וליד תלחמי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6484/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6484/14 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המערער: וליד תלחמי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 10.7.2014 ועל גזר דין מיום 21.9.2014 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) בת"פ 37468-04-13 תאריך הישיבה: כ"ו באלול התשע"ה (10.9.2015) בשם המערער: עו"ד תמי אולמן; עו"ד יעקב שלומוביץ'; עו"ד שאדי סרוג'י בשם המשיבה: עו"ד נילי פינקלשטיין פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) בת"פ 37468-04-13, בגדרו הורשע המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובגין כך נגזרו עליו 21 חודשי מאסר בפועל ו- 15 חודשי מאסר על תנאי; כן הוטל עליו לשלם למתלונן פיצוי בסך של 30,000 ₪. 2. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 25.10.2012 הגיע המערער למפעל א.א. אברהים עבודות נירוסטה במושב חוסן, שממנו היה נוהג לקנות סחורה, וביקש לקחת עמו סחורה. המתלונן, שעבד במפעל, אמר למערער כי אין הוא יכול לקחת את הסחורה וביקש ממנו לעזוב את המקום. בתגובה, קילל המערער את המתלונן ודחף אותו, ומיד לאחר מכן הרים מוט מתכתי זוויתי עם קצוות מושחזים מהרצפה (להלן: המוט) והטיח אותו לעבר ראשו של המתלונן בכוונה לפגוע בראשו. המתלונן הגן בידו על ראשו מפני החבטה וכתוצאה מכך נחבל בידו השמאלית. נגרם לו פצע חתך במרווח בין האגודל לאצבע, וכן נפגעו הגיד והעצב של האגודל מצד ימין. בעקבות זאת אושפז המתלונן בבית חולים ועבר ניתוח בהרדמה כללית לטיפול בחבלות האמורות. הערעור על הכרעת הדין 1. המערער כפר באישום המיוחס לו, וטען כי החזיק במוט כדי להגן על עצמו מפני המתלונן אשר הרים קודם לכן צינור אוויר שהיה מוטל על הרצפה במטרה לפגוע במערער. לגרסתו, המתלונן זרק את צינור האוויר, משך את המוט מידיו של המערער, וכך נחבל בידו השמאלית. כן טען המערער, כי בעקבות האירוע ובהעדר ביטוח תאונות אישיות של בעל המפעל ומעסיקו של המתלונן, אברהים שהלה (להלן: אברהים), לעובדיו במקרה של פציעה, פנה אברהים למערער ודרש ממנו לשלם פיצויים למתלונן או להציג מצג שווא לפיו המתלונן נפצע בעסקו שלו; משהמערער סרב, הנחה אברהים את עובדיו למסור גרסה במשטרה כי המערער הוא שתקף את המתלונן, כאמור בכתב האישום. תמיכה עיקרית לטענתו זו, כפי שיפורט עוד בהמשך, ביקש המערער למצוא בשיחה מוקלטת בין אברהים לנעים חאג' (להלן: נעים) - עובד מפעל נוסף שהיה בקרבת מקום האירוע, ששימש עד מטעם ההגנה - ממנה עולה חשד כי אברהים ניסה למנוע חשיפת פרטים אודות קיומן של מצלמות במפעל. 2. בבית המשפט העידו מטעם התביעה בין היתר: המתלונן, אברהים ושני עובדי המפעל שראו את האירוע - עקאב דכוואר (להלן: עקאב) ופאיק נאסר (להלן: פאיק). גרסאותיהם של עקאב ופאיק היו דומות בעיקרן, ותמכו בגרסת המתלונן לפיה המערער הוא שתקף את המתלונן באמצעות המוט. המתלונן אף העיד כי כשבועיים-שלושה לפני האירוע, הגיע המערער בשעות אחר הצהריים למפעל לקחת סחורה ללא תיאום מראש, ולאחר שהמתלונן סרב לאפשר לו לקחת את הסחורה (בהוראתו של אברהים), המערער קילל ודחף אותו, ואמר לו בין היתר "אתה תראה עוד יא בן זונה". אברהים שהיה במשרדו בזמן האירוע מושא כתב האישום לא ראה את התקיפה. הוא העיד כי הגיע למקום מיד כששמע צעקות, ראה את המתלונן פצוע עם יד מדממת ועל הרצפה זוית מנירוסטה מגואלת בדם, ושמע מהעובדים האחרים כי המערער תקף את המתלונן. נוסף לעדויות אלה, הונחה בפני בית המשפט חוות דעת פתולוגית של פרופ' יהודה היס שקבעה כי פצע החתך בידו של המתלונן נגרם כתוצאה מתנועה של כף היד על פני שפה מושחזת של חפץ, לרבות חפץ כמו המוט. פרופ' היס העיד בבית המשפט כי הפצע לא נגרם כתוצאה ממכה, אך לא שלל את גרסת המתלונן שכן לדבריו, כאמור, כל תנועה של כף היד על פני השפה יכולה הייתה לגרום לפצע זה. 3. מטעם ההגנה העידו המערער ונעים, שמסר הודעה במשטרה, ואחר כך העיד בבית המשפט. לגרסתו לא ראה את האירוע עצמו שכן הוא היה במקרר. לאחר ששמע צעקות וקללות שהוחלפו בין המערער למתלונן, הגיע למקום וראה את ידו של המתלונן מדממת. כן העיד נעים כי שמע את פאיק אומר מיד עם הגיעו של אברהים למקום כי המערער הכה את המתלונן ו"רצה להרוג אותו". חרף זאת, העיד נעים כי לדעתו המערער לא תקף את המתלונן שכן "הוא לא יכול לתת מכה לזבוב". בנוסף, העיד נעים כי אברהים הורה לו למסור גרסה לטובת המתלונן בבית המשפט. לתמיכה בטענתו זו השמיע נעים בעדותו בבית המשפט שיחה מוקלטת בינו לבין אברהים שהתקיימה בבוקר העדות, שבה נשמע אברהים כועס על נעים שישב עם הסנגור ולא עם בא כוח המאשימה והורה לו להתרחק מהסנגור, להיכנס לאולם בית המשפט ולהשיב לשאלות וללכת הביתה. יצוין כי לאחר עדותו של נעים הצליח בא כוח המערער לפענח ולתמלל שיחה נוספת של נעים עם אברהים שהקליט נעים, וזו הוגשה לבית המשפט בישיבה הבאה (נ/6). בשיחה זו נשמע אברהים מדריך את נעים לענות, אם יישאל על כך, כי הוא לא יודע אם יש מצלמות במפעל ואם הן פועלות. אברהים גם נשמע חוזר באוזני נעים על עיקרי גרסתו של נעים במשטרה. בפועל, נעים העיד, בניגוד להנחיותיו של אברהים, כי יש מצלמות במפעל (שהותקנו בשל אירוע שבו היה מעורב נעים עצמו מספר שנים לפני האירוע מושא כתב האישום), וכי הן עובדות. לדבריו, הוא ידע שהמצלמות עובדות משום שחצי שנה לפני האירוע הוא נצפה על-ידי אברהים אוכל וופלים ולא עובד. בנוסף, טען נעים כי אברהים כינס מספר אסיפות של העובדים בה הורה להם להעיד לטובת המתלונן, אך בהמשך עדותו אישר כי האסיפה עליה דיבר התקיימה לאחר שהם מסרו את עדותם בבית המשפט. גם המערער, בעדותו בבית המשפט, מסר כי הוא יודע על קיומן של מצלמות במפעל, וכי כשבוע לפני האירוע מושא כתב האישום צפה יחד עם אברהים בצילומים מהמצלמות במשרדו של אברהים. אשר לישיבות העובדים שבהן הורה לכאורה אברהים לעובדים להעיד לטובת המתלונן, העיד המערער כי הוא יודע על כינוסן מעובד אחר שאיננו נעים, אך הוא לא היה מוכן לחשוף את שמו. 4. בית המשפט בחן את חומר הראיות והרשיע את המערער לפי עובדות כתב האישום. נקבע, כי עדותו של המתלונן הייתה מהימנה והיא גם מתיישבת עם ראיות אחרות, לרבות עדויותיהם של עקאב ופאיק, שנמצאו מהימנות אף הן, וכן עם חוות דעתו של פרופ' היס. טענותיו השונות של המערער לענין סתירות שנפלו בין גרסת המתלונן במשטרה לבין עדותו בבית המשפט נדחו, תוך שנקבע כי אין המדובר בסתירות מהותיות וכי ממילא המתלונן סיפק להן הסבר משכנע. בנוסף, ראה בית המשפט ליתן משקל לדבריו הספונטאניים של פאיק שנאמרו מיד בסמוך להתרחשות האירוע לפיהם המערער תקף את המתלונן, דברים שעליהם העידו אברהים מטעם התביעה ונעים מטעם ההגנה. אשר לאברהים, נקבע כי אמנם מהשיחה המוקלטת שהוגשה (נ/6) עולה הרושם כי אברהים רצה להסתיר מידע בדבר המצלמות שהיו במפעל, וכי קיימת לכאורה אפשרות שהוא עשה כן על מנת שלא לחשוף צילומים שיפעלו לטובת המערער, ואולם קיימת אף אפשרות כי אברהים ביקש להסתיר עניינים אחרים שאינם קשורים לאירוע. כן צוין כי השיחה הוגשה בניגוד לסדרי הדין ומבלי שאברהים נחקר אודותיה, ועל כן אין לקבל את ההסבר הנוח למערער דווקא. גם עדותו של המערער לפיה כשבוע לפני האירוע מושא כתב האישום הוא צפה יחד עם אברהים בצילומים מהמצלמות במפעל לא התקבלה, שכן המערער כבש גרסתו זו עד למתן העדות, ואברהים לא נחקר אודותיה. אשר לכינוס אסיפות עובדים על-ידי אברהים, כפי טענת נעים בעדותו, נקבע כי בהתאם לעדותו של נעים עצמו (עמ' 131 לפרוטוקול) האסיפות התקיימו אחרי שהעובדים סיימו להעיד בבית המשפט וממילא לא יכלו להשפיע על העדויות. כאמור, המערער העיד שנודע לו על האסיפות מפי אחד העובדים שאיננו נעים, אך לא היה מוכן למסור את שמו, ועל כן קבע בית המשפט כי מדובר בעדות שמיעה בלתי קבילה. בנוסף, קבע בית המשפט כי עדותו של המערער הייתה בלתי מהימנה ומגמתית. כן נקבע כי המערער כבש חלקים משמעותיים מגרסתו עד למתן העדות, מבלי שניתן הסבר לכך. כך באשר לקיומן של המצלמות, כאמור לעיל, וכך באשר לגרסתו כי אברהים דרש ממנו לשלם פיצויים למתלונן, גרסה שלא נמסרה בחקירת המערער במשטרה. בהקשר זה אף נקבע, כי האינטרס של אברהים לתמוך דווקא במתלונן, לו אכן ניסה המתלונן לתקוף את המערער, כטענת המערער, איננו ברור, שכן במצב זה אחריותו לפציעת המתלונן היא נמוכה עד לא קיימת. 5. בערעורו המופנה כנגד הכרעת הדין שב המערער על גרסתו, וטוען הן כי חוות הדעת של פרופ' היס ועדותו בבית המשפט תומכות בגרסתו, והן כי סתירות שונות בדברי עדי התביעה במשטרה ובבית המשפט, כמו גם תדרוכו של אברהים את העובדים וניסיונו להסתיר מידע הנוגע למצלמות שהיו במפעל, מצביעים על מהלך של תיאום גרסאות המכרסם בגרסת התביעה ובתשתית הראייתית נגד המערער. 6. אשר לטענה בדבר חוות הדעת של פרופ' היס ועדותו, הרי שכפי שקבע בית משפט קמא, חוות הדעת אינה שוללת את גרסת המתלונן ואף לא את גרסת המערער. פרופ' היס העיד בבית המשפט כי פצע החתך בידו של המתלונן נגרם כתוצאה מהחלקה של שפה מושחזת על כף היד, וכשנשאל איזו גרסה יותר סבירה, מסר כי לא ניתן להכריע בין הגרסאות על סמך הפצע. על כן, אמנם ניתן לטעון כי חוות הדעת והעדות מתיישבות עם גרסתו של המערער, אך כאמור הן גם מתיישבות עם גרסת המתלונן, ומכאן שאין לומר כי חוות הדעת תומכת בגרסת המערער דווקא, וודאי שאין בעובדה שגרסת המערער לא נשללה בחוות הדעת, היא כשלעצמה, כדי להקים ספק סביר. 7. מכאן לטענות המערער בדבר סתירות שונות שעלו מדברי עדי התביעה במשטרה כפי שנמסרו בהודעותיהם השונות וכן מדבריהם בעדויות בבית המשפט, אשר מצביעות לדידו על מהלך של תיאום גרסאות. בין הסתירות הנטענות, מציין המערער כי בהודעתו הראשונה במשטרה מסר המתלונן כי הוא לא יודע מי ראה את האירוע, אולם בהודעותיו המאוחרות מסר כי עקאב ופאיק נכחו בזירה וראו את האירוע; כי עקאב לא היה עקבי בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט בנוגע למי דחף את מי; כי פאיק לא מסר בהודעתו במשטרה כי בשעת האירוע ניצב מקרר בין המתלונן למערער, כפי שמסר בעדותו בבית המשפט; וכי אברהים מסר בהודעתו במשטרה כי עם הגיעו למקום האירוע ראה הן את המתלונן והן את המערער, אולם בעדותו בבית המשפט מסר כי הבחין רק במתלונן והמערער כבר לא נכח במקום. ואולם, אי התאמות אלה אינן מהותיות, כפי שקבע אף בית משפט קמא, ואין בהן כדי לכרסם בגרסת המתלונן שהתקבלה במלואה. יתר על כן, מעבר לאי הדיוקים השונים שברי כי יכולים להיות מנת חלקם גם של דוברי אמת, הרי שכפי שעמד על כך בית משפט קמא, האירוע שהתרחש במפעל היה חריג, ובאופן טבעי דיברו עליו עובדי המפעל הן לפני שמסרו את הודעותיהם במשטרה והן לאחר מכן, לפני עדויותיהם בבית המשפט, ולא במטרה לתאם גרסאות בהכרח; כך שאי דיוקים קלים בין גרסאותיהם במשטרה לאלה בבית המשפט בהחלט יכולים לנבוע מכך, ואין הדבר מעיד על תיאום גרסאות שנועד לסלף את האמת, כפי שטוען המערער. בנסיבות אלה, ומשהסתירות הנטענות הן ממילא לא מהותיות, אינן נוגעות בלב המחלוקת ולחלקן אף ניתן הסבר משכנע כאמור, אין מקום לקבל את טענות המערער בענין זה. 8. אכן, השיחה שבה נשמע אברהים מדריך את נעים בענין עדותו, לרבות בענין המצלמות שהותקנו במפעל (נ/6), היא מטרידה. לכך יש להוסיף כי לפי עדותו של נעים, אברהים כינס מספר אסיפות שבהן הורה לעובדי המפעל להעיד נגד המערער (יצוין, כי בית המשפט קבע שאסיפות אלה, בהתאם לדבריו של נעים, התקיימו לאחר שהעובדים העידו, אולם אם המועדים שמסר נעים היו נכונים הרי שאסיפה אחת התקיימה לפני סיום עדויות התביעה). דברים אלה עשויים לעורר חשש בדבר מהלך של תיאום גרסאות. אפשרות זו לא נעלמה מעיני בית המשפט, אך לאחר בחינת חומר הראיות כולו סבר בית המשפט כי אין באלה כדי לערער את הראיות לאשמתו של המערער, ובראשן עדויות המתלונן, פאיק ועקאב, בהם נתן בית המשפט אמון. לאחר שבחנתי אף אני את חומר הראיות ואת גרסת המערער, וכפי שיפורט מיד, דעתי בענין זה כדעת בית משפט קמא. 9. מעבר לרושם המהימן שהותירו כאמור עדויותיהם של עדי התביעה על בית המשפט, מספר אינדיקציות העולות מחומר הראיות מובילות לדידי - חלקן בנפרד וודאי כולן במצטבר - למסקנה האמורה. ראשית, העובדה שהמתלונן פנה מיד לאחר האירוע למשטרה ומסר כי המערער הכה אותו, כפי שעולה מהמזכר שכתב יומנאי המשטרה מיום האירוע, מצביעה על אותנטיות גרסתו של המתלונן ומחלישה עד מאוד את האפשרות שהתלונה היא פרי תכנונו המאוחר של אברהים. שנית, מעדותו של נעים, אשר העיד כזכור לטובת המערער, עולה כי מיד כשהגיע למקום האירוע שמע את פאיק אומר כי המערער הכה את המתלונן. בית המשפט קבע, כי אמירה זו היא קבילה בהתאם לחריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה, ובהיותה אמירה שנאמרה מיד בסמוך לאחר קרות האירוע ראה ליתן לה משקל של ממש. אף לדעתי יש באמירה זו משום אישוש לגרסת המתלונן וכרסום משמעותי בגרסתו של המערער. שלישית, המערער כבש את גרסתו לענין המצלמות, אף שלטענתו כשבוע לפני האירוע צפה יחד עם אברהים בצילומים מהמצלמות. גם את גרסתו לפיה אברהים סחט אותו בעקבות האירוע, וכן כי ההאשמות נגדו הן פועל יוצא של סירובו להיכנע לסחיטות אלה כבש המערער, ולא מסר דבר אודות כך לגורמי החקירה. והרי אך מתבקש שמי שנחשד במעשה שהוא לא עשה, ימסור לגורמי החקירה את גרסתו המלאה, וודאי יספק מידע לגבי ראיה אפשרית המאששת את גרסתו. העובדה שהדברים האמורים לא נמסרו בחקירת המשטרה, ואף לא הוטחו בפני אברהים במהלך עדותו בבית המשפט, מלמדת בעליל על כך שאין ממש בגרסתו של המערער. רצונו של אברהים שלא לחשוף בפני בית המשפט מידע לגבי המצלמות, כפי שעולה הדבר מתמלול השיחה בינו לבין נעים, צריך להתפרש אפוא שלא על רקע האירוע מושא כתב האישום, וודאי שאין מקום לטענה כי גורמי החקירה כשלו משלא בדקו האם קיימות מצלמות במפעל והאם האירוע תועד באמצעותן. 10. בנקודה זו יש לציין, כי בעקבות השיחה בין אברהים לנעים נפתחה חקירה נגד אברהים בחשד לשיבוש מהלכי משפט, אך בסופו של יום נסגר התיק נגדו מחמת העדר ראיות מספיקות. במעמד הדיון, ולבקשת באת-כוח המערער, הוגש לעיוננו חומר החקירה. ואולם, עיון בחומר החקירה אין בו כדי לתרום דבר שביכולתו לשנות מתוצאת הכרעת דינו של בית משפט קמא. באשר להתנהלותו של אברהים בשיחה עם נעים, מסביר אברהים בהודעתו במשטרה כי אך חזר באוזני נעים על דבריו שלו במשטרה וזאת, לטענתו, כי נעים "תמיד שאל אותי מה להגיד ומה לעשות, ואני אמרתי לו בדיוק מה שאמרת במשטרה" (הודעת אברהים מיום 4.1.2015). 11. התנהלותו של אברהים היא אכן מטרידה, ואולם, בחינת מכלול הראיות - ובעיקר עדויות המתלונן, פאיק ועקאב, בהם נתן בית המשפט אמון, וכן עדות נעים, שהעיד אמנם לטובת המערער אך עדותו תומכת בגרסת המתלונן דווקא - מוביל כאמור למסקנה כי לא נותר ספק סביר באשר לאופן שבו קרה האירוע ובאשר לאשמתו של המערער. כאן המקום לציין, כי המערער סירב שוב ושוב לקיום עימות מול המתלונן, וכי נעים, שעל עדותו מבסס המערער את עיקר טענותיו, העיד כי הוא מסוכסך עם אברהים ושאר העובדים במפעל, וכי מצב זה קיים מזה זמן רב וללא קשר לאירוע. כן הסתבר כי נעים הוא קרוב משפחה של המערער, עובדה שהוא טרח להסתיר בעדותו במשטרה ובבית המשפט ואשר נחשפה רק לקראת סוף עדותו בבית המשפט. נוכח אלה מצא בית המשפט "להתייחס לדבריו של נעים בזהירות". 12. מסקנתי היא אפוא כי הרשעת המערער מבוססת כדבעי וכי אין בסימני השאלה שהעלה כדי לכרסם בתשתית הראייתית האיתנה לאשמתו שנקבעה על ידי בית המשפט קמא. ספק כלשהו קיים בכל תיק, שהרי לרוב לא ניתן להוכיח את האשמה במידה של ודאות מוחלטת, אלא רק במידה גבוהה של ודאות, מעבר לספק סביר. לא די להעלות ספק אלא נדרש כי הספק הסביר הנטען יהא בעל ממשות, שסבירותו עומדת במבחן המציאות. ויפים לענייננו דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה באשר לאופן בחינתו של הספק הסביר שנאמרו בע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (25.1.2007), בפסקה 49 לפסק דינה: "לענין טיבו של הספק הסביר, אין מדובר בספק שההסתברות בדבר קיומו היא תיאורטית בלבד, אלא ספק ממשי שיש לו עוגן ואחיזה בחומר הראיות. הספק צריך להיות בעל משקל כזה שיש בו כדי לזעזע את המערך העובדתי-נסיבתי כפי שהוצג על-ידי התביעה, עד שמערך זה לא יוכל עוד לעמוד על רגליו, ולהניב מסקנה חד-משמעית בדבר אשמת הנאשם (ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב, פסק דינו של השופט לוי (13.9.2005)). לצורך כך, אין די בהצבעה על קיום אפשרות חלופית לנסיבות המצביעות על אחריות, אלא נדרשת הוכחת אפשרות שהסתברותה סובסטנטיבית (ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פד"י מד(3) 465; ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2) 565, 570; דנ"פ 4342/97 אל עביד נ' מדינת ישראל, פד"י נא(1) 736, 817). ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מהראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם שהסתברותה אינה אפסית אלא ממשית (ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פד"י נד(4) 653)". 13. מן המקובץ עולה כי הרשעתו של המערער בדין יסודה, וכי יש לדחות את ערעורו על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 14. בית משפט קמא גזר על המערער עונש מאסר בפועל של 21 חודשים; עונש מאסר על תנאי למשך 3 שנים של 15 חודשים; וכן השית עליו לשלם פיצוי למתלונן בסך 30,000 ₪. בבואו לגזור את העונש, הדגיש בית המשפט את חומרת העבירה ואת הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מביצועה, ביניהם בריאות ושלמות הגוף, הזכות לחיים וכן בטיחותו של עובד וביטחונו במקום העבודה. כן נקבע כי אין מקום לגישה סלחנית כלפי מי שביצע עבירת אלימות חמורה. בהתאם קבע בית המשפט כי מתחם העונש הראוי בנסיבות הענין נע בין 15 חודשים ל- 4 שנים. אשר לעונשו של המערער, בנתון למתחם זה, לקח בית המשפט בחשבון לקולא את גילו של המערער (47 באותה העת), את עברו הנקי, את העובדה שעד לאירוע הוא ניהל אורח חיים נורמטיבי, את העובדה שהוא בעל משפחה ובעל עסק ואת העדויות השונות בדבר אופיו השקט והרגוע וכן בדבר תרומתו לקהילה. אל מול אלה, לקח בית המשפט בחשבון את התנהגותו הבריונית והאלימה של המערער כלפי המתלונן. הודגש, כי חרף ניסיונו של המערער להציג את האירוע כמקרה נקודתי של פרץ עצבים רגעי, הרי שכפי שנקבע בהכרעת הדין, בין המערער למתלונן היה מפגש קודם שנסב אף הוא סביב בקשתו של המערער לקחת סחורה מהמפעל ובמהלכו דחף המערער את המתלונן קילל אותו ואיים עליו. כן עמד בית המשפט על כך שהמערער לא הביע חרטה בדיעבד ואף לא אמפתיה למצבו של המתלונן. בהתאם לכך הוטלו על המערער העונשים האמורים לעיל. 15. בערעורו המופנה כנגד גזר הדין, טוען המערער כי מתחם העונש הראוי שקבע בית המשפט הוא מחמיר מדי, וכי גם גזירת עונשו של המערער במתחם זה נעשתה מבלי שניתן המשקל הראוי לנתוניו הספציפיים. בין היתר נטען כי בית המשפט לא נתן מספיק משקל לכך שהאירוע היה נקודתי ולא מתוכנן. כן נטען כי עד לאירוע מושא כתב האישום ניהל המערער אורח חיים נורמטיבי ואין לחובתו עבר פלילי, וכי גם לאחר האירוע לא נשקפה מהמערער כל מסוכנות, וכראיה המשיבה לא ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. בנוסף נטען כי המערער הוא איש משפחה התורם לקהילה, וכי הוא בעל עסק עצמאי כך שכניסתו למאסר תמיט אסון כלכלי על משפחתו. בדיון שנערך לפנינו, הפנתה באת-כוח המערער לפסיקה שונה התומכת לדידה בטענה כי העונש שהוטל על המערער הוא חמור מאוד וחורג מהמקובל ומהראוי בנסיבות הענין. 16. המשיבה מתנגדת לערעור, ולטענתה העונש שנגזר על המערער לא חורג מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה. המשיבה הגישה פסיקה שונה לתמיכה בטענתה זו. בנוסף, מסרה באת כוח המדינה כי למתלונן נקבעה דרגת נכות יציבה בשיעור 42% על-ידי המוסד לביטוח לאומי. 17. לאחר בחינת טענות הצדדים ובפסיקה הרלבנטית, דעתי היא כי יש לדחות את הערעור גם על גזר הדין. 18. כידוע, נקודת המוצא היא, כי ככלל לא תטה ערכאת הערעור להתערב בעונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא אם זה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה הנוהגת בנסיבות הענין או אם נפלה טעות בולטת בגזר הדין (ראו למשל: ע"פ 3799/14 אבו שנב נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (17.8.2015), להלן: ענין אבו שנב). המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר החריגים האמורים, כפי שיוסבר להלן, ועל כן איני סבור שיש מקום להתערב בעונש. 19. לא יכול להיות חולק בדבר החומרה הרבה שיש לייחס למעשיו של המערער, אשר בשל ויכוח על ענין פעוט נקט באלימות חמורה כלפי המתלונן תוך שימוש במוט מושחז שבקלות יכול היה להביא לתוצאה חמורה מזו שקרתה בפועל. והדברים נאמרים מבלי שיש להקל ראש, כמובן, בתוצאה שאכן קרתה (כאמור, למתלונן נקבעה דרגת נכות יציבה במוסד לביטוח לאומי בשיעור של 42%). בית משפט קמא עמד בצדק על כך שאין להשלים עם תופעה זו של יישוב סכסוכים באמצעות אלימות ולנקוט כלפיה גישה סלחנית, שהרי התופעה חותרת תחת הסדר החברתי ופוגעת בראש ובראשונה בזכותו של אדם לשלמות גופו (ראו גם הדברים שנאמרו באותו הקשר בענין אבו שנב הנזכר לעיל, בפסקה 19). 20. עונש המאסר שהוטל על המערער משקף אל נכון גישה זו. אכן, בעבירות החבלה, כמו בעבירות אחרות, ניתן למצוא בפסיקה טווח רחב של עונשים בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. עם זאת, דומה כי בנסיבות הענין לא חרג בית המשפט בקבעו את מתחם העונש הראוי מהענישה המקובלת בנסיבות דומות, ואף בתוך המתחם לא החמיר עם המערער יתר על המידה. והשוו: ע"פ 8991/10 מכבי נ' מדינת ישראל (27.10.2011), הדן במקרה דומה יחסית של חבטה בפניו של אדם באמצעות קסדה על רקע ויכוח סתמי, שם הועמד העונש על 36 חודשי מאסר בפועל, ובית משפט זה נמנע מלהתערב; וכן ע"פ 7475/14 מהדי נ' מדינת ישראל (25.12.2014) הדן במקרה של חבטה בפניו של אדם באמצעות כלי עבודה ממתכת, מספר פעמים, על רקע ויכוח בכביש, שם הועמד העונש במקור על 24 חודשי מאסר בפועל, ובית משפט זה הפחית את העונש ל- 20 חודשים בגלל שיהוי ניכר בהגשת כתב האישום, נתון שלא בא לידי ביטוי בעת גזירת העונש בבית המשפט המחוזי. 21. לא מצאתי בנסיבות המקרה הקונקרטי ובנסיבותיו האישיות של המערער, כי יש מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער, ולפיכך דעתי היא כי יש לדחות גם את הערעור על גזר הדין. סוף דבר 22. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחברותיי לדחות הן את הערעור על הכרעת הדין והן את הערעור על גזר הדין. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 5.1.2016 עד השעה 10:00 בימ"ר קישון, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ‏כ"ד בכסלו התשע"ו (‏6.12.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14064840_B06.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il