סימה מלכי נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

פסק-דין בתיק עע"ם 6495/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 6495/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערות: 1. סימה מלכי 2. אפרת יהושע נ ג ד המשיבות: 1. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ 2. מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 8.6.04, בתיק עת"מ 1456/02, שניתן על ידי כבוד השופטת צ' ברון תאריך הישיבה: כ"ה בשבט תשס"ו (23.2.2006) בשם המערערות: עו"ד טל אטיאס, עו"ד רונן תבור בשם המשיבה 1: עו"ד עופר נתנאל בשם המשיבה 2: עו"ד הרן רייכמן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערערות הן בנותיו של יצחק אסין ז"ל (להלן: "המנוח") ויורשותיו היחידות. המנוח התגורר במשך עשרות שנים בדירה הנמצאת ברחוב החייל ברעננה, ושעל פי ממצאו של בית המשפט לעניינים מנהליים היא "דירה ציבורית" כהגדרתה בסעיף 1 של חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן: החוק). המנוח היה זכאי אפוא לרכוש מהמשיבה את הדירה בה הוא גר, ועל פי קביעתה של הערכאה הראשונה, הוא אף נקט בהליכים למימוש זכות זו. ברם, הוא לא הספיק לסיים את הליכי הרכישה, הואיל ובתאריך 23.8.2001 הלך המנוח לבית עולמו. 2. המערערות פנו לבית משפט קמא וביקשו כי יינתן להן צו הצהרתי, לפיו הן זכאיות להשלים את רכישת הדירה בה התגורר אביהן המנוח. לטענתן, נהגה המשיבה בסחבת, ולולא זאת היו הליכי הרכישה מסתיימים עוד בחייו של אביהן. מנגד, טענו המשיבים, כי בעניינו של המנוח לא התקיימה גמירות דעת ומסוימות שיש בהן כדי להצביע על כוונה לבצע עסקה קונקרטית. נטען, כי המנוח לא פתח תיק, לא הפקיד פיקדון, וממילא לא הגיע הטיפול לשלבים מתקדמים - הזמנתן של שומות לשם קביעת שווי הדירה, שלאחריהן היתה צריכה להתקבל הסכמתו של המנוח לעסקה בכלל, ולמחירה בפרט. 3. בית המשפט המחוזי דחה את עתירתן של המערערות, ומכאן הערעור שבפנינו. בא-כוחן המלומד של המערערות, עו"ד ר' תבור, טען כי משיבה 1 חטאה במחדל, כאשר השהתה, ללא סיבה מוצדקת, את קבלת בקשת המנוח לרכוש את הדירה, בנימוק סרק לפיו היה בעבר בעלים של דירה נוספת. ברם, גם אם נניח כי טענה עובדתית זו בדבר מחדליה של משיבה 1 היא נכונה, אינך יכול שלא לתהות מדוע לא מיהר המנוח לנקוט בהליכים משפטיים כדי להתגבר על המכשול, שעל פי הנטען, הציבה המשיבה בדרכו. ישיבתו של המנוח במשך חודשים ארוכים באפס מעשה, גררה תוצאה בלתי נמנעת, לאמור, ההליכים בהם החל לרכישת הדירה, לא השתכללו לכדי התקשרות מחייבת, הואיל ותנאי הרכישה טרם נקבעו, וממילא לא נתן להם המנוח את הסכמתו. העולה מכך הוא, שבהעדר "זכות" שקמה למנוח כדין, לא מתעוררת כלל שאלת זכותן של המערערות לרשת את אותה זכות, ועל כן אין בידן עילה כנגד המשיבות. למעלה מן הדרוש נוסיף, כי המערערות אף אינן עונות להגדרה של "דייר ממשיך" הקבועה בסעיף 1 לחוק ("בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי") - ומכאן שהן לא הוכיחו עילה כלשהי המזכה אותן בסעד. התוצאה היא אפוא כי דינו של הערעור להדחות, וכך אנו עושים. בנסיבותיו של מקרה זה לא ראינו מקום לעשות צו להוצאות. ניתן היום, כ"ה בשבט תשס"ו (23.2.2006). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04064950_O10.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il