נעמי שוחט נ. אסף חירותי

פסק-דין בתיק ע"א 6500/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6500/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות המערערת: נעמי שוחט נ ג ד המשיב: אסף חירותי ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 2219/99 שניתן ביום 30.5.04 על-ידי כבוד השופטת צ' ברון תאריך הישיבה: כ"ז אדר א', תשס"ה (08.02.05) בשם המערערת: עו"ד נפתלי ורצברגר בשם המשיב: עו"ד יקותיאל בר אשר פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת צ' ברון), בו חויבה המערערת לשלם למשיב כספים שהוחזקו אצלה בנאמנות עבור מר שלמה ימיני ז"ל (להלן: המנוח), שהמשיב הוא יורשו. העובדות 1. ביום 14.8.1988 נחתם בין המערערת ובין המנוח הסכם נאמנות (להלן: הסכם הנאמנות) לפיו הועברה לידיה של המערערת מניה בחברת רחוב הגר"א מספר 4, תל-אביב בע"מ. מניה זו הייתה בבעלות המנוח ושיקפה מחצית מן הזכויות בנכס מקרקעין ברחוב הגר"א 4 בתל-אביב (להלן: נכס הנאמנות או הנכס). בהסכם הנאמנות נקבע, בין היתר, כי המערערת תחתום על "ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת עו"ד זאב מאי ו/או עו"ד ע. גילוני", המייפה את כוחם להעביר את זכויותיה בנכס על שם המנוח או מי שהמנוח יורה עליו. כן נקבע כי במקרה שהנכס יימכר יחולו הוראות הנאמנות גם על התמורה ממכירתו, "אשר תושקע על שם הנאמן לפי הוראות הנהנה". בשלב מסוים, במועד שלא הוברר כל צורכו אך כנראה במהלך שנת 1990, נמכר הנכס. כתשע שנים לאחר מכן פנה בא-כוחו של המנוח, עו"ד יצחק גולדנצוייג, אל המערערת במכתב מיום 1.6.1999, ודרש ממנה "לגרום לביטול הנאמנות" וכן דרש כי תעביר לידי מרשו חנות ברחוב שוקן בתל אביב (להלן: החנות), אותה לדבריו רכשה המערערת באמצעות הכספים שקיבלה כנאמנה תמורת מכירת נכס הנאמנות (להלן: כספי הנאמנות). עוד נדרשה המערערת באותה פנייה למסור למנוח את דמי השכירות שקיבלה עבור השכרת החנות. פנייה זו לא נענתה על ידי המערערת ועל כן, הגיש המנוח ביום 15.7.1999 תביעה נגדה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ובה עתר להורות כי החנות תועבר לחזקתו וכי הבעלות בה תירשם על שמו, משום שלטענתו, כאמור, נרכשה בשנת 1990 מכספי הנאמנות. המנוח הוסיף וטען בתביעתו כי רכישה זו נעשתה עבורו ועל פי הוראתו. כמו כן, ביקש המנוח לחייב את המערערת למסור דין וחשבון על גובה דמי השכירות שקיבלה בגין השכרת החנות ולהעביר כספים אלו לידיו. 2. המערערת לא הגישה כתב הגנה במועד וביום 7.3.2000 ניתן נגדה פסק-דין בהיעדר הגנה, אך הוא בוטל בהסכמת הצדדים ונתאפשר למערערת להגיש כתב הגנה. דא עקא, ביום 13.7.2001 תוך כדי ניהול הליכים מקדמיים בתיק, נפטר המנוח לבית עולמו ובית-המשפט המחוזי נענה לבקשת המשיב, שהוא יורשו של המנוח, להמשיך בתביעה כחליפו. המשיב הגיש כתב תביעה מתוקן, בו נתבקש בית-המשפט ליתן סעד הצהרתי לפיו החנות נרכשה עבור המנוח מכספי הנאמנות וכי משכך היא נכללת בנכסי עזבונו. כמו כן, נתווסף לכתב התביעה המתוקן סעד חלופי, כספי, שלא הופיע בכתב התביעה המקורי, לחיוב המערערת בתשלום סכום התמורה אותו קיבלה ממכירת נכס הנאמנות. בעניין זה הציג המשיב "הצהרה על רכוש והתחייבויות ליום 31.12.1990", שהגישה המערערת לרשויות המס (להלן: הצהרת ההון), ובה צוין, בין היתר, כי בבעלותה חנות ברחוב שוקן בתל-אביב שנרכשה על ידה ביום 31.12.1988 תמורת 45,435 ₪ וכן כי היא מחזיקה בנאמנות עבור המנוח סך של 38,358 ₪. כמו כן, הציג המשיב מכתב מיום 20.8.1991, בו הודיע עו"ד מאי למר יחזקאל ברי, מנהל החשבונות שערך את הצהרת ההון מטעם המערערת, כי הוא מאשר שהמערערת קיבלה לידיה את התשלומים ממכירת נכס הנאמנות. המערערת מצידה טענה כי התביעה התיישנה, שכן היא נסובה על הסכם הנאמנות אשר בא אל קיצו עם מכירת הנכס בשנת 1990. לגופו של עניין טענה המערערת, כי מכירת נכס הנאמנות נעשתה על ידי המנוח ועורכי-דינו בלא שהייתה לה נגיעה כלשהי לכך, וכי מלוא התמורה שנתקבלה ממכירת הנכס הועברה למנוח. אשר לחנות טענה המערערת, כי זו נרכשה מכספיה בשלהי שנת 1987, עוד בטרם נחתם כלל הסכם הנאמנות. לדבריה, התביעה הוגשה נגדה כאקט של נקמנות מצד המנוח על רקע החלטתה לסיים את הקשר האינטימי שהיה ביניהם. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה באופן חלקי. טענת ההתיישנות נדחתה על ידו מן הטעם שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה וכן משום שעל פי קביעתו החל מירוץ ההתיישנות רק כחודש לפני הגשת התביעה, במועד בו התכחשה המערערת לראשונה לדרישת המנוח לקיים את חובותיה כנאמנה (כמפורט במכתבו של עו"ד גולדנצוויג מיום 1.6.1999). עוד קבע בית-המשפט בהסתמך על חוזה המכר הנוגע לרכישת החנות ועל נסח הרישום שהוצג, כי המערערת אכן רכשה את החנות, כגרסתה, עוד בטרם נחתם הסכם הנאמנות. על כן, דחה בית המשפט את טענת המשיב כי המערערת רכשה את החנות בכספי הנאמנות וכפועל יוצא מכך דחה את הבקשה להורות על רישום החנות על שם המשיב ועל מסירת הרווחים שנתקבלו ממנה לידיו. לעומת זאת, נעתר בית-המשפט המחוזי לעתירתו החלופית של המשיב, והורה למערערת לשלם לו את התמורה שנתקבלה אצלה ממכירת נכס הנאמנות, בקובעו כי נכס זה אכן נמכר וכי התמורה בעבורו נמסרה לידיה הנאמנות. לצורך חיובה של המערערת בתשלום זה, הסתמך בית-המשפט המחוזי על האמור בהצהרת ההון ובהתאם לסכום הנקוב בה, הורה כי על המערערת לשלם למשיב סך של 38,358 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 1.1.1991. ביצוע פסק-הדין עוכב עד להכרעה בערעור שבפנינו, על פי החלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 19.9.2004. טענות הצדדים בערעור 4. המערערת מלינה על ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא והיא שבה וטוענת כי חיה עם המנוח במשך מספר שנים כידועה בציבור, כי הסכימה לחתום על הסכם הנאמנות ואפשרה לו ולעורכי דינו לעשות שימוש בשמה על מנת לסייע לו להיחלץ מקשיים כלכליים שאליהם נקלע, אך לא נטלה כל חלק במכירת נכס הנאמנות ולא קיבלה לידיה כל סכומים מתוך התמורה. עוד שבה המערערת וטוענת כי התביעה נגדה הוגשה על ידי המנוח כאקט של נקמה, בשל החלטתה לנתק את הקשר ביניהם. המערערת מוסיפה וטוענת כי שגה בית משפט קמא בדחותו את טענת ההתיישנות, למצער ככל שהיא נוגעת לחיוב שהופיע בהצהרת ההון לשנת 1990. כן, טוענת המערערת שהמשיב זנח בסיכומיו בבית משפט קמא את הסעד החלופי לעניין השבת הכספים שנתקבלו ממכירת נכס הנאמנות והתמקד בטענות אותן דחה בית משפט, הנוגעות לחנות ולרכישתה מכספי הנאמנות. על כן, שגה בית המשפט בחייבו אותה לשלם את הסכום שנתבע ונזנח על ידי המשיב כסעד החלופי. לגופו של עניין טוענת המערערת כי שגה בית-משפט קמא בקובעו שקיבלה לידיה את התמורה בגין מכירת נכס הנאמנות. המערערת שבה וטוענת כי לא הייתה לה כל נגיעה למכירת הנכס ולשיטתה לא הוכח שקיבלה את התמורה מן המכירה או כי החזיקה בה לאורך שנים. המערערת סבורה כי העובדה שהתביעה המקורית שהגיש המנוח הוגשה כתשע שנים לאחר שנמכר נכס הנאמנות מעלה תמיהות. מכל מקום, כך לטענתה, משקרסה התביעה בכל הנוגע לחנות, נפגעה אמינות גרסתו של המנוח אותה אף לא ניתן היה להעמיד במבחן החקירה הנגדית משום שנפטר. משכך, ראוי היה לטענתה לדחות אף את תביעתו החלופית של המשיב, אשר נתקבלה בלא שהונחה תשתית ראייתית מספקת לביסוסה. בהקשר זה, טוענת המערערת כי העובדה שהמשיב נמנע מלהעיד את אביו, עו"ד יעקב חירותי, שהיה שותפו של המנוח בחברת רחוב הגר"א מספר 4 בע"מ או את יתר עורכי הדין שטיפלו במכירת נכס הנאמנות, אומרת דרשני ויש לזקפה לחובתו. אשר להצהרת ההון עליה סמך בית-משפט קמא את פסק-דינו, טוענת המערערת כי חתימתה עליה זויפה וכי החוב בסך 38,358 ₪, הנקוב בה, "נשתל", כלשונה, על ידי המנוח אשר טיפל בענייניה הכספיים וערך עבורה את הדו"ח. לבסוף, ולחלופין, טוענת המערערת כי לא הוכח קשר כלשהו בין הסכום אשר צוין בהצהרת ההון, כאמור, לבין הכספים שנתקבלו ממכירת נכס הנאמנות, שלדבריה הועברו במלואם לידי המנוח. 5. המשיב מצידו סומך את ידיו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וטוען כי אין מקום להתערבות בממצאים העובדתיים שקבע, לרבות הקביעה כי יש לדחות את גרסת המערערת שהכחישה את דבר קבלת התמורה עבור נכס הנאמנות וטענה כי כספים אלה שולמו במלואם למנוח. עם זאת, מלין המשיב, בלא שהגיש ערעור מטעמו, על קביעתו של בית-המשפט, כי החנות נרכשה בטרם נחתם הסכם הנאמנות והוא מצביע בהקשר זה על הסתירה בין המועד המופיע בהצהרת ההון לבין המועדים המופיעים בהסכם המכר ובנסח הרישום, עליהם נסמך בית-המשפט. עוד מפנה המשיב בהקשר זה לכך שמן העדויות שנשמעו במשפט עולה כי המנוח נהג כבעל הבית בחנות, דבר המעיד לדעתו על הסכמה בינו לבין המערערת כי יקבל את הזכויות בחנות חלף כספי הנאמנות. לעניין אי העדתו של עו"ד חירותי, טוען המשיב כי הלה נטל חלק בעריכת הסכם הנאמנות שאינו שנוי במחלוקת ולא עסק כלל במכירת נכס הנאמנות. לדבריו, אם סברה המערערת כי עדותו של עו"ד חירותי או עדותם של עו"ד גילוני ועו"ד מאי, עשויות לסייע בידה, היה עליה לזמנם למתן עדות מטעמה, אך היא בחרה שלא לעשות כן. אשר לטענה כי חתימת המערערת על הצהרת ההון זויפה, טוען המשיב כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח טענה זו. לדבריו, הצהרת ההון נמסרה לו על ידי המערערת עצמה במסגרת הליך גילוי מסמכים וטענת הזיוף הועלתה על ידה לראשונה רק בחקירתה הנגדית ולא נזכרה כלל בתצהיר שהגישה לבית-משפט קמא. דיון 6. בכל הנוגע לטענת ההתיישנות מקובלות עלי מסקנותיו של בית משפט קמא ולא מצאתי מקום להתערב בהן. אשר לגופם של דברים, הסכם הנאמנות שנכרת בין המנוח למערערת הוא יסוד המסד שעליו ביססו המנוח והמשיב כחליפו את התביעה. על הסכם זה נסמכת העתירה לסעד ההצהרתי שנתבקש כי החנות נרכשה מכספי הנאמנות וכי היא מהווה נכס מנכסי עזבונו של המנוח. ההתקשרות בהסכם הנאמנות כמו גם דבר קיומה של הנאמנות, שקמה מכוחו בין המערערת כנאמנה ובין המנוח כנהנה, בנוגע לנכס ברחוב הגר"א 4 בתל אביב, כל אלה לא הוכחשו על ידי המערערת ואינם שנויים במחלוקת. דא עקא, נוכח הסכם הרכישה ונסח הרישום המתייחסים לחנות והמועדים הקבועים באותם מסמכים, קבע בית המשפט כי המערערת רכשה את החנות בטרם שנקשר הסכם הנאמנות. על כן דחה בית המשפט את טענת המשיב לפיה נרכשה החנות מכספי הנאמנות. קביעה עובדתית זו מבוססת כדבעי על חומר הראיות שהוצג ואין עילה להתערב בה. מה גם שהמשיב בחר, ובצדק, שלא להגיש בעניין זה ערעור מטעמו. עיקר המחלוקת העומדת לדיון בערעור שבפנינו עניינה בטענה החלופית אשר נוספה בכתב התביעה המתוקן, אותה קיבל בית משפט קמא ולפיה מחזיקה המערערת בכספי הנאמנות שנתקבלו ממכירת נכס הנאמנות ועליה להשיבם. בקביעתו זו הסתמך בית משפט קמא, כאמור, על הצהרת ההון של המערערת לשנת 1990, ובהתאמה חייב את המערערת לשלם למשיב סך של 38,358 ₪, הנקוב באותה הצהרה, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.1.1991. המסקנות שאליהן הגיע בית משפט קמא בכל הנוגע לסעד הכספי שנתבקש פורטו על ידו באופן קצר ותמציתי, מבלי שנזקק לניתוח חומר הראיות שהיה בפניו ובלא שהתייחס לטענת הזיוף שהעלתה המערערת בכל הנוגע להצהרת ההון. כך קבע בית המשפט לענין קבלת כספי הנאמנות על ידי המערערת: "אני קובעת כממצא עובדתי, חרף הכחשתה של הנתבעת, כי קיבלה את מחצית התמורה ששולמה בעד הנכס, כנאמנה של המנוח." מה טעם ראה לקבוע ממצא זה בניגוד לגרסה שהציגה המערערת בעדותה, סתם בית המשפט ולא פרש. אולם, אף שבית המשפט לא פרש את טעמיו למסקנה שאליה הגיע, נראה כי יש בסיס למסקנה זו ולו נוכח הסתירה המובהקת שנתגלתה בין הגרסה המכחישה שהציגה המערערת בתצהיר עדותה ובין הגרסה הראשונית אותה הציגה בענין זה במסגרת התשובה לתגובת המשיב בבקשה לביטול פסק-הדין שניתן בהעדר הגנה. באותה תשובה טענה המערערת כי: "העבירה למשיב את כל התקבולים בגין הנכס ברחוב הגר"א וסיימה את נאמנותה זה מכבר". גרסה ראשונית זו בדבר העברת כל התקבולים למנוח, מקפלת בתוכה מטבע הדברים הודאה מצד המערערת כי בטרם העבירה את התקבולים, כאמור, קיבלה אותם לידיה. על כן, קשה ליישב גרסה ראשונית זו עם הגרסה המכחישה שהציגה המערערת מאוחר יותר, בתצהיר עדותה באומרה: מכירת הבית ברח' הגר"א 4 נעשתה כולה ע"י המנוח וערכי דינו מבלי שלי עצמי יש קשר מעשי לענין לא קבלתי מהקונים על הנכס לא במישרין ולא בעקיפין ולו פרוטה אחת כאשר הכל נעשה ע"י המנוח וערכי דינו. כל הכספים שקיבל עורך הדין בגין מכירת הנכס ברח' הגר"א הועברו ישירות למנוח למעט שני שיקים ע"ס כ- 5,000 ₪ שהיו לפקודתי וניתנו לי ע"י צבי ממשרדו של עו"ד חירותי ואשר הוסבו על ידי ונמסרו למנוח. 7. הממצא לפיו קיבלה המערערת את כספי הנאמנות לידיה מעוגן, אפוא, בחומר שהיה בפני בית משפט קמא ויש לאמצו. אולם, לצורך קביעתו הנוספת של בית המשפט לפיה על המערערת לשלם למשיב את הסך של 38,358 ₪, הנזכר בהצהרת ההון, אין די בקביעה שהמערערת קיבלה לידיה את כספי הנאמנות. לצורך זה, היה על בית המשפט להשתכנע כי קיים קשר בין כספי הנאמנות שקיבלה ובין הסכום הנקוב בהצהרת ההון שכן, הסעד החלופי שנתבקש על ידי המשיב בכתב התביעה המתוקן מתייחס ל"כספי התמורה שנתקבלו אצלה בנאמנות ממכירת המניה של המנוח שלמה ימיני ז"ל בחברת הגר"א 4 תל-אביב בע"מ". הוכחת הזיקה בין הסכום הנקוב בהצהרת ההון לבין כספי הנאמנות אותם קבלה המערערת עבור נכס הנאמנות חיונית היא, אפוא, אחרת נמצא בית המשפט מעניק למשיב סעד כספי שלא נתבקש לתתו. האם היו בפני בית משפט קמא ראיות מספיקות לעניין זה? המשיב עצמו חף מכל ידיעה אישית באשר לעובדות הצריכות לעניין. הוא אף לא מצא לנכון להעיד את עורכי הדין שבשמותיהם נקבה המערערת כמי שהיו מעורבים במכירת נכס הנאמנות. הסכם המכירה של נכס הנאמנות לא הוצג בפני בית המשפט ועל כן לא נודע ולא הוכח מהם הסכומים אשר נתקבלו במסגרתו תמורת אותו הנכס. ממילא לא ניתן להשוות את הסכום הנקוב בהצהרת ההון עם סכומי התמורה, כאמור. אולם, עיון בהצהרת ההון מלמד כי בפסקה שעניינה "התחייבויות וזכאים" צוין תחת "שם הזכאי וכתובתו" – "שלמה ימיני (כספים מנאמנות) ללא הצמדה וריבית 38,358 ₪". דברים אלה שנכתבו בהצהרת ההון של המערערת מלמדים לכאורה על כך שהמערערת מחזיקה בידיה סך של 38,358 ₪ לזכותו של המנוח וכי סכום זה מקורו מנאמנות. ההצהרה נחזית להיות חתומה על ידי המערערת ולמעשה הגיעה לידי המשיב לאחר שבא-כוחה של המערערת העבירה אליו במסגרת גילוי המסמכים ללא כל הסתייגות מתוכנה או מן האוטנטיות שלה. במהלך חקירתה הנגדית העלתה אמנם המערערת במפתיע טענת זיוף לגבי מסמך זה, אך בהתחשב בכך שמדובר במסמך שהוגש מטעם המערערת לשלטונות המס, בהתחשב בכך שההצהרה חתומה על ידי מנהל החשבונות, יחזקאל ברי, כמי שסייע במילוי הדו"ח, ובייחוד בהתחשב בכך שטענת הזיוף, שהינה טענה חמורה, "נכבשה" על ידי המערערת עד שלב החקירה הנגדית ולא נזכרה על ידה קודם לכן באופן כלשהו, אין לקבל טענה זו ונראה כי כך אף סבר בית משפט קמא, שבחר להתעלם ממנה כליל. 8. נוכח המסקנה כי מדובר בהצהרת הון החתומה על ידי המערערת ונוכח העובדה כי המערערת לא טענה כי פרט לנאמנות הנזכרת בענייננו התקיימה בינה ובין המנוח נאמנות נוספת כלשהי, נראה כי אין מקום להתערב גם בקביעתו הנוספת של בית משפט קמא לפיה יש בהצהרת ההון כדי לבסס מבחינה ראייתית את העתירה לסעד הכספי החלופי אותו תבע המשיב. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בערעור בסך 20,000 ₪. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום‏, כ"ח אלול, תשס"ה (2.10.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04065000_V07.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il