מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ. ג.ד עיט חברה לשירותים בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 6507/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6507/11 ע"א 6755/11 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערערת בע"א 6507/11 והמשיבה בע"א 6755/11: מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 6507/11 והמערערים בע"א 6755/11: 1. ג.ד עיט חברה לשירותים בע"מ 2. עודד דרוקר 3. גדעון זלבנסקי המשיבים הפורמליים: 4. אררט חברה לביטוח בע"מ 5. סהר ציון חברה לביטוח בע"מ 6. שמחה סטיב 7. מגדל חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 14.06.2011 בת.א 4676-08-07 שניתן על ידי כבוד השופט א' יעקב תאריך הישיבה: כ"ד באדר התשע"ג (6.3.2013) בשם המערער בע"א 6507/11 והמשיבה בע"א 6755/11: עו"ד ד"ר קובי קפלנסקי; עו"ד שירי קופפרברג בשם המשיבים בע"א 6507/11 והמערערים בע"א 6755/11: עו"ד עודד גיל פסק-דין השופטת א' חיות: ביום 9.1.2002 קרס חלק מתקרת החניון של מתחם מגורים, הכולל שני מגדלים בעיר מודיעין אותו יזמה והקימה חברת מפעלי לוקי לבניה בע"מ, המערערת בע"א 6507/11 (להלן: המערערת). לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' יעקב) מיום 14.6.2011, אשר דחה את תביעתה של המערערת נגד ג.ד עיט חברה לשירותים בע"מ (להלן: חברת עיט) שבנתה את שלד המבנה ונגד שני מנהליה ובעלי מניותיה. הרקע העובדתי 1. המערערת יזמה את הקמתם של שני מגדלים הכוללים 96 דירות מגורים וחניון תת-קרקעי בן שתי קומות בעיר מודיעין (להלן: הפרויקט). ביום 16.7.1996 כרתה לוקי ביצוע פרויקטים בניה (1989) בע"מ, שהיא כפי שיפורט להלן חברה הקשורה למערערת (להלן: לוקי ביצוע), הסכם עם חברת עיט לביצוע כלל עבודות השלד של הפרויקט (להלן: הסכם הבניה), ובהן תקרת החניון שהתמוטטה כאמור ביום 9.1.2002. כשנה לאחר אירוע הקריסה הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי תביעת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה עקב אותו אירוע. התביעה הוגשה נגד מהנדס הפרויקט, נגד חברת עיט, נגד מנהליה של חברת עיט ובעלי מניותיה (המשיבים 2 ו-3 בע"א 6507/11 - להלן: דרוקר וזלבנסקי, בהתאמה) וכן נגד שלוש חברות ביטוח אשר ביטחו את הפרויקט ואת הסיכונים הכרוכים בביצועו. סכום התביעה הועמד על 3,175,873 ש"ח. במהלך הדיון בתביעה הציגה המערערת חוות דעת מומחה מטעם המהנדס ד"ר שמשון נדן (להלן: המומחה וחוות דעת נדן, בהתאמה) לפיה הסיבה העיקרית לקריסת התקרה נעוצה בכך שאחד מעמודי החניון - שנבנה ונוצק על-ידי עובדי חברת עיט - לא נבנה במקום המתוכנן על פי תוכניות הבנייה, וכתוצאה מכך המיפתח בין שניים מעמודי הבטון, שאמור היה להיות 10 מטרים, היה בפועל 11.76 מטרים. בנוסף נטען בחוות הדעת כי לא בוצעו השיפועים המתוכננים בתקרת החניון לפינוי הצטברות של מים. פסק דינו של בית המשפט קמא 2. לאחר הגשת התביעה הושג הסכם גישור בין המערערת ובין שלוש חברות הביטוח ומהנדס הפרויקט. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין ולפיו שילמו נתבעים אלו למערערת פיצוי בסך של 1,120,000 ש"ח. פסק דינו של בית המשפט קמא התייחס, אפוא, לתביעה נגד חברת עיט, דרוקר וזלבנסקי (להלן: המשיבים) בלבד. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי לוקי ביצוע ולא המערערת היא זו שהתקשרה עם חברת עיט בהסכם הבניה. על כן, כך הוסיף בית המשפט וקבע, אין בידי המערערת עילה חוזית נגד חברת עיט מתוקף הסכם הבניה או נגד מי ממנהליה כערבים להתחייבויותיה של חברת עיט על פי הסכם הבניה. בית המשפט דחה בהקשר זה את טענת המערערת כי היא ולוקי ביצוע הן למעשה חברה אחת בציינו כי לא הובאו ראיות להוכחת טענה זו ובציינו עוד כי העובדה ששתי החברות פועלות תוך "איחוד עוסקים" מול שלטונות המס, אינה מלמדת בהכרח על טיב אישיותן המשפטית. בית המשפט הוסיף וציין כי לוקי ביצוע מצויה בהליכי פירוק ועל רקע זה ניתן להבין מדוע לא היא זו שהגישה את התביעה. 3. מכאן פנה בית המשפט לדון בשאלת אחריותה של חברת עיט לנזקי המערערת על פי עוולת הרשלנות. בית המשפט דחה את טענת חברת עיט לפיה סיפקה לפרויקט שירותי כוח אדם בלבד, וקבע כי על-פי הסכם הבניה היא נטלה על עצמה כ"קבלן" את ההתחייבות לביצוע עבודות בניית שלד בפרויקט. עוד נקבע כי לעניין עוולת הרשלנות אין משמעות לעובדה שהמערערת לא הייתה צד להסכם הבניה ויש לבחון האם חברת עיט חבה כלפי המערערת בחובת זהירות מושגית וקונקרטית והאם חובות אלו הופרו על ידה. בית המשפט קבע כי כל קבלן אחראי לתוצאות הנובעות ממחדליו ומעבודתו הלקויה ומכאן שאין כל ספק כי חברת עיט כמבצעת של עבודת השלד חבה חובת זהירות מושגית בכל הנוגע לטיב עבודה זו. ואולם, בית המשפט הוסיף וקבע כי המערערת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי בנסיבות העניין קיימת חובת זהירות קונקרטית מצד חברת עיט כלפיה. מן הטעמים המפורטים לעיל דחה בית המשפט את התביעה נגד חברת עיט ונגד מנהליה דרוקר וזלבנסקי. אך החליט שלא לחייב את המערערת בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין נוכח "נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, כאשר אין מחלוקת שהנתבעת 5 [חברת עיט] במעשיה ובמחדליה גרמה להתמוטטות תקרת החניון". על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי הוגשו ערעור המערערת וערעור המשיבים שבפנינו. טענות הצדדים בע"א 6507/11 4. לטענת המערערת, בכל המועדים הרלוונטיים היתה לוקי ביצוע הזרוע הביצועית שלה כחברה בבעלותה המלאה, ומכאן שקמה לה עילת תביעה חוזית נגד חברת עיט ומנהליה מתוקף הסכם הבניה. בהקשר זה שבה המערערת וטוענת כי שתי החברות התנהלו במסגרת איחוד עוסקים מול שלטונות המס וניהלו את מערכת הנהלת החשבונות במאוחד. המערערת מציינת כי התביעה הוגשה טרם כניסתה של לוקי ביצוע להליכי פירוק ועל כן, בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא, לא היה זה שיקול בבחירת זהות התובעת אשר נעשתה בתום לב. עוד טוענת המערערת כי מספר רב של חשבוניות עבור תשלומים לתיקון תקרת החניון הוצאו על שמה ולכן, לחלופין, עומדת לה עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אשר לאחריותה הנזיקית של חברת עיט טוענת המערערת כי זו ביצעה את עבודות הבניה בניגוד לתוכניות שנמסרו לה וכי בנייתו הרשלנית של השלד היא שהובילה לאירוע הקריסה. המערערת מפנה בהקשר זה לחוות דעת נדן שהגישה לבית המשפט קמא המתארת את כשליה של חברת עיט בבניית התקרה. כמו כן מפנה המערערת לתחשיב נזק שהוגש מטעמה ונערך על ידי המהנדס יוסי רודה (להלן: תחשיב הנזק), לפיו הוערכו עלויות שיקום תקרת החניון ששולמו על ידי המערערת בסך של 3,304,649 ש"ח (בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מחודש דצמבר 2002). המערערת מדגישה כי המשיבים לא הציגו כל חוות דעת מומחה או ראיה מטעמם לסתור את חוות דעת נדן או את תחשיב הנזק. עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט בקובעו כי לא טענה לקיומה של חובת זהירות קונקרטית מצד חברת עיט כלפיה בציינה כי משנטען על ידה כי התקיימו במקרה דנן יסודות עוולת הרשלנות נכללת בכך גם הטענה לקיומה של חובת זהירות קונקרטית כלפיה. המערערת מוסיפה וטוענת כי חובה זו התגבשה נוכח צפיות שיש לייחס למשיבים כי הקמת הפרויקט באופן המנוגד לתוכניות תגרום למערערת נזק. בנוסף טוענת המערערת כי המשיבים לא טענו להיעדר חובת זהירות קונקרטית וכי לא היה מקום שבית המשפט יעלה טענה זו מיוזמתו. אשר לאחריותם האישית של מנהלי חברת עיט טוענת המערערת כי זו נובעת מכך שהם אלה שפעלו בפרויקט בשם חברת עיט והמעשים והמחדלים שלהם מקימים על כן עילה נזיקית ברשלנות גם כלפיהם. לגבי דרוקר היא מוסיפה כי יש לראות בהסכם הבניה הוכחה לחבותו האישית בנזיקין כמי שהצהיר בהסכם כי הוא מתחייב להשגיח באופן אישי על ביצוע העבודות. המערערת מוסיפה וטוענת כי רכשה כיסוי ביטוחי עבור אחריות צד ג' ואחריות מעבידים בלבד ומכאן שאין בידה פוליסה המבטחת את אחריות המשיבים וכי מכל מקום הטענה בדבר כיסוי ביטוחי לא הועלתה על ידי המשיבים בפני בית המשפט קמא ומכאן שהיא מהווה הרחבת חזית אסורה מצידם. נוכח כל האמור טוענת המערערת כי יש לקבל את הערעור שהגישה ולחייב את המשיבים ביחד ולחוד לשלם לה סכום של 2,037,873 ש"ח (סכום התביעה שהגישה בהפחתת הסכום ששולם לה על-ידי המשיבים הפורמאליים, על פי חישוב שערכה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. 5. המשיבים טוענים מנגד כי הבסיס המשפטי עליו נשענה התביעה הוא הסכם הבניה שהמערערת כלל אינה צד לו אלא לוקי ביצוע, המצויה כיום בפירוק ועוד נטען כי לוקי ביצוע מעולם לא המחתה את זכויותיה למערערת. בהקשר זה טוענים המשיבים כי המניע להגשת התביעה בשם המערערת נעוץ בכך שאילו היה נפסק פיצוי לטובת לוקי ביצוע, פיצוי זה היה מועבר לנושיה הרבים. בנוסף טוענים המשיבים כי בהליכי הפירוק של לוקי ביצוע קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיאה ב' גילאור) כי מר ישראל נבו, הבעלים של לוקי ביצוע ושל המערערת (להלן: נבו), פעל במרמה על מנת להרחיק את המערערת מחובותיה של לוקי ביצוע. לעניין אחריותם כלפי המערערת על-פי עוולת הרשלנות, שבים המשיבים וטוענים כי חברת עיט היא חברת כוח אדם, שכל תפקידה היה לספק פועלי בניין מרומניה לפרויקט וכי אלה עבדו על-פי הנחיות המערערת. כמו כן טוענים המשיבים כי תקופת אחריותה של חברת עיט הוגבלה בסעיף 12.1 להסכם הבניה לעשרה חודשים "מתום בנית כל חלק" מחלקי הבניה שפורטו באותו הסעיף (מרתף חניה, בנין דרומי ובנין צפוני) ואילו אירוע הקריסה התרחש בחלוף כארבע שנים מן המועד הקובע וגם מטעם זה אין לייחס לה אחריות לאותו אירוע. עוד טוענים המשיבים כי בסעיף 11 להסכם הבניה התחייבה לוקי ביצוע לבטח את כל סיכוניה של חברת עיט בביטוח קבלנים וחברת עיט אף השתתפה מדי חודש בתשלום הוצאות הפוליסה בהתאם למוסכם. ביחס לאחריותם האישית של דרוקר וזלבנסקי נטען כי אף אם הייתה המערערת צד להסכם הבניה הרי שאין בו כל הוראה המצדיקה הטלת חיוב אישי עליהם, וכן כי הערבות האישית שהעביר דרוקר למערערת פקעה לאחר שחברת עיט נתנה ערבות בנקאית מטעמה. המשיבים הוסיפו וטענו כי בכתבי הטענות ובתצהירי העדות שהגישה המערערת לא הועלתה מצידה כל טענה לביסוס תביעה אישית או הרמת מסך. טענות הצדדים בע"א 6755/11 6. בערעור שהוגש מטעמם טוענים המשיבים כי אין כל ראיה לכך שהיה להם חלק כלשהו בהתמוטטות התקרה, וכי כפי שעולה לשיטתם מחוות דעתו של המומחה מטעם המערערת, מתכנן הפרויקט הוא זה שהיה אחראי לקריסת התקרה עקב תכנון כושל. בשל כך ובשים לב ליתר טענותיהם שהתקבלו בפסק-הדין, טוענים המשיבים כי שגה בית המשפט קמא משלא חייב את המערערת בהוצאותיהם. זאת, בפרט משההליכים נמשכו למעלה מתשע שנים ומשלא הונח כל בסיס לאחריותם של המשיבים 2 ו-3. המערערת טוענת בתשובה כי חוות הדעת של המומחה מטעמה קבעה שהסיבה לקריסת התקרה היא החריגה של הבניה בפועל במספר אספקטים מתוכניות הבניה ועל כן היא סבורה כי בדין קבע בית המשפט המחוזי ולו לצורך סוגיית ההוצאות שחברת עיט התרשלה וגרמה להתמוטטות. המערערת מוסיפה ומציינת כי מכל מקום אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בסוגיות הנוגעות לפסיקת הוצאות משפט על ידי ערכאה קמא ועל כן, לטענתה, דין ערעור המשיבים להידחות. דיון 7. המערערת ביססה את תביעתה כנגד חברת עיט ומנהליה על עילה חוזית הנסמכת על הסכם הבניה ועל עילה נזיקית הנסמכת על עוולת הרשלנות. בית המשפט קמא דחה את התביעה על שתי עילותיה ומן הטעמים שיפורטו להלן אני סבורה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט לפיה אין בידי המערערת עילה חוזית נגד חברת עיט ומנהליה. לעומת זאת, ככל שהדבר נוגע לעילה הנזיקית דעתי שונה ולגישתי קמה למערערת בנסיבות המקרה דנן עילה מבוססת מכוח עוולת הרשלנות הן כלפי חברת עיט הן כלפי דרוקר כמנהלה. האחריות החוזית 8. ככלל, הסכם מחייב אך ורק את הצדדים לו כמסמך שהוא פרי רצונם של מי שהתקשרו בהסכם ולצדדים שלישיים אין בו חלק. על כן, להוציא חוזים שהם על פי מתכונתם חוזים לטובת צד ג' (ראו סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), אין לצד ג' הזכות לדרוש מפלוני לקיים התחייבות שהתחייב לה בחוזה אותו פלוני כלפי פלמוני. זאת גם אם צד ג' יש לו אינטרס בביצוע ההתחייבות, שכן התחייבותו החוזית של פלוני לא נעשתה כלפיו (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך א 41-40 (1991) (להלן: פרידמן וכהן)). כמו כן אין צד ג' זכאי לדרוש בעילה חוזית פיצוי בגין הפרת אותה התחייבות. בעניינו וככל שבעילה החוזית עסקינן, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא כי לא קמה למערערת עילה לתבוע מידי חברת עיט או מידי מנהליה כערבים, סעדים כלשהם הנסמכים על הסכם הבניה שנכרת בין חברת עיט ובין לוקי ביצוע. זאת מן הטעם הפשוט שהמערערת אינה צד לאותו החוזה ואינה זכאית על כן לסעדים כלשהם מכוחו. כמו כן מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה יש לדחות את טענת המערערת בדבר היותה של לוקי ביצוע זרוע ביצועית של המערערת שהוכרה על ידי שלטונות המס כמי שפעלה עימה ב"איחוד עוסקים". בצדק קבע בית המשפט כי עובדה זו, כשלעצמה, אין די בה כדי להוליד מערכת יחסים חוזית בין המערערת, שהינה אישיות משפטית נפרדת, ובין חברת עיט ולהטיל על חברת עיט התחייבויות חוזיות כלפי המערערת למרות שאינה צד להסכם הבניה (ראו והשוו: ע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ, פסקה 5 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (14.12.2006)). בית המשפט קמא הוסיף והתייחס בפסק דינו למניע אפשרי שעמד ביסוד התייצבותה של המערערת כתובעת והימנעותה של לוקי ביצוע מלתבוע את חברת עיט. לא ראיתי צורך להידרש למניע זה שכן יהא הטעם לכך אשר יהא, התוצאה המשפטית הנובעת מן העובדה שהמערערת הגישה את התביעה היא כי תביעתה של המערערת - ככל שהיא מבוססת על התחייבויותיהם של חברת עיט ושל מי ממנהליה כלפי לוקי ביצוע בהסכם הבניה - דינה להידחות בהיעדר עילה. עוולת הרשלנות 9. דחיית התביעה ככל שהיא נסמכת על העילה החוזית אין בה כדי לשלול מניה וביה את העילה הנזיקית עליה ביססה המערערת את תביעתה (פרידמן וכהן, כרך א, 82-81), ובית המשפט קמא אכן בחן עילה זו בנפרד אך לגישתי שגה בקובעו כי גם בעילה זו אין מקום להטיל על חברת עיט או על דרוקר אחריות כלפי המערערת מתוקף עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). 10. בית המשפט קמא דחה ובצדק את גרסתה של חברת עיט לפיה הצטמצם תפקידה בפרויקט לאספקת כוח אדם בלבד. אכן, גרסה תמוהה זו נסתרת לחלוטין נוכח האמור בהסכם הבניה, עליו הסתמך בית המשפט כראיה לעניין זה, ממנו עולה בבירור כי חברת עיט פעלה בפרויקט כקבלנית לביצוע עבודות השלד (ראו סעיף 4 ונספח א' להסכם הבניה; וכן ראו סעיף 10 לתצהיר נבו). נוכח ממצא מבוסס ומובהק זה מוטב היה אילו נמנעה חברת עיט מלשוב ולהעלות בהליכי הערעור את גרסתה הבעייתית כאילו שמשה בפרויקט אך ורק כקבלנית לאספקת כוח אדם. מששבה הטענה ועלתה בערעור יש לשוב ולדחותה. לצורך הטלת אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות על הניזוק להוכיח כי המזיק חב חובת זהירות כלפיו, כי חובה זו הופרה וכי כתוצאה מכך נגרם לו נזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129 (1985); ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות כרך א 421-420 (2012). יסודותיה אלה של עוולת הרשלנות נבחנים בדרך כלל על פי סדר הצגתם לעיל (אך ראו ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013) בו הוצע מודל אחר לפיו יש לפתוח, ככלל, בבחינת יסוד ההתרשלות). במקרה דנן החל בית המשפט קמא בבחינת יסודות העוולה בקובעו כי כקבלנית לביצוע עבודות השלד מוטלת על חברת עיט חובת זהירות מושגית כללית ובאומרו "ברור כי חובת זהירות מושגית קיימת. כל קבלן אחראי לתוצאות מחדליו ועבודתו הלקויה". קביעה זו בדין יסודה. אכן משנקבע כי חברת עיט פעלה בפרויקט כקבלנית לביצוע עבודות השלד יש להוסיף ולקבוע כי מתוקף תפקידה זה מוטלת הייתה עליה החובה לבצע עבודות אלה באופן מקצועי, מיומן ובהתאם לתוכניות הבניה (ע"א 451/66 קורנפלד נ' שמואלוב, פ"ד כא(1) 310, 324 (1967); ראו גם: ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 261 (1981) (להלן: עניין קנדיאן בילדרס); ע"א 8265/96 רמט בע"מ נ' בריברום, פ"ד נז(1) 486, 494 (2002); ע"א 867/86 שרון נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד מה(3) 617, 622 (1991)). עוד יש לקבוע כי מתוקף חובה זו יכולה וצריכה הייתה חברת עיט לצפות כי סטייה מתוכניות הבניה של החניון עלולה לערער את יציבות הבניה בו ולגרום לכך שחלקים מתקרת החניון יקרסו. ואולם בית המשפט הוסיף וקבע כי במקרה דנן "אין מנוס מן הקביעה שלא קיימת [חובת זהירות קונקרטית] מצד [חברת עיט] כלפי [המערערת]". זאת, לגישתו "בהיעדר טיעון ובהיעדר ראיות המצביעות על קיומה של חובת זהירות קונקרטית של [חברת עיט] כלפי [המערערת]". משמצא כי לא קמה חובת זהירות קונקרטית של חברת עיט כמזיקה כלפי המערערת כניזוקה, הסתפק בית המשפט קמא בכך לצורך דחיית העילה הנזיקית ולא ראה מקום להוסיף ולבחון את יתר יסודותיה של עוולת הרשלנות, אם כי בשולי פסק הדין ובנמקו את אי פסיקת ההוצאות לטובת המשיבים, ראה לציין כי הוא עושה כן משום ש"אין מחלוקת כי [חברת עיט] במעשיה ובמחדליה גרמה להתמוטטות תקרת החניון". 11. לטעמי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי לא מתקיימת במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית מצד חברת עיט כלפי המערערת. בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא, המערערת העלתה בטיעוניה את דבר קיומה של חובת זהירות כלפיה מצד חברת עיט. משכך ומשקבע בית המשפט כי חברת עיט פעלה בפרויקט כקבלנית לביצוע עבודות השלד, היה עליו להוסיף ולבחון מהו התפקיד שמילאה המערערת בפרויקט שכן היקף חובת הזהירות החלה על חברת עיט כלפי המערערת לפי דיני הנזיקין בכל הנוגע לקריסת תקרת החניון, נגזר בהכרח מטיב היחסים ששררו בין הצדדים במועד הרלוונטי (ע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ, פ"ד סב(2) 1, 14, 29-27 (2007)). דומה כי דחיית טיעוני המערערת בדבר הזהות הקיימת בפועל בינה ובין לוקי ביצוע, שהועלו בהתייחס לעילה החוזית, הובילו את בית המשפט קמא בנתחו את העילה הנזיקית אל המסקנה בדבר אי קיומה של חובת זהירות קונקרטית כלפי המערערת. זאת מבלי שהתייחס כלל לטענות ולראיות שהוצגו בפניו בנוגע לתפקיד שמילאה המערערת בפרויקט, כמי שיזמה אותו, כמי שהייתה מעורבת בבנייתו וכמי שראתה עצמה אחראית למתרחש בו (ראו סעיפים 2 ו-18 לתצהיר נבו). בהקשר זה קבע הרי בית המשפט קמא עצמו כבר בסעיף 1 לפסק הדין כי "התובעת יזמה ובנתה בעיר מודיעין שני מגדלי דירות..." (כן ראו חקירתו הנגדית של מנהל המערערת נבו בעמוד 30 לפרוטוקול הדיון מיום 24.6.2009 מול השורות 32-30). נוכח מעורבותה זו של המערערת בבניית הפרויקט היה בפני בית המשפט בסיס מספיק לקבוע כי מתקיימים בין חברת עיט כקבלנית עבודות השלד ובין המערערת "יחסי שכנות" בכל הנוגע לפרויקט, כי כפועל יוצא מכך קמה חובת זהירות קונקרטית מצד חברת עיט כלפי המערערת לבצע את עבודות השלד באופן מקצועי ומיומן בהתאם לתוכניות הבניה, וכי היה עליה לצפות כי אם תתרשל בביצוע העבודות עלול הדבר לגרום למערערת נזק שבגינו יהיה עליה לפצותה. 12. האם התרשלה חברת עיט בביצוע עבודות השלד והאם כתוצאה מכך נגרם אירוע הקריסה? טענת המערערת לפיה נגרם אירוע הקריסה בשל העובדה שעבודת השלד בוצעה על ידי חברת עיט תוך סטייה מתוכניות הבניה, נסמכת על חוות דעת מקצועית ומפורטת שהציגה המערערת - חוות דעת נדן. המשיבים מצידם לא הציגו חוות דעת נגדית כלשהי ומשכך אני סבורה כי ניתן לאמץ את המסקנה שאליה הגיע המהנדס נדן בהקשר זה ולקבוע כי הסיבה העיקרית לקריסת חלקים מתקרת החניון נעוצה בכך שאחד העמודים שבנתה חברת עיט לא בוצע במקום שנקבע לכך בתוכניות הקונסטרוקטיביות וכתוצאה מכך גדל המפתח המתוכנן בין העמודים בחלק שהתמוטט מ-10 מ' ל-11.76 מ' והדבר הפחית את יכולת הנשיאה של עומס על התקרה. 13. לטענת המשיבים, אחריותה של חברת עיט לטיב העבודות הוגבלה לתקופה של עשרה חודשים מיום הבניה וזאת מתוקף סעיף 12.1 להסכם הבנייה הקובע כי "תקופת אחריותו של הקבלן תחול על כל אחד מהחלקים שלעיל והיא תהיה 10 חודשים מתום בנית כל חלק". אירוע הקריסה, כך מוסיפים המשיבים וטוענים, קרה ארבע שנים לאחר סיום הבניה ועל כן אין היא נושאת באחריות לגביו. טענה זו מבוססת על התחייבויות חוזיות שנקבעו בהסכם הבניה ביחסים שבין לוקי ביצוע לחברת עיט ומשקבענו כי הסכם זה אינו חל ביחסים שבין חברת עיט למערערת אין חברת עיט יכולה להסתמך עליו להדיפת העילה הנזיקית שעליה נסמכת המערערת לחלופין (ראו והשוו: ע"א 449/85 היועץ המשפטי לממשלה נ' גד חברה לבניין בע"מ, פ"ד מג(1) 183, 201 (1989)). הוא הדין באשר לטענות שהעלתה חברת עיט בדבר הפרת התחייבויותיה של לוקי ביצוע על פי הסכם הבנייה לעניין הכיסוי הביטוחי, וזאת גם אם נתעלם בהקשר זה מקביעתו של בית המשפט קמא כי טענה אחרונה זו מהווה הרחבת חזית. אחריותם האישית של המשיבים 2 ו-3 14. האם בנסיבות העניין הונחה תשתית מספקת לצורך הטלת אחריות בנזיקין גם על מנהליה של חברת עיט המשיבים 2 ו-3, או מי מהם? ראשית יש לדחות בהקשר זה את טענת הסף שהעלו המשיבים ולפיה המערערת לא טענה לקיומה של אחריות אישית כזו בכתבי טענותיה בבית המשפט המחוזי. עיון בכתב התביעה שהגישה המערערת מלמד כי כבר בסעיף 49 שבו טענה המערערת כי המשיבים 2 ו-3 התרשלו, בין היתר, בפיקוח ראוי על העבודה בפרויקט ולא ווידאו בצורה מספקת כי אין חריגה או טעות בביצוע העבודות. טענה זו הועלתה על ידי המערערת גם בסיכומיה בפני בית המשפט קמא אם כי לא בפירוט רב, שם ציינה כי "מעשי ומחדלי הנתבעים [המשיבים 2 ו-3] ממלאים אחר יסודות עוולת הנזיקין באופן שמקים את חבותם האישית". בפסק דינו ולנוכח התוצאה שאליה הגיע בכל הנוגע לחברת עיט, לא נדרש בית המשפט קמא לסוגית אחריותם האישית של המשיבים 2 ו-3. אך משקבעתי כי חברת עיט התרשלה כלפי המערערת בביצוע עבודות השלד בחניון כמפורט לעיל, יש להוסיף ולבחון האם בנסיבות העניין ניתן ליחס אחריות אישית גם למשיבים 2 ו-3 בגין התרשלות זו. 15. אחריות המוטלת על חברה בנזיקין כלפי מי שניזוק ממעשיה או ממחדליה, אינה מוציאה את האפשרות להטיל אחריות אישית גם על מי שפעל בשם החברה באותו עניין (אירית חביב-סגל, דיני חברות כרך א 111 (2007) (להלן: חביב-סגל)). סעיף 54(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע בהקשר זה כי "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס". אחריותו זו של האורגן היא אחריות אישית הנובעת ישירות ממעשיו ומחדליו ואינה תלויה בחבותה של החברה. עמד על כך השופט (כתוארו אז) מ' שמגר בעניין קנדיאן בילדרס באומרו: עובדת היותו של פלוני מנהל חברה ולפיכך אורגן שלה אינה קונקלוסיבית לעניין קביעת אחריותו האישית בנזיקין. עצם האחריות בנזיקין והיקפה אינם פונקציה של הקביעה, אם העוולה בוצעה על-ידי אותו אדם כאורגן של חברה או כאדם פרטי. היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצעו על ידו. (שם, בעמ' 256; ראו גם: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5), 661, 698-697 (1994)) (להלן: עניין צוק אור). חשוב לציין עם זאת כי מנהל חברה אינו אחראי מתוקף תפקידו זה בלבד למעשיהם של בעלי תפקידים אחרים או עובדים של החברה. הוא נושא באחריות אישית אך ורק למעשיו ומחדליו שלו, למשל, כמי שנטל חלק בקבלת ההחלטה לביצוע המעשה או להימנעות מעשייתו, או כמי שסייע, כיוון, הרשה או הורה על ביצועו (ע"א 308/59 שימקין נ' רומנו, פ"ד יד 2396, 2400 (1960); ראו גם: עניין צוק אור, בעמ' 697). במילים אחרות - אין די במעמדו של נושא משרה או מנהל ככזה, על מנת שתקום חובת זהירות אישית שלו כלפי מי שניזוק מהתרשלותה של החברה ובלשונו של השופט ת' אור: בדומה להטלת אחריות נזיקית על מנהל בתאגיד על בסיסים אחרים, גם כאן נדרש כי יתקיימו בנושא המשרה באופן אישי כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית. בכלל זה נדרש, כי נושא המשרה יחוב לנפגע חובת זהירות אישית. חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו... קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 792-791 (1997) (להלן: עניין מתתיהו); ראו גם: חביב-סגל א, בעמ' 143). עוד חשוב לציין כי הטלת אחריות אישית בנזיקין על אורגן של החברה בהתאם למתווה המתואר לעיל אינו מעורר שאלות בדבר הרמת מסך ההתאגדות השייכות לתחום משפטי אחר (ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 16 (23.2.2010) (להלן: עניין שגיא)). 16. הנה כי כן, הקביעה לפיה חברת עיט אחראית בנזיקין כלפי המערערת אינה מובילה בהכרח למסקנה כי המשיבים 2 ו-3 אחראים אף הם באחריות אישית כלפיה, אך בשל עובדת היותם מנהליה של חברת עיט. משכך יש להוסיף ולבחון האם המשיבים 2 ו-3 או מי מהם היה מעורב בביצוע עבודות השלד בפרויקט בכלל ובעבודות השלד הקשורות בחניון בפרט, והאם ניתן בשל כך לייחס למי מהם אחריות אישית לאופן הרשלני שבו בוצעו עבודות אלה כמפורט בחוות דעתו של המהנדס נדן. מן הראיות שהוצגו עולה כי יש להבחין בהקשר זה בין דרוקר לזלבנסקי. בסעיף 2 לתצהיר דרוקר (מוצג 5 למוצגי המערערת) מציין דרוקר מפורשות כי זלבנסקי לא היה מעורב כלל בפרויקט הנדון וכלשונו: מאחר ואני הייתי הממונה הפעיל מטעם עיט על העבודות שבוצעו בפרויקט "מגדלי לוקי" הנני נותן תצהיר זה בשמי ובשמו של מר גדעון זלבנסקי אשר לא היה מעורה בפעילות עיט באתר הנ"ל. גרסתו זו של דרוקר נתמכת גם באמור בהסכם הבניה שם הוגדר דרוקר כ"מנהל הקבלן" (ראו עמוד 9 להסכם הבנייה). מן האמור ניתן ללמוד כי בעוד שדרוקר פעל על פי עדותו שלו כמנהלה של חברת עיט לצורך הפרויקט, זלבנסקי לא היה מעורב בו כלל ומשכך ועל פי ההלכות שפורטו לעיל, אין בסיס להטלת אחריות אישית על זלבנסקי במקרה דנן. שונה הדבר באשר לדרוקר. דרוקר העיד על עצמו כי הוא זה אשר פעל מטעם חברת עיט לצורך ביצוע העבודות בפרויקט ואף הגדיר את תפקידו כמי שהיה "הממונה הפעיל מטעם עיט על העבודות שבוצעו בפרויקט 'מגדלי לוקי'" (ראו לעניין זה גם עמודים 140-139 לפרוטוקול הדיון בפני בית המשפט קמא מיום 16.9.2010). בהינתן עובדה זו ומשנקבע כי חלק מעבודות השלד בחניון בוצעו ברשלנות וגרמו לקריסת התקרה, יש להטיל אחריות אישית להתרשלות זו גם על דרוקר לפי העקרונות שהותוו לעיל, כמי שהיה מעורב באופן אישי ופעיל מטעם חברת עיט בביצוע אותן עבודות ומשנסתרה גירסת דרוקר כי תפקידה של חברת עיט בפרויקט הסתכם באספקת כח-אדם בלבד. הנזק 17. מן הראיות שהוצגו עולה כי הנזק שנגרם לחניון עקב קריסת התקרה היה ניכר והצריך עבודות שיקום נרחבות. המערערת התייחסה לעבודות אלה בתצהיר נבו וכן בתחשיב הנזק של רודה שהוגש מטעמה. בסעיף 9.2 לסיכומיה בפנינו טענה המערערת, בהתבסס על תחשיב הנזק שערך רודה, כי יתרת סכום הפיצוי אותו חבים לה המשיבים (לאחר ניכוי הסכומים שקיבלה על פי הסדר הפשרה מידי הנתבעים האחרים בהליך), עומד על סך של 2,037,873 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. המשיבים בסיכומיהם לא העלו טענה כלשהי לענין סכום זה ומיקדו את טענותיהם בפנינו כמו גם בסיכומיהם בפני בית המשפט קמא, בסוגית האחריות. משלא נסתרו טענותיה של המערערת בכל הנוגע להיקף הנזק שנגרם לה כתוצאה מקריסת התקרה, אני סבורה כי יש לקבל בענין זה את עמדת המערערת. יחד עם זאת ראיתי לציין כי נוכח תשובותיו של נבו לשאלות שהופנו אליו במהלך חקירתו הנגדית על ידי בית המשפט ועל ידי עורך הדין אלרום, בא-כוח אחת מחברות הביטוח (החקירה התקיימה טרם שהושג הסדר הפשרה עם חברות הביטוח ועם מהנדס הפרויקט - ראו עמודים 35-33 לפרוטוקול הדיון מיום 24.6.2009), נראה כי בהתחשבנות הפנימית שבין המערערת ובין לוקי ביצוע (אשר נקלעה בינתיים להליכי חדלות פרעון) - כמי שניהלו ביניהן הנהלת חשבונות משותפת - נותרו סוגיות פתוחות. סוגיות אלה נוגעות לכיסוי מצד המערערת של סכומים מסויימים אותם שילמה לוקי ביצוע עבור עבודות השיקום. על כן, אדגיש כי אף שפסק דין זה המחייב את חברת עיט ואת דרוקר, ביחד ולחוד, בתשלום יתרת סכום הנזק כמפורט לעיל מאחר שלא עלתה מפיהם טענה כלשהי לעניין הנזק, אינני מחווה דעה באשר להתחשבנות הפנימית בין המערערת ללוקי ביצוע שבפירוק, ככל שיש בפי המפרק טענות בענין זה כלפי המערערת. ע"א 6755/11 - ערעור המשיבים 18. נוכח התוצאה שאליה הגעתי כמפורט לעיל, אין מקום לערעור המשיבים ודינו להידחות. סוף דבר 19. בשל כל הטעמים שפורטו לעיל, אציע לחבריי לקבל את ע"א 6507/11 ולקבוע כי על חברת עיט ודרוקר, ביחד ולחוד, לשלם למערערת פיצויים בסך של 2,037,873 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו לה בעקבות אירוע קריסת התקרה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אציע לדחות את ערעור המשיבים (ע"א 6755/11). עוד אציע לחייב את חברת עיט ואת דרוקר, ביחד ולחוד, לשלם למערערת שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של 30,000 ש"ח, ולחייב את המערערת בתשלום שכר טרחת עורך-דין לזלבנסקי בסך של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ט' באדר ב' התשע"ד (‏11.3.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11065070_V11.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il