בג"ץ 6522-06
טרם נותח
מרים כוכבי נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים
סוג הליך
עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק בג"ץ 6522/06
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 6522/06
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ע' פוגלמן
העותרת:
מרים כוכבי
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים
2. משרד העבודה והרווחה
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרת:
עו"ד אריאל כוכבי
בשם המשיבה 2:
עו"ד אביגיל בורוביץ
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. זוהי עתירה למתן צו על תנאי, בה מבוקש כי נבטל את פסק הדין שנתן בית הדין הארצי לעבודה בענין העותרת, ונחזיר על כנו את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, אשר הורה למדינה, מעסיקתה של העותרת, לשלם לה תוספת עבודת לילה, אותה קיבלה בעבר.
הרקע
2. העותרת מועסקת כמטפלת במעון של משרד העבודה והרווחה. העסקתה החלה בשנת 1968, כמטפלת במעון בני ציון בראש העין, במשמרות לילה. בשנת 1990 נסגר מעון בני ציון, והעותרת עברה, על-פי בחירתה, לעבוד במעון רוחמה, מעון חוסים השייך לשירות למען המפגר במשרד העבודה והרווחה. במעבר זה נשמרו תנאי העבודה של העותרת, מעמדה ותפקידה, והיא המשיכה לעבוד אך ורק במשמרות לילה.
3. בינואר 1997 החליטה הנהלת מעון רוחמה, מטעמים שונים, להעביר את כל צוות המטפלים למתכונת העסקה בסבב משמרות, ולהפסיק את ההעסקה במשמרות לילה בלבד. החלטה זו התקבלה על דעת ועד העובדים. כתוצאה מכך השתנו תנאי עבודתם של העותרת ושל עובדים נוספים. השינוי הביא לפגיעה משמעותית במשכורתה של העותרת ביחס למשכורותיה במשך עשרות השנים הקודמות בהן הועסקה במשמרת לילה, מפני שערכה של שעת עבודה בלילה, גבוה מערכה של שעת עבודה ביום.
4. בשל הפגיעה בשכר הגישו העותרת ושני עובדים נוספים במעון רוחמה תביעות נגד המדינה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בתביעותיהם ביקשו לחייב את משרד העבודה והרווחה להמשיך להעסיקם במשמרות לילה בלבד, ובכל מקרה להמשיך לשלם להם את תוספת משמרות הלילה אותה קבלו במשך שנים.
5. הדיון בתובענות עוכב בהסכמת הצדדים, עד למתן פסק דין בערעור שהגישה המדינה לבית הדין הארצי לעבודה, בענין עובד אחר במעון רוחמה, מר משה נהרי (ע"ע 300353/97 מדינת ישראל נ' משה נהרי, פד"ע לה, תש"ס, 318). נתאר בתמצית את השתלשלותו של הליך זה, מפאת חשיבותו לענייננו. מר נהרי שובץ לעבודה במשמרות לילה במשך 9 שנים, ובמסגרת החלטתה האמורה של הנהלת המעון, הופסקה העסקתו של נהרי במשמרות לילה בלבד, והוא הועסק, כמו עובדים נוספים, במשמרות יום. השינוי גרם לפגיעה בשכרו. נוכח פגיעה זו, הגיש מר נהרי תובענה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בה ביקש לחייב את המדינה להמשיך להעסיקו במשמרת לילה בלבד, או לחלופין, להמשיך לשלם את שכרו כאילו הועסק במשמרות לילה בלבד.
6. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את תביעתו של נהרי בחלקה. נפסק, כי המדינה רשאית לשבץ את נהרי במשמרות כראות עיניה, אלא, שאין לפגוע בזכותו לקבל שכר עבודה בשיעור ששולם לו עד כה בעבודת לילה. על כן, חויבה המדינה להמשיך ולשלם לנהרי את השכר שהיה מקבל אילו עבד במשמרות לילה בלבד.
7. המדינה ערערה על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה, וערעורה נדחה. בית הדין הארצי פסק, כי העסקת עובד במשמרת הלילה באופן קבוע, נוגדת את הוראת סעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה), הקובע כי:
"מפעל שעובדים בו במשמרות, לא יועבד בו עובד בעבודת לילה יותר משבוע אחד בתוך שלושה שבועות".
על כן, נקבע, היתה הנהלת המעון רשאית, ואף חייבת, להפסיק את ההסדר הבלתי-חוקי של העסקת נהרי רק במשמרת לילה. "חוקי המגן של משפט העבודה מיועדים להגן על העובדים, כך שעובד לא יועסק במשמרת הלילה באופן תמידי על-מנת שיוכל לקיים חיים רגילים, לרבות חייו המשפחתיים" (עמ' 325 לפסק הדין). עוד נקבע, כי הסכמת העובד לעבוד באופן המנוגד לחוק אינה מעניקה לו זכות להיות מועסק תוך הפרת החוק, ומכאן כי לא עומדת לו זכות לעבוד במשמרת הלילה באופן קבוע. עם זאת, נקבע, קיימת לעובד זכות על-פי תנאי חוזה העבודה, להמשיך לקבל את התוספת המיוחדת שקיבל במשך תשע השנים בהן עבד במשמרות הלילה. בעריכת איזון בין האינטרסים של העובד לבין האינטרסים של המעסיק, פסק בית הדין הארצי כך:
"לא הוכח כי החלטת הנהלת המעון נעשתה בחוסר תום לב או מסיבות לא ענייניות. כמו כן, הפגיעה העיקרית במשיב [נהרי] שהוכחה היתה הירידה החדה בהכנסתו ולא עצם העבודה במשמרות ברוטציה. כאמור לעיל, השינוי בסדרי העבודה הפסיק הסדר הנוגד את הוראות סעיף 22 לחוק שעות עבודה ומנוחה. לאור כל השיקולים הללו הגענו למסקנה כי האיזון הנכון במקרה זה הינו לאפשר להנהלת המעון לשנות את סדרי העבודה תוך המשך התשלום המיוחד עבור עבודת משמרת הלילה" (עמ' 326 לפסק הדין; ההדגשה אינה במקור).
על כן, כאמור, הערעור נדחה, ונפסק כי נהרי זכאי להמשיך לקבל את התוספת עבור העבודה במשמרות לילה, גם כאשר הוא אינו מועסק במשמרות כאלה.
8. לאחר שניתן פסק דין נהרי בבית הדין הארצי, חודש הדיון בתובענות שהגישו העותרת ועמיתיה בבית הדין האזורי לעבודה. בפסק דינו בתובענות אלה, אימץ בית הדין האזורי את פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בענין נהרי; לפיכך, נדחתה בקשת התובעים לשבצם לעבודה במשמרות לילה בלבד, אך נקבע, כי אין לפגוע בשכרם, וכי על המדינה להמשיך לשלם להם את התוספת בגין עבודת לילה, מחודש ינואר 1997 ואילך.
9. המדינה ערערה גם על פסק דין זה. בין היתר טענה, כי הכרעתו של בית הדין האזורי מזכה את העובדים בשכר עבור עבודה שאינה מתבצעת, דבר היוצר הפלייה בינם לבין עובדים אחרים במעון, המתוגמלים בהתאם לעבודתם בפועל. כן טענה, כי כמעביד, יש בידיה הכח לשנות את סדרי המשמרות בהן משובצים עובדיה. שינוי כזה אינו בגדר שינוי חד-צדדי בחוזה בשכר, והוא מתחייב מהיותו של החוזה בו הועסקו העובדים עד כה, מנוגד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. עוד נטען, כי לאורך שנות עבודתם, הודע לעובדים כי העבודה במשמרות הלילה בלבד היא זמנית בלבד.
פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה
10. זו הפעם, קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעור המדינה. הנשיא ס' אדלר קבע בפסק דינו, כי הנהלת מעון רוחמה היתה רשאית, ואף חייבת לשנות את סדרי עבודתם של העובדים, נוכח הוראתו של סעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה. בית הדין לא ייתן ידו, כך נקבע, להמשך קיומה של הוראה בלתי-חוקית בחוזה עבודה, במיוחד מקום בו ניתן לפצות את העובדים על פגיעתם במסגרת העסקתם החוקית. על כן נקבע, כי גם אם לגבי העובד השינוי בשיבוצו למשמרות יום מהווה הפרה של חוזה העבודה, השינוי נעשה כדי להתאים את סידורי העבודה לדרישות סעיף 22(א) לחוק. הוראה זו מהווה נדבך נוסף "בחומת המגן על כבודו של האדם העובד" (פסקה 4 לפסק הדין). ההגבלה שנקבעה בחוק לגבי היקף עבודת הלילה המותרת נועדה לאפשר לעובד לשהות בחיק משפחתו, וליהנות מאיכות חיים בסיסית שכל עובד ראוי לה.
עוד הוסיף הנשיא אדלר, כי ביסוד החלטת הנהלת המעון לקבוע סבב משמרות, עמדו טעמים ניהוליים מוצדקים; יצירת שוויון הזדמנויות בין העובדים במעון, והשתלבות המטפלים הליליים בצוות המקצועי של המעון, הנוכח במקום רק במשמרות היום. כמו כן צוין, כי בטרם התקבלה ההחלטה בדבר השינוי בהסדרי העבודה במעון, נערכה הידברות בין הנהלת המעון לבין ועד העובדים במעון, אשר לא התנגד לשינוי. עם זאת, לא נחתם בין הצדדים הסכם קיבוצי או סיכום דברים. עובדות אלה, כך נקבע, מצדיקות פסיקת פיצוי לתובעים כסעד של הפרה, אך בה-בעת מהוות טעם לצמצום הפיצוי.
11. בית הדין קיבל את בקשת המדינה לשקול מחדש את הפיצוי שנפסק בענין נהרי, ולסטות מן הסעד שניתן בעבור הפרת חוזה העבודה. נקבע, כי הנסיבות שנזכרו לעיל - השינוי בתנאי ההעסקה שמטרתו להתאים את סידורי העבודה לחוק, וההידברות המוקדמת בין הנהלת המעון לבין ועד העובדים - לא נלקחו בחשבון בפסק דין נהרי, והן מצדיקות, במקרה זה, פסיקת פיצוי חד-פעמי לעובדים. עוד נקבע, כי לאור התמורות בשכר העובדים, וחוסר השוויון בתנאי עבודתם של העותרת ועמיתיה התובעים לעומת עובדים אחרים המבצעים את אותה עבודה, אין מקום להמשיך בתשלום תגמול מיוחד לתובעים אלה שאיננו מוגבל בזמן. תשלום פיצוי ללא הגבלה כאמור, אינו מידתי ביחס לחומרת הפגיעה בעותרת ובאחרים. הבסיס לפיצוי, צריך לשקף את הנזק שנגרם לעותרת ולתובעים האחרים. במקרה זה, ביטול משמרות הלילה פגע בהם, הן ברמת הכנסתם והן באורח החיים אליו הסתגלו, אך לעומת זאת, משחוייבו לעבוד במשמרות רגילות, שהן בעיקר משמרות יום, הם השתלבו בתנאי העבודה המקובלים בארץ, הנתפסים כטובים יותר מעבודת לילה מתמדת. לאור האמור, נקבע כי ניתן להגדיר את הפיצוי שייפסק לעובדים אלה על בסיס אמת מידה של תקופת הסתגלות לתנאי העבודה החדשים. במכלול הנסיבות, נפסק כי המבחן לפיצוי הראוי אמור לבטא את ההפרש שבין השכר הממוצע בשלושת החודשים לפני השינוי שחל בשיטת ההעסקה של העותרת והאחרים לבין השכר הממוצע שקבלו בשלושת החודשים לאחר השינוי, במכפלה של 12 חודשים.
השופטת א' ברק הצטרפה לתוצאה זו, בקובעה כי יש לבחון מהו הסעד הראוי בגין בטלותו של חוזה העבודה האסור, כהוראת סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים) המותיר שיקול דעת בענין זה. מסקנתה היתה, כי בנסיבות הענין, האמצעי הראוי הוא פיצוי העובדים, ולא המשך העסקתם במשמרות לילה בלבד.
השופט ע' רבינוביץ הצטרף אף הוא לתוצאת פסק דינו של הנשיא אדלר, אך חלק על קביעת הנשיא, כי השינוי בשיבוץ למשמרות מהווה הפרת חוזה מבחינת העובד. לגישתו, במקרה זה אין לראות את הפסקת התשלום בגין משמרות לילה כהפרה של חוזה העבודה, שכן הפסקת התשלום היא פועל יוצא מהפסקת ההעסקה במתכונת בלתי-חוקית. אמנם, המשך תשלום על בסיס של משמרת לילה בגין עבודה במשמרת יום איננו אסור, אך במהותו של דבר, גובה התשלום נגזר מאופי ההעסקה, ומשמדובר בהעסקה ביום, אין מקום לתשלום שכר בתעריף המיועד לעבודת לילה. הוא קבע עוד, כי לעותרת ולעמיתיה לא התגבשה זכות קנויה להעסקה במשמרת לילה בלבד, בהיות העסקה כזו נוגדת את הדין. מכאן, כי לא קמה להם זכות קנויה גם לתשלום הנובע מאותה העסקה, ואין הם זכאים לקבלה גם להבא. השופט רבינוביץ העיר כי הוא חוזר בו מן העמדה שהביע בענין נהרי לפיה ניתן להנציח תשלום שכר משמרת לילה עבור עבודה במשמרת יום.
על פי האמור, התקבל ערעור המדינה. על פסק דין זה נסובה העתירה.
טענות העותרת
12. לטענת העותרת, טעה בית הדין הארצי בקובעו כי היא אינה זכאית להמשך קבלת תוספת משמרות לילה החל בחודש ינואר 1997, הוא מועד השינוי שחל בסדרי המשמרות במקום עבודתה, וזאת עד למועד פרישתה מהעבודה, ובכל מקרה, טעה בקביעת בסיס הפיצוי. נטען, כי אמנם בית הדין הגדיר קריטריונים לקביעת היקף הפיצוי, ובהם חומרת הפגיעה בעובד עקב שינוי תנאי עבודתו, משך התקופה לקיום תנאי העבודה ששונו, והפיצוי הנדרש בשל הכורח שהוטל על העובד לשנות את אורח החיים אליו הסתגל במשך שנים. אלא, שלבסוף התעלם בית הדין מקריטריונים אלה, ופסק פיצויי הסתגלות אשר אינם תואמים להם.
13. יתר על כן, טוענת העותרת, כי בקביעת הפיצוי לא התחשב בית הדין בנסיבותיה האישיות המיוחדות, ובהן העובדה כי עבדה במשך 30 שנה במשמרות לילה בלבד, וכי רק לאחר שהובטח לה כי תנאי עבודתה יישמרו, נאותה לעבור ממעון בני ציון למעון רוחמה. בכך, לטענתה, הפרה המדינה את ההסכם שנכרת עמה, בעל-פה ובהתנהגות. בהקשר זה מוסיפה העותרת, כי אם בענין נהרי נפסק כי אין לשנות באופן חד-צדדי רכיב שהיה קבוע בהכנסתו של העובד במשך תשע שנים, קל וחומר שכך הוא בעניינה, לאחר 30 שנות עבודה במשמרות לילה בלבד. בית הדין לא התחשב, לטענת העותרת, גם בפגיעה בשכרה, אשר פחת בכ-2,725 ש"ח לחודש בממוצע; בהסתמכותה על הסכם העבודה, בעטייה נטלה על עצמה התחייבויות כספיות ארוכות טווח; בפגיעה ברמת החיים אליה התרגלו העותרת ומשפחתה בהתבסס על משכורתה; בנזק הבלתי-הפיך שנגרם לה מהפסקת העבודה במשמרות לילה בלבד בגיל 53, גיל בו אין עוד באפשרותה לממש את היתרונות הגלומים בעבודה במשמרות יום, כגון קידום לתפקידים בכירים יותר. על סמך המצג שהוצג לה, כי תעבוד במשמרות לילה בלבד, ויתרה העותרת, לטענתה, על אפשרויות קידום שונות, מתוך ציפייה כי עד לפרישתה תעבוד במשמרות לילה. בכך שינתה את מצבה לרעה. מימוש אפשרויות הקידום היה מגדיל את משכורתה ומיטיב את תנאיה הסוציאליים.
בחינת נסיבות אלה לבדן, מחייבת, לדעת העותרת, מתן פיצויי הסתמכות וציפייה, להבדיל מפיצויי הסתגלות בלבד. נסיבות אלה, מוסיפה העותרת וטוענת, גם יוצרות הבחנה ברורה בינה לבין עובדים אחרים, לרבות עובדים שעניינם נדון במאוחד עם עניינה, ומלמדות על הפגיעה היתירה שנגרמה לה, ביחס לאחרים. על כן, פיצוייה במלוא הפגיעה שנגרמה לה לא יצור הפלייה אסורה בינה לבין אחרים, שעניינם אינו דומה, ומן הראוי היה לדון בו בנפרד מעניינה.
14. לבסוף טוענת העותרת, כי בסטייתו מהילכת נהרי, פסק בית הדין הארצי בעניינה בניגוד לעקרון התקדים המשפטי המחייב, ובניגוד לפסיקת בית הדין האזורי לעבודה, שנשענה על אותו תקדים.
לאור כל האמור, מבקשת העותרת כי פסק דינו של בית הדין הארצי יבוטל, וכי יושב על כנו פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, הקובע כי על משרד העבודה והרווחה להמשיך ולשלם לעותרת תוספת עבודת לילה החל בחודש ינואר 1997, מועד בו בוצע השינוי בסדרי העבודה במשמרות.
טענות המדינה
15. המדינה טוענת, כי דין העתירה להידחות, הן על הסף והן לגופה. על הסף, מפני שלא התגלתה, לטענת המדינה, טעות משפטית מהותית בפסיקתו של בית הדין הארצי, ולא מתקיימות נסיבות בהן שורת הצדק מחייבת התערבות. לגופה, מפני שבית הדין ניתח בפסק דינו את החומר העובדתי שהובא לפניו, והסיק ממנו את המסקנות המשפטיות הנדרשות. אדרבא, בפסק דין זה, העמיד בית הדין הארצי הלכה על מכונה, ותיקן הלכה קודמת שיצאה מעמו, בענין נהרי, והתאימה לפרשנות הראויה של החוק. כן נטען, כי אין ממש בטענת העותרת לפיה בפסק דינו נשוא העתירה סטה בית הדין הארצי מעקרון התקדים המשפטי המחייב. בשיטת המשפט הישראלית, ערכאת הערעור העליונה איננה קשורה בהלכותיה שלה. אמנם, הסטייה מן ההלכה הפסוקה צריך שתיעשה רק במקרים חריגים ומוצדקים, ובמקרה זה הסטייה היתה מוצדקת לגופה. טוענת עוד המדינה, כי החלטת בית הדין הארצי לפסוק לטובת העותרת ועמיתיה פיצוי בגין הפרתו של חוזה העבודה הפסול, היא החלטה סבירה ומידתית, העומדת גם באמות מידה של צדק, בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק החוזים; בקביעת גובה הפיצוי הביא בית הדין בחשבון את תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה, תוך עמידה על כך שהעבודה בסבב משמרות עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, בצד מתן משקל לאינטרס העובדים, תוך קביעת פיצוי הטומן בחובו גמול על הצורך בתקופת הסתגלות למעבר שחל בשיטת המשמרות.
16. לסיום, משיבה המדינה לטענות העותרת לפיהן יש מקום להתחשב בעניינה בנסיבות מיוחדות המבחינות, לכאורה, בינה לבין עמיתיה, שעניינם נדון בבית הדין הארצי. ראשית נטען, כי טענה זו, בדבר הצורך בהבחנה בין העותרת לעמיתיה נשמעת עתה לראשונה, ומשסברה העותרת שנסיבותיה שונות משל חבריה ומצדיקות התייחסות נפרדת, היה עליה לטעון זאת בעת שניהלה את תביעתה בבית הדין האזורי לעבודה. שנית, גם הטענות לגופן אינן נכונות. זכרון הדברים שצירפה העותרת בתמיכה לטענתה כי הובטח לה, בשעת המעבר למעון רוחמה, כי תנאי עבודתה יישמרו, איננו כולל הבטחה כזו. מוסיפה המדינה, כי גובה הפיצוי שנפסק לעותרת משקף, בין היתר, את יסוד הותק בעבודתה. לפיכך, ניתן ביטוי הולם לשנים הרבות בהן הועסקה במשמרות לילה בלבד. מכאן, שהפיצוי שנפסק לעותרת ממילא גבוה יותר מן הפיצוי שקיבלו חבריה, בין היתר, כתוצאה מכך שהיא צברה ותק רב מהם בעבודה.
הכרעה
17. לבית משפט הגבוה לצדק נתונה אמנם סמכות להתערב בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, אולם העקרון המקובל הוא כי עליו לנהוג ריסון ואיפוק רב בהתערבותו בהכרעות בית הדין לעבודה, הפועל מתוקף מומחיותו המיוחדת בעניינים של משפט העבודה, הנתונים לסמכותו הייחודית. התערבות בית המשפט העליון בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, מצטמצמת לקיומם של שני תנאים מצטברים: גילויה של טעות משפטית מהותית בפסק הדין מושא העתירה, וקיומן של נסיבות בהן שורת הצדק מחייבת התערבות שיפוטית בהכרעה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 3512/04 שזיפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י נט(4) 70 (2004); בג"ץ 11198/04 יפרח נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק-על 2005(3) 2517 (2005); בג"ץ 4829/04 אהרון נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק-על 2005(2) 1099 (2005); בג"ץ 187/07 דרור נ' משרד הביטחון, תק-על 2007(1) 697 (2007)). בחינה כוללת של הענין על כל היבטיו מלמדת כי לא מתקיימים בענייננו התנאים הנזכרים; לא זו בלבד שלא נפלה בפסק הדין טעות משפטית, ולא כל שכן טעות מהותית, אלא שמגשים הוא גם את שורת הצדק, בהביאו מצד אחד לביטול פרקטיקה רצופה של משמרות לילה הנוגדת את החוק ומנגד, מבטיח את הזכויות הכספיות של העובדים שנפגעו מהסבת השיטה ממשמרות לילה למשמרות יום, תוך קיום מצוות המחוקק. פסק דינו של בית הדין לעבודה מיישם כראוי את לשונו ותכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה, המגביל את יכולת ההעסקה של עובד במשמרות לילה. תכלית זו נועדה לשרת מטרה סוציאלית חשובה הקשורה ברווחת העובד ובהגנה על איכות חייו ואיכות חיי משפחתו. תכלית זו מחייבת הקפדה רבה ביישומה. מצד שני, בית הדין התחשב בפגיעה שארעה לעותרת ולעמיתיה עקב הסבת השיטה, תוך מתן ביטוי לתנאי העבודה הקודמים שלהם, והותק שצברו במהלך שנים רבות בהן הועסקו במשמרות לילה וקבלו שכר בהתאם. פיצויי ההסתגלות שנפסקו עקב המפנה בסידורי המשמרות מהווים איזון ראוי בין ההגנה על קיום תכלית החוק והמגמה הסוציאלית המונחת ביסודו, לבין הצורך בפיצוי העובדים על המיפנה שחל בשיטת העסקתם. אין לומר כי פסיקת בית הדין גרמה לעותרת ולעמיתיה עוול ואי צדק המחייבים תיקון. פסק דינו של בית הדין, ובכלל זה היקף הפיצוי שנפסק, הושתתו על איזון שיקולים רלבנטיים לענין תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות לעותרת ולשאר העובדים, ואין למצוא פסול בהכרעה שנתקבלה (בג"ץ 3810/05 בארי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תק-על 2006(3) 666 (2006)).
18. בית הדין לעבודה פסק, ובדין כך, כי העסקת עובדים במשמרות לילה שלא בהתאם לסעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה הינה מנוגדת לחוק. במובן זה, חוזה העבודה של העותרת המאפשר העסקה המנוגדת לחוק לוקה בפסול של אי חוקיות. לעובדים על פי חוזה כזה לא מתגבשת זכות מוקנית להעסקה בניגוד לחוק, ואין בכוחם לדרוש מהמעסיק כי ימשיך להעסיקם באופן מנוגד לחוק, או לחלופין, כי ישלם להם שכר על בסיס הנחה כי הם מועסקים במשמרות לילה, גם אם בפועל, נוכח האיסור שבחוק, הוא מסב את עבודתם למשמרות יום. בצדק סטה בית הדין לעבודה מהילכת נהרי אשר איפשרה תשלום שוטף לעובדים על פי חישוב של משמרות לילה, אף שלא עבדו בפועל במשמרות כאלה, והעמיד את הפיצוי לעובדים שנפגעו מהסבת השיטה על חישוב של פיצויי הסתגלות, הנשענים על נסיבות רלבנטיות שונות. בכך פעל בהשראת התפיסה העומדת ברקע הסדר התרופות הקיים בגין חוזה בלתי חוקי בסעיף 31 לחוק החוזים, המעניק שיקול דעת שיפוטי רחב לבית המשפט בענין זה. טעמיו של בית הדין הארצי מובהרים היטב ומתבססים על שקילה זהירה של מכלול נסיבות הענין.
אין למצוא פסול גם באופן בו חישב בית הדין את הפיצוי שיש לשלם בגין תקופת ההסתגלות של העובד במעבר משיטה לשיטה של העסקה. דרך החישוב התבססה על פרמטרים שונים, ובהם אלמנט הותק בעבודה, תוך שיקלול שאר הנתונים הצריכים לענין.
19. לאור כל האמור, אציע לחברַי לדחות את העתירה. בנסיבות הענין הייתי נמנעת ממתן צו להוצאות.
ש ו פ ט ת
השופט א' רובינשטיין:
א. מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת פרוקצ'יה. בית הדין הארצי לעבודה שינה את דעתו ב-2006 בסוגיה המשפטית הנדונה בפסק הדין נשוא העתירה לעומת ע"ע 300353/97 מדינת ישראל נ' נהרי, פד"ע לה, תש"ס, 318, שניתן בשנת 2000, הכל כמתואר על-ידי חברתי ובפסק הדין. דבר זה אירע ויארע, וכך ראוי לה למערכת משפט הגונה, שתבדוק את עצמה בכל עת, בין בשל שיקול נוסף ובין בשל טעות; מערכת שיפוטית יכול שתסטה מהלכה קודמת שלה, אף שאין הדבר פשוט (ראו א' ברק, שופט בחברה דמוקרטית (2004), 247-239). בפרשת השבוע (שמיני, בספר ויקרא) שנקראה בשבת זו מסופר על כעסו של משה בעקבות מה שראה כמעשה לא נכון של אחיו אהרן ובניו אלעזר ואיתמר (ויקרא, י', ט"ז-י"ח); אך לאחר שהסביר אהרן את הדבר (שם, י"ט) אומרת התורה (פסוק כ') "וישמע משה וייטב בעיניו", וכדברי רש"י שם "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי". מדרש רבה מסביר, שמשה "הוציא כרוז לכל המחנה ואמר, אני טעיתי את ההלכה, ואהרן אחי בא ולימד לי..." (ויקרא רבה, שמיני י"ג, א'). אומר על כך הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין במאה הי"ט), בפירושו הרחב דבר (ויקרא י', כ') "וטעם העברה זו (שמשה העביר קול במחנה שטעה - א"ר) ללמד לחכמי הדור ולדורות הבאים שלא יהיה אדם גדול בוש ונרתע טעות הוראה, שהרי משה רבינו גם כן טעה".
ב. בנידון דידן ניסח בית הדין הארצי את עמדתו כשיקול מחדש (השופט רבינוביץ דיבר אמנם על טעות בגישתו הקודמת), אולם חשיבות הדבר, מכל מקום, היא ביכולתה של מערכת לשקול בפתיחות דעת עמדה שנקטה; ראו גם דברי השופט (כתארו אז) ברק בבג"צ 547/84 עוף העמק נ' המועצה המקומית רמת ישי, פ"ד מ(1) 113, 144; דבריו בד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין נ' הרלו את ג'ונס, פ"ד מב(1) 221, 271; ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 137-136; דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 46; ראו גם דברי שופטים שונים בקובץ "תשעה מן העליון - הרהורים שלאחר שפיטה", עלי משפט ז' (אדר תשס"ט - מארס 2009).
ג. אוסיף כי דיני הטעות במשפט העברי, בהיעדר תקדים מחייב (ראו א' שוחטמן סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל (תשמ"ח), 447) יסודם בטעות במקרה קונקרטי, ולא בהשלכותיה ההלכתיות של פסיקה פלונית למקרים אחרים (ראו רמב"ם שופטים, הלכות סנהדרין פרק ו'; שולחן ערוך חושן משפט, הלכות דיינים, סימן כ"ה. ראו גם אנציקלופדיה תלמודית, ערך "טעות הדיינים", כרך כ' תצ"ה ואילך).
ד. ובסופו של יום "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית" (בבלי שבת י' י"א), וגם "משרה שכינה בישראל" (סנהדרין ז', י"א); וראו גם רש"י שמות, י"ח, י"ד; אנציקלופדיה תלמודית ערך בית דין, כרך כ"ג, בעמ' קע"א; מנחם אלון, "דין אמת לאמיתו", ספר שמגר, מאמרים ב' (תשס"ג - 2003), 391.
ש ו פ ט
השופט ע' פוגלמן:
אני מסכים לחוות דעתה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה ולהערותיו של חברי השופט א' רובינשטיין.
ש ו פ ט
לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.
ניתן היום, כ"ח בניסן התשס"ט (22.4.09).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06065220_R04.doc יט
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il