פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"א 6472/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6472/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלוני ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בקרית-שמונה (כב' השופטת אסתר בוהדנה), מיום 4.7.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 4072/02 בשם המערער: בעצמו בשם המשיב 2: עו"ד נתן בוכובזה פסק-דין ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה (כב' השופטת א' בוהדנה) מיום 4.7.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 4072/02. 1. המערער ומשיב 2 הם אחים המנהלים הליכים בפני בית המשפט קמא. בין היתר, ניהל המערער כנגד משיב 2 תביעה כספית-נזיקית (תמ"ש 4071/02), במסגרתה תיאר המערער שרשרת אירועים, רובה ככולה קשורה בנסיונות להרחיק את המערער מבית הכנסת בישוב בו מתגוררים הצדדים, אשר פגעו בשמו הטוב וגרמו לו נזקים כספיים. במהלך הדיון בתביעה התייחסו הצדדים למכתב מחודש ינואר 2004 עליו חתומים 21 ממתפללי בית הכנסת, בו הם מביעים התנגדותם לכך שהמערער ישמש כשליח ציבור בבית הכנסת מטעמים אשר פורטו במכתב (להלן: המכתב). בפסק דין מיום 17.5.2004 נדחתה התביעה. בית המשפט התייחס בפסק הדין למכתב כראיה, אשר ביחד עם עדותם של המתפללים, מעידה כי ציבור המתפללים אינו רוצה במערער כשליח ציבור. התייחסות זו נעשתה במסגרת הסעיפים בפסק הדין אשר דנו בשאלה האם דרישת משיב 2 מהמערער לרדת מדוכן התפילה יש בה משום הוצאת לשון הרע, ואם כן האם עומדות למשיב 2 ההגנות שבחוק. בסוגיה זו נקבע כי בנסיבות העניין הפעולה של הורדה מהדוכן, לכשעצמה, אינה מהווה פגיעה בשמו הטוב של המערער, וכי אף אם יש במעשה משום לשון הרע, למשיב 2 עומדת הגנה על פי החוק. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה. 2. בין מתן פסק הדין לדחיית הערעור עליו, הגיש המערער תביעה בעילה של לשון הרע כנגד המשיבים (תמ"ש 4072/02), אשר הועברה לאותו מותב שדן בתיק הקודם. לבקשת משיב 2, נדחתה התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין שמקורו בתביעה הקודמת. בסעיף 7 להחלטה הדוחה את התביעה על הסף, מיום 29.8.2005, קבע בית המשפט, בין היתר, כי: "עינינו הרואות כי תוכנו של המכתב היווה מוקד להתדיינות הקודמת וכי ממצאים עיקריים סמכו על תוכנו... כן עלו בעדותם של העדים השונים המעשים המיוחסים למשיב בגינם פסק הרב כי אינו ראוי לשמש כש.צ. והם אותם מעשים המפורטים במכתב. אכן קשה על המשיב (המערער בערעור שלפניי-ד.ב) ההכרה כי ציבור המתפללים אינו רוצה בו כש.צ ברי לו כי כל אמירה של הציבור סביב עניין זה וכל התארגנות שמטרתה להבהיר לו כי אין הוא ראוי לשמש כשליח ציבור והעובדה כי אף רבו של היישוב פסק כך, מעוררות תרעומת קשה ותחושה כי מוציאים דיבתו רעה. אלא שאין בכל תחושותיו כדי לשנות מהקביעות בפסק הדין, שכאמור התייחס אף למכתב-(מכתב מחודש ינואר 2004) כי אין מדובר בהפרת הוראות חוק לשון הרע, ואף אם תמצא לומר כי כך הם פני הדברים בפסק הדין פורטו ההגנות העומדות למבקש (משיב 2 בערעור שבפניי-ד.ב) הקבועות באותו חוק". על ההחלטה מיום 29.8.2005 הוגש ערעור, אשר התקבל בהסכמת הצדדים, והתיק נקבע לקדם משפט בפני המותב המקורי. 3. על רקע זה הגיש המערער את בקשת הפסלות. טענתו העיקרית של המערער הופנתה כלפי הדברים שנכתבו במסגרת ההחלטה הדוחה את תביעתו מחמת מעשה בית דין. לטענתו, באותה החלטה ננקטה עמדה כנגדו, עד כי עולה חשש ממשי ומוחשי למשוא פנים אובייקטיבי, וכי דעתו של בית המשפט ננעלה. לכן סבר המערער כי יש להעביר את הדיון בתיק למותב אחר, אשר יבחן את העובדות והטענות בראיה ניטרלית של מי שלא דן קודם לכן בעניין זה. עוד טען המערער, כי ניכר יחס סלחני כלפי המשיבים בכל הקשור בסדרי הדין. משיב 2 התנגד לבקשה. 4. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בהחלטתו, מיום 4.7.2006, הבהיר בית המשפט כי לא מצא סיבה לפסול עצמו אך ורק מחמת שהדיון בתובענה חזר אליו בעקבות קבלת הערעור בהסכמת הצדדים. נקבע כי המערער לא הצביע על עובדות שיש בהן לבסס חשש ממשי למשוא פנים, כאשר לבית המשפט אין כל צל צילו של ספק שלא קיים חשש מעין זה. קבלת הבקשה תביא לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה בכל מקרה של ערעור, שהתוצאה שלו היא החזרת התיק לערכאה הדיונית, יהיה צורך לפסול את השופט באותה ערכאה, כמעט באופן אוטומטי. מעבר לכך, קובע החוק כי הדיונים בבית המשפט לענייני משפחה ירוכזו בפני אותו שופט. בכך הביע המחוקק עמדתו כי ההכרות המוקדמת והמתמשכת של בית המשפט עם הצדדים הניצבים מולו לא רק שאין בה פגם, אלא שהיא רצויה ומועילה. אם תתקבל גישת המערער, כי אז לא יהיה מקרה שבו שופט משפחה ידון בשני עניינים בין אותם צדדים. 5. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסלות, ומדגיש כי התביעה בתמ"ש 4071/02 הוגשה בעקבות מעשה תקיפה של משיב 2 כלפי המערער, הוצאתו של המערער בכוח על ידי משיב 2 מבית הכנסת והפצת עלילות בנוגע למערער על ידי משיב 2 מדוכן התפילה ובפני הציבור, ומשיב 1 לא היה צד לאותה תביעה. לכן, טעה בית המשפט בדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. בנוסף, טוען המערער כי התנהלות בית המשפט והחלטותיו במסגרת שני ההליכים היו מוטות לטובת משיב 2 וגרמו למערער עיוות דין. משיב 2 מבקש לדחות את הערעור, בהעדר עילת פסלות. 6. בהחלטה מיום 13.11.2006 ביקשתי את הערות בית המשפט ביחס לטענות המערער, על פי תקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בהערותיו הבהיר בית המשפט כי ההחלטה הדוחה את התביעה על הסף קבעה כי המכתב עליו סמך המערער את תביעתו השניה נדון במסגרת התביעה הראשונה, ומטעם זה נדחתה התביעה על הסף. ואולם, משהסכימו הצדדים על קבלת הערעור והחזרת התיק לבית המשפט, המשמעות היא כי יש לחזור ולהתייחס למסמך, האם מהווה הוא הוצאת לשון הרע, אם לאו. צוין כי אין כל גיבוש של דעה קדומה בעניין זה. 7. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בית משפט זה שב וקבע, כי אין די בכך שבית משפט דן והכריע בהליך מסוים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא שנית בפניו עקב ביטול החלטתו על ידי ערכאת ערעור או בנסיבות אחרות (ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שרותי תיירות בע"מ (לא פורסם); ע"א 2594/02 פרי נ' גורה (לא פורסם)); ע"א 401/06 קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ נ' נעאמנה פאוזי בע"מ (לא פורסם)). יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות, עולה חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (יגאל מרזל, דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 265; ע"א 1149/00 אלון נ' דולב חברה לפיתוח בע"מ (לא פורסם); ע"א 5107/03 יוסף עדאס ובניו חברה לבניין ופיתוח (1992) בע"מ נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ (לא פורסם)). במקרה הנוכחי, נדחתה התביעה על הסף מבלי לדון לגופו של עניין בשאלה האם יש במכתב משום לשון הרע כלפי המערער. על אף הדברים המצוטטים מסעיף 7 להחלטת בית המשפט קמא מיום 29.8.2005, עיון בפסק הדין מיום 17.5.2004 מעלה כי ההתייחסות למכתב היתה שולית ואגבית, רק במסגרת בחינת השאלה האם הורדת המערער מהדוכן מהווה לשון הרע, והאם יש למשיב 2 הגנה באותו הקשר. אין בפסק הדין כל דיון בשאלה האם פרסום המכתב עצמו מהווה לשון הרע והאם ישנן הגנות בעניין זה. כעת, משהתקבל הערעור בהסכמת הצדדים, והדיון הושב לבית המשפט לדון בתביעה לגופה, ההנחה היא כי לאור מקצועיותו של בית המשפט והגינותו, יוכל הוא, לאחר שישמע את שני הצדדים, לשקול את התביעה לגופה, תוך פתיחות לשכנוע וללא חשש ממשי למשוא פנים, כפי שאף הבהיר בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות, ובהערותיו (מרזל לעיל, בעמ' 266; ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם); ע"א 8062/03 ברבח נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 8. אשר ליתר טענות המערער לעניין התנהלותו של בית המשפט ואופן טיפולו בבקשות ותגובות שהוגשו בתיקים, כמו גם הטענה לפיה טעה בית המשפט כשדחה את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, הרי שגם אם אתעלם מהשיהוי בו לוקות מרבית הטענות בעניין זה, אלו מופנות כנגד החלטות דיוניות ושיפוטיות שניתנו על ידי בית המשפט במסגרת ניהול ההליכים. נפסק לא פעם כי הדרך לתקיפת החלטות מעין אלו היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור או ערעור-על פי סדרי הדין-ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות (ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם)). אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי ההחלטות שקיבל בית המשפט בהליך מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סוביקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (מרזל לעיל, בעמ' 114-115; רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה, פ"ד מד(3) 758, 761-760; ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם)). אשר על כן, לא שוכנעתי כי מתעוררת אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער, היינו אותה אפשרות ממשית לכך שבית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית, באופן שאין עוד טעם בהמשך ההליכים בפניו (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, 608-607). אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות. ניתן היום, כ' בטבת התשס"ז (10.1.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06064720_N04.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il