פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"פ 6517/04
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 6517/04
בפני:
כבוד המישנה לנשיא מ' חשין
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת ע' ארבל
המערער:
מוחמד זיותי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
תאריך הישיבה:
א' בניסן התשס"ה
(10.04.05)
בשם המערער:
עו"ד בן יהודה אהוד
בשם המשיבה:
עו"ד מאיה חדד
פסק-דין
בפנינו ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ד"ר ע' קפלן-הגלר), לפיו הורשע המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ונגזרו עליו שלוש וחצי שנות מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 12 חודשים, שישה חודשים במצטבר לעונש המאסר ושישה חודשים חופפים. סך הכול ארבע שנות מאסר, בניכוי ימי המעצר, וכן מאסר על תנאי של 18 חודשים.
על פי העובדות שקבע בית המשפט המחוזי, המתלונן, נהג מונית, נהג את מכוניתו ביום שישי בשעה 2:00 לפנות בוקר, כאשר עצר אותו המערער, התיישב בכסא האחורי וביקשו לקחתו למקום מסוים ביפו, שם, לדבריו, הוא צריך לקחת מפתח ולחזור. ראשו של האיש היה עטוף חולצה לבנה. כשהגיעו ליד הבית ברחוב יפת 99 ביפו, ליד "גלידה אנדריי", ביקש מהמתלונן להיכנס לכיוון סמטאות יפו. שם ביקש ממנו את מכשיר הטלפון הנייד שלו, יצא מהמונית ושוחח בערבית. כשחזר למונית, הדליק הנהג את האור הפנימי במכונית. העורר כיבה את האור וכשבידו כלי חד ממתכת, עטוף במטפחת, כיוון אותו אל המתלונן באומרו שהוא בקריז. המתלונן אמר לו להירגע, הכניס את ידו לכיסו ונתן לו את כספו, כמו-גם את הכסף שנמצא במאפרה במונית. העורר יצא מהמונית כשבידו השמאלית מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן, אותו נטל עימו. לאחר מכן, המתלונן הזעיק עזרה.
בית המשפט המחוזי ביסס את הרשעתו של העורר על מכלול ראיות נסיבתיות שבמשקלן המצטבר היה כדי לבסס את הרשעתו. הראיות בעיקרן מבוססות על שלושה אדנים:
1. זיהוי המערער על ידי המתלונן.
2. הדמיון בין מספר הטלפון בין המספר אליו חייג הנהג לבקשת הנוסע – השודד – והטלפון בביתו של המערער (6818646 – 03; 6815646 – 03).
3. ראיות מחזקות – קרבת ביתו של המערער למקום האירוע, השימוש בסמים על ידי המערער והעובדה שעד כשבוע לפני האירוע נהג להחזיק סכין.
אנו מאמצים את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהתייחס לראיות, כפי שפורטו:
1. הראיה המרכזית היא זיהוי העורר במסדר זיהוי חי שנערך למתלונן, בהדגישו כי הוא משוכנע, כדבריו, כי "זה אותם פנים. אותו חיתוך של העיניים האף. זה היה הוא". הסנגור הדגיש בטיעונו בפנינו, כי כשבועיים קודם לכן הוצגו למתלונן במשטרה למעלה ממאתיים וחמישים תמונות. המתלונן התלבט בין מספר תמונות, בתחילה בין חמש תמונות ואחר כך בין שלוש. לבסוף, לדבריו, היו שתי תמונות שהמצולמים בהן ממש דומים והוא הצביע לבסוף על אחד מהם שהתברר שהנו אסיר בשם שורפי שהיה באותה עת במאסר, אם כי, אין מחלוקת שמדובר באדם שמאוד דומה לעורר.
אומנם, צודק בא כוח המערער בכך שהיה על המשטרה להודיע לסנגור ולהזמינו למסדר הזיהוי החי שנערך לעורר, ומקובלת עלינו טענתו שהוא היה רשאי לסרב לעריכתו. עם זאת, אין בכך לגרוע מהמשקל שבית המשפט נתן למסדר הזיהוי החי בו הצביע המתלונן בוודאות על המערער. כמו כן, יש לזכור כי לא מדובר בתמונה אחת שהוצגה למתלונן עובר לעריכת המסדר, שניתן לראות בה הכוונה פסולה מצד החוקרים, אלא במספר רב של תמונות שהוצגו זמן רב לפני קיום המסדר החי. בית המשפט שמע את עדותו של המתלונן, השתכנע במהימנות הזיהוי, בהדגישו כי מהימנותו כדובר אמת מטביעה גם על עדות הזיהוי חותם של אמת (ע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 729, 759).
2. לראייה המרכזית הזאת נוסף הדמיון בין מספרי הטלפון כאמור, למעט שני הספרות 5 ו – 8. בית המשפט ציין, כי מדובר בצירוף נדיר במקריותו. לכך נוספה עדותה של הגברת עבדי, שקיבלה את שיחת הטלפון, והדברים ששמעה בשיחת הטלפון. לדבריה מדובר בשני קולות של שני אנשים, מה שמתאים לתיאור המתלונן שהוא זה שחייג, אמר "הלו" והעביר את מכשיר הטלפון למערער. כמו כן, שמעה גברת עבדי מישהו אומר "תגיד לה שתתן לנו כסף למונית". הדברים נאמרו בעברית במבטא ערבי. בית המשפט לא ציין למי הוא מייחס את הדברים ואכן לא ברור מי מהשניים אמר אותם. מכל מקום, החיזוק העיקרי שמצא בית המשפט הוא במספרי הטלפון הדומים ועדות העדה שהשיחה אכן התקיימה, יש בה כדי לתמוך בתיאור אותו מסר המתלונן.
3. הראיות המחזקות, כפי שפורטו, יש בהן, לדעת בית המשפט, להוסיף מידת שכנוע כי המערער הוא האיש שנכנס למונית והוא שביצע את מעשה השוד. בין אלה, ניתן להוסיף גם את תיאור הבגדים של השודד, כפי שתיארו המתלונן, אשר תואם את לבושו של המערער, כפי שהוא עצמו אישר שהוא נוהג ללבוש.
לא מצאנו להתערב בהערכת העובדות של בית המשפט המחוזי ואנו סבורים כי מכלול הראיות, כפי שפורטו על ידי בית המשפט, יש בו כדי לבסס את הרשעתו של המערער מעל לכל ספק.
עם זאת, מצאנו שיש מקום להתערב בעונש שהושת על המערער. אומנם, העבירה כשלעצמה הנה חמורה אולם, נסיבות ביצועה אינן מהחמורות ובשלב מסוים הוא אף ניסה להרגיע את המתלונן באמרו לו שהוא נושא תעודת זהות כחולה, על מנת להפיג את חששו. מדובר במערער צעיר, נשוי ואב לילדה. מעשיו הן תוצאה של בעיות נפשיות בהיותו מכור לסמים והוא יוצא ובא בבית החולים באשפוזים חוזרים.
לפיכך, החלטנו להמיר את עונש המאסר בפועל של שלוש וחצי שנים לשנתיים מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו של המערער. עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו ושהופעל על ידי בית המשפט המחוזי יישאר בעינו, באופן שנקבע על ידי בית המשפט. דהיינו, שישה חודשים יצטברו לעונש שהוטל כאמור ושישה חודשים ירוצו בחופף. סך כל העונש שאנו גוזרים על המערער הוא שנתיים וחצי שנות מאסר בפועל, בניכוי תקופות המעצר וזאת בתוספת לעונש המאסר על תנאי שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי ואשר יעמוד בעינו, דהיינו, שמונה עשר חודשים למשך שלוש שנים, מיום שחרורו ממאסרו והתנאי הוא שלא יעבור עבירה עליה הורשע או כל עבירה אחרת אשר יש בה יסוד של אלימות או ניסיון לעבור עבירות כאלה.
תשומת לב שלטונות בית הסוהר מופנית להוראות בית המשפט המחוזי, הן בכל הנוגע לטיפול הנפשי והן לכל הנוגע לטיפול הגמילה מסמים.
ניתנה היום, א' ניסן תשס"ה (10.4.05).
ה מ י ש נ ה ל נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04065170_B02.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il