גרא נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6497/22 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט ח' כבוב העותר: יעקב גרא נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. מגדל חברה לביטוח בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד חיים קליר; עו"ד גיא שחק פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 22.8.20222 בעק"ג 52164-12-20, אשר דחה בעיקרו ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מיום 27.11.2020 בק"ג 11023-09-18, במסגרתו נדחתה תביעת העותר בקשר לפוליסות ביטוח פנסיוני שהוצאו לו כחלק מתנאי העסקתו. רקע והשתלשלות העניינים העותר, יליד 1947, עבד בחברת איחוד סוכנויות ביטוח בע"מ (להלן: החברה) בתקופה שמיום 1.4.1974 ועד ליום 31.8.1979 (כאשר יחסי העבודה הסתיימו באופן רשמי ביום 1.12.1979 עם מיצוי ימי החופשה שלו). כחלק מתנאי העסקתו בחברה, הוצאו לעותר, באמצעות המשיבה 2, מגדל חברה לביטוח בע"מ (ובחלק מהתקופה על ידי חברות שלבסוף מוזגו לתוך המשיבה 2. להלן, יחדיו: מגדל), חמש פוליסות ביטוח חיים (הידועות גם כ"ביטוח מנהלים"). בהמשך, בסוף שנת 1979, עבר העותר לעבוד בחברת האחים לוסטיג בע"מ עד לחודש אפריל 1998, והחל מחודש יוני 1998 ועד לחודש אפריל 2004 עבד בחברת יהלומי קדימה בע"מ, כך שבמהלך שנים אלו הוצאו לו שלוש פוליסות נוספות שהיוו "פוליסות המשך" בעקבות חילופי המעסיקים. עוד יצוין כי בשנת 2001, לאחר שנועץ העותר עם סוכנת ביטוח המלווה אותו, החליט העותר לסלק את הפוליסות בניהול מגדל, והחל להפקיד כספים בפוליסות בניהולה של הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: הראל), הואיל והעותר סבר כי שם יוכל לקבל תנאים עדיפים מאלו שניתנו לו על ידי מגדל. על פי הנטען, בשנת 2014 יצא העותר לפנסיה, ובסמוך לפרישתו החל להתברר לו כי נפלו טעויות ומחדלים שונים בקשר לפוליסות שהוצאו לו על ידי מגדל. בתוך כך, נטען כי על אף שביקש להוציא פוליסות חיסכון טהור, חלק מהפוליסות שהוצאו לו היו פוליסות המשלבות רכיב חיסכון ורכיב ביטוחי (המכונה גם רכיב "ריסק") באופן שהביא להפחתה בסכום החיסכון שהצטבר לזכותו; כי בעת מעברו ממקום עבודה אחד למשנהו, לא נשמרו זכויותיו בפוליסות השונות תוך שחלקן הומרו לפוליסות נחותות, ללא ידיעתו; כי נפלו טעויות בחישוב הריביות וערכי הפדיון של חלק מהפוליסות; כי בחלק מהפוליסות התבצעה גבייה כפולה של דמי הביטוח, ולחלופין התבצע חיוב דמי ביטוח ביתר; וכי נגבה ממנו רכיב המכונה "תת שנתיות" שלא כדין. על רקע האמור, הגיש העותר ביום 6.9.2018 תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (להלן: בית הדין האזורי לעבודה) בדרישה להשבת ההפרשים שבין הסכומים שנצברו לזכותו בפוליסות האמורות לבין הסכומים שהיו אמורים להיצבר לטובתו אלמלא הפגמים האמורים (הפרשים אלו עמדו, לשיטת העותר, על כ-2.2 מיליון ש"ח). ביום 27.11.2020, בפסק דין מפורט ומנומק, דחה בית הדין האזורי לעבודה (כב' השופטת יפית זלמנוביץ גיסין, נציגת ציבור (עובדים) גב' שוש ברוך ונציג ציבור (מעסיקים) מר דוד פריד) את התביעה, מן הטעם העיקרי כי זו התיישנה. נפסק, כי עילות התביעה של העותר התגבשו עם הוצאת הפוליסות הנדונות, אז נדרש העותר לבחור את סוג הפוליסות שיוצאו לו וסוכמו שיעורי התשואה להם יהיה זכאי. לפיכך, בהינתן שהפוליסות הוצאו שנים רבות לפני הגשת התביעה, נקבע שעילות התביעה התיישנו, וזאת לאחר שלא נמצא שמתקיימים בעניינו של העותר החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק או חוק ההתיישנות), ובפרט סעיף 8 לחוק. בתוך כך, קבע בית הדין האזורי לעבודה כי בהינתן עבודתו בתחום הביטוח ותפקידו בחברה, בהיותו בעל הכשרה וידע בתחום, וכן לאור הייעוץ הפנסיוני שקיבל לאורך השנים, יש לראות את העותר כמי שהוא "הרבה יותר" מה"אדם הסביר". בהתאמה, נמצא כי אין לקבל את טענת העותר לפיה לא ידע את העובדות המגבשות את עילות תביעתו, ולמצער יש לראות בעותר כמי שידע על העובדות האמורות לכל המאוחר בשנת 2001, עת בחן את הפוליסות האמורות ביחד עם סוכנת ביטוח מטעמו והחליט על סילוקן; או בשנת 2002, אז הוכח כי נשלחו לעותר דוחות שנתיים על ידי מגדל בהם פורטו פרטי הפוליסות בצורה ברורה (יוער, כי מגדל טענה ששלחה לעותר דוחות גם בתקופה שקדמה לשנה זו, אך עלה בידה לאתר רק את הדוחות שנשלחו משנת 2002 ואילך). כך או כך, גם אם הושעה מירוץ ההתיישנות עד למועדים הללו, הרי שתביעת העותר הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. יחד עם זאת, בכל הנוגע לטענה בדבר תחשיבים שגויים של הריביות וערכי הפדיון שביצעה מגדל, בית הדין האזורי לעבודה קבע כי לא חלה התיישנות, אך לאחר שנבחנו טענות הצדדים לגופן נמצא כי מרבית הטעויות עליהן הצביע העותר תוקנו, ושולמו לו ההפרשים להם הוא זכאי עקב כך, וכי מקצת טענותיו לא הוכחו. כן נדחתה טענת העותר לגבייה שגויה של דמי הביטוח. על פסק הדין האמור ערער העותר לבית הדין הארצי לעבודה, והוא נדחה בעיקרו ביום 22.8.2022 (על ידי כב' השופטים סיגל דוידוב-מוטולה, רועי פוליאק ו-אילן סופר, נציגת ציבור (עובדים) גב' רחל בנזימן ונציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר). בית הדין הארצי לעבודה עמד על כך שהמועד ממנו יש למנות את מירוץ ההתיישנות משתנה בין עילת תביעה אחת לשנייה, ובהתאם לכך בחן את עילותיו של העותר. בכל הנוגע לטענה שעניינה ביצירת פוליסות בניגוד למוסכם, לטענה בדבר שינויים שחלו בפוליסות בעת מעברו של העותר ממקום עבודה אחד לשני, לטענה באשר לאופן חישוב הריביות ולטענה שעניינה בכפל גבייה – נמצא, כי לוז טענותיו של העותר מתמקד, הלכה למעשה, בכך שהפוליסות שהוצאו והריביות שחושבו אינן משקפות את הסכמת הצדדים בשעתו, כפי שהבין אותן העותר (וזאת, להבדיל מהאמור בפוליסות). לפיכך, יש לראות במועד כריתת חוזה הביטוח והוצאת הפוליסות כמועד שבו נתגבשו עילות התביעה האמורות. לאור זאת, פנה בית הדין הארצי לעבודה לבחון האם מתקיים החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ומצא כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לעבודה, לפיהן העותר היה מודע לטיבן של הפוליסות שהוצאו לו ולתנאיהן, ולמצער יכול היה לדעת את המידע הדרוש לו לשם הגשת תביעתו. למעלה מן הדרוש, ציין בית הדין הארצי לעבודה כי אף אם היה מקום להתערב בקביעות אלה, הרי שלכל המאוחר יש לראות בעותר כמי שידע את העובדות האמורות בשנת 2001, עת התייעץ עם סוכנת ביטוח מטעמו, וביקש את סילוק הפוליסות משיקולי כדאיות כלכלית, לאחר שבחן את תנאיהן למול התנאים המוצעים על ידי חברת הראל. בהתאם לכך, נפסק כי התביעה בעילות אלה התיישנה בשנת 2008. אשר לטענה בדבר גביית רכיב "תת שנתיות", נמצא כי עילת התביעה מתגבשת בגין כל גבייה וגבייה של רכיב זה. ואולם, בהינתן שהעותר הפסיק לשלם למגדל בשנת 2001, הרי שהתביעה התיישנה גם בעילה זו. נוכח האמור, ולמעט סוגיה אחת אותה מצא בית הדין הארצי לעבודה לקבל (ועניינה בגבייה ביתר באחת הפוליסות בעבור כיסוי הנועד לביטוח בת הזוג של העותר), נדחה ערעורו של העותר. העותר, אשר לא השלים גם עם פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, הגיש את העתירה שלפנינו. טענתו העיקרית היא כי לאור יחסי הנאמנות בין הגופים הפיננסיים המנהלים מכשירי חיסכון לבין עמיתיהם, ובהינתן שזכותו של העמית בקשר לסכומים הצבורים לטובתו היא זכות קניינית, טענת ההתיישנות כלל לא עומדת לגופים הפיננסיים, למעט אם קיימת מחלוקת לגבי היקף הסכומים המגיעים לעמית, כאשר רק מאותו מועד שבו הגוף הפיננסי מסרב להעביר לעמית את הסכום אותו הוא דורש יחל מניין ההתיישנות. לפיכך, נטען, כי מירוץ ההתיישנות בענייננו החל רק בשנת 2015, עת סירבה מגדל להכיר בחישובי העותר, ועל כן שגו בתי הדין לעבודה שעה שדחו את טענותיו מחמת התיישנות. לחלופין, נטען כי עילות תביעתו לא התגבשו לפני שנת 2012, שכן רק במועד זה היה זכאי העותר לקבל את כספי הפוליסות שנצברו לטובתו, וכי הלכה למעשה לא היה עליו לחשוד בקשר לטעויות והמחדלים שבהתנהלות מגדל עד לשנת 2015, עת החל לקיים התכתבויות עמה. בצד זאת, מוסיף ומעלה העותר טענות פרטניות ביחס לעילות תביעתו. דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. כלל מושרש וידוע הוא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין לעבודה. משכך, התערבות בהחלטותיהן של ערכאות אלה תעשה במשורה, במקרים בהם נפלה טעות משפטית מהותית ושיקולי הצדק מחייבים התערבות בנסיבות העניין (ראו מני רבים: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 694-685 (1986); בג"ץ 6428/19 בילנקו נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 7 (16.12.2019); בג"ץ 6283/19 צדקה נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 11 (17.5.2020)). לא סברנו כי העתירה שלפנינו נמנית בגדר אותם מקרים. עיון בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה ובית הדין האזורי לעבודה מגלה כי טענות העותר זכו להתייחסות מנומקת, מעמיקה ומקיפה, ולא עולה מהם טעות משפטית מהותית אשר דורשת את התערבותנו. כאמור, עיקר טענותיו של העותר מתמקד בסוגיית התיישנות עילות תביעתו. כידוע, על פי הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, המועד שממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות הוא "ביום שבו נולדה עילת התובענה". כפי שנפסק בפסיקתו של בית משפט זה, משמעות המונח "עילת תביעה" איננה אחידה, ונגזרת היא מהקשר הדברים הנדון (ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, 2625-2624 (1963); ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 858 (1990); רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (10.7.2011); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 629, 648 (2012) (להלן: עניין רובאב)). כאשר בסוגיית התיישנות עסקינן, עילת התביעה מוגדרת כ"מכלול העובדות העיקריות המזכות את התובע לקבל את הסעד המבוקש" (עניין רובאב, בעמ' 648. ראו גם: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003)). לפיכך, מועד היווצרות עילת התביעה לצורך התיישנות הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, במובן הזה שאילו התובע היה מגיש את תביעתו באותו מועד ומוכיח את העובדות האמורות בה, הוא היה זוכה בסעד המבוקש על ידו (ראו מיני רבים: ד"נ 32/84 עיזבון וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (in liquidation), פ"ד מד(2) 265, 271 (1990); ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 118 (2010). להרחבה ראו גם: ע"א 4880/19 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' גזונטהייט, פסקאות 78-66 (18.7.2022)). בענייננו, בית הדין האזורי לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה עמדו על כך כי מרבית טענות העותר בנוגע לפגמים שנפלו לכאורה בהתנהלות מגדל עוסקות בפער בין הכתוב בפוליסות שהוצאו לעותר לבין אשר התבקש והוסכם בעניינו הפרטני של העותר. ודוק, טענות אלה אינן מבקשות לבסס כי מגדל פעלה בניגוד לאמור בפוליסות או בסטייה מהן, אלא כי פעולות מגדל על פי הפוליסות היו בניגוד לבקשות ולהסכמות הפרטניות עם העותר. במצב דברים זה, כאשר הטעויות והמחדלים להם טוען העותר מתייחסים לאשר התבקש והוסכם במועד הוצאת הפוליסות, הרי שלא מצאנו פגם בקביעת בתי הדין לעבודה כי יש לראות במועד בו הושגו הסיכומים הללו כמועד לידת עילת התביעה לצורך תחילת מניין ההתיישנות. כך, לעניין הוצאתן של פוליסות המשלבות רכיב חיסכון ורכיב ביטוחי, חלף פוליסות חיסכון טהור; כך, לעניין המרת חלק מהפוליסות בעת שעבר העותר מקום עבודה; וכך, באשר לשיעור התשואה שהוסכם בין הצדדים. דברים ברוח זו אמורים גם בכל הנוגע לעילות העוסקות בגביית דמי הביטוח ולרכיב המכונה "תת שנתיות". ביחס לעילות אלה, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי אלו התגבשו עם גביית התשלומים האמורים, וגם בכך לא מצאנו כי נפלה כל שגגה המצדיקה התערבותנו. לבסוף, אף לא ראינו הצדקה להידרש לקביעותיהם של בתי הדין לעבודה בכל הנוגע להתקיימות החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, משאלו מבוססות על מארג הראיות שהוצגו בפני בית הדין האזורי לעבודה ועל התרשמותו הישירה מן הצדדים. הנה כי כן, למרות ניסיונו של העותר לשוות לטענותיו גוון עקרוני, ואף תקדימי, בחינת הטענות לגופן מלמדת כי מדובר בטענות ערעוריות באופיין החוזרות על טענותיו לפני בתי הדין לעבודה, ואשר קשורות הן לעניינו הפרטני של העותר. סוף דבר: העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 3,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ט"ו בחשון התשפ"ג (‏9.11.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22064970_Y01.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il