o.p.a.i.a organization for the care נ. החברה לאיתור והשבת נכ

פסק-דין בתיק רע"א 653/16 בבית המשפט העליון רע"א 653/16 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון המבקש: O.P.A.I.E - Organization for the Care and Rehabilitation of the Greek Jews נ ג ד המשיבה: החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.12.2014 בע"א 7191-05-12 (ע"י כב' השופט הבכיר ג' גינת) תאריך הישיבה: כ"ח בכסלו התשע"ז (28.12.2016) בשם המבקש: עו"ד אלעד מן; עו"ד צביקה ברק; עו"ד יוליה שפירו לוינסון בשם המשיבה: עו"ד אופיר פורת פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט הבכיר ג' גינת) מיום 24.12.2014 בע"א 7191-05-12, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטתה מיום 22.3.2012 של ועדת הערר על-פי חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006 (להלן: החוק או חוק נכסי הנספים). רקע והליכים 2. המבקש, O.P.A.I.E - Organization for the Care and Rehabilitation of the Greek Jews (להלן: המבקש) הוא תאגיד סטטוטורי שהוקם ביוון, על פי צו מלכותי משנת 1949, בהתאם להוראות חוק יווני שחוקק בשנת 1946, המורה בין היתר כי בהעדר יורשים וצוואה, יירש הארגון את רכוש יהודי יוון שנספו בשואה, אשר ישמש לשקם את יהודי יוון ששרדו (Emergency Law No. 846 of 18/22 January 1946 Regarding the waiver of the State’s right of inheritance over abandoned Jewish property) (להלן: החוק היווני). 3. ערב מלחמת העולם השניה מנתה הקהילה היהודית ביוון, שמרכזה היה בעיר סלוניקי, כ-75,000 נפש. כפי העולה ממרכז המידע אודות השואה של "יד ושם", שיעור הנספים בשואה מקרב קהילה ותיקה ומפוארת זו היה קרוב לכ-90 אחוזים. רוב הניצולים היגרו מיוון אחרי המלחמה. חלק ניכר מהם לארץ ישראל ולמדינת ישראל. 4. המשיבה, החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ (להלן: המשיבה), היא חברה שהוקמה בישראל מכוח הוראות חוק נכסי הנספים, שמטרותיו הן שתיים: לפעול לאיתור נכסי נספים המצויים בישראל לשם השבתם ליורשיהם החוקיים, ולהביא לכך שהנכסים שיורשיהם לא נמצאו ישמשו לסיוע לניצולי שואה ולקידום הנצחת השואה (סעיף 1 לחוק). 5. עם הקמת המשיבה, הועברו לידיה אלפי נכסים של נספי שואה, ביניהם גם מניות של חברת "Jewish Colonial Trust" (JCT/יק"ט), שהעביר לידיה האפוטרופוס הכללי (להלן: המניות). חברת JCT נוסדה באנגליה בשנת 1899 ביוזמתם של ראשי התנועה הציונית במטרה לשמש מכשיר כספי לקידום מטרותיה, וכ-250 אלף מניותיה הונפקו לציבור. בשנות החמישים של המאה הקודמת הועברה פעילותה של חברת JCT לחברת "אוצר התיישבות היהודים בע"מ" בישראל, ומניותיה הומרו למניות בחברה בישראל. היות שרוב מניות החברה הוחזקו בידי יהודים שנספו בשואה, ולא נפדו משום כך, נוסדה בראשית שנות הששים חברת "יק"ט נאמנות בע"מ" לשם הטיפול במניות אלה. בשלב מאוחר יותר הועברו המניות לידי האפוטרופוס הכללי, וממנו למשיבה, בהתאם להוראות חוק נכסי הנספים. 6. ביום 24.2.2011 פנה המבקש למשיבה בבקשה להשיב לו "את השווי הכספי של 510 תעודות מניה של החברה האנגלית JCT שהועברו לישראל לפי הסכם עם יק"ט נאמנות בע"מ ביום 29.12.1960, ואשר היו שייכים ל-98 אזרחים יווניים ממוצא יהודי שנספו בשואה". זאת בהתבסס על סעיף 68 לחוק נכסי הנספים המפנה לפקודת הירושה, דרכה יש להחיל, לגישתו, את החוק היווני, לפיו בהעדר יורשים וצוואה יירש המבקש את רכושם של נספי השואה היווניים. לבקשה צורפה גם חוות דעת מטעם פרופ' פיליפוס דוריס (Philippos Doris) מאוניברסיטת אתונה לגבי תחולת החוק היווני על נכסי נספים אזרחי יוון. לאחר דיון בבקשת המבקש, דחתה המשיבה ביום 30.6.2011 את הבקשה, בקבעה כי לפי סעיף 68 לחוק נכסי הנספים, על נכס המצוי בישראל מעיזבונו של נספה השואה לא יחול כל דין זר, ובכלל זה גם החוק היווני אליו מתייחס המבקש, וכן כי ספק רב אם החוק היווני חל על נכסים שאינם נמצאים ביוון. עוד צוין כי המבקש אף לא עמד בתנאיו של החוק היווני עצמו, משלא הוכיח כי לא קיימים יורשים למניות האמורות, שהרי חלק מהמניות כבר הושב ליורשים החוקיים, ובקשות השבה נוספות עודן תלויות ועומדות, ופעולות לאיתורם של יתר היורשים טרם מוצו. 7. ביום 10.7.2011 הגיש המבקש ערר על החלטת המשיבה לוועדת הערר על-פי חוק נכסי הנספים (השופט בדימוס י' גרוס, פרופ' ח' יבלונקה, עו"ד ל' להב). נטען, כי הגם שסעיף 68 לחוק נכסי הנספים מתייחס לנכסים המצויים בישראל, הרי שהמניות דנן לא נמצאו בישראל בעת מותם של יהודי יוון בשואה, והועברו אליה רק בשלב מאוחר יותר. לאור כך, נטען, יש להחיל עליהם את דין מקום פטירתם של בעליהם או דין המקום בו היה מצוי הרכוש בעת פטירתם (בריטניה), ודרכו יש להחיל את החוק היווני האמור. המבקש טען כי לא ניתן להחיל על המניות חוק ישראלי חדש באופן רטרואקטיבי, כאשר קיים כבר שנים רבות חוק ספציפי לענין זה ביוון - מדינת אזרחותם של בעלי המניות. כך הדבר גם אם חלות על המניות הוראות פקודת הירושה, בהתאם לסעיף 68 לחוק נכסי הנספים. ביום 22.3.2012 דחתה הוועדה את הערר. בהחלטתה קבעה כי הגם שהחוק היווני אכן מקדם מטרות ראויות, עדיין גוברות במקרה דנן הוראות חוק נכסי הנספים: " ... חוק ההשבה (הוא חוק נכסי הנספים - מ.מ) סוטה באופן מובהק ויזום מהוראות חוק הירושה... סטייה זו נועדה לייחד נכסים הנמצאים בישראל ושייכים לנספה שואה, למטרות המנויות בחוק... במודע ביקש המחוקק הישראלי לייחד נכסים הנמצאים בישראל ושייכים לנספי שואה למטרות המנויות בחוק, ויש להניח שידע היטב שבכל מדינה בה נספו יהודים בעת השואה, או התגוררו בה, יש דיני ירושה. חוקים טריטוריאליים אלו לא יחולו על נכסי נספים הנמצאים בישראל. החוק הישראלי לא ייכוף ראשו בפני דין זר בשאלת גורל נכסים אלו, כך עולה ברורות מלשון חוק ההשבה" (ההדגשות במקור). 8. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על החלטתה של ועדת הערר. במסגרת הערעור חזר המבקש על הנימוקים שהציג בפני הוועדה, והוסיף כי זו האחרונה לא הציגה טעמים ברורים להעדפתו של החוק הישראלי על פני החוק היווני, וכן כי העדפת החקיקה הישראלית המאוחרת מהווה פגיעה בזכויות קנייניות של המבקש במניות ונוגדת את תקנת הציבור, כמו גם פוגעת בשוויון בין ניצולי שואה בישראל לניצולי שואה החיים מחוצה לה. המבקש עמד על פרשנותו לפקודת הירושה אליה מפנה כאמור סעיף 68 לחוק נכסי הנספים, לפיה ניתן להחיל את החוק היווני דרך סעיף 11(ב) לפקודה. ביום 24.12.2014 דחה בית המשפט את ערעור המבקש, באמצו את עמדתה של ועדת הערר כי המניות הן "נכסים של נספי שואה" כהגדרתם בחוק, וכי החוק יצר במתכוון דין ייחודי אשר חל על נכסי הנספים המצויים בישראל, ללא תלות במקום מושבם או נתינותם של נספי השואה. בית המשפט ציין כי חוק נכסי הנספים הוא בעל תחולה רטרואקטיבית מטבעו, שכן הוא נועד לחול על נכסים שהותירו אחריהם יהודים שנספו בשואה לפני עשרות שנים, וכי הוא ירוּקן מתוכנו אם תתקבל עמדת המבקש אך משום העובדה שיוון הקדימה את ישראל בחקיקת חוק המורה מה יעלה בגורל נכסים של נספי שואה שהם אזרחיה. בית המשפט נתן דעתו לכך שהמניות דנן שונות במהותן ממרבית הנכסים הנופלים לגדרי חוק נכסי הנספים - נכסים שנמצאו בישראל כשנרכשו על-ידי מי שנספו לימים במהלך השואה, ולא התגלגלו לישראל רק שנים לאחר פטירתם - אולם מצא כי לא ניתן לפרש את החוק כמחריג נכסים מסוג זה. כן נדחתה טענתו של המבקש כי ניתן להחיל את החוק היווני דרך סעיף 11 לפקודת הירושה. בשולי הדברים הביע בית המשפט את דעתו כי ראוי שבנסיבות המיוחדות של מקרה זה, בהן הנכסים מושא הערעור הם נכסים שלא היו בישראל במועד רכישתם, לא הובאו לישראל על-ידי הנספים בחייהם, ולא היו בישראל גם במועד פטירתם - תמצא המשיבה פתרון באשר למניות האמורות, שיאפשר לסייע גם לכ-200 היהודים החיים עדיין ביוון והמוגדרים קורבנות ישירים של תקופת השואה, שלהבטחת רווחתם פועל המבקש. 9. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, בהסתמכו על האמור בסיפא לפסק הדין, לפיה "ניתנת בזאת רשות לערער, בהתאם לסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984". בהחלטת רשם בית משפט זה מיום 3.1.2016 נקבע כי הערעור יימחק, ובמקומו תוגש בקשת רשות ערעור. החלטה זו בדין יסודה, שכן החלטת בית המשפט קמא ניתנה במסגרת ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר, וערעור עליה טעון רשות בית משפט זה (סעיף 12(א) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ם-2000). 10. ביום 25.1.2016 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור כאמור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתה שב על טענותיו שנדונו בגלגוליו הקודמים של התיק, שעיקרם: חוק נכסי הנספים אינו חל על המניות משום שהן לא נמצאו בישראל בזמן השואה אלא הועברו לישראל רק בשנות ה- 60; יש לתת פרשנות רחבה לסעיף 68 לחוק ולהחיל דרכו את החוק היווני, אשר גובר על החוק הישראלי במתקל הדינים לפי כללי ברירת הדין; והחלת חוק נכסי הנספים באופן רטרואקטיבי על המניות פוגעת בזכויותיו הקנייניות של המבקש באופן שרירותי, ואף באוכלוסיית ניצולי השואה ביוון אך משום שאינם חיים בישראל. עוד מוסיף המבקש וטוען כי מלכתחילה נעשתה טעות בכך שהמניות הועברו לידי חברת "יק"ט נאמנות בע"מ" בישראל, ולכן יש להכריז על בטלות העברת המניות לישראל ולהעבירן לידיו בהתאם לדין היווני. לדידו, מדובר במקרה בעל נסיבות ייחודיות, ולכן קבלת עמדתו לא תיצור תקדים בעייתי שבגינו תיאלץ המשיבה להחיל על כל הנכסים שבקניינה ובניהולה את דין מקום מושבו של כל נספה ונספה. לבסוף מציין המבקש כי הוא זכאי לתמיכת המשיבה כ"גוף שמטרתו סיוע לניצולי שואה" לפי סעיף 4(א)(4) לחוק נכסי הנספים, והסדר כזה גם היה מאיין כל חשש בענין יצירת תקדים. לגישת המבקש, יש ליתן רשות ערעור במקרה דנן, המעלה שאלות בעלות חשיבות משפטית וציבורית רחבה, נוכח העובדה כי מדובר ברכושם של קורבנות השואה ביוון, המיועד לשיקום ורווחת חייהם של ניצולי שואה - חברי הקהילה היהודית ביוון. 11. המשיבה טוענת מצידה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, שכן אין מדובר בענין המצדיק התערבות - ודאי לא ב"גלגול שלישי" - בפסק דינו של בית המשפט קמא, שאישר החלטה של ועדת ערר מקצועית ובעלת ניסיון רב בנושא השבת נכסים של נספי השואה, בפרט שלמעשה ועדת הערר היא עצמה כבר ערכאה ערעורית על החלטות המשיבה. לגופו של ענין, סומכת המשיבה את ידיה על קביעותיהם של ועדת הערר ובית המשפט המחוזי. משאין חולק כי המניות מהוות "נכס של נספה שואה" כמשמעותו בחוק נכסי הנספים, יש לקבוע את תחולת החוק לגביהן בהתאם למקום הימצאותן עם כניסת החוק לתוקף - ומקומן בעת הזו היה, ועודנו, ישראל. משכך, חלות עליהן הוראות החוק, ואין יסוד לניסיונות המבקש לפרש את סעיף 11 לפקודת הירושה באופן שניתן להחיל דרכו את הדין היווני הפנימי. עוד טוענת המשיבה כי המבקש כלל לא הוכיח כי החוק היווני חל על נכסים מחוץ לשטח יוון, או כי למניות אין יורשים. בהקשר זה מציינת המשיבה כי לגבי כשליש מהמניות שבמחלוקת הוגשו לה בקשות השבה, ואף ביחס ליתר המניות טרם מוצתה החקירה, וממילא אין למבקש זכויות קנייניות כלשהן במניות. במצב זה, נטען, כלל לא היה נדרש לבצע בחינה של מתקל הדינים, אך גם בחינה זו מעלה כי חוק נכסי הנספים גובר, וזאת לאור כלל ברירת הדין הייחודי שנקבע בסעיף 68 לחוק, הסוטה במודע מדיני הירושה הכלליים. משזו קביעת המחוקק, נטען, אין משקל לדין החל במקום מושבם של בעלי המניות שנספו בשואה או במקום הימצאות המניות בעת מותם. עוד טוענת המשיבה כי קבלת עמדת המבקש תגרור השלכות מרחיקות לכת על פעילותה. המבקש לא הוכיח שלא קיימת במדינות זרות נוספות חקיקה דומה לזו היוונית. מעבר לכך שהדבר יכביד באופן משמעותי על פעילותה, משתמע מכך גם כי בהעדר יורשים, ייתכן שהמשיבה תיאלץ להעביר חלק מנכסיה למדינות זרות, ותהיה מנועה מלהגשים את מטרת הסיוע לניצולי שואה החיים בישראל, לפי רצון המחוקק הישראלי. לבסוף טוענת המשיבה כי אין להיעתר לניסיונו של המבקש - שעד כה העלה טענות בכובעו כ"יורש" בלבד - להסיט כעת את הדיון לטענותיו בכובע של ארגון סיוע לניצולי שואה הזכאי לתמיכת המשיבה. בדיון לפנינו חזרו באי כוח הצדדים על עיקרי טענותיהם שבכתב. דיון והכרעה 12. השאלה שבמחלוקת היא למעשה שאלת הדין החל על מניות יק"ט הנדונות - האם חוק נכסי הנספים הישראלי, או שמא החוק היווני. לאחר עיון, דעתי היא כי צדקו ועדת הערר ובית המשפט המחוזי כאשר קבעו כי הדין החל על המניות הוא החוק הישראלי ולא החוק היווני, כפי שיפורט להלן. בטרם דיון אציין כי משמדובר בשאלה רגישה ובעלת חשיבות והשלכות על פעילות המשיבה בהתאם לחוק נכסי הנספים, החורגת מהמקרה הספציפי הנדון, מצאנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. 13. תחולתו לענייננו של חוק נכסי הנספים הישראלי היא ברורה ומפורשת. החוק מחיל עצמו על "נכס של נספה השואה", שהוא בין היתר נכס אשר - " ... נמצא בישראל ובעל הזכויות האחרון בו, הידוע, הוא אדם שמקום שהותו האחרון הידוע היה בחבל ארץ אשר ביום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) היה שייך למדינה מהמדינות המפורטות בתוספת הראשונה, ולא ידוע אם בעל הזכויות האמור נותר בחיים לאחר יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945) או שידוע כי הוא נספה בתקופה שמיום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) עד יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945) בחבל ארץ כאמור" (סעיף 2 לחוק). יוון כלולה ברשימת המדינות המפורטות בתוספת הראשונה לחוק. סעיף 1 לחוק קובע את מטרות החוק, שעיקרן כאמור איתור נכסי נספי השואה הנמצאים בישראל והשבתם של נכסים אלה ליורשים ולבעלי הזכויות שאותרו. ובאשר לנכסים כאלה שאין להם יורשים או שיורשיהם לא אותרו למרות מאמצים שנעשו לאיתורם, נקבע כי הם "ישמשו למטרת סיוע לניצולי שואה וכן למטרות של הנצחת זכר השואה, הנחלתו לדורות הבאים והנצחת זכרם של הנספים בשואה, תוך מתן עדיפות למטרת סיוע לניצולי שואה." סעיף 5 לחוק קובע בין היתר כי נכס נספה השואה, שאינו מקרקעין, המנוהל ערב תחילתו של החוק בידי האפוטרופוס הכללי, לרבות כספים או ניירות ערך, יועבר לקנין החברה (המשיבה) לשם הגשמת מטרות החוק. המניות מושא המחלוקת הן אפוא בגדר "נכס של נספה השואה" בהתאם לחוק, וממילא החוק חל עליהם. מניות אלה הוחזקו כאמור ערב תחילתו של החוק בידי האפוטרופוס הכללי, והוא העבירם לידי המשיבה - כמצוות סעיף 5 לחוק - לשם הגשמת מטרות החוק, היינו להשיבם ליורשים של בעלי המניות המקוריים, ואם אין יורשים - לשימוש לצורכי סיוע לניצולי השואה ולהנצחת זכר השואה. 14. לעומת זאת, לא הוכח בשום שלב של ההליכים כי החוק היווני חל על נכסים המצויים מחוץ ליוון. עיון בחוק היווני (בתרגומו לאנגלית שצורף) לא מעלה כל הוראה בו הקובעת תחולה אקס-טריטוריאלית על נכסים שמחוץ ליוון. גם בחוות דעתו של פרופ' דוריס, שצורפה לפניה המקורית של המבקש למשיבה (פסקה 6 לעיל), אין כל קביעה בדבר תחולה כזו של החוק היווני. החוק היווני קובע כי נכסי עיזבונם של יהודי יוון שנספו בשואה ואין להם יורשים, יועברו לידיו של גוף ציבורי שיוקם מכוח אותו חוק (המבקש). החוק היווני הוא נורמה מקומית, היינו חוק מדינתי ולא נורמה בינלאומית, וככזה חזקה עליו שהוא בעל תחולה טריטוריאלית, היינו הוא נועד לחול רק בתחומה הטריטוריאלי הריבוני של יוון (לענייננו - על נכסים המצויים ביוון). זאת בוודאי בהעדר כל הוראה מפורשת הקבועה בחוק בדבר תחולה אקס-טריטוריאלית. "שלטון החוק במישור הבינלאומי מחייב קביעות נורמטיביות באשר לתחולה של הנורמות הלאומיות מבחינת המקום. נקודת המוצא העקרונית הינה כי לנורמות הלאומיות תחולה מקומית... נוהגים לכנות זאת ככלל בדבר התחולה הטריטוריאלית... הטעם לכך נעוץ בשיקולים של שלטון החוק... והן בשיקולים של יחסים תקינים בין מדינות. בחיים בצוותא של מדינות בנות תרבות, מן הראוי שכל מדינה תיתן לחוקיה תחולה מקומית בלבד" (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה 578 (1993), להלן: ברק)). אכן, יש שמחוקק מדינתי קובע הוראות בעלות תחולה מחוץ לשטחה של המדינה, בעיקר בתחום הפלילי, מקום שקיימת זיקה מובהקת של מושא הנורמה למדינה המחוקקת או לאזרחיה, או מכוח אמנות בינלאומיות רב-צדדיות ופתוחות להצטרפות (ראו למשל סעיפים 17-13 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). ואולם לשם קביעת תחולה אקס-טריטוריאלית לחקיקה מקומית נדרשת קביעה מפורשת בחוק בדבר תחולה כזו, או לפחות שתחולה כזו תהא משתמעת באופן החלטי מהחוק (ברק, שם בעמ' 579; בג"ץ 279/51 אמסטרדם נ' שר האוצר, פ"ד ו 945, 967 (1952)). אין זה כאמור המקרה שבפנינו. להשלמת התמונה בנקודה זה אציין, כי במהלך הדיון שאלנו את בא כוח המבקש, האם החוק היווני הופעל אי פעם, מאז חקיקתו בשנת 1946, כלפי רכוש המצוי במדינה אחרת כלשהיא זולת יוון, ולא היה בידיו לציין מדינה כזו. 15. יתרה מזו, אף בהתעלם משאלת התחולה האקס-טריטוריאלית של החוק היווני, הרי שמהנתונים שלפנינו עולה כי בכל מקרה החוק היווני אינו חל בענייננו, שכן תנאי לתחולתו הוא כי מדובר בנכס שאין לו יורשים מכוח דין או צוואה, ולא זה המצב במקרה דנן. מנתונים שהציגה המשיבה עולה כי נכון לעת הזאת, אין מדובר בנכס שאין לו יורש, שכן לגבי המניות שבמחלוקת הוגשו למשיבה עד היום 37 בקשות השבה מצד טוענים לזכות ירושה, המתייחסות לכשליש מהמניות. חלק מהבקשות אושרו והמניות הושבו ליורשים, חלקן נדחה, וחלקן עדיין תלוי ועומד. ובאשר ליתרת המניות, לדברי המשיבה טרם מוצו הפעולות לאיתור היורשים, והיא אף פתחה לאחרונה בקמפיין נרחב בארץ ובעולם לאיתור יורשי מניות יק"ט, והיא צופה כי יוגשו לה בקרוב בקשות השבה נוספות (סעיף 113 לתשובתה). אין צריך לומר כי המחויבות הראשונית של הרשויות, הן לפי החוק הישראלי והן לפי החוק היווני, הינה לאתר את היורשים החוקיים, ככל שקיימים כאלה, ולהחזיר להם את הרכוש השייך להם. רק משמוצה הליך האיתור ונקבע סופית שאין לנכס יורש, עולה שאלת גורל הרכוש, וככל שמדובר בנכס המצוי ביוון, נכנסת המבקשת לתמונה. בנסיבות האמורות, כאשר כאמור יש תביעות לגבי חלק מהמניות וטרם מוצה הליך האיתור לגבי יתרתן, הרי שלא הוכח כלל כי המניות הן בגדר רכוש עליו חל החוק היווני. 16. ברי גם כי אין מקום לבחון במסגרת ההליך שבפנינו את טענתו של המבקש באשר לתקפותה של העברת המניות ליק"ט נאמנות בע"מ בישראל לפני עשרות שנים. טענה זו נטענה לראשונה בהליך בפנינו, באופן כללי וסתמי, וממילא לא עמדה לבחינה במסגרת ההליכים דלמטה ואין מקומה בהליך הערעורי. 17. המבקש טען בפנינו גם באשר לעדיפותו של החוק היווני על פני חוק נכסי הנספים הישראלי במתקל הדינים שבין שני החוקים. ואולם כאמור אין בפנינו כלל מתקל דינים שיש לפתרו באמצעות כללי ברירת דין. החוק היווני אינו מחיל עצמו כאמור על נכסים המצויים בישראל, והחוק הישראלי מגביל עצמו לנכסים המצויים בישראל ואינו חל על נכסים המצויים ביוון, ומכאן ש"אין מלכות אחת נוגעת ברעותה". מכל מקום, המבקש לא הציג כל טיעון משכנע מדוע על בית משפט בישראל להידרש לכללי ברירת הדין בהינתן הוראותיו המפורשות של הדין המקומי (הישראלי). אכן, נספי השואה היו, רובם ככולם, נתינים של מדינות זרות, ומצאו את מותם בשטח שהוא מחוץ למדינת ישראל. רקע ידוע ומוכר זה לא נעלם מעיני המחוקק עת חוקק חוק נכסי הנספים, הקובע הסדר ייחודי באשר לגורל נכסי הנספים שאין להם יורש. בצדק קבע אפוא בית המשפט המחוזי שאין כל נפקות לכך שהמניות הועברו לישראל רק לאחר פטירתם של הנספים, ולא נמצאו בישראל עובר למאורעות השואה, ובלבד שהמניות היו בישראל במועד כניסתו של החוק לתוקף ביום 3.1.2006, כלשונו הפשוטה של החוק וכעולה מתכליתו. ודוק: אין מדובר בתחולה רטרואקטיבית של החוק, שכן הוא אינו פוגע למפרע בזכויותיו של מי שהחזיק בנכס של נספה שואה עד לכניסת החוק לתוקף, ובוודאי שאינו פוגע בזכויותיו של מי שיוכיח עצמו כיורש חוקי של אותו נכס. הרי, כאמור, תכליתו הראשונה והמרכזית של חוק נכסי הנספים הוא לאתר את יורשי הרכוש האמור ולהשיבו אליהם. 18. למעלה מן הצורך אוסיף כי מקובלת עלי עמדת ועדת הערר ובית המשפט קמא, אשר דחו את הפרשנות "הדחוקה ביותר" שביקש המבקש לתת להוראות סעיף 68 לחוק נכסי הנספים וסעיף 11 לפקודת הירושה, לפיה גם אם אכן חל החוק הישראלי על המניות, יש לראות במבקש כיורש הזכאי לקבל את המניות, מכוח קביעתו של החוק היווני את המבקש כיורש השיורי של נכסי נספי השואה אזרחי יוון. כפי שהובהר על ידי הוועדה ובית המשפט קמא, סעיף 68 לחוק קובע דין ירושה ייחודי לענין נכס של נספה שואה ומחיל עליו את דין הירושה כאילו היה "נתין ישראלי", תוך שהוא שולל תחולת דין ירושה זר, וממילא גם את תחולת החוק היווני. 19. בטרם סיום, אעיר כי איני רואה מקום להיזקק לטענת המבקש - שהועלתה לראשונה בפנינו - כי אף אם אין הוא זכאי "לרשת" את המניות, הרי שעומדת לו זכאות לתמיכה מצד המשיבה, בהתאם להוראת סעיף 4(א)(4) לחוק נכסי הנספים, כגוף שמטרתו "סיוע לניצולי שואה". טענה זו מעוררת קשיים לא מבוטלים, ומשלא הועלתה על ידי המבקש בהליכים קודמים אין הוא רשאי לפתוח חזית חדשה בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. אעיר עם זאת, כי סביר להניח שעיקר נכסי יהודי יוון שנספו בשואה היו נכסי מקרקעין שמטבע הדברים נותרו ביוון, וחל עליהם החוק היווני. מבין נכסים רבים אלה סביר להניח כי יש מהם שלא נמצא להם יורש, והם יכולים לשמש את המבקש למטרות החשובות של סיוע לניצולים והנצחת השואה. נציין כי כפי שנמסר מטעם המבקש, ביוון חיים כיום כ-200 ניצולי שואה. לעומת זאת, לפי נתוני הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר, חיים כיום בישראל כ-200,000 ניצולי שואה, הזקוקים לסיוע. 20. לסיום אבקש להביע את הערכתנו העמוקה למחוקק היווני אשר מצא לראוי כבר בשנת 1946, כשעשן המשרפות טרם נמוג ושאון הקרבות אך שכך, לחוקק את החוק שנועד לסייע לניצולים ולשקם את יהדות יוון, וכן למבקש העושה במלאכת קודש זו מטעם הממשל היווני, ואין בפסק דיננו זה כדי להמעיט מהערכתנו את פעילותו החשובה. 21. סוף דבר: אציע לחבריי כי נדחה את הערעור, ובנסיבות הענין לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏ח' באדר התשע"ז (‏6.3.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16006530_B06.docסח+אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il