בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6528/99
ע"א 8441/99
ע"א 8444/99
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערער בע"א 6528/99
ובע"א
8444/99 והמשיב
בע"א
8441/99: בנק לאומי
לישראל בע"מ
נגד
המשיב 1 בע"א 6528/99: 1. עמנואל חברה לסחר יבוא, יצור ויצוא עצים
בע"מ
המשיב
2 ע"א 6528/99,
המשיב
בע"א 8444/99
והמערער
בע"א 8441/99 2. אהרון וקסלמן
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 29.6.99 בת"א 1202/99,
2045/98
שניתן על-ידי כבוד השופט
א' סטרשנוב
תאריך
הישיבה: ד' בניסן תשס"ב (17.3.02)
בשם
המערער בע"א 6528/99
ובע"א
8444/99 והמשיב
בע"א
8441/99: עו"ד ב' לוינבוק ועו"ד ש'
לובצקי
בשם
המשיבים בע"א 6528/99,
המשיב
בע"א 8444/99 והמערער
בע"א
8441/99: עו"ד ג' וקסלמן עו"ד ד'
זיילר
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
ערעורים מזה ומזה על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי, שלפיו נתקבלה בחלקה תביעתו של אהרון וקסלמן (להלן: וקסלמן) נגד בנק
לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק), וערעור הבנק על החלטת בית המשפט
המחוזי למחיקת כתב-תביעה שהגיש הבנק נגד עמנואל חברה לסחר ויבוא, יצור ויצוא עצים
בע"מ (להלן: עמנואל) ונגד וקסלמן.
רקע עובדתי ודיוני
2. וקסלמן היה לקוח של הבנק. הוא נמנה עם בעליה
ומנהליה של עמנואל, שאף עסקיה נוהלו באמצעות הבנק. במסגרת זו גם נתן ערבות אישית
לחובות עמנואל כלפי הבנק. בשנת 1992 הגיש הבנק לבית המשפט המחוזי, נגד עמנואל
ווקסלמן (להלן, ביחד, הנתבעים), תביעה בסדר-דין מקוצר לתשלום יתרת חובה של
עמנואל. בהסכמת הבנק ניתנה לנתבעים רשות להתגונן מפני התביעה. בצו עיקול זמני,
שניתן לבקשת הבנק, הורה בית המשפט לעקל כספים של וקסלמן שהיו מופקדים בבנק. מתן צו
העיקול הותנה בהפקדת התחייבות עצמית מוגבלת בסכום של 40,000 ש"ח לפיצויו של
וקסלמן בגין כל נזק העלול להיגרם לו כתוצאה מן העיקול; והבנק הפקיד את ההתחייבות
כנדרש.
בשנת 1998, בעוד תביעת הבנק תלויה ועומדת לפני
בית המשפט, הגיש וקסלמן תביעה נגד הבנק, לתשלום פיצויים בגין נזקים שלטענתו נגרמו
לו כתוצאה מתביעת הבנק נגדו ומן העיקול הזמני שהוטל בגדרה. בתביעתו נטען, כי על-פי
הסכם פשרה, שנכרת בינו לבין הבנק לפני הגשת תביעתו של הבנק לבית המשפט, שילם לבנק
חלק מחובות עמנואל שטרם הגיע זמן פרעונם ובתמורה מחל לו הבנק על יתרת חובו מכוח
ערבותו לעמנואל. בהגישו את התביעה גם כנגדו - טען וקסלמן - פעל הבנק בניגוד להסכם
הפשרה ואף הפר את חובת האמון שהבנק חב כלפיו כלקוחו של הבנק. וקסלמן טען, כי הבנק
הסב לו נזקים בסכום העולה על 5.5 מיליון ש"ח, אך העמיד את תביעתו על סך 1.5
מיליון ש"ח.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' סטרשנוב)
איחד את הדיון בתביעת הבנק ובתביעת וקסלמן.
3. במסגרת תביעתו של וקסלמן נתן בית המשפט נגד
הבנק, ביום 28.2.99, צווים לגילוי מסמכים ולמתן תשובות לשאלון, וזאת עד ליום
12.3.99. החלטה זו אמנם לא הומצאה לבנק מבעוד מועד, אך גם משנמסרה לבא-כוח הבנק
הודעה עליה (ביום 18.3.99) הוא לא טרח לפנות לבית המשפט בבקשה להארכת מועד. משלא
ציית הבנק לצווים אלה, חרף התראות ששוגרו לבא-כוחו על-ידי בא-כוחו של וקסלמן, עתר
וקסלמן למחיקת כתב-הגנתו של הבנק בהתאם לתקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי. בישיבת
יום 23.3.99 הועיד בית המשפט, בתיאום עם באי-כוח הצדדים, את הדיון בבקשת וקסלמן
ליום 4.5.99. ביני לביני נתן בית המשפט (ביום 18.4.99) צו המורה לבנק להשיב על
הבקשה למחיקת כתב-הגנה תוך עשרה ימים. אלא שגם צו זה לא הניע את הבנק לעשות את
המוטל עליו. לדיון בבקשת וקסלמן, שנקבע ליום 4.5.99, לא התייצב בא-כוחו של הבנק;
ולבקשת בא-כוחו של וקסלמן, נעתר בית המשפט לבקשה ומחק את כתב-הגנתו של הבנק. הבנק
ביקש לבטל את ההחלטה שניתנה בהיעדרו, בטענה כי מועד הדיון לא הודע לבא-כוחו. ביום
29.6.99 דן בית המשפט בבקשה זו, במעמד שני הצדדים, והחליט לדחותה. בהחלטתו הטעים
השופט, כי מועד הדיון בבקשה נקבע על-ידו, בישיבה מיום 23.3.99, במעמד באי-כוח שני
הצדדים ובתיאום מלא עמם. כשלושה שבועות לאחר ההחלטה האמורה הגיש הבנק תצהיר תשובה
לשאלון, וכעבור זמן נוסף הגיש גם תצהיר לגילוי מסמכים.
4. בגדר תביעת הבנק נגדם עתרו הנתבעים למתן צו
שיחייב את הבנק לגלות להם מסמכים מסוימים. בישיבת יום 23.3.99 ניתן צו המורה לבנק
להודיע, תוך חמישה-עשר ימים, אלו מן המסמכים המבוקשים נכון יהיה לגלות. אך גם אחר
צו זה לא מילא הבנק. משגם ההתראות ששיגר בא-כוחם לבא-כוח הבנק לא הועילו, עתרו
הנתבעים למתן צו שיחייב את הבנק לגלות ולהעמיד לעיונם את כל המסמכים שפורטו
בבקשתם. אף בקשה זו נקבעה לדיון ליום 4.5.99, ומשלא התייצב בא-כוח הבנק לדיון
במועד זה נעתר בית המשפט לבקשה בהיעדרו ונתן צו המורה לבנק לגלות את כל המסמכים
שנתבקשו תוך חמישה-עשר ימים. משעד יום 23.5.99 לא קיים הבנק את הצו, הגישו הנתבעים
בקשה למחיקת התובענה. בו ביום הגיש הבנק בקשה לביטול הצו שניתן בהיעדרו, בה נטען
כי המסמכים שנתבקשו אינם רלוונטיים, כי הבקשה לגילוים הוגשה בחוסר תום לב ועוד
כיוצא באלה. עם זאת ביקש הבנק ארכה בת חודש נוסף למילוי אחר הצו. וביום 1.6.99
הגיש גם תגובה לבקשת הנתבעים למחוק את תובענתו. בקשת הנתבעים למחיקת התובענה הובאה
לדיון בישיבת יום 29.6.99. משהוברר כי הבנק טרם מילא אחר הצו, למרות שמאז תום המועד
שבגדרו היה עליו לעשות כן חלפו כחודש וחצי, נעתר בית המשפט לבקשת הנתבעים ומחק את
התובענה. בהחלטת השופט צוין, כי בדברי תשובתו המפורטים של בא-כוח הבנק לבקשת
המחיקה של כתב התביעה לא נמצא הסבר סביר ומוצדק לכך "שהבנק איננו מציית
בשיטתיות ובעקביות להחלטות ולצווים של בית המשפט, ואף אינו מגיב עליהם כלל".
5. בעקבות החלטת בית המשפט למחוק את כתב ההגנה
שהגיש הבנק כלפי תביעתו של וקלסמן, פנה וקסלמן לבית המשפט בבקשה למתן פסק-דין על
יסוד הנטען בכתב-תביעתו. בית המשפט קבע, כי על וקסלמן להוכיח את תביעתו בראיות;
ומשהוגשו לו, מטעם וקסלמן, תצהירים וחוות-דעת של מומחה להוכחת התביעה, קבע בית
המשפט כי, בהיעדר הגנה, שוכנע בצדקת שתי העילות עליהן סמכה תביעתו של וקסלמן:
האחת, כי בהגשת התביעה נגדו הפר הבנק את חוזהו עמו, שבו התחייב למחול לו על יתרת
חובו. והשנית, כי בהגשת התביעה נגדו הייתה גם משום הפרת חובת האמון של הבנק כלפיו,
כלקוחו של הבנק. לעניין הפיצוי הראוי, סקר השופט את חוות-דעת המומחה מטעם וקסלמן,
אשר הצביעה על נזקים בסכומים העולים על סכום התביעה. כן הזכיר כי בא-כוחו של
וקסלמן עתר לפיצוי שולחו, על יסוד חישוב שערך, בסך 1,267,646 ש"ח לפחות. אך
השופט סבר, כי גם סכום זה הוא "מופרז מדי, אם לא מופרך, קמעא", ולפיכך
ביכר לפסוק את הפיצוי לוקסלמן "בהסתמך הן על חומר הראיות והן על הערכה
עפ"י האומדנא". על יסוד הנמקה זו, חייב בית המשפט את הבנק לפצות את
וקסלמן בסכום כולל של 273,000 ש"ח, על-פי הפירוט כלהלן: בגין הגשת התביעה
בניגוד למוסכם סך 75,000 ש"ח; בגין סכום כתב ההתחייבות שהופקד על-ידי הבנק
בהתאם לצו העיקול הזמני, בתוספת הפרשי הצמדה, סך כולל של 98,000 ש"ח; בגין
הוצאות ניהול ההגנה בתביעת הבנק נגדו סך 50,000 ש"ח; ובגין נזק כללי, פגיעה
במוניטין ועגמת נפש סך 50,000 ש"ח. כן חויב הבנק לשלם לוקסלמן הוצאות משפט
ושכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 40,000 ש"ח.
הערעורים
6. לפנינו שלושה ערעורים. בע"א 6528/99
מערער הבנק על החלטת בית המשפט המחוזי למחוק את כתב-תביעתו נגד הנתבעים. בע"א
8444/99 מערער הבנק על החלטת בית המשפט המחוזי למחוק את כתב-הגנתו כלפי תביעתו של
וקסלמן, וכן על פסק הדין שניתן לזכות וקסלמן בהיעדר הגנה ובמעמד צד אחד. מנגד,
בע"א 8441/99, מערער וקסלמן על מיעוט הפיצויים שנפסקו לזכותו בתביעה האמורה
לאחר מחיקת כתב-הגנתו של הבנק.
7. בטיעוניהם הציבו הפרקליטים להכרעתנו שלוש
שאלות עיקריות: ראשית, כלום בדין מחק השופט המלומד את כתב-תביעתו של הבנק נגד
הנתבעים ואת כתב-הגנתו כלפי תביעתו של וקסלמן? שנית - בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא
בחיוב - כלום בדין פסק כפי שפסק בתביעת וקסלמן, בהיעדר הבנק ולאור הראיות שהוגשו
מטעם וקסלמן להוכחת תביעתו? ושלישית, כלום גובה הפיצויים שהיה בידי בית המשפט
לחייב בהם את הבנק בגין נזקי העיקול הזמני מוגבל לסכום ההתחייבות הכספית שהושתה על
הבנק כתנאי למתן צו העיקול?
מחיקת כתבי הטענות של הבנק בשתי התביעות
8. בא-כוחו של הבנק (ומן הראוי לציין, כי הפרקליט
שהתייצב מטעם הבנק בערעורים שלפנינו אינו מי שייצג את הבנק בהליכים לפני בית המשפט
המחוזי) קיווה לשכנענו, כי בהחלטתו למחוק את כתב-תביעתו של הבנק נגד הנתבעים
ובהחלטתו למחוק את כתב ההגנה שהגיש הבנק כלפי תביעתו של וקסלמן, החמיר בית המשפט
המחוזי עם הבנק יתר על המידה. הפרקליט המלומד לא חלק, כי הבנק אכן חדל מלקיים
במועדיהם את צווי בית המשפט בגדר שתי התביעות. עם זאת טען, כי המחדלים לקיים את
הצווים, והמחדל להתייצב בבית המשפט, נבעו מטעותו של מי שייצג את הבנק לפני הערכאה
הראשונה. אך בדיעבד, טוען הוא, קיים הבנק את הצווים ובכך תיקן את המעוות. בנסיבות
אלו, ובהתחשב בכך שהאיחור לקיים את הצווים לא היה מופלג, היה על בית המשפט, לדעתו,
להסתפק בחיוב הבנק בתשלום הוצאות.
9. תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:
הפרת צו
122. בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון
לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם
הוא התובע ימחק בית המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית המשפט או
הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית המשפט או
הרשם להאריך את המועד לקיום הצו.
מחיקת כתב-טענות של בעל-דין, עקב מחדלו לציית
במועד לצו בית המשפט, מהווה סנקציה חריפה. ככלל נזהר בית המשפט מלנקוט בה; אם תוקן
המעוות ולוא גם באיחור, או נתבקשה ארכה לקיום הצו, יסתפק בית המשפט לרוב בחיוב
המפר בהוצאות (ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995,
בעריכת ש' לוין) סימן 351). אך אם נוכח בית המשפט, כי המפר נמנע מקיום הצו בזדון,
או עקב זלזולו בצו בית המשפט, עשוי בית המשפט למחוק את כתב-טענותיו, ובית המשפט
שלערעור לא יראה מקום להתערב בכך. כזה, למשל, היה המקרה שנדון בע"א 2271/90 ג'מבו
חברה לבנין ומסחר בע"מ נ' מרדכי, פ"ד מו(3) 793. בתארו את אמת המידה
להפעלת הסנקציה של מחיקת כתב-טענות ציין השופט חשין:
אין
מוחקים כתב-הגנה אלא במקרים קיצוניים הראויים לכך, והוא במקום שהנתבע פועל בזדון
או שהתנהגותו מגלה זלזול חמור בבית המשפט. ואילו במקום שהנתבע פועל בתום-לב אך
מתוך חוסר הבנה - ולו ברשלנות - לא ילקה במחיקת כתב ההגנה. מובן ששאלת תום הלב
תוכרע בנסיבותיו של כל עניין ועניין, ויש שתום-לב יהפוך עורו ויעטה גלימת חוסר
תום-לב, לאחר מתן ארכה והמשך המריית פי בית המשפט. מכל מקום, הכלל הוא, שמחיקת
כתב-הגנה - בשל אופייה הדראסטי - בית-משפט לא ינקוט אותה אלא אם שוכנע שכלו כל
הקצין וכי אין להבין את התנהגות הנתבע אלא כהסתוללות ביריבו ובבית המשפט וכזלזול
ברור וגלוי בחובתו (בעמ' 800).
ובהצדיקו את החלטת בית המשפט המחוזי למחוק את כתב-הגנתם של
המערערים דהתם ציין (בעמ' 801), כי הם "עשו כל שביכולתם כדי למשוך הליכים,
והתנהגותם מלמדת על עזות מצח כלפי בית המשפט ועל זלזול קשה בחובתם כלפי יריביהם
וכלפי בית המשפט".
10. מן העיון בקורות ההליכים שהתקיימו בפרשתנו לפני
הערכאה הראשונה ניתן להיווכח, כי הבנק לא קיים את הצווים שניתנו נגדו בגדר שתי
התביעות חרף שורה של התראות ברורות שניתנו לו, במספר הזדמנויות, לפני ואף אחרי
הגשת הבקשות למחיקת כתבי טענותיו. בישיבת יום 4.5.99 לא התייצב בא-כוח הבנק בבית
המשפט. בדיעבד טען, כי לא התייצב מפני שלא הוזמן, ובית המשפט המחוזי דחה טענה זו
לגופה. אך העיקר הוא, שלהפרת הצווים על-ידו לא נתן הבנק כל הסבר. גם לאחר שבית
המשפט נתבקש למחוק את כתב-הגנתו כלפי תביעת וקסלמן, לנוכח מחדלו לקיים את צווי בית
המשפט לגילוי מסמכים ולמתן תשובות לשאלון, לא קיים הבנק את הצווים ואף לא טרח לבקש
מבית המשפט ארכה לקיומם. במסגרת תביעתו שלו ביקש, אמנם, ארכה נוספת בת חודש לקיום
הצו לגילוי מסמכים שניתן נגדו. אך גם במקרה זה לא טרח לברר, אם ומה החליט בית
המשפט בבקשתו האמורה, ומכל מקום, גם עד לתום תקופת הארכה שנתבקשה על-ידו, וחרף
בקשת הנתבעים למחוק את כתב-תביעתו, לא טרח לקיים את הצו. אין צריך לומר - ועל כך
גם בא-כוחו הנוכחי של הבנק לא חלק - כי ניסיונו של הבנק להתווכח עם צדקת הבקשה
לגילוי מסמכים מסוימים, לאחר שזו נתקבלה על-ידי בית המשפט וניתן צו על-פיה, היה
חסר שחר.
הנסיבות הללו מעידות כי הבנק חדל מקיום הצווים
לא מחמת טעות, אלא עקב זלזולו הבוטה והשיטתי של בא-כוחו בצווי בית המשפט ובחובתו
כלפי יריביו במשפט. מהחלטות השופט המלומד עולה, כי הוא הנחה את עצמו על-פי הלכת
פסק הדין בעניין ג'מבו (ע"א 2271/90 הנ"ל). בטרם נעתר לבקשות
למחיקת כתבי הטענות שקל היטב את חומרת התנהגותו של הבנק; ורק מששוכנע, כי אכן
"כלו כל הקצין" הורה למחוק את כתבי-טענותיו. בנסיבות אלו אין לשעות
לטענת הבנק, כי משהגיש לבית המשפט - באיחור של חודשים רבים ולאחר שבית המשפט החליט
למחוק את כתבי-טענותיו - תצהירי תשובה לשאלון ולגילוי מסמכים, יש להחזיר את גלגלו
לאחור ולפטרו בסנקציה מתונה של חיוב בהוצאות. אכן, הסנקציה של מחיקת כתב-טענות היא
אמנם חמורה; אך גם התעלמותו המכוונת והשיטתית של הבנק מצווי בית המשפט, במשך תקופה
ארוכה, התאפיינה בחומרה רבה. על התנהגות חמורה שכזאת מוצדק היה להגיב בנקיטת
סנקציה חמורה; וטענות פרקליטו של הבנק לא שכנעוני, כי בנסיבות העניין קיימת עילה
מוצדקת להתערבותנו בהחלטות בית המשפט המחוזי.
מתן פסק דין בהעדר הגנה
11. משנמחק כתב ההגנה של הבנק, "דינו כדין מי
שלא הגיש כתב הגנה" (תקנה 122). מהו דינו של נתבע כזה? תקנה 97, הקובעת דין
זה, מורה לאמור:
נתבע שלא הגיש כתב הגנה
97. (א) נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע
לכך, יתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד; היתה
התביעה שלא על סכום כסף קצוב, יהא בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו,
לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק הדין;
היתה התביעה לפני הרשם והיה הרשם סבור כי אין ליתן פסק דין ללא שמיעת עדות -
יעביר את התביעה לבית המשפט.
(ב) הנתבע לא יוזמן לדיון, אף אם נדרש התובע
להביא הוכחה, אלא אם כן בית המשפט הורה על כך מטעם מיוחד שרשם.
תביעת וקסלמן נגד הבנק היא לסכום כסף
בלתי-קצוב, ובית המשפט הורה כי על וקסלמן להביא ראיות להוכחת תביעתו. אף שוקסלמן
איננו מלין בערעורו על צדקתה של החלטה זו יש, לדעתי, טעם להדגיש כי בהחלטתו האמורה
נהג בית המשפט כראוי. כל כך מפני שבית המשפט היה מוסמך ליתן פסק-דין על יסוד כתב
התביעה בלבד, בהתאם לתקנה 97(א), רישה; וסמכותו לעשות כן לא נגרעה אף שהסעד שנתבקש
בתביעה הוא תשלום דמי-נזק, ששיעורם (לפי תקנה 84) "יראו אותו כשנוי במחלוקת,
זולת אם הודו בו במפורש, בין אם הוגש כתב הגנה או כתב תשובה שכנגד ובין אם
לאו" (ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת
ש' לוין) סימן 207). אך כבר נפסק, כי בקיומה של הסמכות האמורה אין כדי לפטור את
בית המשפט מהתחשבות באופייה של התביעה לדמי נזק (ראו: ע"א 464/71 אמסלם נ'
שטיינברג, פ"ד כו(1) 328, 333). ואכן, בתביעה לסכום כסף לא-קצוב, הנטייה
הרווחת היא שלא להסתפק בטענות כתב התביעה ולדרוש מן התובע להוכיח את תביעתו כולה
או מקצתה (ע"א 270/77 עספור נ' קאלו, פ"ד לב(2) 656, 659).
12. משעיין בראיות שהוגשו לו קבע בית המשפט כי
וקסלמן הוכיח את שתי עילותיו הנטענות; ובקביעה זו - שהבנק השיג עליה בערעורו -
אינני מוצא יסוד להתערב. שונים פני הדברים בכל הנוגע להכרעתו של השופט המלומד
בסוגיית גובה הפיצויים.
נשוב ונזכיר: במעמד הגשתן של הראיות, בהיעדר
הבנק, הסביר בא-כוחו של וקסלמן על שום מה, לדעתו, מצדיקות הראיות לזכות את וקסלמן
בפיצוי בסך 1,267,646 ש"ח לפחות. אלא שהשופט סבר כי גם סכום זה הוא
"מופרז מדי, אם לא מופרך, קמעא", והעמיד את פיצוייו של וקסלמן, בגין
ארבעת ראשי הנזק (כמפורט לעיל), על סכום כולל של 273,000 ש"ח. הכרעה זו -
אותה ביסס בית המשפט, כדבריו, "הן על חומר הראיות והן על הערכה עפ"י
אומדנא" - מעוררת ביקורת מצד שני בעלי הדין. וקסלמן טוען, כי משלא הסביר בית
המשפט בפסק-דינו במה לקו הראיות שהובאו על-ידו, היה עליו לבסס את פסיקתו עליהן,
ולא היה רשאי לפטור את עצמו מהן באמירה סתמית כי הסכום הנתבע מופרז. ואילו הבנק
טוען, כי מפסק הדין נובע כי הראיות שהוגשו לבית המשפט על-ידי וקסלמן לא שכנעו את
השופט כי וקסלמן הוכיח זכות לקבלת פיצוי. אם סבר בית המשפט, מוסיף הבנק וטוען, כי
וקסלמן לא הביא ראיות מספיקות להוכחת נזקו, היה עליו לדחות את תביעתו, או להורות
על קיום הליך של שמיעת ראיות שבגדרו תינתן לבנק הזדמנות לחקור את המצהירים ואת
המומחה מטעמו של וקסלמן.
13. אף שבאי-כוח הצדדים חלוקים בדבר המסקנה שאליה
היה על בית המשפט להגיע, יש מכנה משותף בין טיעוניהם. שניהם מלינים, כי בית המשפט
קבע את פיצוייו של וקסלמן על-פי אמת-מידה סתמית שאיננה מאפשרת לבקר את צדקת
הכרעתו. השגות אלו בדין יסודן. אכן, גם בפסק-דין הניתן לאחר שמיעת ראיות בהיעדר
הנתבע מוטל על בית המשפט לנמק על שום מה ראה לפסוק לתובע את הסכום שנתבקש בתביעתו,
כולו או מקצתו, או שלא לפסוק לזכותו סעד כלשהו (השוו: ע"א 392/82 עינצ'י
נ' הסוכנות היהודית, פ"ד מד(4) 4, 11). בפסק הדין נשוא הערעור אמר השופט,
כי יקבע לוקסלמן את פיצוייו, בכל אחד מארבעת ראשי הנזק, הן על יסוד הראיות והן על
יסוד אומדנה. אך אמירה זו אינה מבהירה על אלו מן הראיות שהובאו לפניו בחר לסמוך,
ואלו מן הראיות החליט לדחות ומדוע. כן לא הבהיר השופט איזה חלק מרכיבי הפיצויים
ראה לקבוע על-פי אומדנה ומה היו השיקולים עליהם ביסס את הכרעתו. משהחליט השופט כי
על וקסלמן להביא ראיות להוכחת תביעתו, ווקסלמן עשה כנדרש ממנו, היה על השופט
להכריע בתביעתו תוך התייחסות לראיות שהובאו. היה בידו לקבלן או לדחותן, במלואן או
בחלקן. כן היה בידו לדרוש מוקסלמן הסברים והבהרות, או אף לשקול אם נסיבות המקרה
מקימות טעמים מיוחדים להזמנת הבנק לדיון בשאלת גובה הנזק, בהתאם לתקנה 97(ב), אם
כדי לאפשר לו להעיר הערות או אף במטרה לאפשר לו לחקור את המצהירים ואת המומחה מטעם
וקסלמן. אך גם אם סבר, כי די במה שהובא לפניו כדי להצדיק הכרעה שתתבטא בפסיקת
הסכומים שפסק, היה עליו לנמק ולהסביר את שיקולי הכרעתו. משלא עשה כן, אינני רואה
מנוס מהחזרת ההליך אליו להשלמה, שבמסגרתה יהיה בידו לשוב ולשקול אם להסתפק במתן
נימוקים להכרעתו המקורית, או ליזום מהלכי בירור נוספים ומשלימים, ואם יבחר בדרך זו
כי אז יהיה בידו ליתן פסק-דין חדש.
כתב ההתחייבות
14. לפנים מצורכי ההכרעה אתייחס בקצרה גם לשאלה
השלישית שבעלי הדין העמידו להכרעתנו; קרי: כלום גובה הפיצויים שהיה בידי בית המשפט
לחייב בהם את הבנק, בגין נזקי העיקול הזמני, מוגבל לסכום ההתחייבות הכספית שהושתה
על הבנק כתנאי למתן צו העיקול? אתייחס לשאלה זו במישור הפרשני גרידא, היינו מבלי
לנקוט עמדה בשאלה המעשית, מה שיעור הנזק שנגרם לוקסלמן בפועל - אם בכלל - כתוצאה
מצו העיקול הזמני.
העיקול הזמני שהוטל, לבקשת הבנק, על
פיקדונותיו של וקסלמן הותנה, כזכור, בהפקדת התחייבות עצמית בסך 40,000 ש"ח,
כשהסכום צמוד למדד יוקר המחיה. בשנת 1996 ביקש וקסלמן כי סכום ההתחייבות יוגדל,
ומשדחתה הרשמת את בקשתו ערער על החלטתה. בעצת בית המשפט, בשלב הדיון בערעור, הגיעו
הצדדים לכלל הסכמה דיונית כי סכום ההתחייבות לא ישונה, אולם
[הבנק]
לא יעלה נגד [וקסלמן] טענה כי [וקסלמן] איננו זכאי לתבוע סכומים העולים על סכום
ההתחייבות ...
וכי:
[וקסלמן]
יהיה רשאי לתבוע כל סכום נזק אשר לטענתו נגרם לו עקב מעשי או מחדלי [הבנק],
ובלבד שהסכומים שייפסקו על פי ההתחייבות הנ"ל לא יעלו מעל סכום
ההתחייבות (ההדגש הוסף - א' מ').
בית המשפט המחוזי קבע כי פירושה של הסכמה זו
הוא כי
הסכום
שייפסק עפ"י ההתחייבות הנ"ל – להבדיל מראשי נזק אחרים – לא יעלה על סכום
ההתחייבות.
15. וקסלמן טען בערעורו, כי מדברים אלה נובע כי בית
המשפט המחוזי סבר כי בגין נזקי העיקול אין בידו לפסוק לזכותו סכום העולה על סכום
ההתחייבות. אינני סבור, כי לכך כיוון השופט; שהלוא הבחין בדבריו בין "הסכום
שייפסק עפ"י ההתחייבות" לבין מה שבידו לפסוק בגין "ראשי נזק
אחרים", כשרק ביחס לראשון נאמר כי הוא "לא יעלה על סכום
ההתחייבות". עם זאת, ובניגוד למה שעלול להשתמע מדברי השופט, כדאי להבהיר,
שכתב התחייבות המופקד על-ידי תובע שלבקשתו ניתן צו עיקול איננו "ראש
נזק", אלא מסמך המקים לנתבע שנכס שלו עוקל עילת-תביעה, בגבולות סכום
ההתחייבות, בגין כל נזק שנגרם לו כתוצאה מן העיקול, אם התובענה נגדו תידחה או תימחק,
או אם הצו שבגינו הופקדה ההתחייבות יפקע מסיבה אחרת. המדובר בעילת תביעה שהיא
עצמאית ותחולתה מותנית בתוצאות המשפט. אלא שקיומה של עילה זו איננו שולל את קיומן
של עילות תביעה אחרות - חוזיות, נזיקיות או אחרות - העשויות להיגזר מן המסכת
העובדתית במקרה הנתון (ראו: רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ'
חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638, 648).
הבחנה זו משקפת אל נכון גם את פירושה של
ההסכמה הדיונית שהושגה בין בעלי הדין בענייננו: על-פי העילה המוקנית לוקסלמן מכוח
כתב ההתחייבות שהופקד על-ידי הבנק, אכן אין בידי בית המשפט לפסוק לזכותו בגין נזקי
העיקול - ובהתקיים התנאים לכך - סכום העולה על סכום ההתחייבות. אך באמור לא היה
כדי למנוע מוקסלמן את הזכות לטעון ולהוכיח, כי מעשיו ומחדליו של הבנק הקימו לו
עילות נוספות (כגון, הפרת חוזה ושל הפרת חובת אמון שבין בנק ללקוחו) בגדרן מוסמך
בית המשפט לפסוק לו פיצויים, בין היתר, גם בגין מלוא (יתרת) נזקיו המוכחים כתוצאה
מן העיקול.
התוצאה
16. מן הטעמים שפורטו יש, לדעתי, לדחות את ערעורי
הבנק על מחיקת כתבי-טענותיו בשתי התובענות ועל קביעת בית המשפט המחוזי כי וקסלמן
הוכיח את עילות תביעתו. מאידך, יש לקבל את ערעורי שני הצדדים לעניין גובה הפיצויים
ולהחזיר את הדיון בנושא זה לבית המשפט המחוזי, בצירוף הוראות כמפורט בפיסקה 13
דלעיל. בהתחשב בתוצאה הייתי מחייב את הבנק לשלם לוקסלמן הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין
בערעורים בסכום כולל של 30,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, ג' בתמוז תשס"ב (13.6.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 99065280.F09
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il
/עכ.