מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 6486/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6486/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.7.13 בתפ"ח 30119-12-11 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' אלרון – סג"נ, מ' גלעד ומ' רניאל תאריך הישיבה: י"ז בכסלו התשע"ד (20.11.2013) בשם המערערת: עו"ד חיים שוויצר בשם המשיב: עו"ד יאיר נדשי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 30119-12-11, סגן הנשיאה י' אלרון והשופטים מ' גלעד ו-מ' רניאל) מיום 12.7.2012. רקע עובדתי 2. המשיב הורשע ביום 19.6.2012, לאחר הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות מרובות של מעשים מגונים במשפחה (סעיפים 351(ג)(1) ו-348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); עבירות מרובות של מעשי סדום במשפחה (סעיפים 351(א) ו-347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין); ועבירות מרובות של איומים (סעיף 192 לחוק העונשין). 3. כתב האישום המתוקן כולל שני אישומים. על פי האישום הראשון, המשיב היה נשוי לאמה של ד', קטינה ילידת שנת 1996 (להלן: המתלוננת), ותיפקד בתור אביה החורג. בין השנים 2008-2002, כשהמתלוננת הייתה בת 6 עד 12, ביצע בה המשיב עבירות רבות, שיפורטו להלן. בהזדמנויות רבות, הורה המשיב למתלוננת לשפשף את איבר מינו עד שהיה מגיע לסיפוקו. כמו כן, מספר רב של פעמים נגע המשיב בגופה של המתלוננת, בחזה ובאיבר מינה, לשם סיפוקו שלו. בנוסף, ביקש מהמתלוננת להחדיר את איבר מינו לישבנה, אולם היא סירבה לכך. בהזדמנות אחת, החדיר המשיב את איבר מינו לפיה, ובפעם אחרת ליקק את איבר מינה. כמו כן, בהזדמנויות רבות, לקח המשיב את המתלוננת למקומות שונים בעיר בה גרו, שם התפשט והורה לה לשפשף את איבר מינו עד שהיה מגיע לסיפוקו. עוד, במהלך תקופה זו, נהג המשיב להסתובב עירום בבית וללטף את איבר מינו בפני המתלוננת, ובהזדמנות אחת פתח את דלת המקלחת בזמן שהיא התקלחה והסתכל על גופה. לבסוף, בהזדמנויות רבות, הורה המשיב למתלוננת לא לספר על מעשים אלה לאיש, וכי אם תספר, הוא ישרוף את הבית כאשר בני משפחתה בפנים. 4. ביום 12.7.2012, נגזר דינו של המשיב. תחילה, פירט בית המשפט המחוזי את האמור בחוות דעת המרכז להערכת מסוכנות שהוגשה לפניו בעניינו של המשיב. על פיו, למשיב עבר פלילי "עשיר ומגוון", שכולל הרשעה בעבירות אלימות כלפי שתי נשותיו, והרשעתו זו היא הראשונה בעבירות מין. עוד, נכתב בחוות הדעת כי המשיב הכחיש את ביצוע העבירות נשוא ערעור זה בהן הודה והורשע. עוד נכתב כי המשיב אינו סבור כי המתלוננת נפגעה ממנו בדרך כלשהי, וכי המשיב סובל מ-"קווי אישיות אנטיסוציאליים ונרקסיסטים". נוכח כל אלה, העריך המרכז להערכת מסוכנות את מסוכנותו של המשיב כבינונית. לאחר מכן, פנה בית המשפט לקבוע את עונשו של המשיב. במסגרת זאת, שקל לחומרה את הנסיבות החמורות שבביצוע העבירות, וביניהן את ניצול מרותו של המשיב ותמימותה של המתלוננת, גילה הצעיר והימשכות העבירות. עוד ציין בית המשפט כי המשיב לא לקח אחריות למעשיו בפני מעריכת המסוכנות, אולם בדיון שב והודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. מנגד, שקל לקולה את הודאתו של המשיב. אולם, ציין בהקשר זה כי הודה בביצוע העבירות רק לאחר עדותה של המתלוננת בפני בית המשפט. כמו כן, ציין כי יש לשקול לקולה את חלוף הזמן מיום ביצוע העבירות, אולם, לא מדובר בנימוק מכריע להקלה בענישה. 5. על בסיס אלה, גזר בית המשפט על המשיב עונש של ארבע שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 6. המערערת טוענת כי העונש שנגזר על המשיב אינו הולם את חומרת המעשים בהם הורשע וחורג ממתחם הענישה הראוי בנסיבות דנן. במסגרת זאת, מציינת היא כי לא ניתן משקל מספק לנסיבות החמורות שבביצוע העבירות (בין היתר, לעובדה כי המשיב שימש כאביה של המתלוננת), לפרטים בנוגע לאישיותו של המשיב העולים מחוות דעת המרכז להערכת מסוכנות, ולפגיעה החמורה במתלוננת. עוד טוענת היא כי לא נשקלו כלל מספר שיקולים לחומרה, וביניהם: עברו הפלילי העשיר, והעדר לקיחת אחריות ורצון לשנות את דרכיו. כמו כן, לטענתה, לא היה מקום להעניק משקל לקולה להודאתו של המשיב (נוכח העובדה כי המשיב לא הביע חרטה או אמפתיה כלפי המתלוננת והיא נאלצה להעיד במשפט), וניתן משקל רב מדי לקולה לחלוף הזמן מעת ביצוע העבירות. לבסוף, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא להטיל פיצוי על המשיב לטובת המתלוננת או קנס נוכח מצבו הכלכלי. 7. מנגד, סומך המשיב את ידיו על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת זאת, טוען הוא כי בית המשפט איזן באופן ראוי בין השיקולים לחומרה ולקולה, וכי אף אם מדובר בעונש קל באופן יחסי, אין מדובר בחריגה קיצונית המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. 8. עוד נציין כי במהלך הדיון במעמד הצדדים, נשאה בפנינו דברים המתלוננת. למשמע דברי המתלוננת נזעק המשיב לאמור כי "לא נגע" בה, ובכך ביטא היעדר הפנמה של מעשיו, כפי שעוד יפורט להלן. כמו כן, הגישה המתלוננת מכתב לעיוננו. ממכתבה ומדבריה בפנינו עולה תמונה קשה, על פיה על אף ניסיונותיה, היא אינה מצליחה להתאושש מהטראומה שעברה ולנהל חיים נורמאליים. לא נפרט מעבר לאמור לעיל, אולם, נציין כי לא ניתן לקרוא את מכתבה ולשמוע את דבריה מבלי לחוש בכאב ובסבל הרב שהיא חוותה אז, וחווה גם היום. דיון והכרעה 9. לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להתקבל, כך שעונש המאסר בפועל שירצה המשיב יעמוד על 78 חודשים. 10. לאחרונה כתבנו: "נקודת המוצא בערעור ראשון על גזר דין היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה... כלל ההתערבות עצמו קובע חריג, ומאפשר לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין, מקום שהאיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין, אל מול שיקולים פרטניים שעניינם העבריין עצמו (כדוגמת עברו הפלילי, נסיבות חייו, הסיכוי לשיקום), מחייבים גזירת עונש קל או חמור יותר מזה שקבעה הערכאה הדיונית" (ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (13.5.2013)). 11. במקרה שלפנינו, השתכנעו כי לאור חומרת העבירות, הנסיבות שליוו את ביצוען, אופן הודאתו ועברו הפלילי של המשיב, אין מנוס מהחמרה בעונשו. 12. לעניין מתחם הענישה, השתכנענו, כי העונש שנגזר על המשיב חורג ממתחם הענישה. אסופת הפסיקה שהגישה המערערת מוכיחה כי בנסיבות ובעבירות דומות, גזרו בתי המשפט על נאשמים עונשים חמורים באופן מהותי מזה שנגזר על המשיב. כך לדוגמא, בע"פ 3934/12 פלוני נ' מדינת ישראל (18.2.2013), דחה בית משפט זה ערעור של נאשם בגין עונש מאסר בפועל של שמונה שנים שנגזר עליו, זאת לאחר הרשעתו בעבירות דומות ובנסיבות דומות לאלה של המשיב. בדומה, בע"פ 9665/08 פלוני נ' מדינת ישראל, נדחה גם כן ערעור של נאשם בגין עונש מאסר בפועל של תשע שנים שנגזר עליו, גם כן, בגין עבירות ונסיבות דומות. בפרשה זו, קבע בית המשפט קביעות שכאילו ונאמרו לענייננו: מעשיו לגופם חמורים הם ומעוררים שאט נפש, והדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה שהמערער ביצעם בבנו הקטין עליו הוא לא חס אף שהוא בשר מבשרו. תפקידו כאב היה לגונן על בנו הקטין, ובמקום זאת הוא ניצל את תלותו של האחרון והאמון שנתן בו כדי לפרוק בו את יצרו. בכך המיט המערער אסון על משפחתו, ובפרט על הקטין, הואיל וניסיון החיים מלמד כי מעשים מסוג זה מותירים בנפשו של הקורבן צלקות, שספק אם אי-פעם יימצא להן מזור. על מעשים מסוג זה, שלדאבוננו אנו נתקלים בהם בתדירות גבוהה, היה מצווה בית המשפט, שגם לו נועד חלק בהגנה על קטינים, להגיב בחומרה". 13. אמנם, המשיב אינו אביה הביולוגי של המתלוננת, אולם אין נפקא מינה אם מעשיו החמורים בוצעו כלפי בשר מבשרו או בתו החורגת (וראו בדומה, בנוגע למתחם הענישה: ע"פ 6475/08 פלוני נ' מדינת ישראל (28.7.2010); ע"פ 2669/02 פלוני נ' מדינת ישראל (27.5.2003); תפ"ח (מחוזי-חיפה) 49734-09-11 מדינת ישראל נ' עלי (24.12.2012); ע"פ 10382/98 פלוני נ' מדינת ישראל (24.2.2010); תפ"ח (מחוזי תל-אביב) 1029/03 מדינת ישראל נ' פלוני (9.7.2003)). 14. מנגד, אין באסופת הפסיקה שהציג המשיב כדי לשנות ממסקנתנו זו. ראשית, ניתן לאבחן את מרבית גזרי הדין ממקרהו של המשיב. כך לדוגמא, בע"פ 3859/12 פלוני נ' מדינת ישראל (31.1.2013), העונש שנגזר על הנאשם היה מצוי בטווח של הסדר הטיעון בין הצדדים. כמו כן, העבירות בהן הורשע הנאשם במקרה זה פחות חמורות באופן משמעותי מהעבירות בהן הודה המשיב במקרה שלפנינו. לא זו אף זו, בע"פ 7606/11 פלוני נ' מדינת ישראל (25.2.2013), המעשים בוצעו במתלוננת בת 12.5 ולמשך חודשיים, ולא שנים ארוכות כמו במקרה שלפנינו. בנוסף, בפרשה זו בשונה ממקרהו של המשיב, חוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות קבעה את מסוכנות הנאשם כנמוכה. שנית, גם אם חלק מגזרי הדין אליו הפנה המשיב אכן הטילו עונשים קלים יותר לנאשמים בנסיבות דומות, הרי הן בגדר טיפה בים, ומנגד ניצבת המגמה הברורה למצות את הדין עם נאשמים בעבירות מעין אלה. 15. לכך יש להוסיף כי נסיבותיו של המקרה מצדיקות כי העונש שירצה המשיב יהיה מצוי ברף העליון של מתחם הענישה. המשיב שדד מהמתלוננת את ילדותה. במשך שנים ארוכות פגע בה שוב ושוב, באכזריות ותוך ניצול מרותו וגילה הצעיר. מדובר במקרה חמור במיוחד, אשר מחייב את מיצויו המלא של הדין עם המשיב. "חשוב עד מאד כי ידעו כל נער ונערה בישראל כי אין לפגוע בכבודו של אדם וכי גופם של כל ילד או ילדה אינם הפקר" (ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 594, 606 (2001)). 16. כמו כן, מקובלת עלינו טענת המערערת כי לא היה מקום לתת משקל רב להודאתו של המשיב. התחשבות בגזירת עונשו של נאשם נוכח הודאתו אינה מבוססת בעיקרה על חיסכון זמן שיפוטי. הודאה של נאשם מצדיקה הקלה בעונשו בעיקר נוכח העובדה כי היא אינדיקציה לכך שהנאשם הפנים את מעשיו ומכה על חטאו. עיון בחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות מלמד כי המשיב לא הפנים את חומרת מעשיו, וכי הוא סבור שהמעשים בהם הורשע אינם חמורים. לכך יש להוסיף כי כאמור לעיל, הודאתו של המשיב באה רק לאחר עדותה של המתלוננת. בנסיבות מעין אלה, יש לייחס להודאתו משקל נמוך מאד (השוו: ע"פ 6237/10 פלוני נ' מדינת ישראל (25.1.2011); ע"פ 10666/04 אבולעסל נ' מדינת ישראל (18.4.2005)). 17. בנוסף, לגישתנו, היה מקום לשקול לחומרה את עברו הפלילי העשיר של המשיב. אמנם, עד לעבירות נשוא ערעור זה, לא הורשע בעבירות מין. אולם, הרשעותיו הרבות, ובין היתר בעבירות אלימות קשה, צריכות להיזקף לחובתו. 18. לבסוף, לא ראינו לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להשית על המשיב תשלום פיצוי למתלוננת או קנס, זאת בהסתמך על אמות המידה המחמירות שנקבעו להתערבות ערכאת הערעור בסוגיות מעין אלה (ראו: ע"פ 4641/12 פלוני נ' מדינת ישראל (20.11.2013); ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (24.7.2006)). 19. סוף דבר, לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל. עונש המאסר בפועל של המשיב יעמוד על 78 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין ייוותרו על כנם. ניתן היום, כ"ח בכסלו התשע"ד (1.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12064860_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il