קרמר עדי ואח' נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6503/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרים: 1. מאיר קרמר עדי 2. קרן קרמר עדי נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו 2. רשות האוכלוסין – משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד גלעד כצמן; עו"ד סרגיי (דוד) מורין פסק-דין השופט ע' פוגלמן: בגדרי העתירה שלפנינו מבקשים העותרים כי נוציא צו על תנאי שיורה למשיב 1, בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי), ליתן טעם מדוע לא יבוטל כתב האישום בעניינם, שלשיטתם הוגש בחלוף הזמן הקבוע בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה 4.1202 "משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום" (אוגוסט, 2010) (להלן: הנחיית היועץ המשפטי לממשלה או ההנחיה) וזאת מבלי שהתקבל אישור היועץ המשפטי לממשלה כנדרש. עוד מבקשים העותרים כי ניתן צו ביניים שיעכב את ההליכים בעניינם עד להכרעה בעתירה זו. נגד העותרים הוגש כתב אישום שמייחס להם עבירות של העסקת עובד זר שלא כדין וללא היתר לפי סעיפים 2(א)(1), 2(א)2 ו-1יג לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991. העותרים הגישו ביום 21.11.2019 בקשה לביטול כתב האישום בשל שיהוי בהגשתו. כנטען בבקשה, ממועד סיום החקירה ועד מועד הגשת כתב האישום חלפו שנתיים ימים. ביום 27.1.2020 דחה בית הדין האזורי (כב' השופט א' שגב) את הבקשה. בית הדין קבע כי מיום סיומן של פעולות החקירה ועד להגשת כתב האישום עברו בפועל כ-8 חודשים. בית הדין האזורי עמד על פעולות שנעשו במסגרת בירור התיק ובכלל זאת הוצאת תעודת חיסיון (להלן: תעודת החיסיון). עוד ציין בית הדין האזורי כי בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה לא נקבע שחריגה מלוח הזמנים שקבוע בה תוליך לביטולו של כתב האישום. לצד האמור, בחן בית הדין האזורי את התנהלות רשות האוכלוסין וההגירה על פי דיני השיהוי וקבע כי הגם שמשך פעולות החקירה היה יכול להיות קצר יותר, לא נראה כי הדבר גרם נזק כלשהו לעותרים בפן הראייתי או ביכולתם לטעון להגנתם. משכך, ובשים לב לחומרת העבירות שמיוחסות לעותרים, נקבע כי אין מקום להורות על ביטול כתב האישום בשל משך הזמן שחלף עד להגשתו. ביום 22.4.2021 הגישו העותרים בקשה לעיון מחדש בבקשתם לביטול כתב האישום, בשל שינוי נסיבות. בעיקרם של דברים, לטענתם, בדיון שהתנהל לפני בית הדין הארצי ביום 24.2.2021 (בערר שהגישו על החלטה אחרת) התברר שתעודת החיסיון כלל לא הייתה נחוצה וכי הוצאתה נועדה לעצור את לוחות הזמנים שנקבעו בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה. עוד נטען כי חל שינוי במועדים שנקבעו בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה וכי ביום 10.1.2019 נכנס לתוקף חוק סדר הדין הפלילי (תיקון 87), התשע"ט-2019, ס"ח 2780 שלפיו "משך הליכי חקירה והעמדה לדין יהיה בהתאם לתקופות שייקבעו בנוהלי רשויות החקירה באישור היועץ המשפטי לממשלה ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין; לא יוגש כתב אישום אם חלפו התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות כאמור אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה" (סעיף 57א(א) לחוק זה). טעמים אלה, כנטען, מצדיקים עיון מחדש בהחלטה. ביום 18.8.2021 דחה בית הדין האזורי (כב' הנשיאה ה' יהלום) את הבקשה. בית הדין עמד על כך שבנסיבות המקרה דנן לא ארע שינוי נסיבות שמצדיק עיון מחדש בהחלטה. עוד צוין כי בכל הנוגע לסעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, הוא אינו חל בעניינם של העותרים, שכתב האישום נגדם הוגש עובר לחקיקתו, וכי גם אילו היה חל, הוא אינו קובע כי חריגה מלוחות הזמנים תוביל לביטול כתב אישום שכבר הוגש. מכאן העתירה שלפנינו, שבגדרה חוזרים העותרים, בעיקרם של דברים, על טענותיהם לפני בית הדין האזורי וטוענים כי המשיבה חרגה מפרק הזמן המותר להגשת כתב האישום בעניינם לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה. עוד נטען כי הנחייה זו הפכה מחייבת נוכח האמור בסעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לטענת העותרים, משך הזמן שחלף ממועד סיום החקירה בעניינם ועד להגשת כתב האישום, שעלה על כשנתיים, מצדיק את ביטולו של כתב האישום מחמת שיהוי. זאת, במיוחד בשל כך שהעבירות המיוחסות להם הינן עבירות מינהליות. נוסף על כך, העותרים טוענים ששגה בית הדין האזורי בכך שקבע שאף אם סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי היה חל בעניינם הוא לא היה מוליך לביטול כתב האישום. לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. בעתירתם, חוזרים העותרים על טענותיהם בבית הדין האזורי לעבודה. הלכה מושרשת וידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעות ביניים בהליך הפלילי (בג"ץ 522/21 אורן נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (29.7.2021); בג"ץ 4295/18 פלוני נ' בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים, פסקה 21 (22.7.2018)). בית המשפט יתערב בהחלטות מעין אלה במקרים חריגים ביותר, בהם מתעוררת בעיה מהותית של חוסר סמכות או של שרירות קיצונית, או כאשר דחיית העתירה תגרום לנזק בלתי הפיך שלא ניתן לתקנו באמצעות ערעור על פסק הדין הסופי (ראו והשוו: בג"ץ 4497/21 שטיינברגר נ' בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, פסקה 5 (22.7.2021); בג"ץ 5530/19 אביר נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 2 (4.9.2019); בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, פ"ד סא(3) 93, 131 (2006)). לא מצאתי כי המקרה דנן בא בקהלם של אותם מקרים חריגים. בית הדין האזורי דן בטענות העותרים – הן בבקשה לביטול כתב האישום, הן בבקשה לעיון חוזר, ודחה אותן. הטענות שהעלו העותרים הן "ערעוריות" באופיין, ואיני סבור כי העותר הצביע על עילה להידרש אליהן במסגרת עתירה לבג"ץ. מובן שככל שההליך נגד העותרים יסתיים בהרשעה, תהא פתוחה לפניהם הדרך להעלות את טענותיהם במסגרת ערעור שיגישו לערכאה המוסמכת. מובן כי בדבריי אין כדי לנקוט עמדה לגופם של דברים. לאמור לעיל יש להוסיף כי גם בנפרד מהאמור התערבות בהחלטות בתי הדין לעבודה מתוחמת לעילות מוגדרות, שהמקרה שלפנינו אינו בא בגדרן ואף מטעם זה דין העתירה להידחות (בג"ץ 4542/21 אלמגור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (26.7.2021); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)). העתירה נדחית אפוא על הסף ומאליה נדחית הבקשה למתן צו ביניים. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"א בחשון התשפ"ב (‏27.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21065030_M02.docx טו מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il