אסף דקל נ. בנק מזרחי -טפחות בע"מ (סניף רוטשילד פ"ת)

פסק-דין בתיק ע"א 6472/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6472/10 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: אסף דקל נ ג ד המשיבים: 1. בנק מזרחי -טפחות בע"מ (סניף רוטשילד פ"ת) 2. חיים עמנואלוב בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיאה פלפל) מיום 20.7.10 בה"פ 1346-09 תאריך הישיבה: כ' בחשון התשע"ב (17.11.11) בשם המערער: עו"ד אמיר פינטו בשם המשיב 1: עו"ד אסף ניב; עו"ד גלעד לסר בשם המשיבה 2: עו"ד ערן פלס; עו"ד נתנאל עמנואלוב פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיאה פלפל) מיום 20.7.10 בתיק ה"פ 1346-09. עניינו של ההליך, הסכם למכירת דירה שנחתם בין המערער למשיבה 2 (להלן המשיבה), והתקשרותו עם המשיב 1 (להלן המשיב) לצורך נטילת הלוואה למימון הרכישה. סעדים שהפכו תיאורטיים ב. בהמרצת הפתיחה נשוא הליך זה (ה"פ 1346-09), אשר הוגשה מתחילה (בשנת 2007) לבית משפט השלום (ה"פ 201002/07), ביקש המערער: "א. להורות למשיב 1 לקיים את הסכם ההלוואה מיום 30.7.07... ב. להורות למשיבה 2 לקיים את הסכם המכר מיום 25.07.07...". בית המשפט המחוזי דחה את ההמרצה על שני ראשיה, וכלפי פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. ואולם, כפי שמסרו הצדדים, בעקבות פסק הדין, ולאחר שבית משפט זה דחה (בהחלטה מיום 27.9.10) בקשה לסעד זמני בערעור, נמכרה הדירה לצד שלישי. בנסיבות אלה אין חולק, כי לא ניתן לקיים עוד את שני ההסכמים הנזכרים. ממילא, במישור הסעד האופרטיבי, הפך הדיון בהמרצת הפתיחה על שני ראשיה תיאורטי, ולא ניתן להיעתר איפוא לערעור במישור זה. בנסיבות רגילות די בקביעה זו כדי להביא לדחיית הערעור כולו (ע"א 7175/98 המוסד לביטוח לאומי נ' בר מימון בע"מ (לא פורסם) פסקה 5; ע"א 9614/06 קרפילובסקי נ' ישיבת נזר ישראל (לא פורסם); עע"מ 4881/08 אלמוג אילת 2000 בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אילת (לא פורסם) פסקה י"א). ג. ואכן, לכאורה מה טעם יש לדון בערעור, אשר ביסודו שני סעדים אופרטיביים שאין אפשרות מעשית להעניקם אף אילו היה המערער זכאי להם? לשיטת המערער יש בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין קמא (ולעת הזאת יש להם תוקף של מעשה בית דין), כדי להשפיע על התדיינות עתידית בין הצדדים (ראו סעיפים 6-1 לסיכומי התשובה מיום 11.8.11). התדיינות זו נוגעת, כך נמסר, הן למערכת היחסים שבין המערער למשיב והן לזו שבינו לבין המשיבה: בכל הנוגע למשיבה קיימות טענות הדדיות בכל הנוגע להשבת תשלום שכבר הועבר תמורת הדירה, וכן לנזקים הדדיים; ובכל הנוגע למשיב קיימות טענות לנזקים כתוצאה מפגמים בהתנהלותו (ואף המשיב מודה בקיומם של פגמים מסוימים). לא אמנע מאמור, כי טענות אלה, שאינן רלבנטיות ישירות לסעדים שהתבקשו בהליך זה, עשויות גם להעיד כי ההליך שננקט לא היה ההליך המתאים בנסיבות. ד. ואולם, גם טענות להשפעת ממצאים שנקבעו על התדיינות עתידית אינן "תרופת קסם" כדי לחלוף על פני משוכת ההלכות בדבר דחיית ערעורים אשר הפכו - ולוא במישור האופרטיבי בלבד - תיאורטיים: "המערערת סבורה כי קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא עלולות להוות אבן נגף בפני ההליך הנוסף שיש בדעתה להגיש... מכאן הערעור שבפנינו הצופה כל כולו פני ההליך הנוסף האמור... בנסיבות שנוצרו ומשהמערערת החליטה שלא לעמוד עוד בשלב הערעור על ההצהרה שהייתה במוקד התובענה דנן קרי: ביטול ההסכמים, אנו סבורים כי לעת הזו אין טעם ואין תכלית להידרש לטענות ולהשגות שהועלו על ידה כנגד פסק דינו של בית משפט קמא בערעור שבפנינו..." (ע"א 8912/09 בוני התיכון הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם) פסקאות 4-3 לפסק דינה של השופטת חיות). ועם זאת, גם בפרשת בוני התיכון לא נמנעה ערכאת הערעור מלבחון את ההשלכות הקונקרטיות על התדיינות עתידית: "כפי שכבר צוין, זרע בית משפט קמא עצמו אמירות שונות לאורך פסק הדין אשר יש בהן כדי לשמש נקודת אחיזה לטענה כי לא כל הקביעות והמסקנות בפסק הדין נדרשו לצורך ההכרעה בתובענה ובסעד שנתבקש במסגרתה וחלקן, כפי שמעיד עליהן בית משפט קמא, נאמרו למעלה מן הצורך... אף הדגיש בית המשפט קמא כי 'אין בעצם מתן פסק דין זה כדי לחסום הגשה עתידית של תובענה חדשה' ואמירה זו יש לה, כמובן, השלכה על סוגיית מעשה בית-דין". ה. יש איפוא מקום לשיקול דעת שיפוטי קונקרטי בכל הנוגע לאיזון בין השיקולים והאינטרסים העומדים ביסוד ההלכה בדבר דחיית ערעורים שהפכו תיאורטיים (השוו בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם) פסקה 30), לבין שיקולים כלליים (ראו לדוגמה ע"א 506/88 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 87 , 99-98), ופרטניים; ובכלל האחרונים, זכותו של בעל דין להשיג על פסק דין שניתן בעניינו בערכאה ראשונה (ראו סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה). ניתן כמובן לומר, כי בהקשר דנא אופן הגשת התביעה והסעדים שנתבעו בה, הם העומדים בעוכריו של המערער, והם שהעמידוהו במצב בו הוא נתון כיום; ואף על פי כן, בנסיבות הקונקרטיות סברתי כי יש לקבל את ערעורו בכל הנוגע לחלק מן הממצאים והמסקנות שבפסק הדין קמא. לכך נפנה כעת. התשתית העובדתית ו. דומה כי אין חולק שאכן נפלו אי-דיוקים בפסק הדין קמא. לדוגמה: (1) בית המשפט הניח, כי הסכמת המשיב להאריך את תוקף תכנית ההלוואות המסובסדות הועברה למשיבה ולמערער רק ביום 29.7.07, מספר ימים אחרי שהמערער חתם על הסכם המכר. הצדדים אמנם חלוקים על משמעות טעות זו בנסיבות הקונקרטיות, אך דומה כי עצם קיומה אינו במחלוקת (ראו עמודים 6-5 לסיכומי המשיב; סעיף 16 לסיכומי המשיבה); מכאן גם המשקל שניתן לייחס למסקנות שגזר בית המשפט קמא מהנחה זו בכל הנוגע להתנהלות המערער (ראו לדוגמה עמוד 4 שורות 17-10). (2) גם ההנחה, כי המשיב סבר בטעות שהמשיבה היא שתשא בעלות סבסוד המשכנתא אינה פשוטה, שכן במכתב מיום 5.8.07 המשיבה אכן אישרה כלפיו כי המערער נכלל מבחינתה בתכנית הסבסוד. לאישור זה, ולמצג שהוא יצר, משמעות נורמטיבית ודיונית, בכל הנוגע ליכולת המשיבה לטעון כלפיו (השוו ע"א 9422/06 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' BTR Environmental Limited (לא פורסם) פסקה ל'; רע"א 4928/92 האג' נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94), ודומה כי בפסק הדין קמא לא ניתן ביטוי מספק למשמעות זו. (3) עניין שלישי נוגע להנחת בית המשפט קמא, כי: "החוזה [הסכם המכר - א"ר] אינו מציין אפשרות של תשלום באמצעות משכנתא... מה גם שהיתה התייחסות למשכנתא אחרת שהחוזה עסק בה מפורשות... על אחת כמה וכמה שהיה צורך להתייחס למשכנתא שניה בחוזה" (עמוד 3). ואולם, אף שחוזה המכר לא התייחס מפורשות להתחייבות המשיבה לסייע או לסבסד הלוואה בעבור הקונה, התייחס ללא ספק לזכות הקונה לשעבד את זכויותיו "לצורך מימון רכישת הנכס" (ראו לדוגמה סעיף 12(ו)), ולחובת המשיבה לחתום "לבקשת הקונה על כל הטפסים שיהיו לצורך לקיחת הלוואה" (סעיף 14). מקריאת פסק הדין וכתבי הטענות, עולה כי לעניינים עובדתיים אלה היתה השלכה על אופן ניתוח הלך רוחו של המערער, ומהימנות גירסתו. ז. בנסיבות אלה, לאחר ניתוח מכלול החומר המצוי בתיק, ובהתחשב בקביעות בית המשפט המחוזי, עולה תיאור זה: המשיב סיכם עם המשיבה (לכל המאוחר ביום 5.6.07) על תכנית למתן הלוואות מסובסדות לרוכשי הדירות בפרויקט שבנתה. תכנית זו התייחסה לריבית בשיעור 0% למשך חמש שנים, אך על פניו אין בה התייחסות לדחיית תשלומי הקרן למשך תקופה זו ("גרייס" בלשון הצדדים). ביום 25.7.07 התקיימה פגישה במשרד עורך דינה של המשיבה (עו"ד פרידמן), בה נכח מנהל המשיבה, מנהל המכירות (מר בן-יער) - תואר שהמשיבה עצמה אמנם עשתה בו שימוש, אך לאחר מכן הסתייגה ממנו - עורך הדין פרידמן והמערער. במהלך הפגישה, בה נחתם הסכם המכר, וידא המערער שתכנית הסבסוד בעינה עומדת, וגורמי המשיב אישרו זאת בטלפון ושוב בפקס מתוקן (אף אם זה התקבל על ידי הצדדים לאחר החתימה). במעמד זה העביר המערער לחברה תשלום ראשון בעבור הדירה בסך 250,000 ש"ח. ח. המערער הבין בפגישה זו (אם לא קודם לכן) - ותרומתם של המשיבים להבנה זו נותרה ללא ממצאים שיפוטיים ובנסיבות תוכרע ככל שיידרש בהליכים שיינקטו - כי תכנית הסבסוד כוללת גם דחיה של תשלום הקרן. סגן מנהל המרחב אצל המשיב אכן מסר בתצהירו (מיום 20.1.08), כי במהלך הפגישה (ביום 25.7.07) התקשר אליו מנהל המכירות בן-יער ושאל אם ניתן יהיה להעמיד "הלוואה שיהיו בה מרכיבים של דחיית פירעון הקרן וגם סבסוד" (סעיף 4 לתצהיר מיום 20.1.08). ומנגד, הסכם המכר עצמו אכן לא כלל התחייבות מצד המשיבה לשאת בסבסוד ההלוואה, או להתקשר באופן אחר עם המשיב. אינדיקציה להבנת המערער (ואולי לא רק המערער), מצויה בעובדה שכך הציג את הדברים בפני פקיד המשיב למחרת חתימת הסכם המכר (ראו סעיף 21 להמרצת הפתיחה); ובעובדה שטופס ההודעה "על אישור עקרוני של בקשה להלוואה" (להלן האישור העקרוני) שהנפיק המשיב (ביום 30.7.07) אכן התייחס גם לדחיית תשלומי הקרן (ראו סעיף 9 לתצהיר נוסבוים). ט. בעקבות מגעים אלה ניתן (ביום 30.7.07) האישור העקרוני, אשר אכן כלל דחיה של תשלומי הקרן, אם כי לשיטת המשיב מדובר בטעות שטעה מי מעובדיו. האישור העקרוני היה מותנה, בין היתר, באישור המשיבה לנכונותה להשתתף בסבסוד הריבית בגין ההלוואה (כפי שסוכם במסמך מיום 5.6.07 שתקפו הוארך ביום 25.7.07), ולפיכך נשלח (ביום 5.8.07) מכתב בחתימת המשיבה (נספח ג' למוצגי המערער) המאשר "כי מר אסף דקל נכלל בתכנית הסבסוד". מסמך זה מדבר בעדו, וקשה להלום - הן בגדרי חומר הראיות והן בגדרי תום לב - טענה לפיה נשלח כ"טובה אישית" ללא כוונה לעמוד בו. ואולי לא למותר לציין, כי מר בן-יער אשר ניסח את המסמך העיד, כי מטרתו היתה להראות "שכאילו יש קשר בין המשכנתא שהוא [המערער - א"ר] לוקח, לבין העסקה, שזה קשור כאילו לפרויקט הזה" (עמוד 127 לפרוטוקול). על משמעותם של מצגים שיוצרים צדדים, בתום לב או בחוסר תום לב, אין צורך להאריך. י. בהמשך (ככל הנראה לקראת 7.8.07) גילה הבנק, כי תנאי ההלוואה כפי שנקבעו באישור העקרוני כללו דחיה של תשלומי הקרן שלא היה בכוונתו לאשרה, ומסיבה זו סירב לאשר את ההלוואה בתנאים אלה. ולבסוף, לאחר שהמערער לא קיבל את ההלוואה בתנאים שהבינם עובר לחתימה על הסכם המכר, וכפי שנקבעו במסגרת האישור העקרוני (ויש להדגיש, כי מדובר באישור עקרוני בלבד) - לא עמד בתנאי התשלום שבהסכם המכר. סוף דבר י"א. כאמור, במישור האופרטיבי אין עוד משמעות לסעדים שנתבקשו. ומנגד, במישור קביעת העובדות, מצאנו לנכון לקבל את טענות המערער בעניינים מסוימים, ולהעמיד את התשתית העובדתית כאמור בפסקאות הקודמות. במובן זה הערעור מתקבל. תיאור עובדתי זה אינו כולל את כל העובדות אשר יידרשו כדי לברר את מכלול המחלוקות שבין הצדדים בהתדיינות עתידית ככל שתנוהל. הדבר נובע מהמסגרת הדיונית בה בחר המערער לנהל את ההליך הנוכחי, ומהסעדים שביקש. אין תפקידו של בית משפט זה לברר את העובדות העשויות להידרש בהתדיינות עתידית, אלא להעמיד את העובדות שכבר נקבעו (ואילולא תוקנו היו מהוות מעשה בית דין) על מכונן. י"ב. אנו חוזרים על הצעתנו לצדדים, כי יפנו את מכלול המחלוקות שביניהם לבוררות מוסכמת, בה ישתתפו שלושת הצדדים. סבורנו, כי על פניו יש ממש בדברי בית משפט השלום (בדיון מיום 25.9.08) לגבי "טעויות שנעשו על ידי המשיבים", ונוצר רושם לכאורי כי המערער "נכנס לעסקה" על יסוד הנחות אשר יתכן שלמשיבים היתה תרומה ליצירתן. ברם, לעת הזאת לא נקבעו ממצאים חד משמעיים בסוגיה זו, ובודאי לא בשאלת הנזקים שנגרמו למי מהצדדים. הערעור מתקבל איפוא במישור העובדתי כמפורט מעלה. כאמור, אין מקום לסעד אופרטיבי. בנסיבות אציע שלא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ט כסלו התשע"ב (25.12.11). ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10064720_T12.doc רח+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il