בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 6496/99
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט א' מצא
העותרת: עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד
נגד
המשיבים: 1.
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים אזרחיים
2. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן
3.
כב' השופט י' טירקל
4.
כב' השופט ח' אריאל
5.
עזבון המנוח אחמד חסין מוסא אלעבאסי
6.
מוסא אחמד חסין אלעבאסי
7.
זריפה אחמד חסין אלעבאסי
8.
מרים אחמד חסין אלעבאסי
9.
ראבעה אחמד חסין אלעבאסי
10.
לילה אחמד חסין אלעבאסי
11.
חלק מיורשי המנוחה אמינה אחמד חסין
אלעבאסי - חסן אבו דיאב, דאוד חסן
אבו דיאב, סלימאן חסן אבו דיאב
12.
חלק מיורשי המנוחה נעמה אחמד חסין
אלעבאסי - רשאד אחמד חסן ח'ליל
13.
רשות הפיתוח
14.
מנהל מקרקעי ישראל
15.
האפוטרופוס לנכסי נפקדים
עתירה
למתן צו על-תנאי
בשם
העותרת: עו"ד זאב שרף, עו"ד שרון הל-גלעד
בשם המשיבים 12-5: עו"ד
א' פלדמן ועו"ד סמדר בן נתן
בשם
המשיבים 15-13: עו"ד אסנת מנדל
פ
ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
1. בפסק-דינו בע"א 5685/94, 7908/96, 7620 עמותת
א.ל.ע.ד. אל עיר דוד נ' עיזבון המנוח אחמד אלעבאסי, דחה בית המשפט העליון את
ערעורה של העותרת על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, בו הוצהר כי הכרזתו, בשלמותו,
כנכס נפקד של נכס מקרקעין, בשכונת סילואן בירושלים, שהמשיבים 12-5 ירשו (ביחד עם
יורשים נוספים) מבעליו המקורי (המנוח אחמד אלעבאסי), לא היתה כדין; וכי מכירת הנכס
על-ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשות הפיתוח בטלה מעיקרה. עוד נקבע בפסק-דינו של
בית המשפט העליון (שגם פסק לדחות את ערעורה של העותרת על צווי ירושה בהם הכריז בית
המשפט המחוזי על יורשי המנוח וחלקיהם בעיזבונו, ומאידך - לקבל את ערעורן של
המשיבות 8 ו9- על דחיית תביעתן), כי הבעלות בנכס נתונה, בשיתוף, לאפוטרופוס לנכסי
נפקדים (כחליפם של היורשים הנפקדים) ולמשיבים 12-5. העותרת, שרכשה מרשות הפיתוח
זכות שכירות מוגנת בחלק מן הנכס, צורפה לתובענה כנתבעת נוספת, לאור טענתה שהכרעה
בשאלת הבעלות על הנכס עלולה להשפיע, ולוא בעקיפין, על זכותה. במקביל להגשת תביעתם
האמורה תבעו המשיבים, בבית-משפט השלום, את סילוק ידה של העותרת מן הנכס, ותביעה זו
- שהדיון בה עוכב עד להכרעה בתביעת הבעלות - עודנה תלויה ועומדת.
בעתירה שלפנינו (במתכונתה המתוקנת) מבקשת
העותרת, כי בית-משפט זה יכריז על בטלותן של שתי אמירות בפסק-דינו של בית המשפט
העליון, בהן נקבע כי לעותרת אין זכות להחזיק בנכס. בקביעה זו, טוענת העותרת, חרג
בית המשפט מסמכותו. זאת מאחר ועוד במהלך הדיון לפני בית המשפט המחוזי הוגבלה
המחלוקת לשאלת הבעלות בנכס, ואילו בשאלה אם לעותרת, המחזיקה בפועל בחלק מן הנכס,
יש זכות חזקה כדין, לא הובאו ראיות ולא נשמעו טענות. לא זו בלבד, אלא ששאלת זכותה
של העותרת להחזיק בנכס עודנה תלויה לפני בית-משפט השלום, במסגרת התביעה לסילוק-ידה
מן הנכס, והעותרת חוששת כי האמירות בפסק-דינו של בית המשפט העליון, בדבר היעדר
זכותה להחזיק בנכס, עלולות לפעול כנגדה, בתביעת סילוק היד, כהשתק פלוגתה. עוד
טוענת העותרת, כי זכותה להחזיק בנכס אינה בהכרח תלויה בזכות בעלותה של רשות
הפיתוח, אשר ממנה שכרה את הנכס.
2. העיון בטענות העותרת ובתשובות פרקליטי המשיבים
12-5 ופרקליטת המשיבים 15-13 (שהגיבו, כפי שנתבקשו, על העתירה בכתב) הביאנו לכלל
מסקנה שדין העתירה להידחות, מבלי שנידרש לבחון את טענות העותרת לגופן. שכן, גם
אילו נוכחנו, כי שאלת זכותה של העותרת להחזיק בנכס אכן חרגה מגדר מחלוקתם של בעלי
הדין - ובעניין זה הננו נמנעים מנקיטת כל עמדה - לא היינו מוצאים יסוד לקבל כי
בהתייחסותו בפסק-דינו לשאלה זו, שעל כל פנים היתה בתחום סמכותו הפונקציונלית, חרג
בית המשפט העליון מסמכותו.
מעבר לצורך נוסיף, כי גם הנחת העותרת, כי
בחריגה מסמכות, כשלעצמה, יש כדי להעמיד עילה להתערבותו של בית-משפט זה בפסק-דינו
של בית המשפט העליון בעניין אזרחי (או פלילי), אינה הנחה מבוססת. בבג"ץ
8744/96 חוזה נ' מדינת ישראל, דינים-עליון נא 313, שאף בו נתבקש בית המשפט
הגבוה לצדק לבטל פסק-דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים
אזרחיים, נאמר:
"כידוע,
לפי סעיף 15(ד)(3) לחוק-יסוד: השפיטה, בית המשפט הגבוה לצדק אינו נותן סעד נגד בתי
המשפט שחוק בתי המשפט דן בהם. אמנם, לפי סעיף 15(ג) לחוק-היסוד, בית המשפט הגבוה
לצדק רואה עצמו מוסמך לבקר גם פסקי-דין והחלטות של בתי-משפט. אך, וגם זה ידוע, אין
הוא מפעיל סמכות זאת אלא לעתים נדירות. אכן, חריגה מן הסמכות יכולה לשמש עילה
לביטול פסק-דין של בית-משפט, אם אין דרך של ערעור או דרך אחרת בה ניתן לקבל
סעד".
הנה כי כן, חריגה מסמכות בפסק-דין - אף שככלל
הינה תנאי חיוני - אינה מהווה תנאי מספיק להקמת עילה להתערבותו של בית המשפט הגבוה
לצדק. תנאי נוסף להקמת העילה הוא, כי למי שנפגע מכך שבפסק-דינו חרג בית המשפט
מסמכותו, אין כל דרך אחרת לקבלת סעד. ודוק: גם כשהמדובר בפסק-דין סופי של בית
המשפט העליון, שלא ניתן להשיג עליו בדרך של ערעור, אין בהכרח לומר כי לנפגע אין
"דרך אחרת" לבוא על תקנתו. ראשית, מפני שטענה בדבר חריגה מסמכות
בפסק-דינו של בית המשפט העליון, שמשמעותה בטלות הקביעה השיפוטית, ראויה להישמע
בפני כל ערכאה שיפוטית. ושנית, מפני שלא מן הנמנע, כי בנסיבות מיוחדות, וכשאין כל
דרך אחרת לתיקון המעוות, יש להכיר בסמכותו הטבועה של בית המשפט העליון, שמלפניו
יצא פסק הדין, לתקן פגם שנפל בו. זה לא מכבר, בגדר החלטתו לדחות בקשה למשפט-חוזר,
שנסמכה על הטענה כי על יסוד נימוק עובדתי מוטעה החמיר בית המשפט העליון בעונשו של
המבקש, העיר המשנה לנשיא ש' לוין:
"האם
דינה של טענה שנפלה טעות גלויה בפסק-דינה של ערכאת הערעור העליונה להידחות בכל
מקרה? לא בהכרח. מבלי להכריע בדבר, ומבלי לחוות כל דעה באשר לעצם קיומה של טעות
מהסוג האמור במקרה שלפנינו, לא מן הנמנע הוא בעיניי, שבנסיבות חריגות, רשאי בית
המשפט אשר נתן את פסק הדין, על יסוד סמכותו הטבועה, לבחון את הטענה ולתקן את
פסק-דינו, במידה ואכן נתגלתה בו טעות גלויה ובולטת באשר לגזר הדין, שגרמה לנאשם
עיוות-דין" (מ"ח 5921/99 שוקר נ' מדינת ישראל - טרם פורסם).
3. מה שנאמר הוא מעבר לצורכי ההכרעה בעתירה
שלפנינו. אם אמנם צודקת העותרת בטענתה (ובשאלה זו, כאמור, איננו נוקטים כל עמדה),
כי שאלת זכותה להחזיק בנכס לא היוותה חלק מן המחלוקת שהועמדה להכרעה במשפט, הרי
שבכך נשמטת הקרקע מתחת לחששה הנטען, שאמירות פסק הדין, בדבר היעדר זכותה
להחזיק בנכס, תפעלנה נגדה כהשתק פלוגתה בתביעת סילוק היד לפני בית-משפט השלום.
הלוא אחד התנאים להיווצרותו של השתק פלוגתה הוא שהשאלה בה הכריע בית המשפט אכן
הועמדה במחלוקת (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561,
584), ולבעלי הדין ניתנה הזדמנות להביא את ראיותיהם ולטעון את טענותיהם לגביה (נ'
זלצמן, "מעשה בית-דין בהליך אזרחי", תשנ"א1991-, סימנים 142
ו311-). וקביעה בפסק-דין, בה מתייחס בית המשפט לשאלה שבעלי הדין לא העמידוה
להכרעתו ולא עסקו בה בראיותיהם ובטענותיהם, אין בכוחה להקים השתק פלוגתה (ע"א
158/83 פינקל נ' נוימן, פ"ד לח(1) 17, 24).
4. לפני העותרת פתוחה, אפוא, הדרך לשכנע את
בית-משפט השלום, במסגרת הגנתה מפני התביעה לסילוק ידה מן הנכס, כי שאלת זכותה
להחזיק בנכס לא הועמדה במחלוקת ולא נדונה במסגרת התובענה והערעור, וכי מה שנאמר
בפסק-דינו של בית המשפט העליון, בשאלת זכותה האמורה, לא הקים השתק פלוגתה. על כל
פנים, מה שנאמר בפסק-דינו של בית המשפט העליון בשאלת זכותה של העותרת להחזיק בנכס,
התייחס, אך ורק, להשלכה הנובעת מאישור קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר בטלות
עיסקת המכר, שמכוחה הועבר הנכס לבעלות רשות הפיתוח, אשר מידה רכשה העותרת את זכות
השכירות. פשיטא, שבקביעה זו אין כדי למנוע מן העותרת להישמע בטענה, כי זכותה
להחזיק בנכס אינה בהכרח תלויה בזכות בעלותה של רשות הפיתוח.
5. העתירה נדחית. העותרת תשלם למשיבים 12-5
שכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח. אין צו להוצאות ביחס למשיבים 15-13.
ניתן היום, כו' בכסלו תש"ס (5.12.99).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99064960.F02