מחמוד בוקאעי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6520/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6520/14 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון המערער: מחמוד בוקאעי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.9.2014 בת"פ 29676-07-13 שניתן על ידי כבוד השופט ד' פיש תאריך הישיבה: י"ג בניסן התשע"ה (2.4.2015) בשם המערער: עו"ד מיכאל כרמל בשם המשיב: עו"ד נורית הרצמן בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. האם יש מקום להקל בעונשו של המערער, אשר סייע לאירוע של ירי בחפים מפשע, בכך שהסיע למקום האירוע קטין מבני משפחתו המורחבת אשר החזיק באקדח ואף ירה בו? כל זאת, בנסיבות שבהן אירוע הירי הסתיים, למרבה המזל, ללא פגיעות בנפש. זו השאלה שבה התבקשנו להכריע. כתב האישום וההליכים עד כה 2. נגד המערער ואחד מבני משפחתו, שהיה באותה עת קטין (להלן: הנאשם האחר), הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 29676-07-13, השופט ד' פיש). בהמשך, כתב אישום זה תוקן במסגרת הסדר טיעון, והם הודו באמור בו. לפי כתב האישום המתוקן, ביום 21.6.2013 המערער נהג ברכבו והסיע בו גם את הנאשם האחר, כשהם מחזיקים ונושאים יחדיו אקדח שלא כדין. הם חלפו ברכב מספר פעמים מול ביתו של אדם בשם בסאם, אשר משפחתם נמצאת בסכסוך עם משפחתו. בחלוף מספר דקות המערער עצר את הרכב כשהוא מותיר את המנוע פועל. הנאשם האחר יצא מן הרכב וירה מאקדחו שמונה יריות לערך לעבר שניים מילדיו של בסאם שישבו בפתח הבית, אחד מהם קטין. האחרונים רצו לעבר הבית בעוד הנאשם האחר מוסיף לירות לעברם. בסופו של הירי חזר הנאשם האחר לרכב שבו נהג המערער והשניים נסעו ממקום האירוע. בגין מעשים אלה יוחסו למערער ולנאשם האחר העבירות הבאות: לשניהם יוחס ביצוע של עבירות נשק בצוותא חדא לפי סעיפים 144(א) רישא, 144(ב) רישא ו-144(ג)(1) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בתוספת סעיף 29 לחוק זה; לנאשם האחר יוחסה עבירה של ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 335(א)(1) ו-333 לחוק העונשין יחד עם סעיף 25 לחוק זה; למערער יוחס סיוע לעבירה של ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 335(א)(1) ו-333 לחוק העונשין יחד עם סעיפים 25 ו-31 לחוק זה. 3. ביום 7.4.2014 בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על-פי הודאתו, והורה על עריכת תסקיר מבחן בעניינו. יצוין כי במועד זה בית המשפט המחוזי קבע גם כי הנאשם האחר, שהיה קטין במועד האירוע, ביצע את העבירות שיוחסו לו והורה על עריכת תסקיר מבחן בעניינו. 4. גזר דינם של השניים ניתן ביום 17.9.2014. לצורך כך התייחס בית המשפט המחוזי לנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, כפי שאלה עלו מתסקירי המבחן, לכך ששניהם נעדרי עבר פלילי, לעובדה שהם נטלו אחריות והודו במעשים שיוחסו להם, וכן לטיעוניהם של הצדדים באשר לענישה הנוהגת. 5. בכל הנוגע למערער צוין בתסקיר המבחן כי הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי לרוב. עם זאת, צוין גם כי הוא נוטל אחריות חלקית בלבד למעשיו. בסיכומו של דבר, שירות המבחן המליץ לשקול להטיל עליו צו מבחן למשך שנה וחצי והטלת מאסר שירוצה בעבודות שירות. 6. לאחר ששקל את הדברים, בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 30 לבין 72 חודשי מאסר וגזר על המערער עונש מאסר בפועל בן 30 חודשים (בניכוי ימי מעצרו), וכן 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות כלפי אדם או עבירת נשק שהיא פשע, קנס בסך 5,000 שקל ופיצוי למתלוננים בסך 10,000 שקל (שניהם לתשלום עד ליום 31.12.2014). להשלמת התמונה יצוין כי בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם האחר עונש מאסר בפועל בן 36 חודשים, ובנוסף לכך מרכיבי עונש זהים לאלה שהושתו על המערער. בית המשפט המחוזי ציין כי ענישה זו משקפת, מחד גיסא, את חלקו הרב יותר של הנאשם האחר באירוע, ומאידך גיסא, את העובדה שהיה קטין באותה עת, לעומת המערער שהיה כבר בגיר. הערעור 7. הערעור שבפנינו כוון כנגד חומרת העונש שהושת על המערער. 8. בא-כוחו של המערער טען כי בית המשפט המחוזי היה צריך לתת משקל רב יותר למעורבותו הנמוכה יחסית של המערער באירועים, כמו גם לכך שהם הסתיימו ללא פגיעות בנפש. 9. עוד טען בא-כוחו של המערער כנגד מה שנתפס על-ידו כחוסר דיוק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר ציין כי "העבירות בוצעו על ידי שניים בצוותא כאשר חלקו של הנאשם 1 [הנאשם האחר – ד.ב.א.] הוא הדומיננטי" (פסקה 15 לגזר דינו של בית המשפט המחוזי). לשיטת בא-כוחו של המערער, מאחר שבכל הנוגע לירי עצמו יוחסה למערער עבירה של סיוע בלבד לניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (ולא עבירה זו) הרי שהניסוח המתייחס ל"צוותא חדא" מלמד שבית המשפט המחוזי נקלע לכלל טעות שהשפיעה על קביעת גזר הדין בעניינו של המערער. 10. מנגד, המדינה סבורה שדין הערעור להידחות. היא מצביעה על החומרה המופלגת שנודעת לאירוע ירי, שיכול היה להסתיים אף בתוצאה קטלנית, וסבורה כי העונש שהושת על המערער אף עומד על הצד המקל. כמו כן, המדינה טוענת כי אין מקום לפער נוסף בענישה בין המערער לבין הנאשם האחר, בשים לב לכך שהמערער היה בגיר במועד ביצוען של העבירות. דיון והכרעה 11. לאחר ששקלנו את הדברים אנו סבורות שדין הערעור להידחות. 12. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהשיתה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם מתגלה טעות מהותית בגזירת הדין או סטייה קיצונית ממתחם הענישה המקובל בעבירות שנעברו בנסיבות דומות (ראו למשל: ע"פ 4221/13 ואנונו נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (26.3.2015)), ובנסיבות המקרה דנן איננו סבורות כי כך אירע. 13. בעיקרו של דבר, אנו תמימות דעים עם גישתה של המדינה כי העבירות המיוחסות למערער הן חמורות ביותר, גם אם חלקו באירועים היה קטן בהשוואה לנאשם האחר. ראשית, באשר לעבירות הנשק אשר בוצעו על ידי שני הנאשמים בצוותא, הרי שבית משפט זה עמד לא אחת על כך שעבירות בנשק הן עבירות חמורות, ועל כן מדיניות הענישה הנהוגה ביחס אליהן צריכה לשקף זאת ולכלול בדרך כלל הטלת מאסר לריצוי בפועל (ראו למשל: ע"פ 4595/13 זובידאת נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (6.7.2014) (להלן: עניין זובידאת); וכן ע"פ 6989/13 פרח נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (25.2.2014) וההפניות שם). שנית, אין ספק שמשנה חומרה יש לייחס בנסיבות העניין לכך שהמערער הורשע אף בעבירת סיוע לנאשם האחר בניסיון לגרום חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. ירי בנשק חם לעבר אנשים מהווה אלימות בדרגה גבוהה שלא ניתן להפריז בעוצמתה. גם סיוע למעשה זה מהווה עבירה חמורה ביותר. הנסיבות המתוארות בכתב האישום המתוקן שבו הודה המערער מלמדות כי המערער אכן סייע לנאשם האחר לכל אורך האירוע – החל בהחזקה ובנשיאה משותפות של הנשק, עובר בנסיעה חוזרת ונשנית על פני הבית שבו בוצע הירי, וכלה בהמתנה ליורה והסעתו מן המקום בתום האירוע האלים. 14. עיון בגזר הדין מלמד אף כי בניגוד לטענת המערער, אין לייחס לבית המשפט המחוזי טעות בקביעות העובדתיות ששימשו בסיס לגזר הדין. בפסקת הפתיחה של גזר הדין מציין בית המשפט המחוזי בדיוק את העבירות שיוחסו לכל אחד מן הנאשמים. האמירה המתייחסת לביצוע "בצוותא חדא" כאשר חלקו של הנאשם האחר גדול יותר התייחסה לתיאורו הכללי של האירוע, על מנת לאפיין את חלקם היחסי בו של כל אחד מן הנאשמים, מה גם שאין חולק על כך שבכל הנוגע לעבירות הנשק השניים הורשעו בביצוע בצוותא. 15. אמת, אין מקרה אחד זהה למשנהו בכל פרטיו, וניתן גם למצוא מקרים דומים שבהם נפסקו עונשים קלים יותר. עם זאת, העונש שהושת על המערער איננו חריג. כך למשל, בעניין זובידאת, בנסיבות שאינן רחוקות מאלו שבענייננו, הושתו על המערערים 30 חודשי מאסר (ראו גם: ע"פ 8488/11 חליל נ' מדינת ישראל (5.11.2012) וע"פ 4460/11 מדינת ישראל נ' פאיד (28.11.2011)). יש לציין כי המייחד את ענייננו, בהשוואה לפסקי דין אלה, הוא העובדה שהאירוע אשר עליו נסב כתב האישום כלל גם ירי (כפי שהיה רק בחלק מן המקרים), ושהירי היה מכוון לעבר בני אדם. 16. בסיכומו של דבר, אנו סבורות שהעונש שהושת על המערער הוא ראוי, ומכל מקום אין זה מקרה שבו ראוי לערכאת ערעור להתערב בעונש שנגזר. אין צריך לומר כי אילו היו באירוע נפגעים בגוף או בנפש, חלילה, הענישה הייתה חמורה במידה משמעותית. 17. סוף דבר: הערעור נדחה. המערער יישא בעונשו כמפורט בפסקה 6 לעיל. ניתן היום, ‏י"א באייר התשע"ה (‏30.4.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14065200_A08.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il