פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק עש"ם 6526/03
בבית המשפט העליון בירושלים
עש"ם 6526/03
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
המערער:
עבד אל קאדר עואודה סאלח
נ ג ד
המשיב:
נציבות שירות המדינה
ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה מיום 16.6.03 בתיק בד"מ 11/03 שניתן על ידי כבוד השופטים: עו"ד יוסף תלרז – אב"ד, ד"ר קרניאל ומר ענבסה פאוזי
תאריך הישיבה:
י"ג באב התשס"ג (11.8.2003)
בשם המערער:
עו"ד יוסף רוטמן, עו"ד ראניה שוקר
בשם המשיבה:
עו"ד דפנה ברלינר
פסק-דין
1. המערער הינו מורה העובד בשירות המדינה מאז שנת 1980. הוא הועסק במשרד החינוך בחטיבת הביניים שבבית הספר בכפר מנדא. בפברואר 2003 הוגשה נגד המערער תובענה לבית הדין למשמעת ובה הואשם המערער בעבירות לפי סעיף 17(2), (3) ו-(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת). התובענה מבוססת על הרשעתו של המערער על פי הודאתו בעובדות כתב אישום בבית משפט השלום בנצרת בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש – עבירה לפי סעיף 380 בצירוף 382(א) לחוק העונשין. העונש שנגזר על המערער בגין האישום הפלילי הוא מאסר על-תנאי של 9 חודשים, למשך 3 שנים שלא יעבור על אותה עבירה.
האישום הפלילי אשר בעובדותיו הודה המערער התייחס לתקיפה שתקפו הוא ביחד עם אחיו את המתלונן שהוא קרוב משפחתם, עקב סכסוך כספי משפחתי, וגרמו למתלונן חבלות ממשיות "בכך שהיכו אותו בכל חלקי גופו, בעזרת מוטות ברזל, עד שהתמוטט זב דם, ונזקק לטיפול רפואי ואשפוז בשל המטומות, שפשופים ופגיעות אחרות בגופו".
בבית הדין למשמעת סבה המחלוקת על הרשעת המערער סביב השאלה אם העבירה אשר הורשע בה המערער בבית משפט השלום הינה עבירה שיש עמה קלון. בית הדין, לאחר שניתח בהרחבה שאלה זו, הגיע למסקנה כי אכן מדובר בעבירה שדבק בה קלון. את מסקנתו נימק בית הדין בכך שהעבירות בהן הורשע המערער נגועות בפגם "מוסרי מכביד לנוכח טיבן ומהותן, כאשר הרכיב התוצאתי של ההתנהגות ועצמת החבלות שנגרמו לקרבן צובעות את ההתנהגות בנופך של חומרה, במיוחד לנוכח תפקידו החינוכי של הנאשם, גם אם העבירה בוצעה שלא במסגרת תפקידו". בעקבות ההרשעה כאמור, גזר בית הדין על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין ופסילה לתפקידי הוראה לפרק זמן של שנתיים החל מיום 1.9.2003.
2. הערעור שבפניי הוגש על הרשעת המערער בעבירה שיש עמה קלון לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, ועל עונש הפיטורין שנגזר על המערער. בטיעוניו בערעור טען בא-כוחו של המערער כי בית הדין למשמעת הרחיק לכת באופן בו תיאר את הרשעתו של המערער בפלילים, ובתיאור נסיבות אותה עבירה והאלימות שהיתה כרוכה בה. הוא חזר על גרסתו של המערער בבית הדין לפיה הגיע למקום האירוע בקשר לסכסוך משפחתי ובמהלך המפגש עם המתלונן התפתחה הקטטה שהביאה למעשה התקיפה שלא תוכננה מראש. כן ציין בא-כוח המערער כי המתלונן לא נפגע בצורה חמורה כפי שהתרשם בית הדין למשמעת. לטענתו, אף קביעת בית-הדין לפיה בנסיבות העניין היה "פוטנציאל אפשרי לקיפוח חיי אדם", היא מרחיקת לכת. עוד טען בא-כוח המערער כי למרשו שירות ממושך כמורה שלא נפל בו כל דופי, וכי מרשו זכה לשבחים רבים עקב שירותו; כן הצביע על הנסיבות האישיות של משפחתו של המערער בה הוא משמש כמפרנס יחיד. עוד טען בא-כוח המערער כי העונש שנגזר על מרשו חמור ביחס למקרה דומה ביותר בנסיבותיו, המתייחס להרשעה של מורה בן כפרו של המערער, שהורשע אף הוא בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, שלא במסגרת תפקידו ונגזרו עליו אמצעי משמעת ללא פיטורין (בד"מ 172/01 נציבות שירות המדינה נ' חאלד דיבאת).
3. שקלתי את טענות בא-כוח המערער, ובאתי לידי מסקנה כי דין הערעור על הרשעתו של המערער בעבירה שיש עמה קלון על-פי חוק המשמעת, להידחות. אשר לעונש - מטעמים הנעוצים בעבירה ובנסיבות ביצועה, וכן בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער, כפי שיפורט להלן - נראה כי בית הדין למשמעת החמיר עם המערער במידה ניכרת, בקובעו כי הרשעתו של המערער מחייבת את פיטוריו משירות המדינה.
השאלה מה היא עבירה שיש עמה קלון זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקה, וכבר נאמר לא אחת מפי בית משפט זה כי ניתן לזהות את הקלון שבעבירה על פי מכלול של סממנים, אף כי אין ניתן להגדירו במבחן ברור וממצה (ראו: השופט זמיר בעש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 184, 189 (להלן: פרשת אור)). הפסיקה נתנה אמות-מידה אשר אף כי אינן ממצות יש בהן כדי לסייע בקביעה אם מדובר בעבירה שיש עמה קלון. לעניין זה, הבחינה פסיקתנו בין "עבירות שמטבע ברייתן יש עמן קלון, אך יכול שהנסיבות המיוחדות בהן נעברה העבירה ישללו את פגם הקלון" לבין "עבירות גבוליות שאין עמן קלון, אך יש שבנסיבות מיוחדות יהיה בהן משום קלון" (פרשת אור הנ"ל, בעמ' 190). מכל מקום, כבר נקבע לא אחת כי לצורך ההכרעה בשאלת הקלון יש להביא בגדר השיקולים, בין היתר, את סוג העבירה, את אופייה, את נסיבות ביצועה ואת השאלה אם נעברה במילוי התפקיד או בקשר אליו.
עבירות אלימות, כשלעצמן, הינן חמורות, ובמקרים רבים דבק בהן פגם מוסרי המכתים את החוטא בהן בקלון. עם זאת, הקלון בעבירות אלה תלוי במידה רבה בחומרתו של מעשה האלימות, בתוצאותיו ובנסיבות הקשורות לקורבן האלימות. בין היתר, תלויה שאלת הקלון ביחסי הכוחות בין התוקף לנתקף.
בעניינו של המערער, לא נפרשה במלואה היריעה הקשורה למעשה האלימות שהורשע בו, שכן המערער הורשע בפלילים על-יסוד הודאתו בעובדות כתב-האישום, והנתונים הקשורים בנסיבות ביצוע העבירה הפלילית לא התבררו בפני בית-המשפט. בקובעו כי המערער עבר עבירה שיש עימה קלון, נתן בית-הדין משקל למספר מאפיינים הכרוכים בעבירה. בית הדין ייחס חומרה מיוחדת למידת הפגיעה שנפגע המתלונן, וקבע כי היה בתקיפה "פוטנציאל אפשרי לקיפוח חיי אדם". עוד סבר בית-הדין כי המעשה חמור במיוחד, כיוון שראה בו "אלימות במשפחה", שהיא כשלעצמה, בעלת חומרה מיוחדת ופסול מוסרי. כמו כן, השווה בית הדין את חומרת מעשיו של המערער, לחומרת מעשיהם של מורים אשר הורשעו בהכאת תלמידיהם.
כשלעצמי, מוכנה אני לקבל את טענת הסנגור כי קביעתו של בית-הדין לפיה היה במעשה המערער פוטנציאל לקיפוח חיי אדם, הינה קביעה מרחיקת לכת. זאת בהתחשב בתעודת השחרור הרפואית של הקורבן מבית-החולים שהוגשה בין יתר המסמכים מטעם המערער, וממנה עולה כי הקורבן אמנם ספג חבלות של ממש בגופו אולם שוחרר עוד באותו יום מבית-החולים. לפיכך, נראה כי מעשה האלימות שבוצע בו לא סיכן את חייו. זאת ועוד; המערער טען בפני בית-הדין כי הגיע למקום האירוע להסדרת סכסוך כספי בדרכי שלום, וכי מעשה התקיפה לא תוכנן מראש, והתפתח כתוצאה מקטטה. הכלל הוא כי לצורך הקביעה אם עבירה נושאת עימה קלון, חייב בית-הדין לקבל את פסק-הדין שהרשיע את המערער, בלי לדון מחדש בממצאים ובמסקנות שנקבעו בפסק-הדין המרשיע. כאשר פסק-הדין מבוסס על הודיה, אין לבית-הדין אלא העובדות שבהן הודה המערער. בנסיבות שלפנינו, מאחר ולא נקבעו על-ידי בית-המשפט ממצאים על נסיבות ביצוע העבירה, אין לשלול את האפשרות כי גרסתו האמורה של המערער נכונה. אף-על-פי-כן, המערער הודה בתקיפה בצוותא באמצעות מוטות ברזל. בהתחשב בכך שמדובר בעובד מדינה, ובמיוחד כשמדובר במורה, הרי גם כאשר המעשה בוצע שלא במסגרת מילוי התפקיד, דבק בו פגם מוסרי מן הסוג המכתים אותו בקלון. לפיכך, דין הערעור על ההרשעה בעבירה לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, להידחות.
4. אשר לערעור כנגד פיטוריו של המערער ופסילתו מתפקידי הוראה בשרות המדינה למשך שנתיים, הרי שוכנעתי כי בנסיבות המיוחדות של מערער זה, יש באמצעי המשמעת האמורים חומרה יתרה. אמנם, על דרך הכלל, משהורשע אדם בעבירה שיש עמה קלון, מן הראוי לגזור עליו אמצעי משמעת חמורים; במקרים רבים, אף יביא הדבר לפיטוריו משרות המדינה. עם זאת, אין לך כלל שאין לו חריג. כבר נקבע בבית-משפט זה מפי השופט זמיר כי:
"לגבי עובד מדינה, על-אף החומרה הכרוכה בהחלטה כזאת [החלטה שעובד המדינה הורשע בעבירה שיש עמה קלון- ד.ב], עדיין נותר לבית הדין למשמעת שיקול-דעת לגזור את עונשו של עובד המדינה לפי נסיבות המקרה. אם הנסיבות אינן חמורות, או אם קיימים שיקולים להקל עם הנאשם, חזקה על בית הדין למשמעת שייתן לכך ביטוי בגזר הדין" (פרשת אור, בעמ' 191).
עניינו של המערער הוא אחד מאותם מקרים חריגים שבהם קיימים שיקולים להקל עימו ולא לפטרו משרות המדינה, על אף הרשעתו בעבירה שיש עמה קלון. ראשית, עבירת האלימות שביצע המערער אינה קשורה במילוי תפקידו. אין להשוות בין מעשה אלימות שמבצע מורה בתלמידיו אשר נתונים למרותו ולפיקוחו ואשר קיימים פערי כוחות מובנים ביניהם, לבין מעשה אלימות שמבוצע מחוץ למסגרת בית-הספר ושלא במסגרת השירות. אכן, ככלל דורשים אנו ממורה רמת התנהגות גבוהה יותר מזו של עובד מדינה אחר, בשל היותו דמות מחנכת המשפיעה על תלמידיו. אך גם בסטנדרט הגבוה הנדרש ממורה, ככלל, יש משמעות להבחנה בין דפוסי ההתנהגות במסגרת התפקיד לבין ההתנהגות מחוצה לו. שנית, על אף שהמערער ביצע את עבירת האלימות כלפי בן-דודו, אין מקום להשוואה שערך בית-הדין בין מקרה זה לבין עבירות של אלימות במשפחה. חומרתה המיוחדת של עבירת אלימות במשפחה אינה נעוצה בקרבה המשפחתית, אלא היא מעוגנת בקיום פערי כוחות בין התוקף לקורבנותיו, ובחובותיו של התוקף לדאוג לשלומם של בני-משפחתו הקרובים בלא להשליט עליהם אימה. לפיכך, התקיפה שהמערער נטל בה חלק, אינה עבירה מובהקת של אלימות במשפחה.
זאת ועוד; המערער משמש כמורה משך 23 שנים ובעבודתו לא הוטל כל דופי. העבירה שהמערער הורשע בה בוצעה בשנת 2000; מאז ועד היום, המשיך המערער בעבודתו. יתכן כי היה זה ראוי להרחיק את המערער ממקום עבודתו הנוכחי מיד לאחר ההרשעה, על-מנת להעביר מסר חד-משמעי לתלמידיו כי התנהגות אלימה גוררת אחריה תגובה. עם זאת, נוכח הזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירה הפלילית, ספק אם ישנה בשלב זה הצדקה לפיטוריו של המערער. שקלתי אם אין עניינו של המערער מתאים לאמצעי משמעת של הרחקה על דרך של העברתו לבית-ספר אחר, אולם עקב חלוף הזמן אינני סבורה כי העברה כזו כיום תהא בעלת תוצאה אפקטיבית.
מטעמים אלה, ראיתי להתערב ולהקל בעונשו של המערער ולהעמידו על נזיפה חמורה, וכן על הורדתו בדרגה אחת למשך ששה חודשים.
אשר על כן, הערעור לעניין ההרשעה נדחה, ואילו הערעור על גזר-הדין מתקבל כמפורט לעיל.
ניתן היום, כ"ב באב התשס"ג (20.8.2003).
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03065260_N03.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il