מדינת ישראל נ. פלוני

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6485/18 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי נצרת מיום 18.07.2018 בת"פ 21038-11-17 שניתן על ידי כבוד השופט ג' אזולאי תאריך הישיבה: א' בחשון התש"ף (30.10.2019) בשם המערערת: עו"ד נילי פינקלשטיין בשם המשיב 1: עו"ד לב נטע בשם המשיב 2: עו"ד עסאם טנוס בשם המשיב 3: עו"ד סוהאד אגא פסק-דין השופט נ' הנדל: מונח לפנינו ערעור מטעם המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, שנמנע מפסיקת פיצויים לטובת נפגע העבירה. בית המשפט גזר על כל אחד מהמשיבים עונש מאסר בפועל ועונש מאסר מותנה. על כך לא הוגש ערעור. אשר לפיצוי, נקבעו הדברים הבאים, שיובאו במלואם בשל בהירותם: "נותר במחלוקת עניין הפיצוי למתלונן, המאשימה מבקשת לחייב את הנאשמים בפיצוי גבוה למתלונן, שלפי הטענה כי למתלונן נגרם נזק גדול מאוד, הן נפשי והן פיזי, נותרה נכות לא מבוטלת וכדבריה 'חייו נהרסו'. נראה כי סוגיית הפיצוי כאשר הנזק הנטען הוא כה גדול, יש מקום אחד בלבד ובו ניתן לאמוד נזק שכזה והוא הליך אזרחי. פיצוי עונשי אינו יכול לשקף את הנזק שנגרם למתלונן בהיקף כזה, כאשר אין לבית משפט בהליך פלילי כלים לאמוד את הנזק, בנוסף למגבלות הקבועות בחוק, ועל כן כל פיצוי שייגזר בהליך פלילי זה ייראה בלתי הולם. כך או כך, לאור ההיקף לו טוענת התביעה, יצטרך המתלונן להגיש תביעה אזרחית. נראה כי פיצוי עונשי נועד יותר למקרים בהם בית המשפט כבר בהליך פלילי קובע פיצוי עונשי ובכך מבטא עמדה כלפי המעשים, ובד בבד למעשה חוסך הליך נוסף לצד הנפגע, לא כך במקרה שלנו. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום לקבוע פיצוי עונשי, נראה כי זהו נושא לקביעה בהליך אזרחי לאחר שמיעת ראיות וחישובים בכלים נכונים". הנה כי כן, בית המשפט המחוזי הביע עמדה עקרונית ביחס לפיצוי הפלילי. המדינה מסתייגת מגישה זו. יצוין כי באותו מועד שבו שמענו את התיק, שמענו גם את ע"פ 5703/19, שהוגש גם הוא מטעם המדינה בגין אי-פסיקת פיצוי על ידי אותו מותב, באותו עניין ומאותם נימוקים. ההשקפה המשפטית שהציג בית המשפט המחוזי אינה תואמת את פסיקת בית משפט זה. הפיצוי הוא רכיב עונשי לכל דבר. הוא נקבע בפרק ו' של חוק העונשין, התשל"ז-1977, לצד עונשים נוספים, כגון מאסר, קנס, שירות לתועלת הציבור או התחייבות (ראו סעיפים 81-41 לחוק העונשין). בפסק הדין שניתן בהרכב מורחב בדנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק בוקובזה (13.9.2017) הבעתי את עמדתי, לפיה הפיצוי הפלילי הוא בעל מאפיינים ייחודיים ואינו דומה לפיצוי האזרחי. כך באופן עקרוני וכך באופן מעשי. מבחינה עקרונית, מדובר בחלק מעונשו של הנאשם, דהיינו הוא נגזר מאחריותו בפלילים. מבחינה מעשית, יש אפשרות להעניק פיצוי מהיר שאינו כפוף לכל שלבי פסיקת הפיצוי בהליך אזרחי. בעניין אסרף ציין בית המשפט כי: "אף שבסוגיות מסוימות התייחס בית המשפט לפיצויים מכוח סעיף 77 לחוק כאל פיצויים אזרחיים, ישנן סוגיות שבהן ניכר ההבדל בין שני סוגי הפיצוי (סיגל וניר בעמ' 635-633). כך לגבי סכומי הפיצוי – סכום הפיצוי שניתן לפסוק לפי סעיף 77 הוא מוגבל; כך באשר לדרכי ההוכחה – הפיצוי בהליך הפלילי ניתן בגין 'הנזק או הסבל' שנגרמו ואלה אינם טעונים הוכחה מפורטת הניתנת לחישוב מדויק, והנפגע אף אינו חייב להוכיח נכות שנגרמה לו; כך גם באשר לגביית הפיצוי על ידי המדינה באמצעות המרכז לגביית קנסות ולא באמצעות מערכת ההוצאה לפועל; וכך באשר למעגל הזכאים שעל פי הפסיקה הורחב אל עבר בני משפחה כניזוקים עקיפים לרבות מי שאינם יורשים או תלויים של קורבן העבירה" (שם, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת חיות). עוד צוין כי "פסיקת הפיצויים על פי סעיף 77 לחוק העונשין, הינה בעלת אופי ראשוני, כמעין עזרה ראשונה לנפגעי העבירה... בנוסף, אין נדרש מנפגע העבירה להוכיח את נזקו, כפי המקובל בתביעת נזיקין, המוגשת לערכאה האזרחית המתאימה" (שם, פסקה 3 לפסק דינו של השופט שהם). אליבא דבית המשפט המחוזי, היתרונות שיש לפיצוי הפלילי ביחס לרעהו האזרחי נמנעים – ללא בסיס משפטי – כאשר נזקו של נפגע העבירה גדול. ברם, תוצאה כזו עלולה לסכל במידה רבה את תכליותיו של הפיצוי הפלילי במקרים כאלה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע מעין "תקרה" לפיצוי העונשי. ברם, לא מדובר בתקרה שנקבעה בחוק, העומדת על 258,000 ש"ח, אלא נקבע כלל לפיו אם הנזק גדול – יש מקום אחד בלבד לאמדו, והוא במסגרת הליך אזרחי, שכן בית המשפט בהליך הפלילי לא אוחז בכלים להעריך את הנזק. אין לקבל טענות אלה. ראשית, בית המשפט הפלילי מוסמך גם מוסמך לפסוק פיצויים, ואף בסכומים גדולים (ראו עניין אסרף דלעיל). שנית, העניין של אומדן שיעור הפיצוי, כלומר "אומדנא", אינו נחלת הפיצוי הפלילי בלבד. טול לדוגמא פיצוי בגין כאב וסבל או עוגמת נפש בהליך אזרחי. אלה סוגיות שבהן בית המשפט מפעיל שיקול דעת ונסיון שיפוטי, והן עשויות להיות רלוונטיות גם – ואולי בעיקר – למקרים שבהם נגרם לנפגע העבירה נזק רב. מן הצד האחר, לעיתים גם בית המשפט הפלילי קובע את גובה הפיצוי על סמך ראיות בדבר גובה הנזק שנגרם, כגון חשבוניות, למשל במקרי מרמה כלפי קבוצה גדולה של אנשים. הנה כי כן, אין לקבל את גישת בית המשפט המחוזי, שאינה תואמת – בכל הכבוד – לגישה ולתקדימים של בית משפט זה. לעיתים המלאכה אינה קלה, והיא אינה בהכרח מדויקת ומבוססת על תחשיבים; אך עמדת המחוקק היא כי היתרון שבפסיקת הפיצוי הפלילי לנפגע העבירה גובר על החסרון. נבהיר כי הפיצוי הפלילי אינו הסדר ייחודי של המשפט הישראלי, וגם שיטות משפט אחרות מכירות בו, כגון ארצות הברית ואנגליה (ראו הסקירה המשווה הרחבה בפסק דינה של השופטת חיות בעניין אסרף, פסקאות 28-24). אגב, המשפט העברי הכיר – בתקופה מסוימת – בכך שעל פי דין התורה, דווקא הפיצוי או ההשבה הוא העונש העיקרי, ולעיתים היחיד: "והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה, כג). טרם סיום נתייחס לנושא נוסף, והוא סיווג הליך הערעור. כלל הוא כי ערעור של נאשם על הכרעת הדין והפיצוי, או על רכיבי הענישה כולם, מסווג כערעור פלילי – על סדרי הדין המשתמעים מכך. הבסיס לכך הוא שלהליך הפלילי יש שני צדדים בלבד – הנאשם והמדינה. לצד זאת, נוצר בפסיקה כלל לפיו ערעורו של נאשם על פיצוי לנפגע העבירה בלבד מסווג כהליך אזרחי. עניין זה נובע מלשון החוק, הקובע כי "חיוב בפיצוי... הוא, לענין ערעור הנאשם עליו, כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו" (סעיף 78 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). השאלה שהערעור דנן מעלה היא האם צריך לסווג ערעור מטעם המדינה, שמתייחס לסוגיית הפיצוי בלבד, כערעור אזרחי או ערעור פלילי. ההליך הנוכחי סווג כערעור אזרחי, אך דעתי אינה נוחה מכך. לשון סעיף 78 לחוק העונשין עוסקת בערעור של ה"חייב" נגד ה"זכאי", אך המדינה אינה בגדר מי ש"זכאי" לפיצוי. המדינה מהווה צד להליך הפלילי. לו היא הייתה מגישה ערעור על עונש המאסר, למשל, או עונש הקנס, יחד עם הפיצוי – לא היה עולה על הדעת כי יש לסווג את ההליך – ולו באופן חלקי – כאזרחי. נראה לי שכדי לשמור על טוהר ההליך הפלילי, יהיה נכון לשמוע את הערעור דווקא כערעור פלילי. גישה אחרת עשויה לסבך את העניין מבחינה דיונית, ולהקשות בהיבטים מעשיים שאינם תורמים בפועל להכרעה. לדוגמא, לא פעם מופיעים בתיקים מעין אלה סנגורים. אם ההליך יסווג כאזרחי, יהיה עליהם ללמוד את כללי סדר הדין האזרחי הרלוונטיים לערעור, כגון הגשת עיקרי טיעון, סדי זמנים וכללים החלים על ערעורים אזרחיים, האפשרות להכריע על יסוד סיכומים בכתב במקום לקיים דיון בנוכחות הצדדים ועוד. כמובן, ניתן להניח כי סנגורים מסוגלים ללמוד את תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אך העיקר הוא בכך שגם במישור העקרוני נכון יותר לסווג הליך שמוגש על ידי הצדדים בהליך הפלילי כערעור פלילי. כך משיקולי מהות ומעשה כאחד. אגב, דומה כי בפועל נוהגים בבתי המשפט בערעורים מעין אלה – מבחינת סדרי בית המשפט – כבערעורים פליליים, ולא כערעורים אזרחיים, יהא סיווגם הפורמלי אשר יהא. לא למותר לציין כי בתיק זה אף נציגי הפרקליטות והסנגורים שהופיעו בתיק זה אימצו את הגישה האמורה, וזאת בשל נימוקים עקרוניים. אף הסנגורית הציבורית, שנכחה באולם במסגרת שמיעת ע"פ 5703/19 בסמוך לתיק הנוכחי, תמכה בעמדה העקרונית ביחס להיבט דיוני זה. אכן, ניתן לטעון שיש חוסר עקביות בסיווג ערעור על פיצוי שמגיש נאשם כערעור אזרחי, וסיווג ערעור שמגישה המדינה ביחס לפיצוי כערעור פלילי. כך או כך, במסגרת הנוכחית די להתייחס לערעור המוגש מטעם המדינה, וניתן להותיר את יתר השאלות הדיוניות לעת מצוא. עוד יוער כי לא נעלם מעיני שבמקרים דומים למקרה זו סווג ההליך בידי מזכירות בית המשפט או הרשם כערעור אזרחי (ראו למשל ע"א 6925/16). ברם, מעבר לכך שבפסק הדין עצמו אין דיון בשאלת הסיווג הנכון של ההליך, עיון בפסק הדין מגלה כי תחילתו וסופו בדין הפלילי, ולמעשה ההכרעה בהליך זה מבוססת על כך שפיצוי פלילי שונה במהותו ובתכונותיו מן הפיצוי האזרחי. נראה אפוא כי הבגד המתאים לגופו של ההליך הוא ההליך הפלילי. אציע אפוא לחבריי להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת לשקול את האמור לעיל אל מול הנמקת בית משפט קמא. יוער כי אין אנו מביעים עמדה לגבי הפיצוי הראוי בתיק זה. טענות הצדדים בעניין גובה הפיצוי שמורות להם. לנוכח האמור בדיון, נוסיף כי המדינה אף רשאית לבקש להגיש הצהרת נפגע עבירה, והסנגור רשאי להביע עמדתו ביחס לבקשה כזו, אם תוגש. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים לפסק דינו של השופט נ' הנדל. ראיתי לנכון להוסיף על דברי חברי ולהבהיר כי הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) אינו תחליף לסעד האזרחי. המדובר בסעדים המשלימים זה את זה, על מנת להבטיח כי נפגע העבירה יזכה לסעד ראשוני המעניק ביטוי להיקף הנזקים שנגרמו לו כבר בתום ההליך הפלילי. בהתאם לכך, אף לאחר שבית המשפט המחוזי יפסוק פיצוי למתלונן אין בכך כדי לפגוע בזכותו להגיש תביעה אזרחית בגין הנזקים שנגרמו לו (סעיף 88 לחוק העונשין; ראו גם: ע"פ 105/17 זיתוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 לחוות דעתי (26.12.2017)). ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה עם חברי השופט נ' הנדל כי לא ניתן להותיר על כנה את העמדה שהביע בית המשפט המחוזי, שלפיה כאשר היקף נזקו של נפגע עבירה הוא גדול אין מקום לפסוק לו פיצוי בגדרי ההליך הפלילי – וככל שיחפוץ בכך, עליו לתבוע את נזקו במסגרת הליך אזרחי. ההנמקה שעליה השתית בית המשפט המחוזי את החלטתו שלא לפסוק פיצויים לנפגע העבירה במקרה דנן, למעשה מרוקנת מתוכן את הוראת סעיף 77 לחוק העונשין; מתעלמת מתכליות הפיצוי הנפסק במסגרתו של הליך פלילי, ובראשן הכרה חברתית בנזקו של הנפגע ומתן סעד מיידי; אף אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בנושא זה, ודי אם אפנה לעניין אסרף ולמובאות מתוכו שצוטטו על ידי חברי, השופט הנדל. איני מוצאת כל היגיון בנימוק שדווקא משום היותו של הנזק הנטען "כה גדול" אין מקום לפסיקת פיצוי בגדרי ההליך הפלילי, ודומה כי ההיפך הוא הנכון. מדובר לא פעם בפיצוי שאותו פוסק בית המשפט – לעיתים בסיוע תסקיר נפגע עבירה או הצהרה מטעמו – שנועד ליתן סעד ראשוני גם אם חלקי. ומכל מקום, גם אם נזקו של נפגע העבירה הוא גדול – בין נזק פיזי או נפשי, בין נזק לרכוש – ומצדיק על פניו נקיטה בהליך אזרחי לפסיקת פיצויים, ניתן להניח כי לא פעם יעדיף הנפגע ש"צלח" את ההליך הפלילי להימנע מפתיחת חזית נוספת אל מול מי שגרם לו לנזק, בין אם מדובר בעבירת אלימות כבענייננו ובין עבירה אחרת. סופו של דבר כפי שקבע השופט הנדל, נכון הוא שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שישוב ויידרש לסוגית הפיצוי. ש ו פ ט ת אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏כ"ח בכסלו התש"ף (‏26.12.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18064850_Z09.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1