דרדון ראאד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6478/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6478/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערערים: 1. ראאד דרדון 2. ג'ראח סלאח אלדין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו, מיום 12.6.2012, בת"פ 4259-12-11, שניתן על-ידי כב' השופט ע' מודריק – סג"נ תאריך הישיבה: ל' בניסן התשע"ג (10.4.2013) בשם המערער 1: עו"ד דוד ונטורה בשם המערער 2: עו"ד ויסאם לידאוי בשם המשיבה: עו"ד סיון רוסו פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 12.6.2012, בת"פ 4259-12-11, שניתן על-ידי כב' השופט ע' מודריק – סג"נ. בית משפט קמא הרשיע את המערערים, על-פי הודאתם, בעבירות שיוחסו להם בכתב אישום מתוקן שהוגש במסגרת הסדר טיעון, היינו: בקשירת קשר לביצוע פשע (חטיפה לשם סחיטה), לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בחטיפה לשם סחיטה, לפי סעיף 372 לחוק העונשין; ובהסתרת חטוף, לפי סעיף 375 לחוק העונשין. 2. בעקבות הרשעתם של המערערים בדין, נגזרו עליהם העונשים הבאים: 3 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרם; 18 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים מתום המאסר, לבל יעברו עברה שיש בה יסוד של אלימות או איום באלימות והיא פשע; בנוסף, חוייב כל אחד מהמערערים לפצות את המתלונן בסכום של 7500 ₪. עובדות כתב האישום המתוקן 3. כתב האישום מחזיק לא פחות משישה עמודים ובו תוארו בפרוטרוט המעשים המיוחסים למערערים. בקצירת האומר, יסופר לקורא כי קבלן בנייה בשם עבד אלקאיד אגבריה (להלן: עבד) עמד בקשר עסקי עם המערער 1 ונוצר כלפי מערער זה ואדם בשם פאיז, חוב בסכום העולה על 400,000 ₪. השניים דרשו מעבד את פרעון החוב, ונקטו בלשון מאיימת, כאשר באחד המקרים חשף פאיז, בנוכחות המערער 1, אקדח שהיה ברשותו, במטרה להניע את עבד ואת בנו אמיר (להלן: המתלונן) "לשלם את החוב". בסמוך ליום 30.10.2011, קשרו המערערים, עם פאיז, יוסף דרדון (להלן: יוסף) ומג'די שמרין (להלן: מג'די), קשר לחטוף את המתלונן לאזור רמאללה ולהסתירו שם "במטרה להניע את עבד לשלם את החוב". ביום 30.10.2011, הגיע אחד הקושרים, מג'די, למשרדו של עבד וביקש מהמתלונן להתלוות אליו לרכב "על-מנת לקבל כלים שכביכול הוזמנו על-ידי עבד". המתלונן התלווה אל מג'די לרכב, שבו נהג אדם אלמוני ולצידו ישב המערער 1, ואו אז דחף אותו מג'די "אל תוך החלק האחורי של הרכב". בשלב זה, כיוון יוסף אקדח לראשו של המתלונן והורה לו לשבת בשקט "ולא לעשות כלום". על-פי כתב האישום, ירד המערער 1, בשלב כלשהו מהרכב, ואילו המערער 2 הצטרף לנסיעה ואף נהג ברכב לאזור רמאללה. בהמשך, הוכנס המתלונן לבית כלשהו, ויוסף נעל אותו במקום ונטל את המפתחות עמו. המערער 2 אשר עזב את הבית, חזר למקום כעבור זמן מה והבהיר למתלונן "כי אם הוא רוצה לשוב הביתה, על עבד לשלם את החוב". למחרת היום, איפשר המערער 2 למתלונן לשוחח עם אביו, על-מנת להאיץ בו לשלם את חובו. עבד מסר למתלונן 2 כי הצליח לגייס חלק מהסכום והציע להעביר את הסכום שגוייס לחוטפים, אך המערער 2 דחה את ההצעה. בהמשך אותו יום, הועבר המתלונן לדירת מסתור שניה ברכב שבו נהג המערער 2, כאשר היו עימו מג'די ויוסף. לבקשתו של המערער 1, איפשר המערער 2 למתלונן לשוחח, פעם נוספת, עם אביו וכן עם אחיו מחמוד, על-מנת לזרז את תשלום החוב. בהמשך, הועבר המתלונן על-ידי המערער 2 לשלוש דירות מסתור נוספות, כאשר ברקע עמד החשש למעורבות משטרתית בנושא. בכל שלבי המעבר, עדכן המערער 2 את המערער 1 בנעשה. בסופו של דבר, הודיע המערער 1 למערער 2 כי יש לשחרר את המתלונן והשניים סיכמו כי השחרור יתבצע ליד מסעדה כלשהי ברמאללה. בהמשך, הסיע המערער 2 את המתלונן לאותה מסעדה והורה לו לרדת מהרכב, והלה נאסף על-ידי חבריו ונמסר לידי כוחות המשטרה, שהיו בקרבת מקום. גזר דינו של בית משפט קמא 4. בית משפט קמא ציין בגזר דינו, כי בהתאם להסכם אליו הגיעו הצדדים ביקשה התביעה לגזור על המערערים 3 שנות מאסר לריצוי בפועל, כאשר באי כוח המערערים לא הוגבלו בטיעוניהם. בית המשפט קבע כי "בתוך קשת האפשרויות הסובבות עבירות חטיפה, הפרשה דנן אינה ניצבת בראש סולם החומרה". בית המשפט הניח כי לא היה בכוונת המערערים לפגוע פיזית במתלונן, אך עם זאת סבר בית משפט קמא כי אין להקל ראש במעשיהם של המערערים, לאור הפגיעה הנפשית במתלונן ובבני משפחתו. עוד קבע בית משפט קמא כי "חטיפה תוך שימוש בנשק חם הוא מעשה חמור שאת חומרתו יש להלום בעונש ראוי". בית משפט קמא נתן דעתו להודאתם של המערערים באשמה, להבעת חרטתם ולנכונותם לפצות את המתלונן, אך לגישתו של בית המשפט, אין בנסיבות אלה "כדי להקהות בהרבה את טיבו החמור של המעשה". לאור האמור, החליט בית המשפט לגזור על המערערים את העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל, וככל שמדובר ברכיב המאסר בפועל הוא אימץ את הרף העליון, אותו הציבה המאשימה. תמצית טיעוני המערערים 5. עו"ד דוד ונטורה, בא כוחו של המערער 1, טען כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי להודאתם של המערערים באשמה, להבעת חרטתם וללקיחת האחריות על-ידם. כמו כן, כך נטען, לא התחשב בית המשפט בעובדה כי המערערים נעשקו על-ידי אביו של המתלונן, אשר "הותיר אצלם חוב של חצי מליון ₪", דבר שלא איפשר להם לשלם את שכרם של עובדיהם, והם היו נתונים ללחץ ולאיומים מצידם של אותם עובדים. עו"ד ונטורה הוסיף וטען כי בית משפט קמא עצמו קבע כי פרשה זו אינה ניצבת בראש סולם החומרה, כך שלדידו של הסנגור, קיימת סתירה בין קביעה זו של בית המשפט לבין אימוץ עמדתה העונשית של התביעה, במלואה. עוד נטען, כי החטיפה לא היתה אלימה, כאשר המערערים "חסכו" בהודאתם את הצורך להעיד את המתלונן וגם נחסך בכך זמן שיפוטי יקר. לבסוף, קבל עו"ד ונטורה על כי נגזר על שני המערערים עונש זהה, למרות שקיים שוני ביניהם. לטענתו של עו"ד ונטורה, מדובר ב"נקודת חולשה" בגזר הדין, שכן "עדיין מדובר על שני אנשים שונים". לאור האמור, ביקש עו"ד ונטורה להקל בעונשם של המערערים, בדגש על עניינו של המערער 1. 6. עו"ד ויסאם לידאוי, בא כוחו של המערער 2, הצטרף לטיעוני חברו, והוסיף כי במקרה דנן לא היה שימוש מופרז בכוח. המתלונן עמד בקשר עם בני משפחתו, והחוטפים התייחסו אליו בהגינות ודאגו לכל מחסורו. גם עו"ד לידאוי הדגיש את העובדה כי אביו של המתלונן מנע מהמערערים לשלם את שכרם של עובדיהם, למרות שהוא "אדם בעל הון... יזם, יש לו כסף רב". עו"ד לידאוי הוסיף וטען כי מי שאחז באקדח בפרשה זו היה אדם בשם פאיז, ולא אחד מהמערערים. אשר לחלקו של המערער 2, נטען כי הוא לא נטל חלק בחטיפה עצמה ותפקידו היה "לשמור על החטוף". המערערים שילמו למתלונן את הפיצוי שפסק להם בית משפט קמא, ולאור נסיבותיהם האישיות, נטען כי יש להקל משמעותית בעונשם. טיעוני המשיבה 7. עו"ד סיון רוסו, באת כוח המשיבה, ביקשה לדחות את שני הערעורים, בציינה כי העונש שהושת עליהם מצוי בטווח הענישה שנקבע במסגרת הסדר הטיעון. לדבריה, העונש שנגזר על המערערים אינו מצוי "בטווח העליון של הענישה המקובלת בעבירות של סחיטה". עוד נטען, כי מדובר בעשיית דין עצמי על-ידי המערער 1, כאשר המערער 2 הצטרף אל החוטפים למרות שהוא אינו קשור, כלל, לסכסוך העסקי עם אביו של המתלונן. מהצהרת נפגע העבירה, אשר עמדה לנגד עיניו של בית משפט קמא, עולה כי המתלונן היה נתון בפחד ובחרדה, הוא חשש לגורלו, ודאג לבני משפחתו ובעיקר לאשתו שהייתה בהריון, ועקב האירוע הטראומטי היא הפילה את עוברה. לגישת המשיבה, היה מקום לגזור עונש זהה על המערערים, שכן המערער 1 הוא שרקם את קשירת הקשר ובנוכחותו נחשף אקדח לנגד עיני המתלונן, ואילו המערער 2 הינו בעל עבר פלילי, אשר גילה פעלתנות רבה במהלך החטיפה, ודאג להעברתו של המתלונן ממקום מסתור, אחד למשנהו. שני הצדדים הגישו לעיוננו פסיקה, אשר לטענתם תומכת בעמדתם. דיון והכרעה 8. בראשית דברינו, מן הראוי לחזור ולהזכיר את ההלכה המושרשת, לפיה ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למידת העונש, אלא במקרים חריגים בהם ניתן להצביע על טעות מהותית שנפלה בגזר הדין, או אם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות (ע"פ 5764/07 פלוני נ' מדינת ישראל (12.12.2007); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6415/11 פולוחין נ' מדינת ישראל (24.12.2012); ע"פ 3877/12 אבו גוש נ' מדינת ישראל (9.1.2013); ע"פ 1430/12 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל (14.4.2013)). ייאמר כבר עתה, כי לא מצאנו בעונש אשר נגזר על המערערים כל סטייה ממדיניות הענישה בעבירות דומות, ולפיכך דין הערעור להידחות. 9. בראש ובראשונה, יש להזכיר כי העונש הקבוע בצד העבירה, שעניינה חטיפה לשם סחיטה, לפי סעיף 372 לחוק העונשין, הינו עשרים שנות מאסר, ויש בכך משום ביטוי לגישתו של המחוקק, באשר למידת החומרה הגלומה בעבירה זו. עונש דומה קצב המחוקק גם לעבירה הנוספת בה הורשעו המערערים, היינו הסתרת חטוף, לפי סעיף 375 לחוק העונשין. האירוע בכללותו הינו חמור על-פי כל אמת מידה, שעה שארבעה אנשים, ובהם המערער 1, חוטפים את המתלונן, כאשר ברשות אחד מהם אקדח, אשר כוון לראשו של המתלונן, כשמטרתם של החוטפים היא לסחוט בדרך זו את אביו של המתלונן. המערער 2, אשר הצטרף אל הרכב בו הוסע המתלונן בשלב מאוחר יותר, דאג לשמירה על המתלונן ולהעברתו מדירת מסתור אחת לרעותה, תוך שימוש בלא פחות מחמש דירות מסתור. בניגוד לטענת המערערים בדבר ייחסם ההוגן אל המתלונן, ניכר מהצהרתו, אשר הוגשה לבית משפט קמא, כי הוא היה נתון בפחד ובאימה, כאשר במהלך החטיפה הוא ישן על הרצפה וסבל מקור. לדבריו, הוא חשש כל אותה עת כי יהרגו אותו, לאחר שכיוונו אקדח לעבר ראשו. בני משפחתו נכנסו להלם ולטענתו, רעייתו שהיתה בהריון, הפילה את עוברה, עקב החטיפה. המתלונן עצמו ביקש מבית המשפט לגזור על המערערים את העונש המירבי. 10. גם אם תתקבל גישתו של בית משפט קמא, כי "הפרשה דנן אינה ניצבת בראש סולם החומרה", עדיין מדובר באירוע חמור שאין להקל בו ראש, דבר המחייב הטלת עונש מאסר ממשי ומרתיע על המערערים. עוד ראוי לציין, כי עונשם של המערערים מצוי בטווח הענישה עליו סוכם בין הצדדים, הגם שמדובר ברף העליון, אשר התבקש על-ידי המאשימה. אין חולק כי ערכאת הערעור רשאית להתערב בעונש, גם אם זה מצוי בטווח הענישה המוסכם, אך במקרה מעין זה, ההנחה היא כי "נאשם הנותן ידו להסכם מסוג זה, רואים אותו כמי שמודה כי כל עונש שלא יחרוג מאותה מסגרת הוא עונש מידתי ומצוי במרחב הסבירות" (ע"פ 1605/08 פלוני נ' מדינת ישראל (3.5.2010) בפסקה 4). ועוד נקבע בע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (16.8.2007) כי "ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בגזר דין שנקבע בטווח הענישה המוסכם בהסדר הטיעון" (שם, בפסקה 9, וראו גם, ע"פ 3543/07 שוסטר נ' מדינת ישראל (7.8.2007); ע"פ 4709/10 פיצחדזה נ. מדינת ישראל (19.5.2011)). 11. אשר לטענה כי יש מקום להבחין בין שני המערערים, תוך שנאמר במרומז כי ראוי להקל יותר בעונשו של המערער 2, הננו סבורים כי דינה להידחות. אכן, קיים שוני במעשים המיוחסים לכל אחד מהמערערים, כאשר המערער 1 היה בין יוזמי החטיפה, ואין חולק כי היה לו אינטרס אישי בחטיפת המתלונן, לשם סחיטת אביו. כמו כן, הוא נכח ברכב כאשר אקדח כוון לראשו של המתלונן. עם זאת, משלב החטיפה ואילך היה המערער 2 הרוח החיה והוא זה שהופקד על שמירתו של המתלונן ועל העברתו בין דירות המסתור. כמו כן, נזקף לחובתו של המערער 2 עבר פלילי שעניינו כניסה לישראל שלא כחוק ושימוש במסמך מזוייף, והוא ריצה, בשתי הזדמנויות, עונש של מאסר בפועל. לאור האמור, לא מצאנו טעם של ממש להבחין בין שני המערערים, ככל שהדבר נוגע לעונש המאסר שנגזר עליהם. 12. סוף דבר, הננו מחליטים לדחות את ערעורם של המערערים. ניתן היום, ‏ז' באייר התשע"ג (‏17.4.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12064780_I03.doc עפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il