וליד יוסף נ. משרד האוצר

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 649/19 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותר: וליד יוסף נ ג ד המשיבים: 1. משרד האוצר 2. רשות השידור (בפירוק) (פורמלית) עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד סמיר זידאן בשם המשיב 1: בשם המשיבה 2: עו"ד יעל ברלב עו"ד נטע גושן ברמי פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. העתירה שבפנינו נסבה על בקשתו של העותר, עובד לשעבר ברשות השידור (להלן גם: הרשות) לקבלת תנאי פרישה מיטיבים. רקע עובדתי וההליכים עד כה 2. העותר עבד ברשות השידור במספר תפקידים בעלי אופי עיתונאי ברדיו ובטלוויזיה, משנת 1999 ועד לסגירת הרשות בחודש מאי 2017. לאחר סגירתה של רשות השידור הוא החל להיות מועסק בתאגיד השידור החדש "כאן". 3. בהסכם העקרונות שנחתם בין רשות השידור, משרד האוצר (להלן: המשיב) וארגוני העובדים הרלוונטיים בנוגע לסגירתה של הרשות, נקבע כי עובדיה יקבלו תנאי פרישה מיטיבים לפי תחשיב פרטני שייערך לכל עובד. זאת, בכפוף לחתימה על כתב קבלה וסילוק עד ליום 1.10.2017, שכלל ויתור על טענות כלשהן ביחס לתקופת ההעסקה ברשות (להלן: כתב הסילוק). לחלופין, לעובדים ניתנה האפשרות להגיש תביעות חוב נגד הרשות לעניין חישוב תנאי הפרישה עד ליום 17.9.2017. כבר בשלב זה יצוין כי ביום 12.6.2017 העותר השתתף בכנס פרישה ובמהלכו חתם על אישור לפיו קיבל מנציגי הרשות מעטפה המכילה מסמכים רלוונטיים להליך הפרישה, ובכלל זה את הסכם הפרישה ואת כתב הסילוק. 4. ביום 13.8.2017 הגיש העותר תביעת חוב נגד הרשות שבה ביקש לערוך חישוב מחדש של תנאי הפרישה שלו לפי דרגת שכר גבוהה יותר. בין היתר העותר טען כי במשך שנות עבודתו סבל מהפליה בכל הקשור לקידומו בדרגות השכר, וכי שכרו לא תאם את קידומו המקצועי לראש דסק. ביום 29.7.2018 דחתה מפרקת רשות השידור, הכונסת הרשמית, את תביעת החוב. בעיקרו של דבר, הכונסת הרשמית קיבלה את טענתה של רשות השידור לפיה העותר לא מונה בפועל לראש דסק, וכן קבעה כי העותר לא הרים את הנטל הדרוש להוכחת טענותיו ביחס להפלייתו. 5. בשלב זה, ביום 21.11.2018 העותר חזר ופנה למשיב בבקשה לקבל תנאי פרישה מיטיבים במסלול המבוסס על הסכם העקרונות. בתגובה לכך, המשיב הבהיר לעותר כי לפי האמור בהסכם היה עליו לחתום על כתב הסילוק עד ליום 1.10.2017, ומשלא עשה כן, איננו זכאי לתנאי הפרישה המיטיבים. במסגרת התכתובת בנושא זה עם המשיב, העותר ביקש ממנו לבחון את עמדתו מחדש בציינו, בין היתר, שלא ידע כי קיים מועד אחרון לחתימה על כתב הסילוק, ושלמיטב ידיעתו ישנם עובדים שחתמו עליו אף לאחר מועד זה וקיבלו את התנאים המיטיבים. גם פניות אלה נדחו על ידי המשיב, תוך שהודגש הרציונל העומד מאחורי דרישת החתימה על כתב הסילוק שהייתה חלק מ"עסקת חבילה". המשיב ציין עוד כי כלל העובדים יודעו על המועד האחרון לחתימה, והדגיש כי עובדים אחרים שחתמו לאחר המועד משתייכים לקבוצות חריגות שעליהם חלים הסדרים אחרים (כדוגמת פרילנסרים שהוכרו כעובדים רק לאחר סגירת הרשות). בעניין זה הובהר גם כי עובדים אחרים שלא חתמו לא קיבלו את התנאים המטיבים ללא יוצא מן הכלל, כך שדווקא היענות לבקשתו של העותר תעלה כדי פגיעה בשוויון. העתירה דנן 6. בעתירה שבפנינו טוען העותר שיש לאשר לו את תנאי הפרישה המיטיבים בסכום כולל של כ-400,000 שקלים. בעיקרו של דבר, העותר חוזר וטוען כי ההחלטה בעניינו פוגעת בעקרון השוויון. לטענתו, קיימים עובדים רבים שקיבלו את תנאי הפרישה המיטיבים ובמקביל ניהלו תביעות חוב נגד הרשות. עוד טוען העותר כי הוא הוטעה על ידי הרשות וכי לא היה מודע לקיומו של מועד ברור וסופי לחתימה על כתב הסילוק. כמו כן, לטענת העותר החלטתה של הרשות לדחות את בקשותיו אינה מידתית ואינה סבירה. לצד זאת, העותר מעלה טענות נוספות, בין היתר, נגד התניית התנאים המיטיבים בחתימה על כתב הסילוק מלכתחילה, דבר המהווה לשיטתו תנאי מקפח הפוגע בזכות הגישה לערכאות. לחלופין, העותר טוען שיש להעניק לו סעד מן הצדק בשל מצוקתו האישית והכלכלית והעוול שנגרם לו. 7. בתגובתו המקדמית מיום 10.4.2019 טוען המשיב כי דין העתירה להידחות, על הסף ולגופה. ראשית, נטען כי העתירה לוקה בשיהוי מהותי, שכן הוגשה למעלה משנה לאחר המועד האחרון לחתימה על כתב הסילוק, וכשנה וחצי לאחר סגירת הרשות. שנית, ולגוף הדברים, המשיב מדגיש כי לעובדי הרשות ניתנה אפשרות הבחירה בין שני מסלולים: קבלת תנאי פרישה מיטיבים בכפוף לחתימה על כתב הסילוק שמשמעותו מיצוי מלא, סופי ומוחלט של טענות העובד כלפי הרשות במסגרת "עסקת חבילה" (בהינתן שתנאי הפרישה המיטיבים עולים באופן משמעותי על הנהוג בשירות המדינה), או לחלופין ניהול הליך משפטי פרטני מול הרשות באשר לתנאי הפרישה של העובד. העותר, כך חוזר המשיב ומדגיש, בחר להגיש תביעת חוב פרטנית, ולכן לא חתם על כתב הסילוק במועד ואינו זכאי לקבלת תנאי הפרישה המיטיבים. באשר לטענה לפיה העותר לא ידע על המועד האחרון לחתימה על כתב הסילוק ועל תנאי ההסכם, המשיב טוען כי הדבר לא מתיישב עם העובדה שנכח בכנס הפרישה שבו הועברו לו המסמכים הרלוונטיים, כמו גם עם העובדה שקיבל, כיתר העובדים, מסרונים שהבהירו מהו המועד האחרון שנקבע לעניין זה. 8. יתר על כן, המשיב טוען כי אישור תנאי פרישה מיטיבים לעותר על בסיס חתימה מאוחרת על כתב הסילוק יעלה כדי הפלייתו לטובה לעומת העובדים שוויתרו על הגשת תביעות, וכי אין לקבל את עמדתו המנסה "ליהנות מכל העולמות". המשיב מדגיש עוד שמועד החתימה נקבע בהסכמה עם ארגוני העובדים, וכי מתן אפשרות לעובדים לנהל הליכים משפטיים במקביל לקבלת תנאי הפרישה המיטיבים בניגוד להסכמות אלה עלולה להוביל לכך שבעתיד לא ניתן יהיה להגיע להסכמות דומות מתוך החשש להפרתן בדיעבד. באשר לטענות כנגד עצם הדרישה לחתימה על כתב הסילוק, טוען המשיב כי מדובר בתנאי מקובל בהסכמים שעניינם סיום יחסי עבודה ופרישה מוקדמת בכלל, ובשירות המדינה בפרט. מעבר לכך, המשיב מבהיר כי עניינו של העותר לא נכלל בהגדרה שנקבעה לעניין תביעות חוב מסוימות שהוחרגו וניתן היה לנהלן במקביל לחתימה על כתב הסילוק, ואף מדגיש שהעותר לא ביקש במקור להחריג את תביעתו. כמו כן, המשיב טוען כי אין לעותר זכות קנויה בקבלת התנאים המיטיבים, המהווים תוספת לתנאים הסטטוטוריים ולפיצוי שאותו קיבל. לנוכח כל האמור, המשיב סבור כי לא קיימת עילה להתערבות בהחלטתו. 9. כונסת הנכסים הרשמית בתפקידה כמפרקת הרשות, המהווה משיבה פורמלית לעתירה, מבהירה בתגובתה מיום 4.4.2019 כי לא הייתה צד להסכם העקרונות וכי כל תשלום לעובדי רשות השידור תלוי באישור משרד האוצר. דיון והכרעה 10. לאחר עיון בעתירה, בנספחיה ובתשובות לה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות. 11. ראשית יצוין כי יש ממש בטענת המשיב בדבר שיהוי שחל בהגשת העתירה. מבחינת השיהוי הסובייקטיבי הנוגע להתנהלות העותר, כפי שצוין על ידי המשיב, חלפה למעלה משנה מאז המועד האחרון לחתימה על כתב הסילוק, וזאת כאשר העותר הגיש את תביעתו בסמוך למועד האחרון להגשת תביעות נגד הרשות, ולא העלה באותו מועד טענות ביחס לניהול תביעתו במקביל לקבלת התנאים המטיבים. כמו כן, על אף שההחלטה בתביעה אכן התקבלה כשנה לאחר הגשתה, העותר פנה לראשונה אל המשיב בחלוף כמעט ארבעה חודשים ממועד דחייתה. מבחינת השיהוי האובייקטיבי, יצוין כי הרשות נסגרה לפני למעלה משנה וחצי, ודווקא נוכח תנאי הסכם העקרונות לא צפתה את התמשכותה של התדיינות משפטית בשלב זה. עוד יודגש, כפי שהובהר בטענות המשיב, שהרשות עדיין מצויה בחובות שבהם תישא הקופה הציבורית. מנגד, העותר לא הצביע על טענה לפגיעה חמורה בשלטון החוק שעשויה להטות את הכף כנגד קבלתה של טענת השיהוי (לעניין יסודותיו של השיהוי ובחינתו ראו: עע"ם 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקאות 29-23 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (28.12.2014); בג"ץ 9831/16 ‏‏ התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 59-54 (16.10.2018); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 367-360 (2017)). 12. מעבר לכך, אף לגוף הדברים איננו סבורים שהתנהלות המשיב מקימה עילה להתערבותנו. מהעיון בחומר שבתיק עולה כי הרשות יידעה את העובדים במספר הזדמנויות בכל הנוגע לאפשרויות שעומדות בפניהם, ובפרט באשר לדרישה לחתימה על כתב הסילוק על מנת להיות זכאים לתנאים המיטיבים. כך, התקיים כנס פרישה, שבו כאמור העותר נכח, ובמסגרתו קיבלו העובדים הסברים על זכויותיהם והתנאים שנקבעו בהסכם העקרונות. בהמשך נשלח מכתב נוסף שהבהיר את תנאי ההסכם, וכן נשלחו מסרונים לטלפונים הניידים הפרטיים של העובדים שהתריעו על המועד האחרון לחתימה, שהעתקים מהם אף צורפו על ידי העותר. במובן זה, ומבלי לגרוע מן הטלטלה שחווה העותר לצד עובדים רבים נוספים ברשות השידור, ניתן להתרשם כי יש צדק בטענה שהתנהלותו של העותר מהווה ניסיון "ליהנות מכל העולמות". התנאי שנכלל בהסכם אכן היה חלק מ"עסקת חבילה", במסגרתו עובד שמעוניין לקבל את תנאי הפרישה המיטיבים נדרש לחתום על כתב סילוק שמשמעו ויתור על טענות בכל הקשור לתקופת העסקתו וסיומה. עוד יש לומר, כי העותר לא הניח בסיס מספיק לטענה כי הדרישה לחתימה על כתב הסילוק לא הייתה מאוזנת והוגנת בנסיבות העניין (ראו והשוו: בג"ץ 5105/95 מודזגברישוילי נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ ואח' פ''ד נב(1) 459, 471 (1998)). על כן, לכאורה, בשלב זה דווקא הקלה עם העותר תעלה כדי פגיעה בשוויון. 13. סוף דבר: העתירה נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ב' באייר התשע"ט (‏7.5.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19006490_A05.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1