אלכסנדר נפדוב נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6526/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער: אלכסנדר נפדוב נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת.פ. 49/95 מיום 14.7.96 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' בנאי, א' ריבלין, י' פלפל תאריך הישיבה: ז' בתמוז תש"ס (10.7.00) בשם המערער: עו"ד שמואל פלישמן בשם המשיבה: עו"ד יהושוע למברגר פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. המערער הורשע על סמך הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום בעבירות של רצח בניגוד לסעיף 300(א)(3), שוד מזויין בניגוד לסעיף 402(ב) ופציעה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיפים 334 ו335- לחוק העונשין התשמ"ז1977- (להלן - "חוק העונשין"). ההרשעה נסבה סביב ארוע שהתרחש באמצע שנת 1995 אשר בו, בעת שהתארח המערער בבית המנוח, רצח אותו על מנת לשדוד את כספו. באותו ארוע פגע המערער גם בבנו של המנוח אשר שהה בחדר סמוך, על ידי שדקר אותו וגרם לפציעתו. במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים, דן בית המשפט את המערער למאסר עולם בגין עבירת הרצח, וגזר עליו 10 שנות מאסר בגין העבירות האחרות לריצוי בחופף לעונש מאסר העולם. 2. טענתו המרכזית של בא כוח המערער בפנינו הינה כי המערער ביצע את העבירות נשוא הליך זה כשהיה נתון להשפעת אלכוהול וסמים. לאור זאת, נתונה לו הגנת השכרות המעמידה סייגים לאחריותו הפלילית, כאמור בחוק העונשין. בהמשך לכך נטען כי טעה בית משפט קמא משלא בחן ביוזמתו הגנה זו, וזאת מאחר שמחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט ומחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה ניתן היה לבסס מסקנה לפיה המערער היה נתון להשפעת אלכוהול וסמים בעת ביצוע העבירות. מכאן, שלמצער, היה מקום להמיר את ההרשעה מרצח לעבירה של הריגה. בא כוח המערער ביקש כי נקבל אנו במסגרת הערעור את הטענה הזו, או לחלופין, נחזיר את הענין לבית המשפט קמא על מנת שטענה זו תיבחן על ידו. 3. נתנו דעתנו לטיעוניו של ב"כ המערער ולתשובתו המפורטת בכתובים של ב"כ המשיבה, ובאנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור, ולו מן הטעם הבא: טענותיו של המערער בדבר חלותה של הגנת השכרות בעניינו מחייבות קיומה של תשתית עובדתית מוכחת שעניינה, קודם לכל, בקיום ממצא עובדתי לפיו המערער היה נתון במצב של שכרות בעת ביצוע העבירות. בנוסף לכך, יש צורך בקביעת ממצאים עובדתיים נוספים הנדרשים לצורך ביסוס הסייג לאחריות הפלילית הכרוך בהגנת השכרות כאמור בסעיף 34(ט) לחוק העונשין, (או לצורך הגנה דומה כפי שהוגדרה קודם לתיקון 39 לחוק העונשין). בענייננו לא נתבססה בבית משפט קמא כל תשתית עובדתית שהיא מהטעם הפשוט שהמשפט בערכאה הראשונה התנהל על יסוד הסדר טיעון בין הצדדים, בלא שהובאו ראיות ובלא שנקבעו ממצאים עובדתיים. אכן, המערער הודה בכל עובדות כתב האישום נגדו שלא נכללה בו עובדה כלשהי ממנה עולה כי הוא היה נתון להשפעת אלכוהול בעת ביצוע מעשי העבירה. המערער גם לא טען בבית משפט קמא כל טענת הגנה הנוגעת לשכרותו כסייג לאחריותו הפלילית, מעבר להודאתו, על פיה הורשע. אמנם, במסגרת הטיעונים לעונש בבית משפט קמא, התייחס ב"כ המערער לחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה בענין מרשו על ידי ד"ר זאבו. בחוות דעת זו היתה התייחסות לדברי המערער כי היה שתוי בעת הארוע וכלולה בה גם אמירה של כותב חוות הדעת לפיה "יש קשר בין התמכרות לסמים ואלכוהול וביצוע העבירה המיוחסת לו". אולם ברי, כי דברים אלה אינם שקולים כקביעת ממצא עובדתי כלשהו על ידי בית המשפט בנוגע להגנת השכרות, משבית משפט קמא לא נדרש בשום שלב לקבוע ממצא כלשהו בענין זה. לא למותר לציין להשלמת הדברים כי בהבהרותיו של ד"ר זאבו לחוות דעתו הוא מציין כי בעת ביצוע העבירות, ידע המערער להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור. 4. לאור נסיבות הענין כפי שפורטו, לא נוכל לקבל את טענת בא כוח המערער בדבר חלותה של הגנת השכרות בעניינו. לפיכך אנו דוחים את הערעור. ניתן היום, ז' תמוז תש"ס (10.7.2000). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065260.R03