המשפט במקרה דנן על הצטברות העונשים של מאסר עולם ומאסר בשל השוד והקשר, ואינני רואה כל טעם וסיבה להתערב בכך. הנה-כי-כן, שאלת צבירת עונשי מאסר בגין שוד לעבירת רצח המבוצעת בסמוך למעשה השוד, תיפתר בנסיבותיו של כל עניין ועניין; פעם כך - כבפרשת לוגסי, פעם כך - כבפרשת דיין. עיקר לענייננו עתה הוא, כי אופיו של הפשע, האכזריות המתלווה אליו, הברוטליות שבמעשה, יש בכל אלה כדי לחזק מסקנה לצבירה. 23. אכזריות בביצועה של עבירה יש בה כדי להעיד על קיומה של מחשבה פלילית ייחודית, ושיטת המשפט יכולה שתסיק מכך מסקנה לדינא. כך, למשל, דין הוא במיקצת מדינות בארה"ב, שגרימת מותו של אדם בעינויים או באורח אכזרי במיוחד - הגם שלא בכוונה תחילה להורגו - עולה כדי רצח מדרגה ראשונה. אכזריות, באשר היא, שקולה כנגד כוונה תחילה. ראו, למשל: People v. Gilliam, 246 P.2d 31 (1952). כן היו דבריו של השופט Abrams ב Commonwealth v. Judge, 650 N. E. 2d 1242, 1249 (1995): A defendant may be convicted of murder in the first degree on a theory of extreme atrocity or cruelty without the specific intent required by felony-murder or deliberate premeditation. ראו עוד: 40 American Jurisprulence 2d, Homicide, § 42 (“Killing by torture”), 492-493; Ann. “What Constitutes Murder by Torture”, 83 ALR 3d 1222. הכוח המניע הלכה זו הוא המוסר הטבוע בנו כבני-אנוש. אם כך בהרשעת אדם ברצח, לא-כל-שכן בצבירת עונשים כבענייננו. 24. מסקנתנו היא אפוא זו, שקיומן הנפרד והעצמאי של עבירת הרצח ועבירת השוד, והאכזריות המצמררת שבה בוצעה עבירת הרצח, מצדיקים - וביתר מצדיקים הם - את צבירת העונש בגין מעשה השוד לעונש מאסר העולם. לא מצאנו אפוא טעם טוב לסטות מהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ואנו מחליטים לדחות את הערעור. הערעור נדחה. ש ו פ ט השופטת דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: כמו חברי הנכבד השופט מ' חשין סבורני גם אני "שקיומן הנפרד והעצמאי של עבירת הרצח ועבירת השוד, והאכזריות המצמררת שבה בוצעה עבירת הרצח, מצדיקים --- את צבירת העונש בגין מעשה השוד לעונש מאסר העולם". לענין זה אבקש להוסיף מדברי באחת הפרשות: "כאמור לעיל, רבו העבריינים, נגע האלימות פשה בבתינו וברחובותינו, הסכין נשלפת ודוקרת בשל מחלוקות של מה בכך ואף בשל התלהטות יצרים רגעית שלא קדם לה ריב כלשהו. העבירה של שפיכות דמים - שהיא משבע מצוות בני נח ומשלושת העבירות שעליהן 'ייהרג ולא יעבור' - היתה כמעט לדבר יום ביומו. אך למותר להרבות בדברים על חומרתה של עבירה זאת ודיינו במקצת דבריו של הרמב"ם במשנה תורה: 'אף על פי שיש עונות (הכוונה ל"עוונות" - י.ט) חמורין משפיכות דמים אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון (הכוונה ל"עוון" - י.ט) זה הרי הוא רשע גמור" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פ"ד, ה"ט)" (ע"פ 1456/01 חד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 609, עמ' 613-614). אם חפצים אנו לבער את הרע מקרבנו, אם חפצי חיים אנו, נמצה את הדין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין. היום, ג' באייר תשס"ג (5.5.2003). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01065350_G05.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il