מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 6476/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6476/14 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם כבוד השופט מ' מזוז המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים (השופטת א' נחליאלי חיאט) מיום 9.9.2014 בת"פ 56261-03-14 תאריך הישיבה: י"ב בכסלו התשע"ה (4.12.2014) בשם המערערת: עו"ד נילי פינקלשטיין בשם המשיב: בשם שירות המבחן לנוער: עו"ד לאה צמל גב' קרן ישראל פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים (כב' השופטת אסתר נחליאלי חיאט) מיום י"ד אלול תשע"ד (9 בספטמבר 2014) בת"פ 56361-03-14. 2. לאחר שעיינו בהודעת הערעור ושמענו את טענות המדינה ואת תגובת באת-כוח המשיב, ולאחר שעיינו בתסקיר עדכני של שירות המבחן לנוער ושמענו את עמדת נציגת שירות המבחן וכן את דבריו של אביו של המשיב, הגענו לכלל מסקנה שאין מקום להתערבותנו בגזר דינו של בית משפט קמא. 3. המשיב הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בהתאם לעובדות כתב האישום בהן הודה המשיב, ביום 17.3.14 בשכונת ראס אל עמוד הוא יידה אבן אל עבר המתלונן ונמלט מהמקום. האבן פגעה בפניו של המתלונן והוא נזקק לניתוח ולאשפוז. בעת האירוע היה המשיב קטין, בן 17 ו-4 חודשים. 4. בבואו לגזור את דינו של המשיב נתן בית משפט קמא את דעתו למכלול נסיבות הענין. הוא ציין את העובדה שמדובר בנאשם קטין ללא כל עבר פלילי, עמד על ממצאי תסקיר שירות המבחן לנוער, ציין את הודאתו של המשיב ואת והבעת הצער ונטילת אחריות מצדו למעשיו, שבית המשפט התרשם כי היא כנה . כן ציין בית המשפט כי בהתאם להלכה הפסוקה כאשר מדובר בנאשם קטין יש לתת עדיפות בשלב גזירת העונש לעקרון השיקום. לצד זאת, התייחס בית המשפט לחומרת העבירה ולחומרת המעשה אשר מחייבים - למרות כל השיקולים לקולא - להטיל על המשיב עונש של מאסר לריצוי בפועל. בסיכומו של דבר גזר בית המשפט על המשיב 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכן מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 7,500 ₪. 5. בפנינו כאמור ערעור המדינה על קולת העונש. עיקרו של הערעור הוא בטענה שהעונש שהוטל אינו הולם את חומרת המעשה ונסיבותיו, ובעיקר נוכח העובדה שהמניע ליידוי האבן במתלונן היה מניע לאומני. לטענת המדינה, מן הראוי להחמיר באופן משמעותי את עונש המאסר בפועל שנגזר על המשיב. 6. אכן, התופעה של יידוי אבנים לעבר עוברי אורח או מכוניות נוסעות היא תופעה חמורה המגלמת בתוכה סיכון ממשי לגוף ולעיתים גם לחיים, אשר לא פעם מלווה גם בפגיעה בסדר הציבורי. למרבה הצער, אין מדובר בתופעה נדירה, ומתפקידם של בתי המשפט לתרום את תרומתם לביעור התופעה על ידי ענישה משמעותית ומרתיעה. ואמנם, בית משפט זה הבהיר אך לאחרונה בע"פ 5961/13, כי "ראוי לידע ולהודיע על שער בת-רבים כי מי שמסכן את זולתו ביידוי אבנים... דין הוא שיכלא מאחורי סורג ובריח". בהתאם לכך, מקובלת עלינו עמדת המדינה כי בדרך כלל עונש של 10 חודשי מאסר בפועל אין לראותו כעונש הולם למעשה של יידוי אבנים הגורם לחבלה חמורה. ברם, כפי שהוסיף בית המשפט בע"פ 5961/13 הנ"ל, בהמשך לדברים שהובאו לעיל: "משך תקופת המאסר יכול שישתנה בהתאם לנסיבות המעשה והעושה." 7. במקרה דנן בית המשפט קמא אכן נתן דעתו לחומרת המעשה, אך מצא נסיבות מיוחדות לקולא, כמפורט לעיל, שאמנם לא הצדיקו ויתור על עונש של מאסר בפועל, כבקשת הסנגוריה, אך הובילו לצמצום תקופת המאסר בפועל שהוטלה על המשיב. נציין, כי בתסקיר משלים שהוגש לקראת הדיון על ידי שירות המבחן לנוער נאמר, בין היתר, כי תיפקודו של המשיב בכלא תקין, כי בפגישות עמו הביע צער וחרטה על מעשיו והביע אמפתיה למתלונן, וכי גורמי הטיפול התרשמו שמדובר בחרטה כנה. צוין כי הפיצוי למתלונן שולם במלואו. כן צוין כי הוריו של המשיב מעורבים ומחויבים לפעול ולשתף פעולה ככל שיידרש לשיקומו של המשיב. גורמי השיקום הביעו התרשמותם שמדובר במחויבות אמיתית וכנה. בסיכום התסקיר המליץ שירות המבחן שלא להחמיר בעונשו של המשיב. בדבריו הנרגשים בפנינו, לפי בקשתו, הביע האב את הסתייגותו המוחלטת ממעשהו של בנו (המשיב) וממעשים כגון אלה בכלל, אשר פוגעים בדו-הקיום ובחובה לכבד את החוק. האב הביע צערו והתנצלותו על האירוע, והצהיר על מחויבותו למנוע הישנות המעשים על ידי בנו. כן הביע האב חשש כי העברתו של המשיב לכלא למבוגרים (עם הגיעו בימים אלה לגיל בגרות) עלולה להוביל לחיבורו לגורמים שליליים, דבר שיפגע בסיכויי שיקומו. 8. כידוע, בענישת קטינים "עובר מרכז הכובד אל נסיבותיו האישיות של העבריין-הקטין, תוך שימת לב לגילו ולסיכויי שיקומו..." (ע"פ 4618/12 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], 29.7.2012). אולם, יש להבהיר גם, כי שיקולי השיקום אינם חזות הכל. "העובדה שמדובר בקטין אינה מעניקה לו חסינות מפני ענישה ראויה, ובכלל זה מאסר מאחורי סורג ובריח" (שם). וראו גם סעיף 40טו לחוק העונשין, תשל"ז-1977. 9. אלה היו כאמור השיקולים שעמדו לנגד עיני בית משפט קמא במקרה דנן, ועל כן לא ראינו מקום להתערבותנו. למותר גם להזכיר, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבות כזו שמורה "לנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], 3.2.1998). לא זה המקרה שבפנינו. 10. אשר על כן, החלטנו לדחות את הערעור. ניתן היום, ט"ו בכסלו התשע"ה (7.12.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14064760_B04.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il