פיראס עותמאן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6495/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6495/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער: פיראס עותמאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 20.7.10, בת.פ. 986-04-10, שניתן על ידי השופט רפי כרמל תאריך הישיבה: י' בניסן התשע"א (14.04.11) בשם המערער: עו"ד עזאת עותמאן בשם המשיבה: מתורגמן: עו"ד מיטל בוכמן שינדל מר איברהים הינדי פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער, פיראס חג' עותמאן, בעבירות אחדות: הפקרה לאחר פגיעה, חבלה של ממש, נהיגה ללא רישיון, עקיפה אסורה, נהיגה במהירות מופרזת ושיבוש מהלכי משפט. בכתב-האישום נטען, כי בתאריך 23.3.10, בשעת בוקר, נהג המערער ברכב באבו-גוש על אף שלא היה מורשה לכך. בשלב כלשהו הוא עקף רכב אחר שעצר כדי לאפשר לאם ובנה לחצות את הכביש, ותך שהוא נוסע במהירות גבוה פגע בילד. כתוצאה מכך נחבל הילד בראשו והובהל חסר הכרה לבית חולים, שם אובחנו בצקת מוחית, המטומה תת-עורית ושברים באף. כתוצאה מהתאונה נשברה המראה הימנית של הרכב בו נהג המערער וכן נפל מגן הגלגל השמאלי, ללמדך שהוא היה ער לכך שהיה מעורב בתאונה. חרף זאת, הסתלק המערער מהמקום, ולאחר שהחנה את רכבו טלפן לאחר וביקשו לתקן אותו, וכך היה. ואם בכך לא די, התברר כי המערער פנה במהלך החקירה לאשתו וביקשה למסור גרסה כוזבת שתסייע לו בהגנתו. 2. בכל אלה הודה המערער, ובגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים עתרה המשיבה לגזור לו 18 חודשי מאסר (שיכללו הפעלה של מאסר מותנה בן 3 חודשים), מאסר על-תנאי, פסילה מנהיגה ל-5 שנים, קנס ופיצוי לילד הנפגע. בית המשפט המחוזי סרב לאמץ הסדר עונשי זה, ודן את המערער ל-30 חודשי מאסר, 8 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 5000 ש"ח, פסילה מנהיגה למשך 10 שנים, והוא חויב לפצות את הילד בסכום של 35,000 ש"ח. כמו כן, הוחלט על הפעלת המאסר המותנה בן 3 חודשים, במצטבר. 3. בערעור שבפנינו נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר סטה מהסדר הטיעון עליו הסכימו הצדדים, תוך שהוא גוזר עונש שאינו הולם את נסיבות העבירות ונסיבותיו של המערער, ותוך סטייה מרמת הענישה הנוהגת. עוד מלין המערער על כך שנוכח ההסדר המוצע הוא פיתח ציפייה כי בית המשפט המחוזי לא יחרוג מהעונש המוסכם, ומכל מקום, קופחה זכותו להביא ראיות לעניין העונש. 4. טיעון אחרון זה אין בידינו לקבל. הסמכות לקבוע את העונש הראוי למעשה עבירה, מסורה לבית המשפט, ולו בלבד. ענין זה היה נהיר לבא-כוח המערער, הואיל ומפיו-שלו נרשמו הדברים הבאים בפרוטוקול הדיון של בית משפט קמא (ראו עמ' 4): "הנאשם מודה בעובדות כתב האישום. הנאשם ער לכך שבית המשפט אינו כבול בהסדר הטיעון ולהסכמה לענין העונש". מכאן מתחייב שבא-כוח המערער ושולחו היו ערים לאפשרות כי בית המשפט ידחה את ההסדר המוצע, ועל כן היו צריכים להיערך גם לאפשרות זו בדרך ניהולו של המשפט. באשר לעונש גופו – שניים היו נימוקיה של המשיבה לעונש המוצע. ראשית – ההסדר מבטא נכונה את האיזון בין חומרתו של המעשה לבין השיקולים לקולא. שנית, ההסדר תואם את רמת הענישה שנהגה אז. 5. הנמקתה של המשיבה אינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת, ופליאה היא בעינינו כיצד נתנה את ידה להסכם עונשי כה מקל, חרף נסיבותיו החריגות בחומרתן של המקרה. עניין לנו עם נאשם שאינו מורשה לנהיגה, וזו אינה הפעם הראשונה בה הוא נמצא נוהג ברכב מנועי שלא כחוק. בעבר נהג בית המשפט במערער בדרך מתונה, אולם נראה שהוא לא הפנים את הלקח הנדרש, ולו היה עושה זאת אפשר שהיתה נמנעת הטרגדיה הנוספת אותה גרם. המערער עקף רכב במהירות גבוהה, פגע בילד שחצה את הרחוב וגרם לפציעתו הקשה, פגיעה שתוצאתה אינה רק סבל פיסי ממושך, אלא גם ייסורי נפש ותלאות של הנפגע והסובבים אותו. המעט שאתה מצפה מהמערער בעקבות התאונה הקשה אותה גרם, היה לעצור בזירה ולנסות לסייע לקורבן. אולם הוא בחר לעזוב את המקום, ולא הסתפק בכך, אלא ניסה לטשטש ראיות כדי למנוע את איתורו של הרכב הפוגע, ואף הדיח את אשתו למסור גרסה כוזבת. כל אחת מהעבירות הללו, ומקל וחומר כולן יחד, חייבו עונש חמור במידה ניכרת מהעונש עליו הסכימו הצדדים. לא זו אף זו, גם ברמת הענישה אותה יישם בית המשפט, ספק בעינינו אם ניתן משקל הולם לכלל שיקולי הענישה, ובמיוחד הרתעת הרבים. לפיכך, מסקנתנו היא כי טוב עשה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ההסדר העונשי שהוצע לו, ומכאן גם החלטתנו לדחות את הערעור. ניתן היום, י' בניסן התשע"א (14.04.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10064950_O01.doc אז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il