אדמונד שמסי נ. עופר לוין

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6517/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המערער: אדמונד שמסי נ ג ד המשיבים: 1. עופר לוין 2. ערן בניטה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק א 041340-03-18 שניתן ביום 05.08.2018 על ידי בוד השופט ר' דמולוביץ' בשם המערער: עו"ד יצחק יערי, עו"ד ענבל דוכובני זאבי ועו"ד שרון הורוביץ בשם המשיב 1: עו"ד אביצן המאירי בשם המשיב 2: עו"ד דרור ארד איילון ועו"ד רז הורוביץ פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ר' שמולביץ) בת"א 41340-03-18 מיום 5.8.2018, בגדרה נדחתה בקשת המערער להצטרף כנתבע נוסף בהליך זה. החלטת בית המשפט קמא וטענות הצדדים 1. הורתו של ההליך דכאן במסמך אשר ככל הנראה כולל מידע על כספים שהשקיע המערער בקרן השקעות שבניהולו של המשיב 1 (להלן: המשיב). המשיב 2 (להלן: בניטה), הוא רואה החשבון של המערער, קיבל לידיו את המסמך מהמשיב, והתחייב בכתב ביום 14.9.2016 כלפי המשיב כלהלן (להלן: כתב ההתחייבות): "הנדון: אישור תקופתי למיזמים משותפים לבקשתך, הריני מאשר כי האישור התקופתי שתמציא לידיי מעת לעת ביחס למיזמים המשותפים יישמר ברשותי בלבד ללא עותקים נוספים ולא אעבירו ללא קבלת אישורך מראש בכתב." ברם, המשיב הגיש ביום 19.3.2018 תביעה לבית המשפט קמא, בה נטען כי בניטה הפר את חובתו על פי כתב ההתחייבות ומסר את המסמך או לכל הפחות את תוכנו למערער. הסעדים שנדרשו בכתב התביעה הם פיצויים בסך 250,000 ₪ ומתן צו המורה לבניטה להשיב למשיב את המסמך שהופקד בידו "לרבות כל העתק או תצלום ו/או שכתוב של המסמך". המערער הגיש ביום 15.7.2018 בקשה להצטרף להליך כנתבע, בטענה כי הסעדים המבוקשים עלולים לפגוע בזכויותיו בנוגע למסמך, שלטענתו הוא אישור תקופתי המעיד על היקף הכספים העומדים לזכותו בקרן ההשקעות המנוהלת על ידי המשיב. בבקשה צוין כי המסמך הופק "לפי דרישת [המערער], לטובתו ולמענו", כאשר בניטה פועל מהווה "שלוחו ונאמנו" של המערער. המערער הוסיף וטען כי בניטה כלל לא הפר את חובותיו על פי כתב ההתחייבות, מכיוון שלא נאסר עליו להעביר את תוכן המסמך. מה עוד, שאיסור שכזה היה מסכל את המטרה שלשמה ביקש המערער את המסמך מלכתחילה. המערער טען כי הוא "רואה עצמו אחראי לנזקים שייגרמו [לבניטה] עקב שליחותו, ככל שייגרמו", וכי בכוונתו לשפות את בניטה בגין נזקים אלו. אי לכך, טען המערער כי קבלת התביעה צפויה לפגוע בזכויותיו בשני מישורים: הן בעניין זכויותיו בנוגע למסמך (או לתוכנו), והן בהיבט הכספי בשל התחייבותו לשיפוי בניטה. המערער הוסיף כי בינו לבין המשיב מתנהל בימים אלה הליך בוררות שנוגע למסמך מושא התביעה. הן בבקשה להצטרפות והן בערעור ציין המערער כי "לכשיצורף כנתבע, יגיש בקשה לעיכוב ההליכים עקב קיומו של הסכם בוררות", אך חזר בו מטענה זו בהמלצת בית המשפט, במסגרת קדם הערעור שהתקיים לפניי ביום 4.12.2018. מסיכומי הצדדים עולה כי המערער הגיש במקביל בקשה לגילוי המסמך במסגרת הליך הבוררות המתנהל בינו לבין המשיב, בקשה שטרם הוכרעה על ידי הבורר. 2. המשיב התנגד לצירופו של המערער, בטענה כי גדרי המחלוקת כפי שנתחמו בכתב התביעה מוגבלים להיקף חובותיו של בניטה (הנאמן) כלפי המשיב (הנהנה) במסגרת כתב ההתחייבות. לעומת זאת, השאלות מדוע נוצרה הנאמנות על פי כתב ההתחייבות, מי ישפה את בניטה ומדוע העביר בניטה את תוכן המסמך למערער – אינן רלוונטיות להליך. נטען כי כל מטרת בקשת ההצטרפות היא סיכול בירור המחלוקת הממוקדת בינו לבין בניטה על ידי הגשת הבקשה לעיכוב ההליכים, ולחלופין ניסיון עקיף לאפשר את הגשת המסמך במסגרת הליך הבוררות "למרות ש[למערער] אין שום זכות לקבלתו". המשיב הצביע על פסק דין קודם שבין הצדדים (ה"פ 13949-02-17, מיום 31.10.2017 (כב' השופט ד' חסדאי)). בהליך זה עתר בניטה לבית המשפט בבקשה לקבל הוראות בנוגע למסמך, אך הבקשה נדחתה לבסוף בהסכמתו. המשיב טען כי דחיית הבקשה מקימה "השתק ומניעות [למערער] מלחזור ולהעלות טענות בדבר סוגיית קבלת המסמך". לגופו של עניין, טען המשיב כי איסור ההעברה על פי כתב ההתחייבות התייחס גם לתוכן המסמך, "שאלמלא כן היה בכך כמובן בכדי לעשות את ההתחייבות כולה פלסטר". 3. בתשובתו, טען המערער כי מכיוון שבניטה פעל כשלוחו, הרי שתביעה לסעד מבניטה כמוה כתביעה לסעד מהמערער. זאת, לפי האמור בסעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות): "שלוחו של אדם כמותו". עוד נטען כי המערער הוא הנהנה במסגרת יחסי הנאמנות שנוצרו, מכיוון שהמסמך נתבקש על ידו ועבורו. 4. בית המשפט דחה ביום 5.8.2018 את בקשתו של המערער להצטרף כנתבע נוסף, בהחלטה בפתקית כהאי לישנא: "המבקש להצטרף כנתבע נוסף בהליך, אדמונד שמסי, מעוניין לבקש את עיכוב ההליך לאחר צירופו בשל תניית בוררות בינו לבין התובע (המשיב – י"ע). בנסיבות אלו, בקשת ההצטרפות אינה מיועדת אלא לסכל את בירור התביעה. לכן, איני נעתרת לבקשה. יוער, כי אין כל מניעה לדון בטענות התובע נגד הנתבע (בניטה – י"ע) ללא צירופו של המבקש כצד להליך, וכמובן שניתן יהיה לזמנו לעדות במידת הצורך. המבקש טוען כי הוא עלול להיפגע מהחלטת בית המשפט בהליך זה שכן נתן שיפוי לנתבע ומאחר שהמסמך שהתובע דורש השבתו מהנתבע שייך למבקש. אין במתן שיפוי לנתבע כדי להצדיק צירוף צד שלישי כנתבע כאשר אין לו יריבות ישירה עם התובע. טענת המבקש ביחס לזכויותיו במסמך תתברר יש להניח במסגרת הליך הבוררות. התוצאה של המחלוקת האמורה אינה צירופו של המבקש להליך זה כאשר הוא אינו מעוניין לברר את המחלוקת כאן. הנתבע אינו צד להליך הבוררות. התובע רשאי לנהל את התביעה נגדו בבית המשפט. לכן אני דוחה את הבקשה לצירוף המבקש כנתבע נוסף." על החלטה זו נסב הערעור שלפנינו. 5. שאלה מקדמית שאף אחד מהצדדים לא עורר, אך מצאתי לעורר אותה מיוזמתי, היא אם עומדת למערער זכות ערעור, או שמא היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור. יכול הטוען לטעון כי כאשר צד זר להליך מבקש לערער על החלטה שניתנה לגביו במסגרת ההליך, וההכרעה בעניינו אינה מהווה חלק מיריעת המחלוקת בהליך, אזי יש לראות בהחלטה זו כ"החלטה אחרת" הנתונה לערעור ברשות ולא כ"פסק דין". אלא שגישה זו נדחתה בפסיקה. כך, בבש"א 9742/06 לשכת עורכי הדין בישראל נ' לב (8.3.2007), נדחתה בקשת הצטרפות כ"ידיד בית המשפט". בדונו בשאלה שלפנינו, קבע כב' הרשם (כתוארו אז) י' מרזל כי על החלטה זו ניתן לערער בזכות: "ההלכה הפסוקה הכירה לא פעם בזכות הערעור של מי שלא היה בעל דין בהליך העיקרי על בסיס בחינה מהותית של מעמדו כבעל דין ועל יסוד מידת הפגיעה בו ושינוי זכויותיו ההופלדיאניות (ראו חמי בן-נון, הערעור האזרחי 491-516 (2004) והאסמכתאות שם, ראו עוד והשוו רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (מיום 17.8.2006)). על רקע זה, דעתי היא כי בנסיבות בהן בעל דין זר מבקש להצטרף להליך תלוי ועומד לפני ערכאה דיונית כ'ידיד בית המשפט' ובקשתו זו נדחית, עומדת לו זכות ערעור נוכח ההכרעה הסופית בעניינו ושינוי זכויותיו ההופלדיאניות. זאת, הגם שביחס להליך העיקרי שבין בעלי הדין אפשר והחלטה זו הינה החלטה טפלה באופיה ואינה עומדת על רגליה היא. (וראו בדומה החלטת כב' הרשמת (כתוארה אז) ג' לוין בע"א 3906/07 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים, בפסקה 6 (4.11.2007)). מכאן, שכאשר נדחית בקשת צד להצטרף כצד להליך, החלטת בית המשפט היא בגדר "פסק דין" בכל הנוגע לבקשת ההצטרפות, והצד יוזם הבקשה רשאי לערער עליה בזכות (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 155 (מהדורה שתים-עשרה, 2015)). 6. המערער עמד על טענתו כי על פי כתב ההתחייבות הוא הנהנה, וכי בניטה שימש הן כשלוחו והן כנאמנו. לאור זאת, ולאור התחייבותו לשיפוי בניטה, נטען כי רק באמצעות צירופו להליך ניתן יהיה "להכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה" כאמור בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), שעניינה הוספת בעלי דין להליך. המערער הוסיף בסיכומיו כי אם לא יצורף כנתבע, "יגיש לאחר מכן תובענה נגד [המשיב] כדי למנוע ממנו לקבל לידיו את המסמך. או, לחלופין, יגיש תביעה לצו מניעה נגד [בניטה], על מנת שלא יוציא מידיו את המסמך". עוד נטען כי עסקינן בתביעה חפצית, בה השאלה היא אם המערער "זכאי להמשיך ולהחזיק במסמך באמצעות שלוחו, [בניטה]". המשיב טען בסיכומיו כי ענייננו אינו נופל בגדר המקרים החריגים שמצדיקים צירוף בעל דין בניגוד לרצון התובע. נטען כי נוסח כתב ההתחייבות – הממוען כלפיו ומתחיל בביטוי "לבקשתך" – אינו מותיר מקום לספקות בנוגע לזהות הנהנה. עוד טען המשיב כי טענות המערער בדבר נאמנות ושליחות סותרות זו את זו: הן מכיוון שאין זהות משפטית בין הנאמן לנהנה, בעוד סעיף 2 לחוק השליחות יוצר זהות בין שולח לשלוח; והן מכיוון שיחסי השליחות מחייבים מסירה לשולח של כל מסמך הנוגע לשליחות, בעוד כתב ההתחייבות אסר על העברת המסמך. 7. בניטה הציג עצמו בסיכומיו כ"שליחו הקבוע של אחד (המערער) ונאמן מוסכם של שניהם לעניין החזקת המסמך המדובר". במהלך קדם הערעור הדגיש בניטה כי הוא "מעולם לא פעל כשחקן מטעם עצמו" כך שהמחלוקת האמיתית בענייננו היא בין המשיב למערער. כאמור, במסגרת הדיון חזר בו המערער מהצהרתו כי בדעתו להגיש בקשה לעיכוב הליכים לכשיצורף להליך, אך המשיב סבר בסיכומיו כי אין בכך "כדי לשנות מעובדה זו בה הודה" המערער. להשלמת התמונה יצוין, כי שלב קדם המשפט בהליך בבית המשפט קמא הסתיים, ודיון טרום-הוכחות קבוע ליום 30.4.2019. דיון והכרעה 8. המסגרת הנורמטיבית הצריכה לענייננו היא תקנה 24 לתקסד"א: מחיקת בעלי דין והוספתם בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה (הדגשה הוספה – י"ע). לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטה הנוגעת לצירוף בעלי דין (רע"א 9022/14 זהביאן נ' מובדי, בפסקה 19 (‏2.2.2015)). מה עוד, שעצם החזקתו של המערער במידע הרלוונטי להליך אינו טעם מספק לצירופו באמצעות תקנה 24 לתקסד"א. אולם, צירופו של פלוני כבעל דין מתחייב ככל שתוצאת ההליך עלולה לפגוע בזכויותיו (להרחבה, ראו: רע"א 5861/15 עיריית תל אביב-יפו נ' שומוביץ‏, בפסקאות 26-23 והאסמכתאות שם (‏26.1.2016); רע"א 2228/15 ג'י.טי.אס. פאוור סולושנס לימיטד נ' נתיבים דרום בע"מ, בפסקאות 23-21 והאסמכתאות שם (‏9.7.2015)). בענייננו הציג המערער שלושה טעמים חלופיים לצירופו כנתבע: הטענה כי קבלת התביעה תפגע בזכותו כשולחו של בניטה; הטענה כי הוא למעשה הנהנה על פי כתב ההתחייבות; והתחייבותו לשפות את בניטה. לטעמי, יש בנימוקים אלה בצירוף נימוקים נוספים עליהם אעמוד להלן כדי להצדיק את צירופו של המערער להליך. 9. מהחלטת בית המשפט קמא עולה כי נימוק מרכזי לדחיית בקשתו של המערער היה מן הטעם שהצטרפותו נועדה על מנת לסכל את ההליך בדרך של בקשה לעיכוב ההליכים מכוח תניית בוררות. ואכן, קשה להלום צירוף צד כנתבע נוסף במטרה שקופה להביא למחיקת ההליך אליו ביקש להצטרף. ברם, משהצהיר המערער כי הוא חוזר בו מכוונתו זו, הרי ששיקול מרכזי זה, שעמד בפני בית המשפט קמא, הוסר מעל השולחן. 10. הפסיקה הכירה בהצדקה לצירופו של פלוני להליך כבעל דין במקרים שונים, כגון: כאשר "אי אפשר ליתן פתרון שלם ויעיל לתובענה, בלא שפסק הדין יחייב את פלוני ויהווה מעשה בית דין גם כלפיו [...] ומקרה בו עשויה זכותו של אדם להיפגע אלמלא הצירוף" (רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' קורלנד, בפסקה 4 (25.6.2007) (להלן: עניין קורלנד; באותו מקרה היה מדובר בבקשה שנדחתה לצירוף תובע ואציין כי על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור)). שיקול רלוונטי נוסף הוא יעילות דיונית ובמסגרת זו יש להביא בחשבון את המועד בו הוגשה הבקשה והשלב אליו הגיע ההליך (שם, בפסקה 6). 11. המערער טען כי אם לא יצורף כצד, הוא ינקוט ממילא בהליך עצמאי כנגד בניטה וכנגד המשיב. דומה כי טענה זו לא זכתה לאהדה בפסיקה: "אין מטרת התקנה הנ״ל למנוע ריבוי משפטים, אף אם השימוש בה יכול בעקיפין לגרום לכך. משמע, העובדה שפלוני שלא היה בעל דין עשוי לפתוח מצדו במערכה חדשה באותו ענין, אינה עושה את 'נוכחותו דרושה' כדי שבית־המשפט יפסוק ביעילות ובשלמות בשאלות הכרוכות בתובענה. קנה־המידה הוא אם השאלות הכרוכות בתובענה ניתנות לפתרון שלם ויעיל בלא שפלוני היה בעל־דין, דהיינו, בלא שפסק־הדין יחייב את פלוני ויהא מעשה־בית־דין גם כלפיו. [...] התקנה באה לאפשר הכרעה בשאלות העולות מן התובענה, באלו ולא בשאלות אחרות. השאלה העולה מן התובענה היא חבותו של שמעון הנתבע וחבותו בלבד. התובע לא תבע נזקו מאדם אחר, והשאלה אם חייב שמעון אם פטור הוא ניתנת להכרעה בלא שלוי יהא בעל־דין" (ע"א 83/64 גראטש נ' אטיה, פ"ד יח(4) 132, 135 (1964) (להלן: עניין גראטש; הדגשה הוספה – י"ע). דברים אלה תומכים בשיטתו של המשיב. הנה כי כן, התביעה שלפנינו היא בין המשיב לבניטה והיא ממוקדת בשאלה פשוטה לכאורה – האם הפר בניטה את תנאי כתב ההתחייבות במסירת המסמך למערער. ברם, הן בהיבט של יעילות דיונית והן בהיבט המהותי, אני סבור כי צירופו של המערער כצד לדיון, יביא את התמונה המלאה בפני בית המשפט, ימנע תסבוכת דיונית ושמא גם הכרעות סותרות. 12. המערער רשאי להגיש תובענה נפרדת כנגד בניטה והמשיב, והוא הצהיר כי כך יעשה אם יידחה ערעורו. במקרה זה, איחוד הדיון בין שתי התובענות הוא כמעט מתבקש, לאור תקנה 520 לתקסד"א הקובעת כלהלן: איחוד ענינים מטעם בית המשפט ענינים אחדים התלויים ועומדים בבית משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית המשפט או הרשם, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין מיזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו. קשה להלום מצב בו תינתנה שתי החלטות סותרות באותו עניין, ומטעם זה, כמו גם מטעמי יעילות דיונית, אני סבור כי רצוי שמכלול העובדות ב"משולש" הצדדים שלפנינו, יעמוד בפני בית המשפט. מה עוד שהבקשה להצטרף כנתבע נוסף הוגשה בשלב מוקדם בהליך, לאחר הגשת כתבי הטענות של הצדדים. זאת ועוד. כאמור, אחת מטענותיו החלופיות של המערער הייתה כי יש לו, באמצעות בניטה כשליחו, זכויות במסמך מושא כתב ההתחייבות: "ראובן הגיש תובענה נגד שמעון ולבקשתו הוטל עיקול זמני. בא פלוני ואומר: חפץ זה שעוקל – שלי הוא. על יסוד תקנה 24 הנ״ל יתיר בית-המשפט לפלוני להצטרף לתובענה כפי שיוכל להתנגד לאישור העיקול. השאלות העולות מן התובענה, לאחר שהוטל עיקול זמני, הן לא רק אם חייב שמעון לראובן, אלא גם אם הוא בעליו של המעוקל, שאם איננו בעליו, אין ראובן זכאי להיפרע חובו מחפץ זה. ההכרעה בעניין אישור העיקול לא תהא יעילה ושלמה, אם יוכל פלוני להפוך את הקערה על פיה ולמנוע את גביית החוב בטענה שהוא בעל החפץ [...]" (עניין גראטש, בעמ' 135). עסקינן, למעשה, בטענה בדבר התנגשות חובות מדיני הנאמנות ומדיני השליחות. כתב ההתחייבות אוסר על בניטה (בכובעו כנאמן) להעביר את המסמך, בעוד חוק השליחות מצווה כי בניטה (בכובעו כשליח) "יגלה לשולח כל ידיעה וימסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות" (סעיף 8(1)). המערער סבר כי יחסי השליחות גוברים וקמה לו זכות לעיין במסמך, בעוד המשיב ביכר את החובה שבכתב ההתחייבות. מכיוון שבכתב התביעה ביקש המשיב "להורות [לבניטה] להשיב לתובע את המסמך שהופקד בידיו", ברי כי כל הכרעה של בית המשפט בנוגע לגורל המסמך, עלולה להשפיע על הזכויות להן טען המערער. לכן, לעמדתי, שגה בית המשפט קמא בכך שדחה את בקשת ההצטרפות מבלי להידרש לתמונת זכויותיו של המערער בנוגע למסמך, בקבעו שזו "תתברר יש להניח במסגרת הליך הבוררות". הכרעה במחלוקת "ביעילות ובשלמות", בלשון תקנה 24 לתקסד"א, מחייבת כי פסק הדין שיינתן ימנע מהמערער להגיש תביעה נוספת על בסיס הזכויות להן הוא טוען. לצורך כך, יש לברר אם קמה למערער זכות כלשהי בנוגע למסמך, אשר עשויה להצדיק את אי-פסיקת הסעד שביקש המשיב. [בשולי הדברים, אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המשיב לפיה פסק הדין בה"פ 13949-02-17 יוצר מעשה בית דין הרלוונטי לענייננו. אין בפסק דין הדוחה בקשה למתן הוראות, בהסכמת המבקש, משום אמירה פוזיטיבית כלשהי לגבי זכויותיהם של מי מהצדדים במסמך.] 13. די באמור לעיל כדי להצדיק את צירופו של המערער כנתבע נוסף להליך. לכן, אין צורך להכריע כעת בשאלה מיהו הנהנה (או הנהנים) על פי כתב ההתחייבות, ואם ההתחייבות של המערער לשיפוי בניטה מצדיקה, כשלעצמה, את צירוף המערער להליך (אציין כי בעניין קורלנד התיר בית המשפט למבקשת להצטרף כתובעת נוספת מכוח טענתה כי היא זכאית לתבוע מהנתבעים שיפוי על הוצאותיה). למעלה מן הצורך, אציין כי נושא השיפוי עשוי היה לבסס, על פניו, הגשת הודעה לצד שלישי לפי תקנה 216(1) לתקסד"א. המערער ובניטה בחרו מטעמיהם לנקוט בדרך של בקשה להצטרפות ולא בדרך של הודעה לצד שלישי, אך דומה כי אם בניטה היה מבקש לשלוח הודעת צד שלישי הוא היה זכאי לכך. גם בנימוק זה יש כדי לתמוך בתוצאה לפיה יש להתיר צירופו של המערער כנתבע נוסף. 14. אשר על כן, הערעור מתקבל, והמערער יצורף כנתבע בהליך המתנהל בבית המשפט קמא. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 10,000 ₪. ניתן היום, ‏י"ד באדר ב התשע"ט (‏21.3.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18065170_E04.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1