רואי קליגר נ. נציבות שרות המדינה

פסק-דין בתיק עש"ם 6529/03 בבית המשפט העליון בירושלים עש"ם 6529/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המערער: רואי קליגר נ ג ד המשיבה: נציבות שרות המדינה ערעור על פסק הדין של בית הדין למשמעת של עובדי שירות המדינה בבד"מ 37/02 מיום 17.6.03 שניתן על ידי כבוד השופטים: עו"ד לוין – יו"ר, גב' בר-יוסף ומר לרנר תאריך הישיבה: ה' באלול התשס"ג (2.9.03) בשם המערער: עו"ד אלי בן-טובים בשם המשיבה: עו"ד שרית טובבין פסק-דין 1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים, אשר הרשיע את המערער בעבירות לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג–1963. על פי ההרשעה הפר המערער את הוראות התקשי"ר בכך שהיה חבר בהנהלת תאגיד ללא קבלת היתר ובכך שהעמיד את עצמו במצב של התנגשות אינטרסים בין תפקידו בשירות המדינה לבין חברותו בהנהלת התאגיד. בעקבות ההרשעה, גזר בית-הדין על המערער עונש של נזיפה חמורה. הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד חומרת העונש. העובדות 2. עיקר העובדות נשוא כתב התובענה אינן שנויות במחלוקת. המחלוקת בין הצדדים, הן בפני בית הדין והן בפניי, נסבה בעיקרה על התוצאה המשפטית. להלן תיאור העובדות שעל עיקרן, כאמור, אין חולק. המערער הינו עובד משרד החקלאות, והוא כיהן, מאז שנת 1994, בתפקיד ראש מחלקת מבצעים ביחידת הפיקוח על הצומח והחי (להלן: יחידת הפיקוח או היחידה). החל מיום 1.1.01 שימש המערער גם כממלא מקום מנהל היחידה (לאחר הגשת כתב התובענה מונה המערער כמנהל היחידה). תפקידי היחידה כוללים, בין היתר, פיקוח על מעבר תוצרת חקלאית, בעלי חיים ומוצריהם ובכלל זה בשר, משטחי הרשות הפלשתינית לישראל ומשטח ישראל לשטחי הרשות הפלשתינית. בחודש יוני 1998, בעוד הוא משמש בתפקידו כראש מחלקת מבצעים, הוקצו למערער 33 מניות רגילות ו- 33 מניות יסוד, שהן 25% מהון המניות של חברת חוגר סחר ושווק בע"מ (להלן: חברת חוגר או החברה), העוסקת בייבוא, מסחר, שווק והפצה של בשר מסין. כמו כן, במועד בו קיבל את המניות מונה המערער למנהל ודירקטור בחברה. המערער החזיק במניות החברה עד סוף חודש מרץ 2001, שאז העביר את המניות לאחר. ביום 17.12.01 התקבלה במשרדי רשם החברות הודעת החברה על כך שהמערער חדל מלכהן כדירקטור בחברה. לטענת בא-כוח המערער בתגובתו לכתב התובענה הקשר של המערער עם החברה נותק עוד בחודש מרץ 2000, אף שפורמאלית המשיך להחזיק במניות עד חודש מרץ 2001. 3. על בסיס העובדות הנ"ל הוגשה, ביום 21.3.02, תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. ביום 12.8.02 תוקן כתב התובענה כך שנוספו לו כמה עובדות שלא נכללו בכתב התובענה המקורי, שעניינן פירוט פעולות שביצע המערער בחברה וסמכויות שהיו לו כמנהל. בכתב התובענה נטען כי המערער עסק בעבודה פרטית ללא היתר כדין והיה חבר בהנהלת תאגיד מבלי שקיבל לכך היתר, וזאת בניגוד לסעיפים 42.401 ו- 43.022 לתקשי"ר. כמו כן נטען כי בכך שם עצמו המערער במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין תפקידיו ומעמדו בתאגיד לבין תפקידו ועבודתו בשירות המדינה, בניגוד לסעיפים 42.403 ו- 43.021 לתקשי"ר. בית הדין למשמעת קבע שמעשיו של המערער אינם מהווים הפרה של סעיפים 42.401 ו- 42.403 לתקשי"ר. זאת, מאחר שנקבע שמעורבותו של המערער בחברה לא נשאה אופי של פעילות ניהול אקטיבית, ולפיכך היא אינה עולה כדי "עבודה פרטית" כמשמעותה בהוראות התקשי"ר הנ"ל. עם זאת, נקבע כי המערער העמיד עצמו במצב של התנגשות אינטרסים עם תפקידו כעובד המדינה ולפיכך פעל בניגוד להוראת סעיף 43.021 לתקשי"ר הקובעת: "לא יהיה עובד חבר בהנהלת תאגיד (כגון חברה, שותפות, אגודה) בין אם מטרת התאגיד היא קבלת הכנסות או רווחים ובין אם לאו, או בהנהלת הקדש, אם בשכר או במשכורת ואם בלי שכר או משכורת, אם יש בכך משום התנגשות אינטרסים עם תפקידו או עם עבודתו של העובד בשירות. במקרה של ספק אם קיימת התנגשות אינטרסים כנ"ל אם לאו, תכריע בדבר נציבות שירות המדינה". בית הדין בחן את תפקידיה של היחידה שבה מועסק המערער ואת התפקידים שמילא בה המערער בתקופה הרלוונטית, והגיע למסקנה כי המערער ריכז בידיו, מתוקף תפקידו כעובד המדינה, מידע רב על המתרחש בשוק ייבוא הבשר וכי מידע זה "יכול היה לשמשו, ברמה גבוהה של סבירות, במסגרת עיסוקיו האישיים בחברה". לפיכך, ונוכח ההלכות שנקבעו בבית משפט זה בסוגיית ניגוד העניינים, נקבע כדלקמן: "על פי המבחן האובייקטיבי, מבחנו של האדם הסביר, ניתן לקבוע כי במצב דברים זה לא רק שישנו חשש סביר ואף אפשרות ממשית למצב של ניגוד עניינים, אלא מדובר במצב של ניגוד עניינים מובנה, והנאשם אמור היה להיות ער לכך ולהימנע מכך". [עמ' 14 להכרעת-הדין]. בהתאם לכך קבע בית הדין כי המערער פעל בניגוד להוראת סעיף 43.021 הנ"ל לתקשי"ר. כמו כן נקבע כי מאחר שהמערער לא ביקש אישור מאת השר או המנהל הכללי של משרד החקלאות לחברותו בהנהלת החברה, הוא פעל בניגוד להוראת סעיף 43.022 לתקשי"ר הקובעת כדלקמן: "אין בחברות בהנהלת תאגיד כאמור בפסקה 43.021 משום התנגשות אינטרסים עם תפקידיו או עם עבודתו של העובד בשירות – טעונה חברותו של העובד בהנהלת התאגיד קבלת אישור לכך מאת השר או המנהל הכללי של המשרד בו הוא מועסק. השר והמנהל הכללי יימנעו מלתת את האישור לחברות בהנהלת איזה תאגיד שהוא, אם תחום פעולתו של התאגיד קרוב לתחום פעולתו של המשרד בו מועסק העובד". בית הדין דחה בהכרעת דינו את טענת בא-כוחו של המערער, לפיה אין להרשיע את מרשו בעבירה לפי סעיף 43.022 הנ"ל שכן המעשים הינם בגדר "זוטי דברים" ו"עבירה טכנית" בלבד. בהכרעת הדין נאמר כי ההקפדה היתרה שיש להקפיד על החובה לפנות לגורמים המתאימים לשם קבלת אישור לחברות בהנהלת התאגיד כאמור בסעיף 43.022 הנ"ל נגזרת מהחשיבות הרבה שיש לצורך למנוע מעובדי המדינה להימצא בהתנגשות אינטרסים עם עבודתם. בעקבות הרשעתו של המערער ביקשה התביעה להטיל עליו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה והעברה מהתפקיד. הנהלת המשרד הצטרפה אף היא לבקשת התביעה. בגזר הדין הדגיש בית הדין את החומרה שבה יש לראות את מעשיו של המערער, במיוחד בשל היותו עובד מדינה בכיר העובד ביחידה שבידיה סמכויות חקירה, אכיפה והעמדה לדין. עם זאת, בית הדין ציין לחיוב את תרומתו החיובית של המערער ליחידה לאורך השנים שבהם שימש בתפקידו, וכן הביא בית הדין בגדר שיקוליו את העובדה שבעת מתן גזר הדין חלפו כשנתיים מיום שהמערער היה מצוי בניגוד עניינים בגין חברותו בהנהלת החברה. לפיכך, הוחלט שלא להעביר את המערער מתפקידו ולהסתפק בהטלת אמצעי משמעת של נזיפה חמורה. הטענות בערעור 4. לטענת בא-כוח המערער, טעה בית הדין בקובעו כי תפקיד היחידה שבה עובד המערער הינו הסדרת ייבוא בשר לישראל ועל כן תחומי עיסוקה של חברת חוגר ושל היחידה הינם חופפים. לטענתו, תפקידי היחידה הוגדרו בחוק ליישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות), התשנ"ה – 1994 (להלן: חוק היישום), ואלה מצטמצמים לפיקוח על מעבר תוצרת חקלאית משטחי הרשות הפלשתינית לישראל, ומניעת הברחות. זאת, בעוד שהאחריות לייבוא וייצוא של בשר לישראל וממנה הנה בסמכותם של השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות. לטענת בא-כוח המערער, בית הדין התעלם מן העובדה שקיים איסור מוחלט על העברת בעלי-חיים ומוצריהם משטחי הרשות הפלשתינית לשטחי מדינת ישראל. לטענתו, איסור זה אינו מותיר מקום לשיקול דעת של מפקחי היחידה, אינו מקנה למערער סמכויות פיקוח או נגישות למידע בקשר לבשר המיובא לישראל, ולפיכך מסיר כל חשש לניגוד עניינים בין תפקידו של המערער כעובד מדינה לבין היותו בעל-מניות ומנהל בחברת חוגר. כמו כן הדגיש בא-כוחו של המערער כי מרשו לא מילא תפקידי ניהול פעילים בחברה, וכן כי בתקופה הרלוונטית לא התקיימו ישיבות דירקטוריון ועל כן המערער לא היה שותף להחלטות כלשהן בחברה. בא-כוח המערער הוסיף וטען את שטען בפני בית הדין, כי לא היה מקום להרשיע את המערער בגין אי קבלת אישור לחברות בהנהלת האיגוד, היות ש"מדובר לכל היותר ב'עבירה טכנית' המגיעה כדי 'זוטי דברים', ואינה מצדיקה כשלעצמה הליך משמעתי והטלת אמצעי משמעת על ידי בית הדין המשמעתי". לחלופין טען בא-כוח המערער, כי ניתן להסתפק בהטלת אמצעי משמעת של התראה במקום נזיפה חמורה כפי שגזר בית הדין. דיון 5. יחידת הפיקוח, שבה מועסק המערער, הוקמה מכוח סימן א' לפרק ז' לחוק היישום שעניינו "פיקוח חקלאי". סעיף 45 לחוק היישום קובע: "לא יכניס אדם לישראל בעלי חיים, מוצרים מן החי וכל טובין אשר יבואם מוסדר לפי פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה – 1985 (להלן – הפקודה), משטחי עזה ויריחו, אלא לפי היתר בכתב שנתן מנהל השירותים הוטרינריים או מי שהוא הסמיך והוראות הפקודה והתקנות שהותקנו לפיה יחולו על כניסה כאמור, בשינויים המחויבים, כאילו היתה יבוא". וסעיף 46 לחוק היישום קובע כדלקמן: "(א) השר ימנה, מבין עובדי משרדו, מפקחים לצורך ביצוע הפיקוח לעניין סעיפים 44 ו- 45. (ב) על מינוי מפקחים לפי סעיף זה תינתן הודעה לשר המשטרה, ושר המשטרה רשאי להסמיכם בהסמכה כללית או מיוחדת, לערוך חקירות לשם ביצוע הפיקוח כאמור. (ג) סמכויות המפקחים שמונו לפי סעיף זה יהיו, בשינויים המחויבים, כסמכויות הפיקוח הקבועות בסעיפים 20, 21 ו- 22 לחוק רשות הפיקוח החקלאי, התשמ"ח – 1988". הסעיף העיקרי המגדיר את סמכויות המפקחים הינו סעיף 20 לחוק הרשות לפיתוח חקלאי, התשמ"ח – 1988, והוא מעניק למפקח סמכויות נרחבות של חיפוש, תפיסת חפצים ועיכובם, לרבות תפיסתם של בעלי חיים ובשר; לפי הוראות החוק, בידי המפקח נתונות הסמכויות שבידי שוטר לענין תחומי עיסוקו. הנה כי כן, לאנשי היחידה סמכויות נרחבות ביותר. במהלך פעולתה השוטפת נדרשת היחידה לקיים קשר עם גורמים רבים במשרד החקלאות ובמשרדים אחרים. יחידת הפיקוח כשלעצמה אינה קובעת מדיניות בקשר למתן היתרים ליבוא בשר לשטח מדינת ישראל, שכן סמכות זו מסורה בידי מינהל השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות, אולם, סמכויותיה ותפקידיה מעצם טיבם כרוכים בקשרים עם מנהל השירותים הוטרינריים שבאותו משרד. כאמור, הדגיש בא-כוחו המלומד של המערער כי יחידת הפיקוח נועדה לפקח על קיום איסור יבוא הבשר מהשטחים לישראל, ואילו התאגיד שהמערער היה חבר בהנהלתו עסק ביבוא בשר מסין למדינת ישראל ולא סחר כלל עם הרשות הפלשתינית; לפיכך, אין לטענתו זיקה בין פעילות התאגיד לתפקידו של המערער בשירות המדינה. מה עוד, שכפי שטוען הוא, האחריות על יבוא ויצוא של בעלי חיים ובשר מישראל ולישראל הינה בסמכותם של השירותים הוטרינריים בלבד. נזכיר את לשון הוראות התקשי"ר, שבגין הפרתן הורשע המערער. הוראת סעיף 43.021 לתקשי"ר קובעת לאמור: "לא יהיה עובד חבר בהנהלת תאגיד (כגון חברה, שותפות, אגודה) בין אם מטרת התאגיד היא קבלת הכנסות או רווחים ובין אם לאו, או בהנהלת הקדש, אם בשכר או במשכורת ואם בלי שכר או משכורת, אם יש בכך משום התנגשות אינטרסים עם תפקידו או עם עבודתו של העובד בשירות. במקרה של ספק אם קיימת התנגשות אינטרסים כנ"ל אם לאו, תכריע בדבר נציבות שירות המדינה". הוראת סעיף 43.022 קובעת כך: "אין בחברות בהנהלת תאגיד כאמור בפסקה 43.021 משום התנגשות אינטרסים עם תפקידיו או עם עבודתו של העובד בשירות – טעונה חברותו של העובד בהנהלת התאגיד קבלת אישור לכך מאת השר או המנהל הכללי של המשרד בו הוא מועסק. השר והמנהל הכללי יימנעו מלתת את האישור לחברות בהנהלת איזה תאגיד שהוא, אם תחום פעולתו של התאגיד קרוב לתחום פעולתו של המשרד בו מועסק העובד". מנוסח ההוראות עולה כי הוראת סע' 43.021 מחייבת בחינה קונקרטית של קיומו של ניגוד עניינים בין תפקידו של עובד המדינה לחברות בהנהלת התאגיד; הוראת סע' 43.022 סיפא, הקובעת איסור מוחלט ליתן היתר לחברות בהנהלת התאגיד כאשר תחום פעולתו של התאגיד קרוב לתחום פעולתו של המשרד, מניחה קיומו של ניגוד עניינים מוסדי, כאשר קיימת קירבה בין תחום הפעולה של התאגיד לתחום פעולתו של המשרד, ובכך קובעת היא את הנסיבות בהן קיים ניגוד עניינים שאין היתר אשר יוכל להתגבר עליו. בעניינו של המערער קבע בית הדין כי מתוקף מעמדו הבכיר ביחידת הפיקוח "היה זה מתפקידו לאסוף נתונים בין השאר בדבר תפיסת הברחות ויציאת תוצרת מהרשות לישראל, וכן היה אחראי על הפעילות המבצעית, השוטפת והמיוחדת של היחידה ברמות שונות". כן נקבע כי היה בקשר עם גורמים שונים בתוקף תפקידו, וכי ריכז בידיו מידע רב על המתרחש בשוק הבשר "וזאת כתוצאה מקשריו עם גורמים רבים ושונים, לרבות אותם שירותים אשר כאמור, אחראים על היבוא והיצוא של בעלי חיים ומוצריהם מישראל ולישראל ואשר הקשר של הנאשם עמם מובנה בחוק היישום וניתן לאפיינו כקשר אינטנסיבי ביותר". בית הדין ציין כי השתכנע "שהקשר האמור והמידע אותו ריכז המערער בידיו, יכול היה לשמשו ברמה גבוהה של סבירות, במסגרת עיסוקיו האישיים בחברה". בית הדין הוסיף וקבע כי המערער "גם שותף בקביעת המדיניות וקווי הפעולה בתחום יבוא הבשר מהרשות לישראל, דבר שיש כדי להגביר את מעורבותו ומידת השפעתו על ההחלטות המתקבלות בנושא זה". קביעות אלה מבוססות כולן על העובדות שנטענו בסעיפים 3, 4 ו-5 לכתב התובענה ולא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים, על-פי טענות המערער והסיכומים שהוגשו מטעמו לבית הדין. נוכח קביעות אלה, יש לבחון אם אכן התקיים ניגוד עניינים בין תפקידו של המערער במשרד החקלאות לבין השתתפותו בהנהלת תאגיד המייבא בשר לישראל. הכלל האוסר ניגוד עניינים 6. בשורה ארוכה של פסקי דין שהיו כבר לנכסי צאן ברזל של שיטתנו המשפטית, עמד בית משפט זה על מהותו וטיבו של הכלל האוסר ניגוד עניינים. פסיקה זו היא המנחה את המינהל הציבורי בכל הנוגע לתפקודו התקין ולאורה נבחנות ההוראות האוסרות ניגוד עניינים גם בדין המשמעתי. כזכור, פסק הדין בבג"ץ 531/79 סיעת 'הליכוד' בעיריית פתח-תקוה נ' מועצת עיריית פתח-תקוה ואח', פ"ד לד(2) 566, הגדיר בהרחבה את טיבו של הכלל, את המקור המשפטי להחלתו, ועמד על הכלים המשפטיים לבחינת היקפו. באותה פרשה השתית בית המשפט את האיסור על ניגוד עניינים הן על האיסור הנעוץ בכלל בדבר משוא פנים עקב נגיעה אישית או כספית בענין, והן על חובת האמון המוטלת על אדם כלפי מעבידו או שולחו בהתקיים יחסים של חובת נאמנות. על-יסוד האמור נקבע הכלל לפיו על עובד הציבור לפעול במילוי תפקידו ובהפעלת סמכויותיו, כשנגד עיניו רק האינטרס שהוא מופקד עליו ואסור לו להעמיד עצמו במצב בו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים בין האינטרס עליו הוא מופקד לבין אינטרס אחר שלו, אישי או רכושי. כלל זה הוא שבא לידי גיבוש בהוראות התקשי"ר הנדונות שבהפרתן הורשע המערער. לשם בחינת קיומו של ניגוד עניינים עלינו לתת דעתנו למסגרת התפקיד והפעילות של עובד הציבור; לבחון את ה"אינטרס האחר" אשר נטען כי מנוגד הוא לאותו תפקיד, לבחון את פוטנציאל החיכוך בין התפקיד לאותו אינטרס ואת קיומה של זיקה בין האינטרס התפקודי והאישי; לבחון מהי האפשרות שייווצר ניגוד עניינים כזה, האם בכלל נוצר פוטנציאל לסתירה בין שני אינטרסים שעובד המדינה עשוי להיות נתון בהם, מהו היקף פרישתו של פוטנציאל הניגוד, והאם קיים פוטנציאל לכך שדרך פעולתו של עובד הציבור תיפגע כתוצאה מהניגוד האמור [השוו בג"ץ 4360/94 טאטור נ' שר המשפטים, פ"ד נ(2) 560 בעמ' 569-568]. בענייננו אין צורך להכריע בשאלה אם לקבוע את פוטנציאל הניגוד בין האינטרסים על פי קיומה של "אפשרות ממשית" של ניגוד עניינים, או שניתן להסתפק בקיומו של "יסוד סביר" לאפשרות היווצרות מצב של ניגוד עניינים. השאלה אם יש זיקה וחיכוך בין צרכי התפקיד של המערער לחובת האמון שלו לתפקידו הציבורי לבין האינטרס שלו בחברה שבה שימש כחבר הנהלה, תיבחן על-פי אמות מידה אובייקטיביות. התביעה אינה צריכה להוכיח כי ניגוד העניינים גרם לפגיעה בתפקודו של עובד הציבור ודי בכך שהנתונים מן הסוג שנמנה לעיל יוצרים אפשרות של ניגוד עניינים. נוסחן המילולי של הוראות התקשי"ר 43.021 ו-43.022 מלמד כי לגבי עובד המדינה נקבעו הוראות מחמירות האוסרות על "התנגשות עניינים" בלא לקבוע רף גבוה של קיום "אפשרות ממשית" לניגוד כזה. הגישה העולה מסעיפי התקשי"ר הנ"ל תואמת את התפיסה לפיה כאשר מדובר בניגוד בין אינטרס שלטוני לבין אינטרס אישי בשירות המדינה, המבחן הוא מבחן קפדני [ראו: ט' שפניץ וו' לוסטהויז, "ניגוד עניינים בשירות הציבורי" ספר אורי ידין (כרך ב', תש"ן) 315, 320-319]. פסיקתו של בית משפט זה נקטה עמדה שכאשר מדובר בעוצמת ניגוד העניינים, יש מקום להבחין בין ניגוד בין שני אינטרסים שלטוניים, של עובד ציבור המכהן בשני תפקידים, לבין ניגוד העניינים הקיים בין אינטרס שלטוני לבין אינטרס אישי. במקרה של התנגשות בין אינטרס שלטוני לאינטרס אישי, המבחן המקובל, שהוא גם המבחן הראוי, הוא מבחן "החשש הסביר" [ראו לענין זה בג"ץ 3132/92 משולם נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז הצפון ואח', פ"ד מז(3) 741, 747; בג"ץ 244/86 רביבו נ' ר' המועצה המקומית אופקים, פ"ד מב(3) 183; וכן ע"א 6583/94 פחימה נ' פרץ, פ"ד נא(5) 829, 853]. עם זאת, לצורך ענייננו מוכנה אני להניח כי אין די ב"חשש סביר" לקיום ניגוד עניינים ויש צורך לבסס קיומה של "אפשרות ממשית" של ניגוד כזה, ולבחון את עניינו של המערער על פי הרף הגבוה המקל עמו. באשר לניגוד עניינים הנדון במקרה שלפנינו, יש להוסיף כי על פי הוראת סעיף 43.022 לתקשי"ר, מתקיים ניגוד עניינים מוסדי המתבטא בכך ש"תחום פעולתו של התאגיד קרוב לתחום פעולתו של המשרד בו מועסק העובד" ולא רק לתחום פעולתו האישי של העובד. בהתקיים מצב עניינים כזה, אין דרך להתיר חברות של עובד בהנהלת התאגיד. בנסיבות כאלה, גם שר או מנכ"ל אינם מורשים להתיר את המצב שהתקשי"ר מניח כי מעצם טיבו הוא מצב של ניגוד עניינים. האם נוצר מצב של קיום ניגוד עניינים בין תפקיד המערער לחברותו בהנהלת התאגיד 7. כאשר בוחנים את השאלה אם היה ניגוד עניינים בין תפקידו של המערער לבין חברותו בהנהלת החברה על-פי אמות המידה והמבחנים שהצגנו לעיל, אין מנוס מן המסקנה כי ניגוד עניינים כזה אכן התקיים בנסיבות הענין. תפקידה של יחידת הפיקוח בה היה למערער מעמד בכיר היה לאכוף את הוראות השירותים הוטרינריים, הגוף האחראי על היבוא והיצוא למדינת ישראל, הממונה על כל הנוגע ליבוא של בעלי חיים ומוצריהם מהשטחים לישראל. יחידת הפיקוח והשירותים הוטרינריים נמצאים, אפוא, בקשרי עבודה במסגרת תפקידיהם במשרד החקלאות. בתפקידו ביחידת הפיקוח היתה למערער זיקה של ממש ליישום האיסור של יבוא בשר מהשטחים לישראל. לכאורה ומנגד היה לחברה שהוא נמנה עם מנהליה אינטרס דווקא ביבוא בשר לישראל מסין. בשני הכובעים שחבש המערער, האחד בתפקידו בשירות המדינה והאחר כחבר הנהלת החברה המייבאת בשר, היו לו קשרים או אפשרות פוטנציאלית של יצירת קשרים לשירותים הוטרינריים בכל הנוגע ליבוא הבשר לישראל. כך המצב בין אם מדובר ביבוא מהשטחים ובין אם מדובר ביבוא ממדינות אחרות. לענין זה אין נפקא מינה אם חל איסור כולל של יבוא בעלי חיים ובשר מהשטחים, כנטען על ידי בא-כוחו של המערער, ואף אין צורך לבחון אם מדיניות האיסור עשויה היתה להשתנות. בכל מקרה, היתה מדיניות היבוא או הסמכות לאיסורו נתונה בידי מנהל השירותים הוטרינריים ואילו המערער – כך נקבע – היה שותף לקביעת המדיניות וקווי הפעולה ביחס ליבוא או איסור יבוא של בשר מהשטחים לישראל. מתקשה אני לקבל את הטענה שאין כל זיקה בין איסור יבוא בשר מהשטחים לישראל, לבין האינטרס האישי שיש לחברה שהמערער היה שותף בה, ליבא בשר לישראל ממדינה אחרת, או לייבא בשר מישראל לשטחים. המערער היה נתון, אפוא, במצב שבו תפקידו ביחידת הפיקוח חייב זיקה וקשר מקצועי למינהל השירותים הוטרינריים והיתה לו נגישות אישית מתוקף תפקידו, לגורמים המוסמכים להסדיר יבוא בשר לישראל. עוד נוסיף כי ברור שנוכח התפקידים שמילא המערער ביחידת הפיקוח כמנהל מחלקה וממלא מקום מנהל היחידה, היתה נגישותו לגורמים הקובעים את התרת היבוא ומדיניות היבוא רבה יותר מזו של עובד זוטר במערכת. ודוק, לצורך הרשעתו של המערער בעבירות בהן הורשע אין התביעה נדרשת להוכיח כי מידע הקשור לייבוא בשר לישראל הגיע בפועל לידיו של המערער או כי הוא פעל בניגוד עניינים. די בכך שהמשרה שמילא המערער היא כזו שמעצם טיבה מאפשרת קיום קשר מקצועי עם גורמים העוסקים בהסדרת שיווק וייבוא של בשר לישראל, וכוללת פיקוח על איסור היבוא מהשטחים. בדומה לכך, אין צורך להצביע על מעורבות פעילה של המערער בניהול החברה. לו היה המערער פעיל בניהול החברה, יתכן שניתן היה לייחס לו הפרה של הוראות התקשי"ר הנוגעות לביצוע עבודה פרטית. אולם, כאמור, בית הדין התחשב בכך שהמערער לא מילא תפקיד פעיל בהנהלת החברה ולפיכך זיכה את המערער מהפרה של הוראות אלה. הוראת סעיף 43.021 לתקשי"ר אוסרת על חברות בהנהלת תאגיד, ודי בכך שחברות זו, כשלעצמה, מעמידה את עובד המדינה במצב של התנגשות אינטרסים. כפי שראינו, מצב זה מתקיים גם כאשר למערער אין מיוחסת פעולה מתוך ניגוד עניינים. כאמור, המבחן לקיום ניגוד העניינים הינו אובייקטיבי – די בהימצאות עובד המדינה במצב של חשש ממשי בכוח לניגוד עניינים, ואין צורך שיוכח ניגוד עניינים בפועל. לענין זה אין לנו אלא לחזור לדברים שנאמרו מפי השופט (כתוארו אז) ברק, בפסק הדין המנחה בפרשת "סיעת הליכוד": "האיסור אינו רק על שיקול הדעת עצמו בביצוע הפעולה או התפקיד. האיסור הוא על הימצאות במצב בו עלול להיות ניגוד ענינים. מטרת הכלל היא למנוע את הרע בטרם יארע. הכלל צופה פני העתיד. אין זה מעלה ואין זה מוריד אם בפועל שיקול הדעת הוא ראוי. מטרת הכלל היא למנוע פיתוי מאדם ישר והגון, בחינת אל תביאונו לידי ניסיון. על כן, אין צורך להוכיח בפועל קיומו של ניגוד עניינים". [בג"ץ 531/79 סיעת "הליכוד" בעיריית פתח תקווה נ' מועצת עיריית פתח-תקווה, פ"ד לד(2) 566, 572]. [וראו גם: בג"ץ 214/79 עבדלאחי נ' יושב ראש המועצה המקומית טירה, פ"ד לד(1) 431, 433; בג"ץ 589/86 משה שמעון נ' ראש המועצה המקומית קרית מלאכי, פ"ד מא(2) 617, 625; בג"ץ 5575/94 מהדרין בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מט(3) 133, 142-143; בג"ץ 6499/99 המפד"ל נ' הרב שלמה בן-עזרא ואח', פ"ד נג(5) 606, 618-619]. נוכח האמור לעיל, הרשעתו של המערער בשל הימצאותו במצב של התנגשות אינטרסים בניגוד לסעיף 43.021 לתקשי"ר, בדין יסודה. 8. לא ראיתי להתערב גם במסקנתו המרשיעה של בית הדין שעניינה הפרת סעיף 43.022 לתקשי"ר. אם סבר המערער בתום-לב, כפי שנטען בשמו, כי אין בחברותו בהנהלת החברה משום התנגשות אינטרסים עם תפקידיו כעובד מדינה, היה עליו לפנות למנכ"ל המשרד או לשר החקלאות ולבקש אישור לכך. הפרת סעיף 43.022 לתקשי"ר הנ"ל אינה בגדר "עבירה טכנית" ו"זוטי דברים" בלבד, כטענת בא-כוח המערער. החובה לקבל אישור מהגורמים הבכירים במשרד לחברות בהנהלת תאגיד אינה חובה פורמאלית בלבד, שכן היא נובעת מהאיסור הכללי על הימצאות במצב של ניגוד עניינים. החובה לקבל אישור נועדה להבטיח, בין השאר, כי עובדי מדינה לא יעשו דין לעצמם [השוו: עש"מ 5205/01 פרנס נ' יושב ראש רשות השידור, פ"ד נו(2) 9]. מן הראוי לציין בהקשר זה, שסעיף 43.021 לתקשי"ר קובע כי "...במקרה של ספק אם קיימת התנגשות אינטרסים כנ"ל אם לאו, תכריע בדבר נציבות שירות המדינה". הקביעה כי רק הגורמים הבכירים ביותר במשרד מוסמכים להעניק אישור כאמור, מלמדת על החשיבות הרבה שמייחס התקשי"ר לקבלת האישור לחברות בהנהלת תאגיד. כאמור, האישור יינתן רק במקרים שבהם תחום עיסוק התאגיד אינו קרוב לתחום העיסוק של המשרד הרלוונטי. נראה, אפוא, שלו היה המערער פונה לקבל אישור לחברותו בהנהלת חברת "חוגר", היתה בקשתו נדחית. אשר על כן הרשעתו של המערער בגין אי מילוי חובתו לפי סעיף 43.022 לתקשי"ר, עומדת בעינה. עקב הפרתן של הוראות התקשי"ר הורשע המערער כאמור בעבירות לפי סעיפים 17(2) ו-(3) לחוק שירות המדינה ואין מקום להתערב בהרשעה זו. 9. לא שוכנעתי אף שיש מקום להתערב כדי להקל באמצעי המשמעת שהוטל על המערער. בית הדין דחה את טענת התביעה כי יש להעביר את המערער מתפקידו, וזאת בהתחשב בחוות הדעת החיוביות שהובאו בפניו בדבר האופן שבו המערער ממלא את תפקידיו בשירות המדינה, וכן בשל חלוף הזמן מאז היה המערער מצוי בניגוד עניינים. לפיכך, הסתפק בית הדין למשמעת בנזיפה חמורה המבטאת גישה מקלה ביחס לחומרת העבירות שבהן הורשע המערער. לכאורה, מחייבות עבירות מעין אלה, במיוחד כשהן נעברות על ידי מי שמכהן בתפקידים בכירים בשירות המדינה, אמצעי משמעת חמורים מזה שהוטל בענייננו. הטעם להקלה באמצעי המשמעת שהוטלו על המערער נעוץ בקביעה שהמערער לא חצה את הקו המפריד בין ניגוד עניינים בכוח לניצולו של ניגוד עניינים בפועל. לא נטען ולא הוכח כי ניצל לרעה את המצב בו היה נתון. בית הדין הביא בחשבון לצורך קביעת אמצעי המשמעת את הנתונים החיוביים ביחס למערער והקל עמו. בשולי הדברים אעיר כי ניכר מעיון בטיעונים ובהחלטת בית הדין שהמערער חש עצמו נפגע מההליכים שעמד בפניהם והוא ביקש שבית הדין יתן משקל למילוי הנאות של תפקידו ובית הדין אכן נעתר לו, לא העבירו מתפקידו ואף קידומו אופשר. בנסיבות אלה, לא ראיתי להתערב ולהקל עם המערער נוספות באמצעי המשמעת שהוטלו עליו. הערעור נדחה. ניתן היום, י"ד בכסלו התשס"ד (9.12.2003). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03065290_N02.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il