פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6475/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6475/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-תפ"ח 1043/06 מיום 17.7.2008 שניתנו על ידי כבוד השופטים: ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב, ו-י' שנלר תאריך הישיבה: ה' בשבט התש"ע (20.1.2010) בשם המערער: עו"ד שחר מנדלמן בשם המשיבה: עו"ד שגב ירין פסק-דין השופטת מ' נאור: המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בביצוע מעשים מגונים בבתו הקטינה, אשר הייתה מתחת לגיל 14 בעת ביצוע המעשים. בית המשפט גזר על המערער 8 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת. הערעור הוא על הכרעת הדין וגזר הדין. עיקרי העובדות 1. בכתב האישום שהוגש נגד המערער נטען כי במהלך השנים 1995-1996 ביצע המערער בבתו הקטינה (להלן: המתלוננת) – ילידת מאי 1987 – מעשים מגונים בתדירות יומיומית. על פי הנטען, עם שובה הביתה של המתלוננת מבית הספר, נהג המערער לבקש ממנה לשכב לצידו על הספה. כשהמערערת הייתה מסרבת, היה המערער מפציר בה עד שהייתה נעתרת לו ונשכבת על הספה כשגבה אליו. בשלב זה נהג המערער להפשיל את מכנסיו ולחכך את איבר מינו בישבנה או בין רגליה של המתלוננת, עד שבא על סיפוקו. עוד נטען בכתב האישום כי במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה במהלך התקופה האמורה, נכנס המערער לחדרה של המתלוננת בשעות הלילה, בעת שהמתלוננת ישנה במיטתה, ונגע בחזה שלה מתחת לבגדיה ובאיבר מינה בתוך תחתוניה. כתוצאה ממעשים אלה התעוררה המתלוננת, והמערער חדל ממעשיו ועזב את החדר. יש לציין כי ההליכים בתיק זה התנהלו בצל פרשה קודמת אשר נחקרה על ידי המשטרה בשנת 2002. הפרשה הקודמת סבה סביב תלונות שהוגשו בזמנו נגד המערער ובהן נטען כי המערער ביצע מעשים מיניים באחיה הקטין של המתלוננת ובחברתה הקטינה (להלן: התיק הקודם). במסגרת החקירה הקודמת מסרה המתלוננת עדות ובה סיפרה, בין היתר, כי המערער ביצע בה מעשים מגונים כשהייתה בת שמונה או תשע. התיק הקודם בעניינו של המערער נסגר על ידי הפרקליטות מחוסר ראיות מספיקות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. ביום 6.4.2008 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא ב' אופיר-תום והשופטים מ' סוקולוב ו-י' שנלר) את המערער בביצוע מעשים מגונים בבתו, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) ובצירוף סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לאורך כל הדרך, הכחיש המערער את המעשים שיוחסו לו וטען כי מקור תלונתה של המתלוננת הוא בעלילת שווא שנרקחה על ידי גרושתו, אם המתלוננת (להלן: האם או הגרושה). לגרסת המערער, התלונה אשר עומדת במרכזו של תיק זה היא חלק ממאמצי הנקמה של גרושתו. לטענת המערער, גרושתו עמדה הן מאחורי הגשת התלונה שבמרכזו של תיק זה והן מאחורי הגשת התלונה בתיק הקודם (טענה זו תקרא להלן: תזת הנקמה). נוכח גרסת המערער ותזת הנקמה שלו, במסגרת הכרעת הדין עסק בית המשפט המחוזי בשלוש סוגיות עיקריות: אמינות עדותה של המתלוננת; הערכת העדויות הנוספות שהובאו לחיזוק עדותה של המתלוננת; והכרעה בין תזת הנקמה שהעלה המערער לבין גרסת המתלוננת, תוך בחינת נפקותו של התיק הקודם משנת 2002 לעניין מהימנות עדותה של המתלוננת בתיק הנוכחי. בית המשפט קבע כי גרסתה של המתלוננת היא אמינה ועקבית. חיזוקים לגרסתה של המתלוננת מצא בית המשפט בעדויותיהן של ד"ר יפעת כהן, פסיכיאטרית ילדים ונוער, וגב' יפעת רשף, עובדת סוציאלית קלינית, אשר שתיהן טיפלו במתלוננת. ד"ר כהן וגב' רשף העידו כי במהלך הפסיכותראפיה שעברה המתלוננת נמצאו אצלה תסמינים רבים אשר מאפיינים טראומה מינית קשה בילדות, כגון: רתיעה מאינטימיות מינית, התנתקות תודעתית, הפרעות אכילה ואף ניסיונות אובדניים. בנוגע לתזת הנקמה שהעלה המערער קבע בית המשפט כי אין בה כדי לעורר ספק סביר ביחס לגרסת המתלוננת. ראשית, בית המשפט קבע כי גרסאות המערער בעניין מערכת היחסים שהייתה לו עם בתו אינן עקביות, ולכן קשה להסיק מהן כי היא אכן ביקשה לפגוע בו; שנית, וזה עיקר, בית המשפט קבע כי לתזת הנקמה – אם אכן מייחסים לה חשיבות כלשהי – יש משקל רק ביחס לתלונה הראשונה משנת 2002 ולא ביחס לתלונה שבמרכזו של התיק הנוכחי. בית המשפט ציין גם כי עדותה של גב' רשף סייעה לשלול את תזת הנקמה: מעדותה עלה כי כבר מראשית התהליך הטיפולי של המתלוננת, בשנת 2003, המתלוננת עשתה מאמצים שלא לערב את אמה בטיפול. כאשר המתלוננת החליטה לפנות למשטרה, היא עשתה זאת שלא בליווי אמה. עוד סיפרה גב' רשף כי המתלוננת אכן הזדהתה עם המצוקה הכלכלית בבית ועם קשייה של אמה לאורך הגירושין מהמערער, אך גב' רשף דחתה את האפשרות כי האם הסיתה את המתלוננת והביאה אותה להגיש תלונה נגד המערער. משקבע בית המשפט כי עדות המתלוננת אמינה בעיניו; כי העדויות הנוספות של גב' רשף וד"ר כהן מחזקות את עדות המתלוננת; וכי תזת הנקמה של המערער אינה מעוררת ספק סביר ביחס לגרסת המתלוננת, הרשיע כאמור בית המשפט המחוזי את המערער בביצוע מעשים מגונים במתלוננת. 3. ביום 17.7.2008 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער והטיל עליו 8 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי, שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירת מין כלשהי, להוציא עבירה לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין; ופיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח. בעת מתן גזר הדין התחשב בית המשפט בין השאר בנזק הנפשי שחוותה הקורבן – נזק שאף הביא אותה לניסיונות אובדניים; ובעובדה שעל אף שהורשע, המערער לא לקח אחריות על מעשיו ואף לא הביעה חרטה. בנוסף, בית המשפט קבע כי נוכח המעשים החמורים שביצע, אין בנסיבות האישיות של המערער או במצבו הכלכלי כדי להקל בעונשו. טענות הצדדים בערעור 4. טענות המערער – בפי המערער שתי טענות מרכזיות, טענות הנוגעות לממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. טענתו הראשונה של המערער היא כי בית המשפט שגה בכך שהעדיף את גרסת המתלוננת על תזת הנקמה שלו, לפיה המתלוננת – בהשפעת אמה – העלילה עליו עלילת שווא. בהקשר של תזת הנקמה מעלה המערער מספר טענות. לטענת המערער ישנו קשר בין התלונה שהוגשה בשנת 2002 לבין התיק הנוכחי. קשר זה מעיד, לפי המערער, על המניעים החיצוניים אשר הובילו את המתלוננת להגשת התלונה הנוכחית. עוד טוען המערער כי יש לייחס משמעות ראייתית גדולה יותר לכך שגרושתו – אם המתלוננת – לא זומנה כעדת תביעה, שכן עדות כזו יכולה הייתה, לטענת המערער, לשפוך אור על מידת מעורבותה של האם בהגשת תלונתה הנוכחית של המתלוננת. המערער מוסיף וטוען כי העובדה שגרושתו לא זומנה לעדות על ידי התביעה – ולא יכולה הייתה להיות מוזמנת לתת עדות כעדת הגנה – יצרה מצב שבו לא ניתן היה לברר עד תום את טענות המערער לעניין תזת הנקמה. כיוון שכך, לפי המערער, יש באי-זימון הגרושה כדי להחליש בצורה משמעותית את טענות התביעה. טענתו השנייה של המערער היא כי במסגרת הערכת אמינות עדותה של המתלוננת, לא ניתן משקל מספיק למספר סוגיות: תדירות המעשים והיתכנותם לאור טענת המערער שהוא היה מועסק במרבית התקופה הרלוונטית לכתב האישום; השאלה האם המערער בא על סיפוקו, נוכח הקביעה שהמערער והמתלוננת היו לבושים בעת המעשים; העובדה שהמתלוננת המשיכה להיות בקשר עם המערער גם לאחר חשיפת האירועים במשטרה בשנת 2002, התנהגות אשר לדידו של המערער היא תמוהה; והפערים בין עדותן של מי שטיפלו במתלוננת לבין עדותה של המתלוננת, וכן החסרים בעדות הפסיכיאטרית, ד"ר כהן. 5. טענות המשיבה – המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, המערער חזר בערעורו בפני בית משפט זה על טענותיו בבית המשפט המחוזי. טענות אלה קיבלו, לטענת המשיבה, התייחסות נרחבת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנוסף, לטענת המשיבה, טענותיו של המערער נוגעות לממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, קביעות בהן ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. עוד טוענת המשיבה כי היא לא מצאה מקום לזמן את גרושת המערער לעדות לאור התרשמות המשיבה שעדות הגרושה לא תוכל להועיל לליבון הסוגיות שבמחלוקת: האם לא הייתה עדה למעשיו של המערער במתלוננת, ולא הייתה מחלוקת כי היחסים בין המערער לגרושה היו עכורים, גם לאחר הגירושין. בנוסף, המתלוננת ביקשה מפורשות שלא לערב את אמה במשפט. יתרה מכך, לטענת המשיבה, אילו רצה המערער לבסס את תזת הנקמה, היה באפשרותו לזמן את האם כעדה מטעמו, כפי שבא כוח המערער אף הצהיר שיעשה (לעניין זה מפנה המשיבה לעמ' 176 לפרוטוקול). לטענת המשיבה, המערער למעשה לא עשה כל ניסיון לזמן את האם: אילו רצה לזמנה, המערער יכול היה להיעזר בתביעה (כשם שנעשה בעניין עדי הגנה נוספים) או במידת הצורך לבקש מבית המשפט צו הבאה. לבסוף, לטענת המשיבה, גם אם יש לראות באי זימונה של האם חוסר ראייתי, יש להעמיד חוסר זה אל מול הימנעותו של המערער – בניגוד להצהרתו – לזמן עדי הגנה נוספים מטעמו שעשויים היו לחזק את גרסתו אודות היחסים בביתו (בהקשר זה מפנה המשיבה לעמ' 30 ו-35 להכרעת הדין). דיון והכרעה 6. הערה מקדמית – ראשית, צודקת המשיבה בטענתה כי הערעור שלפנינו נסוב כולו על שאלות עובדתיות. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית. נטיית ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית מתחזקת כאשר מדובר בקביעות הנוגעות לעבירות מין, שכן במקרים כאלה בית המשפט בדרך כלל נדרש להכריע בין שתי גרסאות סותרות של המעורבים. במצב כזה, יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור בכל הקשור להערכת מהימנות העדים הוא משמעותי (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 39 ואילך (טרם פורסם, 25.1.2007)). אם כן, ערכאת הערעור תתערב בקביעות של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים בהם, לדוגמא, הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות בחומר הראיות. העניין שלפנינו אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצריכים התערבותה של ערכאת הערעור. במקרה שלפנינו בית המשפט המחוזי התרשם באופן ישיר מהעדויות השונות ובחן את הראיות שהוצגו לו לעומקן. כפי שציינה המשיבה, טענות המערער בפני בית משפט זה – הן לעניין תזת הנקמה והן לעניין אמינות עדותה של המתלוננת – הועלו כבר בפני בית המשפט המחוזי, ובית המשפט דן בהן בהרחבה, דחה אותן והרשיע את המערער. אין אני רואה מקום להתערב במסקנות אלה של בית המשפט המחוזי. אבאר את עמדתי. תזת הנקמה 7. כאמור, טענתו המרכזית של המערער היא שבית המשפט שגה בכך שדחה את תזת הנקמה שלו, לפיה גרושתו עומדת הן מאחורי הגשת התלונה בתיק הקודם והן מאחורי הגשת התלונה הנוכחית. כאמור, בית המשפט המחוזי דן בתזה זו בהרחבה, ודחה אותה. דעתי כדעתו. כידוע, הלכה היא כי על מנת שטענה בדבר עלילת שווא תתקבל, עליה להיות ממשית ולעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 237 (2002)). אין זה המצב בענייננו. המערער לא הצליח להציג ראיות אשר יבססו את תזת הנקמה – גם לא ברמה של ספק סביר – ותזה זו אף אינה מתיישבת עם הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט המחוזי. אבאר. במסגרת תזת הנקמה, טוען המערער כי ישנו קשר בין התלונה שהוגשה בתיק הקודם בשנת 2002 לבין התלונה בתיק הנוכחי. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בציינו שהמתלוננת לא עמדה במרכז החקירה בשנת 2002. החקירה הקודמת בשנת 2002 התמקדה במעשים שבוצעו לכאורה באחיה הקטן של המתלוננת, ובמסגרת חקירה זו סיפרה המתלוננת גם על המעשים שבוצעו בה. משכך, אין קשר בין שתי התלונות. עוד טוען המערער כי העובדה שהמתלוננת הופנתה לטיפול על ידי אמה יש בה כדי להוכיח את תזת הנקמה. טענה זו יש לדחות בשתי ידיים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המתלוננת הופנתה לטיפול בשנת 2003 על ידי אמה בגין הפרעות אכילה שהיו לה, ולכן אין כל קשר בין כך לבין שאיפת נקם לכאורה של האם. יתרה מכך, המתלוננת עזבה את הטיפול בשלב כלשהו ושבה אליו בשנת 2004 ביוזמתה – בעקבות ניסיון אובדני שלה. המתלוננת התנגדה לאורך הטיפול לכך שאמה תיקח חלק בטיפול, ואת התלונה הנוכחית הגישה המתלוננת ביוזמתה, בליווי עובדת סוציאלית בלבד, מבלי לערב את אמה ואף תוך הסתרת פרטים ממנה. מעדות המתלוננת ומעדות המטפלות שלה עולה כי התלונה הנוכחית נולדה בעקבות התהליך הטיפולי שעברה המתלוננת. בין השאר מהסיבות הללו דחה בית המשפט המחוזי – בצדק – את הטענה בדבר קשר בין התלונה בתיק הקודם לתלונה הנוכחית: "ניסיונו של הנאשם להציב את גרושתו ברקע יציאתה של בתו נגדו, הוא ניסיון שלא צלח בעיני. במיוחד, לאור העובדה שהמדובר הוא בתלונה אשר באה, מפורשות, מצד הבת כאשר כבר היתה נערה בוגרת, מודעת לעצמה ונחרצת בדעותיה, שעשתה מה שעשתה, מבלי לערב את אימה בכך, ואף תוך הסתרת פרטים ממנה." (עמ' 35 להכרעת הדין) במקום אחר קבע בית המשפט: "הנסיון לקשור פניה זו של המתלוננת, שבאה מיוזמתה ובלא כל תלות באימה, עם תיק קודם שיוזם על ידי אימה, ונסגר מחוסר ראיות, נדון לכישלון. כך גם, הניסיון לתלות עדותה של המתלוננת נגד אביה, ברצון הנקמה שפיעם בלב אימה, או, בריסוק חיי המשפחה, מבלי קשר לעובדות עצמן, שלא צלח." (עמ' 40 להכרעת הדין) טענה נוספת של המערער בהקשר של תזת הנקמה – טענה שהועלתה הן בבית המשפט המחוזי והן בפנינו – היא כי האמא לא העידה לטובתו של אף צד בבית המשפט המחוזי, ויש בכך חיזוק לתזת הנקמה של המערער. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אי-זימון האם מחליש במידה מסוימת את טענות המשיבה. למרות זאת, אין מקום לקבל את טענת המערער. אילו רצה המערער לבסס את תזת הנקמה שלו היה באפשרותו לזמן את האם כעדה מטעמו. המערער אף הצהיר שיעשה כן (עמ' 176 לפרוטוקול). אם המערער באמת היה מעוניין לזמן את האמא הוא יכול היה לבקש סיוע מן המשיבה בזימונה (כשם שנעשה בעניין עדי הגנה נוספים) או במידת הצורך לבקש צו הבאה מבית המשפט. משלא עשה כן, אין הוא יכול לטעון כי היה על המשיבה לזמן את האמא לעדות. יתרה מכך, אל מול החוסר הראייתי בטענות המשיבה, נכון להעמיד חוסר ראייתי של המערער, אשר לא זימן עדי הגנה שעשויים היו לחזק את גרסתו אודות היחסים בביתו. העדויות של מי שזומן לעדות על ידי המערער הוגדרו על ידי בית המשפט המחוזי כ-"שוליות למדי, שלא תרמו מהותית להבהרת התמונה, לכאן או לכאן" (עמ' 35 להכרעת הדין). בנוסף לכל אלה, וזה עיקר, התיאורים המפורטים אשר מסרה המתלוננת – תיאורים אשר הובאו לעיל – אינם עולים בקנה אחד עם הטענה שהאם אמרה לביתה להעליל עלילת שווא על המערער. קשה לקבל את הטענה כי המתלוננת שיקרה לאורך כל הדרך הן למטפלות שלה והן לחוקרי המשטרה, וכי עדותה במהלך המשפט הייתה עדות שקר אשר כללה בכי מזויף ועוד כהנה וכהנה (השוו: ע"פ 3231/09 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 12 (טרם פורסם, 31.5.2010)). מן המקובץ עולה כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש לדחות את תזת הנקמה של המערער. 8. טענתו המרכזית השנייה של המערער היא כי גם אם תדחה תזת הנקמה שלו, עדיין אין להרשיע אותו נוכח הבעייתיות, לטענתו, של גרסת המתלוננת. גם טענה זו אין לקבל. לאחר שבחן את עדות המתלוננת לעומקה, קבע בית המשפט המחוזי שעדות זו הייתה סדורה, קוהרנטית ועקבית, וכי היא הותירה רושם רב של אותנטיות: "בעניננו, האמנו למתלוננת, אשר דבריה בפנינו הרשימונו כאמור, כדברים של אמת שיצאו מפיה באופן סדור וקוהרנטי, והפכו לזעקה של נערה כואבת, שלא שכחה ולא סלחה. הכרזתה בפנינו, תוך פנייתה אל אביה, שישב מולה, כי החליטה להעיד נגדו, במטרה להודיע לאחיה הקטן ט', 'שזה לא בסדר, ושהוא לא יהפוך להיות בן אדם כמוך', הרשימונו באותנטיות ששידרו." (עמ' 40 להכרעת הדין) מאידך, לגבי אמינותו של המערער, קבע בית המשפט המחוזי: "... קשה להבין מעיון בעדות הנאשם ובהודעותיו, מה בפועל היתה, על פי גירסתו, מערכת יחסיו עם בתו, המתלוננת, בתקופה הרלוונטית. מחד גיסא, עמד על כך שבתו הוסתה נגדו על ידי אימה, אשר גרמה להרחקתו ממנה, כבר בשנת 2002, עובר לעזיבתו את ביתו ועובר לתלונה נשוא התיק הקודם (ראו, עמ' 146 ועמ' 151 לפרוט'). מצד שני, טען בהודעתו במשטרה, ת/2, במסגרת התיק הקודם, כי כלל לא נוצר ריחוק בינו ובין בתו בתקופה הרלוונטית." (עמ' 37 להכרעת הדין) המערער מצביע על מספר קשיים לכאורה בעדות המתלוננת. ראשית, המערער טוען כי ישנם פערים וסתירות בין עדות המתלוננת לעדויות המטפלות שלה. עניין זה נדון בהרחבה בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, ובית המשפט הגיע למסקנה כי הפערים בין העדויות לא פגמו בעדותה המוצקה של המתלוננת: "סיפורה, שהיה כאמור אמין בעינינו ולא נזקק לחיזוקים, חוזק לא מעט, בתיאור מצוקותיה בפי ד"ר כהן והגב' רשף, שטיפלו בה באותם ימים, ועמדו ברקע הגשת תלונתה במשטרה. טענת הסניגור כנגד אמינותן של שתי עדות אלה, והצבעתו על הפגמים שמצא בדבריהן, לא הצליחה גם היא לערער את תמונת האמת שעלתה מעדות המתלוננת, על אף סתירות כאלה ואחרות שנמצאו גם בה, וגם בהן, מדרך הטבע. המדובר הוא, יש להדגיש שוב, בפגמים מסוג אלה שאינן יורדים לשורשה של העדות, ואשר אין בכוחם לבקע את גרעין האמת בה." (עמ' 40 לפסק הדין) שנית, המערער מעלה טענות ביחס לתדירות המעשים. לטענת המערער, הוא הועסק במרבית התקופה הרלוונטית לכתב האישום, ומשכך לא יכול היה לבצע את המעשים בהם הורשע בתדירות הנטענת. גם טענה זו יש לדחות. כפי שציינה המשיבה בתשובתה, מעיון ברשימת המעסיקים בביטוח לאומי שהוגשה על ידי המערער (נ/2) עולה כי המערער לא עבד במשך חודשים ארוכים בתקופה הרלוונטית. בנוסף לכך, המערער הודה בעדותו (עמ' 156 לפרוטוקול) כי הוא היה מגיע לביתו על מנת להכין ארוחת צהריים לילדיו גם כאשר עבד. משכך, ברור כי במרבית התקופה הרלוונטית – אם לא בכולה – הייתה למערער אפשרות לבצע את המעשים בהם הורשע. לבסוף, המערער תוהה לגבי התנהגותה של המתלוננת לאחר חשיפת המעשים במשטרה בשנת 2002. המערער טוען כי העובדה שהמתלוננת המשיכה להיות איתו בקשר לאחר התלונה בתיק הקודם מחלישה את גרסתה. יש לדחות טענה זו. כפי שהסבירה המתלוננת בעדותה, לפני שהחלה בטיפול, תחושותיה כלפי אביה היו אמביוולנטיות – גם היא, ככל ילדה, רצתה בקרבתו של אביה; אך במקביל, היא חשה כעס רב כלפיו (עמ' 110 לפרוטוקול). תופעה זו אופיינית לתיקים רבים של עבירות מין במשפחה. אין אפוא בעובדה כי לאחר הפרשה הקודמת שמרה המתלוננת על קשר עם המערער כדי להחליש את גרסתה. 9. המסקנה מן האמור לעיל היא שיש לדחות את טענותיו של המערער לעניין תזת הנקמה ולעניין אמינותה של המערערת, ולכן, יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 10. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי גזר על המערער 8 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי; ופיצוי בסך 50,000 ש"ח למתלוננת. בגזר דינו קבע בית המשפט כי נוכח מעשיו של המערער בבתו הקטינה, אין מנוס מהחמרה בעונשו. בית המשפט ציין כי המערער לא הודה במעשיו – גם לאחר שדינו הוכרע – וממילא לא הביע חרטה על המעשים. העובדה שהמערער לא מודה במעשיו, כך קבע בית המשפט, מעקרת את המחלוקת שנתגלעה בין באי כוח הצדדים בשאלת מסוכנותו המינית של המערער מכיוון שחוסר הבעת החרטה ואי גילוי האמפתיה כלפי המתלוננת מטה את הכף להחמרה בעונשו של המערער. בנוסף, בית המשפט ציין את הנזק הנפשי שנגרם למתלוננת, כפי שעולה מתסקיר נפגעת העבירה שהוגש בעניינה. לבסוף, בית המשפט קבע כי אין בנסיבות האישיות של המערער, או במצבו הכלכלי, כדי להקל בעונשו, נוכח המעשים החמורים שביצע בבתו וההשלכות ארוכות הטווח של מעשים אלה. 11. המערער מבקש כי בית משפט זה יקל באופן משמעותי בעונשו. לטענת המערער, לצד החומרה של מעשיו, חומרה שפורטה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, המעשים בהם הורשע אינם מהרף הגבוה ביותר של עבירות מין, בהתחשב בכך שהמעשים בוצעו כשבגדים לגופם של המערער והמתלוננת. ככל שהדברים נוגעים לעבירות מין בתוך המשפחה, כך לטענת המערער, מעשיו מצויים ברף החומרה התחתון. בנוסף לכך, לטענת המערער, כיוון שהוא לא הפעיל כוח פיזי או איומים תוך כדי ביצוע המעשים, עונש של שמונה שנות מאסר סוטה לדבריו מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. לבסוף, המערער טוען כי מחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות עולה כי רמת המסוכנות של המערער נמוכה – אלא אם הוא ייצור קשר עם אישה שלה ילדים או נכדים. על סמך הנימוקים הללו מבקש המערער, כאמור, הקלה משמעותית בעונשו. 12. לטענת המשיבה, יש לדחות את הערעור על גזר הדין. העונש שהוטל על המערער, כך המשיבה, הוא עונש הולם וראוי העולה בקנה אחד עם חומרת מעשיו: מעשים מגונים בבתו הקטינה, על בסיס יומיומי, ולאורך תקופה ממושכת של כשנתיים תמימות. בנוסף, לטענת המשיבה, מעדותן בפני בית המשפט המחוזי של ד"ר כהן וגב' רשף – אשר העניקו טיפול נפשי למתלוננת – כמו גם מתסקיר הקורבן שהוגש לבית המשפט, עולה כי למתלוננת נגרם נזק נפשי חמור, וכי המתלוננת נפגעה באופן שיש לו השלכות ארוכת טווח על חייה. עוד טוענת המשיבה שהמערער לא לקח בשום שלב אחריות על מעשיו, וכי הוא לא גילה שמץ של אמפתיה כלפי המתלוננת. לבסוף, לפי המשיבה, בית המשפט המחוזי נתן דעתו לנימוקים לקולת העונש שהזכיר המערער בערעורו – נימוקים שאינם בעלי משקל רב בתיק זה לפי המשיבה – והחליט לגזור על המערער את העונש שפורט לעיל. משכך, לטענת המשיבה, אין מקום להקלה בעונשו של המערער. 13. אין לקבל את ערעורו של המערער על גזר הדין. כפי שציין בית המשפט המחוזי, מעשיו של המערער הם חמורים ביותר. המערער אינו מודה במעשים שביצע בבתו, אינו לוקח אחריות עליהם ואינו מביע חרטה כלשהי או אמפתיה מינימאלית כלפי המתלוננת, בתו. קשה שלא לייחס משקל לנזק הנפשי הכבד למתלוננת ולפגיעה ארוכת הטווח בה. כפי שצוין לעיל, נזק נפשי זה כולל, בין השאר, רתיעה מאינטימיות מינית, הפרעות אכילה ואף ניסיונות אובדניים. בנוסף, אין בשיקולים לקולא בעניינו של המערער – הנסיבות האישיות שלו ומצבו הכלכלי – כדי להקל בעונשו, נוכח חומרת מעשיו והנזק שגרם. כלל השיקולים הללו היו בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט בחן את השיקולים והחליט לגזור על המערער את העונש האמור לעיל, ואיני רואה מקום להתערב בכך. סוף דבר 14. בערעור שלפנינו העלה המערער טענות שונות בעניין קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. טענות אלה הועלו לראשונה עוד בפני בית המשפט המחוזי, נדונו בהרחבה ונדחו. על כן, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער. אין אני רואה מקום להתערב במסקנה זו של בית המשפט ומשכך יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. בנוסף, אין מקום להקל בעונשו של המערער, ויש לדחות גם את הערעור על גזר הדין. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏י"ז באב התש"ע (28.7.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08064750_C08.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il