אריה בגו נ. בית הדין הארצי לעבודה

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6493/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרים: 1. אריה בגו 2. שרה נאמן נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי 3. שירותי בריאות כללית 4. לאומית שירותי בריאות עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד אורי ירון; עו"ד בנימין פילובסקי בשם המשיב 2: עו"ד ארנה רוזן-אמיר בשם המשיבה 3: עו"ד חני מור בשם המשיבה 4: עו"ד אורן מאור; עו"ד רוית אסולין פסק-דין השופטת ע' ברון: עניינה של העתירה שלפנינו בחלקן של קופות החולים במימון העסקת מטפל סיעודי זר למי שהוכר כנפגע תאונת עבודה על ידי המשיב 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: נפגע עבודה ו-המל"ל, בהתאמה). במסגרת העתירה התבקשנו להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 15.5.2020 (כבוד השופטים א' איטח, ס"נ, ל' גליקסמן, ר' פוליאק ונציגי הציבור מר ר' קידר ומר א' פלד; עב"ל 55089-01-16 ו-ע"ע 40779-05-17), שבו נדחו בעיקרם שני ערעורים שהוגשו על פסקי דין של בתי הדין האזוריים לעבודה (להלן: בית הדין הארצי ו-בתי הדין האזוריים, בהתאמה). הערעור הראשון הוגש על ידי מר שמואל נאמן ז"ל (להלן: המנוח), שאלמנתו גב' שרה נאמן היא העותרת 2. הערעור הוגש על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 5.1.2016 (כבוד השופטת ע' ורבנר ונציגי הציבור מר ד' אמזלג ומר ד' איל; ב"ל 40988-11-11); הערעור השני הוגש על ידי העותר 1 על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו מיום 19.4.2017 (כבוד השופט ד' ספיבק ונציגות הציבור גב' ש' אבן וגב' ש' סוזן סמק; חב"ר 10635-10-13). העתירה מכוונת בעיקרה נגד קביעת בית הדין הארצי כי לא נפל פגם בהסכמה העקרונית בין המל"ל ובין קופות החולים, שלפיה שיעור השתתפות קופות החולים במימון טיפול סיעודי-רפואי לנפגע עבודה המעסיק מטפל סיעודי זר יעמוד על שליש מעלות העסקת המטפל. רקע צריך לעניין טרם שנידרש לפרטי העתירה נעמוד בקצרה על החקיקה הרלוונטית לענייננו. הזכות לגמלאות בעין עבור נפגע עבודה קבועה בסעיף 86(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 הקובע כי "פגיעה בעבודה מזכה את המבוטח לריפוי, להחלמה, לשיקום רפואי ולשיקום מקצועי, בהתאם להוראות סימן זה" (להלן: חוק הביטוח הלאומי). הגמלאות בעין אינן בהכרח מסופקות לנפגע העבודה על ידי המל"ל, וסעיף 89(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי מורה ששירותי ריפוי, החלמה ושיקום רפואי יכול שיינתנו באמצעות גוף ששר העבודה והרווחה הסמיכו כ"שירות רפואי". בהתאם, קופות החולים השונות הוסמכו על ידי השר כ"שירות רפואי" לעניין הענקת טיפול רפואי לנפגעי עבודה. בתוך כך, סעיף 91 לחוק הביטוח הלאומי מסדיר את היחסים בין המל"ל ובין נותן הגמלאות ומורה כי "היחסים בין המוסד ובין מי שבאמצעותו ניתנות גמלאות בעין לפי סימן זה, והחובות והזכויות ההדדיות, ייקבעו בהסכם שאישר השר במידה שלא קבע אותם בתקנות." בעקבות הוראה זו נחתמו בין קופות החולים שבאמצעותן ניתנות הגמלאות ובין המל"ל, הסכמים המסדירים את החובות והזכויות ההדדיות. ההסכמים הרלוונטיים לענייננו הם הסכמים שנחתמו בין קופות החולים ובין המל"ל בשנת 2003 (להלן: הסכמי 2003). על פי הנטען בהליך בבית הדין הארצי, המל"ל אמנם חתום על הסכמים נפרדים מול כל אחת מקופות החולים השונות, אולם נוסחם של הסכמים אלה זהה. כמו כן ולמען שלמות התמונה יצוין, כי פסק דינו של בית הדין הארצי נוגע למצב המשפטי שקדם ליום 1.1.2016. במועד זה נכנסו לתוקפם תיקוני חקיקה בחוק הביטוח הלאומי ובחוק ביטוח בריאות, התשנ"ד-1994; בעקבות תיקונים אלה נחתמו בין המל"ל ובין קופות החולים הסכמים עדכניים הכוללים הסכמות ביחס לשירותים הרפואיים הניתנים על ידי קופות החולים לנפגעי עבודה החל משנת 2016. עוד יש לציין כי נפגע עבודה שנקבעה לו דרגת נכות יציבה בשיעור של 75% זכאי, נוסף על כל גמלה אחרת, לקצבה מיוחדת להחזקתו האישית או לשיקומו המקצועי עקב נכותו (סעיף 112 לחוק הביטוח הלאומי, להלן: הקצבה המיוחדת); שיעור הקצבה המיוחדת נגזר בין היתר, מרמת התלות של הזכאי לה בעזרת הזולת בביצוע פעולות יומיומיות (תקנה 10 לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), התשכ"ה–1965 להלן: תקנות הקצבה המיוחדת). כעת נפנה לנסיבות ההליך שלפנינו. העותר 1, מר אריה בגו, נפגע בשנת 1984 בתאונת דרכים שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה (להלן: בגו). בעקבות התאונה בגו הפך למשותק מהצוואר ומטה, והוכר כנכה בשיעור 100% לצמיתות. בשל האמור נקבעו לבגו מספר זכאויות מהמל"ל, בהן זכאות לקצבה מיוחדת וזכאות לתשלום עבור טיפול סיעודי בביתו הממומן על ידי קופת החולים שבה הוא מבוטח, היא המשיבה 3, שירותי בריאות כללית (להלן: כללית). עד לשנת 1998 בגו קיבל מכללית תשלום חודשי בעד הטיפול הסיעודי בביתו בסך של כ-4,500 ש"ח, אך משנה זו ואילך הופחת הסכום והועמד על סך של כ-600 דולר, שחושבו לפי שליש מעלות העסקת עובד זר. בתגובה, בגו פנה לכללית לביטול הפחתת המימון, ולאחר שכשלו ניסיונותיו לבטלה, הגיש בגו בשנת 2013 תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו נגד כללית. בתביעתו טען שכללית אינה מכבדת את ההסכמים שעליהם היא חתומה מול המל"ל; ובהמשך, בגו הגיש כתב תביעה מתוקן שבו נתווסף גם המל"ל כנתבע בהליך. בסופו של דבר, בית הדין האזורי דחה את עיקר תביעתו של בגו תוך שציין כי שני ההסכמים שהונחו לפניו שנחתמו בין המל"ל ובין כללית (הסכם משנת 1990 והסכם 2003) נעדרים התייחסות למצב שבו המטופל הסיעודי מעסיק מטפל זר בביתו. בנסיבות אלה, נדרש בית הדין האזורי לנוהג הקיים בין כללית ובין המל"ל, ובהתבסס על הראיות שהונחו לפניו, קבע בית הדין האזורי כי קיים נוהג שלפיו כללית נושאת בשליש מעלויות העסקתו של המטפל הזר המועסק על ידי נפגע העבודה. העותרת 2, גב' שרה נאמן, היא כאמור אלמנתו של המנוח שנפטר בעיצומו של ההליך בבית הדין הארצי, והיא באה בנעליו במסגרת ההליך (לשם הנוחות העותרת 2 ובגו יכונו יחדיו להלן: העותרים). המנוח נפגע בשתי תאונות שהוכרו על ידי המל"ל כתאונות עבודה – התאונה הראשונה אירעה בשנת 1991 והשנייה התרחשה בשנת 1996, בגינן נקבעו לו נכויות בשיעור של 65% ו-25%, בהתאמה. מאז חודש נובמבר 2010 המנוח נעזר בביתו בשירותיו של מטפל זר שהתגורר עמו וסייע לו לאורך שעות היממה. המנוח הגיש בקשה למימון הטיפול הסיעודי לקופת החולים שבה הוא מבוטח, היא המשיבה 4, לאומית שירותי בריאות (להלן: לאומית). בתגובה, לאומית אישרה למנוח כי תשתתף בהוצאות טיפול סיעודי-רפואי בשיעור מקסימלי של עד שליש משכרו החודשי של המטפל הזר, ובכל מקרה בסכום שלא יעלה על 1,655 ש"ח. בתגובה, פנה המנוח למל"ל שיורה ללאומית להעמיד את התשלום החודשי בהתאם לצרכיו. לאחר שבקשת המנוח נענתה בשלילה, הלה הגיש בחודש נובמבר 2011 תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה נגד המל"ל ונגד לאומית שבמסגרתה עתר להשתתפות מלאה בהוצאות הטיפול הסיעודי. בית הדין האזורי דחה את התביעה, תוך שקבע כי בגין טיפול סיעודי-רפואי המנוח זכאי לקבל מלאומית מימון עבור שליש מעלות המימון של המטפל הזר. בתוך כך נקבע שהמענה לצרכיו הסיעודיים של המנוח, שעניינם בביצוע פעולות יומיומיות הוא בקצבאות אחרות, דוגמת הקצבה המיוחדת. המנוח ובגו הגישו ערעור לבית הדין הארצי, ומשום שהתעוררו בערעוריהם שאלות דומות, נקבע ששני הערעורים יידונו במאוחד. נוסף על כך, לנוכח הסוגיות המשפטיות שהתעוררו והשלכותיו האפשריות של ההליך על כלל קופות החולים, הורה בית הדין הארצי ביום 12.12.2017 גם ליתר קופות החולים, "מכבי" ו"מאוחדת", להגיש את עמדתן בהליך. בפסק דין מפורט ומנומק האוחז 47 עמודים דחה בית הדין הארצי ביום 15.5.2020 את עיקרי שני הערעורים. בפתח פסק הדין, בית הדין הארצי הבהיר שאין בכוחם של ההסכמים שנכרתו בין המל"ל ובין קופות החולים כדי לגרוע מזכויותיו של נפגע עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי; וכי על הסכמים אלה לעלות בקנה אחד עם הוראותיו של חוק זה ועם התקנות שהותקנו בעקבותיו. בית הדין הארצי עמד על מהותו והיקפו של הטיפול הסיעודי שקופות החולים נדרשות לספק לנפגעי העבודה, תוך שהפנה להוראת סעיף 3(א) להסכמי 2003 שלפיה "הקופה מתחייבת בזה לבצע בעצמה ו/או לממן למקבל שירות מתן ריפוי, החלמה ושיקום רפואי כמפורט בהסכם זה וכאמור בתקנות וסימן ג' לפרק ה' לחוק כפי שיפורשו על ידי בתי המשפט המוסמכים". בית הדין הארצי בחן אם טיפול סיעודי-כללי, קרי סיוע בפעולות יומיומיות, הוא בגדר "ריפוי, החלמה או שיקום רפואי" שנפגע עבודה זכאי להם על פי חוק הביטוח הלאומי. בעשותו כן, סקר בית הדין את הוראות הדין הרלוונטיות, בהן סעיף 86(ב) לחוק הביטוח הלאומי, שלפיו הריפוי לו זכאי נפגע עבודה משמעו "...אשפוז, רפואות ומכשירים אורתופדיים ותירפויטיים, הספקתם, תיקונם או החלפתם"; ונדרש להגדרת המונח "טיפול רפואי" בתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968. בהמשך לכך, נקבע שלא ניתן לפרש את הביטויים "ריפוי" ו-"טיפול רפואי" ככוללים טיפול סיעודי-כללי לו נזקק נפגע העבודה. בית הדין הארצי הדגיש שישנו שוני מהותי בין סיוע בפעולות יומיומיות ובין טיפול בבעיות רפואיות הנובעות מהפגיעה והמצריכות טיפול סיעודי-רפואי כגון החלפת קטטר, טיפול בפצעים, מתן עירויים וזריקות. משכך, נקבע שקופות החולים חבות במימון טיפול סיעודי-רפואי בלבד, ואין הן חייבות במימון טיפול סיעודי-כללי. בהקשר לכך, בית הדין הארצי עמד על מהותה ותכליתה של הקצבה המיוחדת המשולמת על פי תקנה 10 לתקנות הקצבה המיוחדת – נקבע שעיקר תכליתה הוא מימון טיפול סיעודי-כללי לנפגע העבודה, ואף הודגש שלשם תכלית זו היא שולמה למנוח ולבגו. בית הדין הארצי נימק את קביעתו בכך ששיעור הקצבה המיוחדת עולה ככל שתלותו של נפגע העבודה בזולת גבוהה יותר. בכל הנוגע להיקף הטיפול הסיעודי-רפואי לו זכאי נפגע עבודה ולמימונו – נקבע שהעמדת זכאותו של נפגע עבודה שדרגת נכותו גבוהה על 8 שעות ביום היא סבירה. הוטעם כי ישנו יתרון בקביעת אמת מידה אחידה החוסכת הליכים בירוקרטיים לנפגעי עבודה. עוד נקבע בעניין זה, כי קופות החולים והמל"ל אינם רשאים לקבוע בהסכמים או בנוהג ביניהם מכסה קשיחה לזכאות, ובכך לשלול את זכותו של נפגע עבודה לטעון כי מצבו הרפואי מחייב מתן טיפול סיעודי-רפואי בהיקף העולה על 8 שעות. בתוך כך, בית הדין הארצי קבע שלא נפל פגם בהסכמה העקרונית בין המל"ל ובין קופות החולים, שלפיה שיעור השתתפות קופת החולים במימון טיפול סיעודי-רפואי לנפגע עבודה המעסיק מטפל זר יעמוד על שליש מעלות העסקתו. עם זאת, הודגש שככל שיוכח שנפגע העבודה זכאי ליותר מ-8 שעות טיפול סיעודי-רפואי, יהיה על קופות החולים להעמיד את שיעור המימון בהתאם. בית הדין הארצי ציין שמהות תשלום קופת החולים עבור טיפול סיעודי-רפואי היא החזר הוצאות, שכן תשלום זה מהווה תחליף לגמלה בעין. בהמשך לכך נקבע שלא ניתן לנתק בין תחשיב מימון הטיפול הסיעודי-רפואי שבו חבות קופות החולים ובין מתכונת ההעסקה של המטפל הסיעודי, וכי ממתכונת זו נגזרת ההוצאה של נפגע העבודה. בית הדין הארצי ציין שלא ניתן להגדיר במדויק את השעות שבהן עוסק המטפל הסיעודי הזר במתן טיפול סיעודי-רפואי, ולעיתים טיפול זה משולב במתן טיפול סיעודי-כללי. הודגש כי ברובם המכריע של המקרים מספר השעות ביום שהמטפל עוסק בטיפול סיעודי-רפואי אינו אחיד והוא משתנה מעת לעת בהתאם לצרכים וכי בחלק מהמקרים אף נופל מ-8 שעות ביום. עוד הוטעם בעניין זה, כי לא ניתן להגדיר במדויק גם את שעות העבודה של המטפל הסיעודי הזר, לעיתים הוא עומד לרשות המטופל ולעיתים הוא עסוק בענייניו. נקבע כי תשלום שכר מינימום (או השכר המוסכם) בעד משרה מלאה, מהווה תשלום תמורת מלוא יום העבודה של המטפל הזר המתפרש על פני 24 שעות ביממה. עוד הוער, כי קבלת הטענה שלפיה על קופות החולים לממן את עלות ההעסקה המלאה של המטפל הזר, פירושה שקופות החולים יידרשו לממן את מלוא הטיפול הסיעודי לו נזקק נפגע העבודה – הן את הטיפול הסיעודי-כללי הן את הטיפול הסיעודי-רפואי. לבסוף, נקבע שלפי הסכמי 2003, שומה על קופות החולים לשלם את עלות ההוצאות הממשיות של העסקת המטפל הזר; ומכאן נקבע שחבותן אינה מצומצמת רק למימון שליש משכרו של המטפל, אלא עליהן לממן שליש מעלות העסקתו, הכוללת בחובה גם את התנאים הסוציאליים. על פסק דינו של בית הדין הארצי נסבה העתירה שלפנינו. טענות הצדדים בעתירה העותרים סבורים כי יש להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי. לטענתם, בית הדין הארצי שגה בקובעו שפרשנותם הראויה של המונחים "טיפול רפואי" ו"ריפוי" בהקשר של סעיף 86(א) לחוק הביטוח הלאומי, נוגעת לטיפול סיעודי-רפואי בלבד. לגישתם, הקביעה שנפגע העבודה יהיה זכאי למימון 8 שעות מתוך 24 שעות ביממה היא שגויה. לטענתם, בית הדין הארצי העניק באופן רטרואקטיבי לגיטימציה לנוהג שנוצר "יש מאין" כלשונם, ביחס לשיעור השתתפות קופות החולים במימון העסקת המטפל הזר. עוד טוענים העותרים שההחלטה בדבר הפחתת שיעור המימון לא פורסמה לציבור ולא עמדה לביקורת כלשהי במועד נתינתה. העותרים מוסיפים כי למרות שמדובר בסוגיה עקרונית, אין לציבור מידע מתי הוחלט להפחית את שיעור המימון, ואלו נתונים עמדו בפני מקבלי ההחלטה. כן טוענים העותרים שקופות החולים השונות לא ביצעו את השינוי האמור באופן שוויוני או במקביל. להמחשת טענתם, העותרים מפרטים על אודות השונות במימון לו זכאי בגו לעומת המנוח. העותרים מוסיפים וטוענים שקופות החולים לא ערכו בדיקה אמפירית שבה נבחנה עבודתם של המטפלים הסיעודיים הזרים במשך היממה, תוך שיוך עבודתם לטיפול סיעודי-רפואי וטיפול סיעודי-כללי. משכך סבורים העותרים כי לא ניתן להסיק שהחלק היחסי המשויך לטיפול סיעודי-רפואי במשך היממה הוא 8 שעות מיום העבודה של המטפל הזר. לבסוף, העותרים טוענים שכתוצאה מהפחתת המימון, קופות החולים הפסיקו לשלם את הסכומים שלגביהם הן התחייבו במסגרת תביעות הנזיקין של נפגעי העבודה. לביסוס טענתם, העותרים מציינים שבהתאם למצג שיצרו נציגיה של כללית בתביעת הנזיקין של בגו, נוכו מן הפיצויים של האחרון סכומים גבוהים מאלו המשולמים לו כיום. התבקשו תגובות המשיבים לעתירה. בתגובתו, המל"ל טוען שיש לדחות את העתירה על הסף מחמת השיהוי שנפל בהגשתה בחלוף כארבעה חודשים ממועד מתן פסק הדין בבית הדין הארצי. לגופן של הטענות שהועלו בעתירה, המל"ל סומך את ידו על קביעות בית הדין הארצי, תוך שהוא מדגיש שקבלת עמדת העותרים מרוקנת מתוכן את מהות הקצבה המיוחדת. בהקשר לכך המל"ל טוען שהקצבה המיוחדת משולמת לצורך סיוע בפעולות היומיומיות של נפגע העבודה. ועוד טוען המל"ל כי לאורך השנים התקיים בינו ובין קופות החולים נוהג שלפיו שליש מהטיפול הסיעודי הביתי שהוכר כנובע מהפגיעה בעבודה הוא בגדר טיפול סיעודי-רפואי. המל"ל מסביר שנוהג זה נבע מנקודת המוצא שמתוך 24 שעות ביממה 8 שעות מיועדות לטיפול רפואי-סיעודי; 8 שעות מיועדות לביצוע פעולות יומיומיות; ו-8 שעות מיועדות לצרכיו האישיים של המטפל הסיעודי הכוללות שינה ומנוחה. בתגובה לטענה בדבר חוסר שוויון בין מבוטחי קופות החולים, המל"ל מסביר שמהות המימון היא החזר הוצאות; וככלל המימון הוא עבור שליש מעלות העסקת המטפל הזר על בסיס שכר מינימום. ביחס לדוגמה שניתנה על ידי העותרים בעניין זה, המל"ל מציין שבגו לא פירט בפועל את עלות העסקתו של המטפל הזר ולא הציג טעמים המצדיקים השתתפות גבוהה יותר משכר המינימום. כללית ולאומית הגישו אף הן תגובות לעתירה. בפתח תגובתה, כללית מציינת כי העותרים מנסים לשוות לעתירתם אצטלה משפטית-ציבורית, בעוד בפועל העתירה נסבה על דרישה כספית בלתי מבוססת המתעלמת מתכלית החקיקה הסוציאלית שנועדה לממן את הטיפול לו זקוק הנפגע בפועל. כללית מוסיפה וטוענת שהעותרים דורשים מהקופה הציבורית "סכום תיאורטי" כלשונה, עבור כספים שלא הוצאו על ידם בפועל. כללית מדגישה ששיעור המימון נגזר מההוצאה בפועל של נפגעי העבודה, וכי כאשר אלו משלמים פחות עבור הטיפול, הם זכאים להשבה מותאמת; משכך, מבהירה כללית שקופות החולים או המל"ל אינם מתעשרים על חשבון נפגעי העבודה. ועוד מציינת כללית כי הנופך העקרוני שהעותרים מייחסים לפסק דינו של בית הדין הארצי, נשמט משעה שהוא עוסק בפרשנות הסכמי 2003 שאינם תקפים; לשיטתה, העובדה שהעותרים לא ציינו נתון זה בעתירתם אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על עותר בפנייתו לסעד מבית משפט זה. זאת ועוד, כללית סבורה שהעתירה מהווה למעשה "ערעור", תוך שהיא מדגישה שבית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי דינו של בית הדין הארצי. בתוך כך, כללית טוענת שבכל מקרה לא נפלה בפסק הדין טעות משפטית המצדיקה התערבות בו. עוד מבהירה כללית כי בניגוד לנטען בעתירה היא מבצעת בדיקה אמפירית של הערכת צורכי נפגעי העבודה לקבלת טיפול סיעודי-רפואי. לאומית מצידה שבה במסגרת תגובתה על עיקרי הדברים שנטענו במסגרת תגובות המל"ל וכללית. בתוך כך, לאומית מציינת שטענת העותרים שלפיה בית הדין הארצי העניק לגיטימציה לנוהג ערטילאי בין המל"ל ובין קופות החולים, היא עיוות של המציאות העובדתית והמשפטית; ובעניין זה מבהירה לאומית שקופות החולים והמל"ל מעולם לא התנהלו "במחשכים" או "בחדרי חדרים" כדברי העותרים. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובות המשיבים על נספחיהן, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. תוצאה זו מתחייבת כבר בשל כך שהעותרים לא ראו לנכון לצרף את קופות החולים מכבי ומאוחדת כמשיבות לעתירה, הגם שברור כי קבלת העתירה יכול שתשפיע בצורה מהותית על עניינן. הלכה היא כי על העותר לצרף לעתירתו את כל הגורמים העלולים להיות מושפעים מההכרעה בה (בג"ץ 5759/21 מנהל קהילתי הר נוף נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פסקה 7 (31.8.2021)). בתוך כך, משיב מהותי לעתירה הוא, בראש ובראשונה, מי שהיה צד להליך שהתנהל לפני אותה רשות שיפוטית שכלפי החלטתה מוגשת העתירה (בג"ץ 4800/17 בן גזאלה ניהול והשקעות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 2 (15.6.2017); בג"ץ 4249/15 ביטון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (2.7.2015); בג"ץ 1669/15 ויינגרטן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (26.3.2015)) כזכור, קופות החולים מכבי ומאוחדת היו צד להליך בבית הדין הארצי והן בעלות עניין ואינטרס להדוף את העתירה דנן. ונראה כי העותרים אף מודעים לנתון זה, שכן בפתח עתירתם הם בחרו לציין שלפסק הדין שאותו הם מבקשים לבטל ישנן השלכות מרחיקות לכת על "כל קופות החולים בארץ". גם בהתעלם מהפגם שבהיעדר צירוף יתר קופות החולים כמשיבות לעתירה, דינה של העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי הניכר בהגשתה. פסק דינו של בית הדין הארצי ניתן ביום 15.5.2020 ואילו העתירה הוגשה בחלוף ארבעה חודשים, ביום 16.9.2020. בהקשר זה, דחיית העתירה על הסף רצויה גם מטעמי סופיות הדיון, ויפים לענייננו דברים שנקבעו ב-בג"ץ 1459/21 טיקוצ'ינסקי נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, פסקה 12 (25.3.2021): "אילו היתה קיימת אפשרות לערער על פסק הדין, ב'גלגול שלישי', וגיא היה פונה בשלב כה מאוחר לבית המשפט, היה ערעורו נדחה מן המרשם לאלתר. הגשת עתירה, ודאי אינה מצדיקה יחס מועדף. הטעם העיקרי לקציבת מועד להגשת ערעור, נובע מעקרון סופיות הדיון, ומהצורך בוודאות משפטית. על הפונים לבית המשפט לדעת, כי ההתדיינות לא תימשך עד אין קץ; לכל שבת, יש מוצאי שבת. הוא הדין בענייננו-אנו. משנדחתה תביעתו של גיא, תחילה בבית הדין האזורי לעבודה, ובהמשך גם בבית הדין הארצי לעבודה, ומשנקפו הימים ועתירה לא הוגשה, ניתן להניח כי מיום ליום, ומחודש לחודש, התחזקה ודאותו המשפטית של המוסד לביטוח לאומי, כי הדיון בסוגיה תם ונשלם. 'החייאת' התביעה כיום, באמצעות הגשת עתירה, תפגע בעקרונות יסוד אלו. זאת אין לאפשר. מטעם זה לבדו, דין העתירה להידחות על הסף." (ראו גם: בג"ץ 4899/21 יפית מנגל חברת עו"ד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 30 (12.9.2021); בג"ץ 2888/21 פורמנובסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (24.6.2021)). למעלה מן הצורך, יצוין כי דינה של העתירה להידחות על הסף גם בהיעדר עילה להתערבותנו. הלכה מושרשת וידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי. התערבותו של בית משפט זה, שמורה למקרים חריגים יוצאי דופן המקיימים שני תנאים מצטברים: בהחלטה נפלה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, ושורת הצדק מחייבת בנסיבות המקרה התערבות שיפוטית (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-693 (1986); וכן ראו מני רבים: בג"ץ 5787/21 יהל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (3.10.2021); בג"ץ 903/20 צורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (6.2.2020)). בעת שנבחנת ההצדקה להתערבות כאמור, מיוחסת חשיבות לשאלה אם עסקינן בסוגיה הנמצאת בתחומי מומחיותם המובהקת של בתי הדין לעבודה (בג"ץ 3190/20 אביטל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (24.5.2020); בג"ץ 4306/19 אלבז נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (26.9.2019)). בענייננו, העותרים מעלים טענות 'ערעוריות' במהותן, שחלקן קשור קשר הדוק לעניינם הפרטני, וממילא הן אינן מצביעות על כל טעות משפטית מהותית שנפלה בפסק דינו של בית הדין הארצי המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בהליך הנוגע לחוק הביטוח הלאומי, נושא המצוי בליבת סמכותם ומומחיותם של בתי הדין לעבודה (בג"ץ 2883/20 נתיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 8 (29.6.2020)). אמנם פסק דינו של בית הדין הארצי עוסק בסוגיה בעלת פוטנציאל להשלכות רוחב, עם זאת כבר נפסק כי "גם הכרעה בעלת השלכות החורגות מעניינם של הצדדים, לא תקים, כשלעצמה, עילה לדיון בבית משפט זה" (בג"ץ 7774/20 אבראהים נ' בית דין הארצי לעבודה, פסקה 16 (4.2.2021)). ועיון בפסק דינו של בית הדין הארצי, כמו גם בפסקי הדין של בתי הדין האזוריים, מעלה כי כלל טענותיהם של העותרים זכו להתייחסות מעמיקה ומקיפה. בתוך כך, פסק דינו של בית הדין הארצי מבוסס על נימוקים כבדי משקל, ונערך במסגרתו איזון ראוי בין אינטרס הציבור ובין האינטרס האישי של העותרים ונפגעי עבודה כדוגמתם; ולא מצאנו כל עילה להתערבותנו. סוף דבר לנוכח האמור, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, ומשעסקינן בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי, החלטנו לפנים משורת הדין שלא לעשות צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"א בחשון התשפ"ב (‏17.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20064930_G05.docx דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1