אמיר דדון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6494/02 בבית המשפט העליון ע"פ 6494/02 בפני: כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות המערער: אמיר דדון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בתפ"ח 915/01, מיום 20.6.02, שניתן על ידי כבוד השופטים י' פלפל, נ' הנדל, ר' כץ תאריך הישיבה: ה' בניסן תשס"ג (7.4.03) בשם המערער: עו"ד אבי חימי בשם המשיבה: עו"ד דפנה ברלינר פסק - דין השופט א' א' לוי בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נטען, כי באחד מימיו של חודש פברואר 2001 פנה המערער לשניים, שמעון ויוסי כהן (להלן - "שמעון" ו- "יוסי"), וביקשם להילוות אליו לחצר של בית ספר סמוך. לאחר שהשלושה נכנסו לשם פנה המערער לאנשים נוספים שהיו עמו וזהותם נותרה עלומה, וקרא להם לירות לעבר המתלוננים ולפגוע בהם. ואכן, לעבר המתלוננים נורו מספר קליעים מנשק חם, ובעוד יוסי מצליח להימלט על נפשו, פגע אחד הקליעים בשמעון והוא נפל. בשלב זה ניגשו אליו המערער וחבריו, ודקרו אותו תשע דקירות בבית החזה, בבטן, בירך ובעכוז. בעקבות כך הובהל שמעון לבית החולים, שם נותח פעמיים, ושוחרר מהאשפוז רק בתאריך 16.3.01. בגין עובדות אלו יוחסו למערער עבירות של ניסיון רצח וחבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 305 ו-329(1) ו-(2) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי, בתום שמיעתן של הראיות, החליט להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, וגזר לו 10 שנות מאסר. הערעור שבפנינו מכוון כנגד ההרשעה והעונש. על פי השקפת בא-כוחו המלומד של המערער, עורך-דין א' חימי, הראיות שהובאו בפני הערכאה הראשונה משקלן מועט, רב בהן החסר, ואת חלקן אף אסור היה לקבל כראיות כשרות. לפיכך סבור עורך דין חימי, כי נכון היה להכריע את הכף לזכות שולחו, ולחלופין, הוא עתר להקל בעונשו. לאחר ששמענו את טיעוניהם של באי-כוח הצדדים, ועיינו בהכרעת דינו של בית משפט קמא והראיות שהובאו בפניו, לא מצאנו כי נפל פגם בהרשעה המצדיק את התערבותנו. הרשעה זו התבססה על מספר נדבכים, והראשון שבהם היא אמרה שנשמעה מפיו של שמעון במהלך אשפוזו. עד זה לא היה להוט לחשוף את זהותם של אלה אשר תקפו אותו, אולם בתאריך 12.2.01, הוא היום שבו החלה התדרדרות במצבו והוחלט לנתחו (הוא נותח ביום המחרת ואושפז במחלקה לטיפול נמרץ - ראו התעודה הרפואית ת/12), הצליח השוטר מיכאל רודין לשוחח עם שמעון, ואף שמע מפיו מענה לשאלה מי פגע בו, היינו, המערער, אמיר דדון. ההגנה טענה במהלך המשפט כי שמעון היה פצוע כה קשה עד שאין לייחס לאמרה זו משקל כלשהו. כן נטען, כי אותה אמרה נמסרה שלושה ימים לאחר תקיפתו של שמעון, ופרק זמן זה אין בו כדי לענות על דרישת סעיף 10(1) לפקודת הראיות, המכשיר אמרה של קורבן אלימות ובלבד שהיא נאמרת בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו או לאחר שהיתה לקורבן הזדמנות להשמיע את תלונתו בפני אחר. בית המשפט המחוזי דחה את כל אלה הואיל ושוכנע, מתוך לימודן של הראיות, כי בשעה שרודין שוחח עם שמעון היה האחרון בהכרה מלאה. באשר לסמיכות הזמנים שבין האלימות להשמעת האמרה, סברה כבוד השופטת כץ כי: "בנסיבות בהן הושמעו דבריו של שמעון אין לקבל את דעת הסניגורים לפיה דעתו של שמעון היתה פנויה לבידוי עלילה שמטרתה להפליל את הנאשם". אך לא על אמרה זו לבדה התבססה ההרשעה, אלא גם על הודעה שנרשמה מפיו של יוסי, אחיו של שמעון (ראו ת/14). באותה הודעה נקב יוסי, שכאמור היה עד לאירועים וגם אליו כוונו היריות, בשמו של המערער כמי שתקף אותם וגם במניע למעשה - סכסוך על רקע שימוש וסחר בסם מסוכן. לא נעלמה מעיני בית משפט קמא ומעיננו העובדה שיוסי חזר בו מגרסתו המפלילה במהלך עדותו בבית המשפט, ולכל היה גם ברור כי מצבו הנפשי של יוסי אינו ככל האדם. אולם, חרף כל אלה, רשאי היה בית המשפט המחוזי להעדיף את דבריו של עד זה בחקירתו, הואיל ולאור עדותם של עדים נוספים, ולאחר שהתרשם מיוסי באופן ישיר ובלתי אמצעי בעת שהופיע בפניו, נמצא כי בעת שנחקר לא היה יוסי במצב פסיכוטי. לעניין זה נדגיש עוד, כי את גרסתו זו מסר יוסי לראשונה עוד בזירה, זמן קצר לאחר האירוע, והוא חזר עליה בשתי הזדמנויות נוספות באותו יום. יותר מכך, עתה שוב אין ספק כי האירוע אותו תיאר יוסי ובמהלכו נפצע אחיו, הוא אירוע שהתרחש בפועל ולא כזה שהוא בדה מלבו, ועדות לכך הם ממצאים שאותרו על ידי החוקרים בזירה (כתמי דם, סכין ועוד). לפיכך, השאלה היחידה שחייבה מענה היא אם יוסי בדה מליבו את זהות התוקף, ועל פי השקפתנו רשאי היה בית המשפט המחוזי להשיב על כך בשלילה. לעניין זה נוסיף, כי עמדתה של ההלכה הפסוקה היא שחולה נפש אינו פסול מלהעיד, אולם בית המשפט מצווה לנהוג בזהירות בעדות זו, ולבחון אם לא פגעה המחלה בכושרו של החולה להעיד (ע"פ 6066/94, חסן נ' מדינת ישראל, פד"י נ"א(4), 326, 332; ע"פ 800/85, ברדה נ' מדינת ישראל, פד"י מ(4), 266). כך נהג בית המשפט המחוזי, וכידוע בממצאים של עובדה ומהימנות אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, ולא ראינו מקום לסטות מהלכה זו בנסיבותיו של המקרה הנוכחי. הנדבך האחרון שבהרשעת המערער היה העובדה שאליבי לו הוא טען, הופרך במהלך המשפט, וגם לאחר שהאזנו להשגותיו של בא-כוחו, לא מצאנו כי בית המשפט המחוזי שגה בממצאיו בתחום זה, הואיל ובין גרסת המערער לזו של אחיו, שהיה אמור לאמת את טענת האליבי, נתגלו פערים עליהם לא ניתן היה לגשר. מכאן דעתנו, שהרשעת המערער בדין יסודה, והדברים נכונים גם לנוכח המחלוקת שנתגלעה בין השופטים כץ והנדל בשאלת משקלה של אמרת המערער בפני השוטר רודין. לא נסתיר, כי גם בלבנו עלו תהיות אם נכון היה לעשות שימוש באמרה זו מכוח סעיף 10(1) לפקודת הראיות, אך לא סברנו כי יש מקום להרחיב את היריעה בשאלה זו, הואיל וגם ללא אותה אמרה, השילוב שבין גרסתו של יוסי בת/14, הפרכת האליבי, וראשית ההודייה (המערער השיב בחקירתו: "אני אולי קשור אבל מה הילד הזה [יוסי] קשור"), די בכל אלה לבסס את התוצאה המרשיעה. מכאן מסקנתנו כי דינו של הערעור על ההרשעה להידחות, וכך אנו סבורים כי יש לנהוג גם ביחס לערעור על העונש. למערער הרשעות קודמות, אף שלא מהזמן האחרון, והוא התנסה גם בעונש של מאסר בפועל. אולם נראה כי הוא לא הפנים את הלקח הנדרש ממעורבותו עד כה בפלילים, והתיק הנוכחי מלמד שעבריינותו אף גברה והחמירה. זאת ועוד, השימוש בנשק כדי "ליישב" סכסוכים, שוב אינה תופעה נדירה, ונדמה כי אין מנוס מלהוסיף ולהחמיר בעונשם של עבריינים בתחום זה כדי להרתיע את הרבים. הערעור נדחה. ניתנה היום, ה' בניסן תשס"ג (7.4.2003). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02064940_O01.docהג מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il