וודגה מינליק נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6477/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6477/10 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט נ' סולברג המערער: וודגה מינליק נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז בת"פ 83-10-09 מיום 28.07.2010 שניתן על-ידי סגן הנשיא ז' כספי תאריך הישיבה: י"ח בטבת התשע"ג (31.12.2012) בשם המערער: עו"ד גלית בש בשם המשיבה: עו"ד איתמר גלבפיש פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן נשיא, השופט ז' כספי) בת"פ 83-10-09 מיום 28.7.2010, בגדרו נדון המערער ל-18 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר-על-תנאי. כמו כן, הפעיל בית המשפט המחוזי שלושה עונשי מאסר-על-תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד המערער (בחפיפה ביניהם), כך שהמערער ירצה מאסר בפועל למשך 18 שנים ו-9 חודשים. עיקרי האישום 2. בדקירת סכין אחת בבטנו, שׂם המערער קץ לחייו של אורי חן ז"ל. המערער, המנוח וצעירים נוספים, שהו בליל 11.9.2009 במתחם בית ספר חביב בראשון לציון. לאחר השעה 02:00 התפתח דין ודברים בין המערער לבין המנוח, במהלכו שלף המערער סכין קפיצית, דקר את המנוח בחלק התחתון של בטנו, ונמלט מן המקום. המנוח איבד דם רב, וכעבור שעות אחדות מת מפצעיו בבית החולים. המערער הואשם בהריגה, וכן גם בשתי עבירות של החזקת סכין שלא כדין: בעת שהובא לבית משפט השלום ברחובות לדיון בהארכת מעצרו בגין מעשה ההריגה הנ"ל, נתפסה אצל המערער, פעם ופעמיים, סכין מאולתרת; בכיסו, ביום 22.9.2009, ולמחרת היום שוב, על גופו. עיקרי ההליכים בבית המשפט המחוזי 3. המערער הודה במעשה הדקירה, אך טען ל"הגנה עצמית" עקב התנהגותו של המנוח כלפיו, ולדבריו לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירת ההריגה. לאחר שמיעת מרבית עדי המשיבה, הודה המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו, הורשע על-פי הודאתו, והמשיבה הודיעה כי תעתור לעונש כולל של מאסר למשך 20 שנה. 4. במסגרת הטיעונים לעונש העידו מטעם המשיבה הוריו של המנוח ומפקד המחלקה בגדוד 51 של חטיבת גולני שבה שירת המנוח. מטעם המערער העידו אחיו ואמו. הוגש תסקיר מאת שירות המבחן, ממנו נלמד על הרקע האישי והמשפחתי של המערער. אביו בבית הסוהר, אמו חולנית, הוא-עצמו היה מעורב עוד בנערותו בפלילים, גם התמכר לסמים ולאלכוהול, ברקע קשיי התנהגות, אך לדבריו השתקם. המערער הביע חרטה על מעשיו והביע רצון בטיפול ובשיקום. שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית. 5. בית המשפט המחוזי עמד בגזר דינו על שיקולי הענישה השונים: הרעה החולה של תת-תרבות הסכין, היקפה, מסוכנותה, ופגיעתה הרעה. הכּשל בחינוך, מחייב אכיפה נמרצת וענישה קשה ומרתיעה. מבלעדי שמירה על ערך קדושת-החיים לא תהא תקומה לשום חברה. לחובת המערער, חרף גילו הצעיר (21), 6 הרשעות קודמות בעבירות רכוש ואלימות, הוא ריצה עונשי מאסר בפועל, ותלויים ועומדים נגדו שלושה עונשי מאסר-על-תנאי בגין עבירות אלימות והחזקת סכין. כל אלה לא הרתיעו את המערער מלשוב ולבצע את העבירות בתיק זה. בית המשפט המחוזי נתן דעתו גם על נסיבותיו האישיות העגומות של המערער, אולם קבע כי המערער לא עשה דבר משמעותי מצִדו על מנת לצאת ממעגל העבריינות ולשנות את אורח חייו, לא הושיט יד ולא שיתף פעולה עם ניסיונות השיקום. בית המשפט ציין כי באותו מפגש לילי השתמשו מרבית הנוכחים בסמים ובאלכוהול – אוירה לא טובה – אך לא אלימה, ולא כזו שהעמידה מאן דהוא בסכנה, ולא היה אפוא צידוק כלשהו לשימוש בסכין. המערער התקשר לאחר הדקירה לחבר, וביקש כי יזמין אמבולנס עבור המנוח. בית המשפט יִחס משקל לעובדה זו, אם כי העמידהּ בצילה של הדקירה האימתנית שקדמה לה. גם להודאת המערער ניתן משקל בגזר הדין, לחרטה שהביע, ולאחריות שלקח על עצמו. ברם, למשקלם הכולל של השיקולים לקולא ניתן משקל מופחת. מעמד של בכורה ניתן לאינטרס הציבורי. 6. לאחר שקלול שיקולי הענישה, גזר בית המשפט המחוזי על המערער 16 שנות מאסר בפועל בגין עבירת ההריגה; שנת מאסר בפועל בגין כל אחת משתי עבירות החזקת הסכין; ושנתיים מאסר-על-תנאי. בגין הפרת התנאים שנקבעו בשלושת עונשי המאסר-על-תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד המערער, הופעלו שלושת העונשים – בני 4 חודשים, 8 חודשים ו-9 חודשים – בחופף זה לזה, אך במצטבר לעונש בגין העבירות בתיק זה, כך שעונש המאסר הכולל בפועל הועמד כאמור על 18 שנים ו-9 חודשים. עיקרי נימוקי הערעור 7. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשהשית עליו עונש מאסר כה ממושך. המערער מבקש לקצר את תקופת המאסר בפועל, ולהורות על חפיפת עונשי המאסר-על-תנאי שהופעלו בבית המשפט המחוזי, לעונש המאסר בתיק זה. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי שגה כשלא ייחס משקל לנסיבות שבהן דקר את המנוח. לפי גרסת המערער, התנהג המנוח באותו לילה באופן אגרסיבי ומאיים, היה שרוי בגילופין, תחת השפעת סם, ובמידות גופו הגדולות איים על המערער. לטענת המערער, ברגע של שיקול דעת מוטעה פעל על מנת למלט את עצמו מסיטואציה שנתפסה בעיניו כמאיימת. הוא לא חפץ כלל בפגיעה במנוח, דקר אותו דקירה אחת בלבד, בבטן התחתונה, ונמלט מן המקום. מייד לאחר הדקירה התקשר המערער אל חבר, על מנת שיזעיק אמבולנס למקום. עוד טוען המערער, כי העונש שהוטל עליו בגין עבירות החזקת הסכין הוא חמור, וגם הוא סוטה מרף הענישה המקובל בעבירות מסוג זה. לטענתו, החזיק בסכין מפני שחש מאויים. המערער טען גם על נסיבותיו האישיות הקשות. קשיי קליטה שחוותה המשפחה, מצוקה כלכלית, קרע במרקם המשפחתי. במקום לקבל תמיכה מהוריהם, נאלצו המערער ואחיו, חרף חסכיהם, לתמוך בהוריהם. המערער לא זכה לקבל טיפול בליקויי הלמידה שמהם הוא סובל. מצבה של המשפחה כולה הלך והחמיר לאחר שאבי המשפחה נשפט למאסר ממושך בגין עבירת מין חמורה. מכאן קצרה הדרך להסתבכותו של המערער בפלילים. מן הראוי היה אפוא, לטענתו, ליתן משקל רב יותר לנסיבות חייו הקשות, לגילו הצעיר ולשיקולי השיקום. עיקרי תשובת המשיבה 8. לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בעונש שנגזר בבית המשפט המחוזי. המשיבה עמדה על חומרת מעשיו של המערער, אשר הובילו למותו של המנוח, חייל צעיר, מצטיין, ללא כל סיבה. לא היה בארועי אותו לילה משום איום בהתנהגותו של המנוח כלפי המערער. המערער דקר את המנוח עקב פגיעה בכבודו. המשיבה הפנתה גם לעברו הפלילי המכביד של המערער. על אף גילו הצעיר, הוא ריצה בעבר מספר עונשי מאסר, ולחובתו תלויים ועומדים מספר עונשי מאסר-על-תנאי. המערער נושא על גופו סכין כחלק מאורחות חייו, כעולה מהרישום הפלילי ומהרשעותיו בתיק זה. לאור התוצאה הטראגית הקטלנית, עברוֹ הפלילי המכביד, ועקב דבקותו של המערער באורח חייו העברייני, טוענת המשיבה כי לא ניתן לייחס משקל רב לנסיבות לקולא בעניינו, שכן האינטרס הציבורי מחייב מתן משקל מרבי לשיקולי המניעה וההרתעה. נסיבותיו האישיות של המערער אכן קשות, אך משקל רב ניתן לנסיבות אלו בתיקים הקודמים נגדו. הזדמנויות רבות ניתנו לו לתקן את אורח חייו. עתה, אין מקום להתחשב פעם נוספת במערער בגין אותן נסיבות, כאשר המערער ממשיך בהתנהגותו העבריינית ומסלים אותה. תמצית תסקירי שירות המבחן 9. המערער מרצה את עונשו בכלא "אשל", ונמצא באגף הטיפולי. תפקודו בבית הסוהר עד חודש דצמבר 2011 היה תקין, והוא נקי מסמים. המערער לא שולב בקבוצה טיפולית, לאור התרשמותם של גורמי הטיפול על מוטיבציה נמוכה מצִדו לטיפול ושיקום. בחודש דצמבר 2011 הועבר המערער לאגף הפרדה, והוא מתקשה לשמור על התנהגות יציבה. בשיחותיו עם גורמי הטיפול, הביע המערער חרטה על מעשיו, טען כי היה בגילופין בעת המעשה, וכי פעל מחמת פגיעה בכבודו ובהשפעת הנוכחים באירוע. בתקופה מסויימת היה המערער נתון בכלא בהשגחה, על רקע חשש אובדני, הוא נמצא גם בפיקוח פסיכיאטרי, ובינתיים התייצב מצבו והוא הועבר לאגף שמור, אם כי עדיין אינו נוטל חלק במסגרות טיפוליות בבית הסוהר. דיון והכרעה 10. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב ולשנות מגזר הדין שניתן בערכאה הדיונית אלא במצבים חריגים בלבד, בהם נמצא כי נפלה בגזר הדין טעות מהותית או כי יש בעונש שנגזר משום חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009)). העניין דנן אינו בא בגדר המצבים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין. 11. המערער נטל חייו של אדם על רקע ויכוח ומחלוקת על לא-כלום. מעשה חמור ביותר, ותוצאתו - אין קשה ממנה. בית המשפט המחוזי עמד בגזר דינו על ההסלמה הנמשכת של אירועי אלימות במקומותינו, מעין זה הנדון עתה, ועל כך שבתי המשפט מצוּוים להחמיר בענישה, כאחד האמצעים למיגור התופעה, לשם הרתעה. מעשהו הנורא של המערער בהחלט מצדיק הטלת עונש מאסר לתקופה ממושכת. בית המשפט המחוזי שקל את כלל השיקולים לחומרה ולקולא, ונתן להם את משקלם הנכון באופן מאוזן. אכן, ב"כ המערער הציגה לעיוננו שורה של גזרי דין קלים יותר בעבירות הריגה. המערער דקר "רק" דקירה אחת שהביאה לתוצאה הקטלנית, ונמצאו גזרי דין קלים יותר גם כשנסיבות ההריגה היו תוקפניות ואלימות יותר. יחד עם זאת, העונש אינו סוטה מרף הענישה המקובל, ונמצאו גם גזרי דין חמורים ממנו (ראו לדוגמא: ע"פ 5464/07 טגבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.2.2008); ע"פ 2090/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.1.2007); ע"פ 3216/01 שכאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.2.2002); ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2001)). העונש חמור, אפוא, אך עודנו במיתחם אי-ההתערבות של ערכאת הערעור. 12. כאמור, נסיבות חייו של המערער הן קשות ועגומות. בגיל שנתיים עלה ארצה עם משפחתו, ומרבית שנות ילדותו ונערותו עברו עליו בקשיי קליטה וכלכלה, בחסכים חינוכיים ומשפחתיים. עם זאת, המערער לא השׂכיל לשתף פעולה עם ניסיונות שיקום ועם גורמי טיפול. על כל פנים, משקלן של הנסיבות האישיות, אינו מכריע בנסיבות העניין. העיקר הוא בדקירה קטלנית שכזו, במוות סתמי של אדם צעיר, בשכוֹל שנגזר על הוריו, וכאב עד סוף ימיהם. חיים שנגדעו מחייבים ענישה הולמת. הרתעתו של המערער, שלו ושל הרבים, מחייבת מאסר ממושך. המערער מעיד על עצמו בהתנהגותו העבריינית והאלימה מזה שנים, עד כמה הוא מסוכן, ועל ההכרח שיהיה נתון מאחורי סורג ובריח לתקופה ארוכה. 13. העונש המצטבר שנגזר על המערער בגין שתי עבירות החזקת הסכין (שנה ועוד שנה), גם הוא חמור, אך נועד לבטא מסר עונשי ישיר למערער, ביחד עם מסר הרתעתי כללי. אין הצדקה "להבליע" את העונש של החזקת הסכין בתוך העונש הכולל על ההריגה, משום שהמערער, בתעוזת-מסוכנותו, לא למד את הלקח גם סמוך לאחר שהרג את המנוח, ונשא על גופו סכין בעת הבאתו לבית המשפט לדיון בהארכת מעצרו. פעמיים עשה כן. בדידו הוה עובדא, בעצמו נוכח בשילוב הקטלני של החזקת סכין ביחד עם אובדן רִגעִי של שיקול הדעת, ואף-על-פי-כן בחר לחזור ולשנוֹת בעבירה הזאת, כפי שעשה גם בעבר מספר פעמים, כנראה זו שגרת חייו. באין מורא הדין עליו, ולא הפקת לקח ממציאות החיים והמוות, אין מנוס אלא להענישו בנפרד על החזקת הסכין, ובחומרה. 14. כיוצא בזה לגבי טענת המערער לחפיפת עונשי המאסר-על-תנאי, במקום להצטברותם. מן הראוי לזכור ולהזכיר כי עונש המאסר-על-תנאי נועד להמריץ נאשמים, לעודדם לחזור למוטב, להרתיעם לבל ישובו לבצע עבירות. עונש של מאסר-על-תנאי מבקש לסייע בשיקומו של הנאשם, אך משנכזבה תוחלת השיקום, עולה משקלם של שיקולי הגמול, ההרתעה והבטחת בטחון הציבור. חפיפת שלושת עונשי המאסר-על-תנאי כפי שעשה בית המשפט המחוזי, די בה, ואין הצדקה לחפיפה נוספת עם העונשים בתיק זה. סוף מעשה מעיד על תחילתו, במובן זה שהפרת התנאים שנקבעו בעונשים מן העבר מלמדתנו בדיעבד שהמערער היה ראוי לעונש חמור יותר על מעשיו הראשונים. הפעלת עונש המאסר-על-תנאי איננה אפוא ענישה נוספת של המערער, אלא תוצאה טבעית ומתבקשת ממעשי-העבירה שביצע. 15. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ו בטבת התשע"ג (8.1.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10064770_O07.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il