טאמז אלישקוב נ. א.ר.א.ב בונוס בע"מ

26 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 647/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט י' אלרון המערער: טאמז אלישקוב נ ג ד המשיב: א.ר.א.ב בונוס בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו בת"א 55047-11-17 מיום 23.12.2019, שניתן על ידי כב' השופט א' יקואל תאריך הישיבה: י"ג בתמוז התשפ"א (23.06.2021) בשם המערער: עו"ד בר-הלל יששכר בשם המשיב: עו"ד טורקלטאוב רון פסק-דין השופט י' אלרון: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (השופט א' יקואל) בת"א 55047-11-17 מיום 23.12.2019, בגדרו דחה תביעה לסעד הצהרתי בדבר בטלות הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסקי דין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א 4779-12-15 מיום 29.12.2015, ובפסק דינו בת"א 35264-01-17 מיום 1.2.2017. במוקד הערעור דנן, שאלת תוקפו של פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, בנסיבות שבהן התברר בהמשך כי הסכמותיהם מנוגדות לדין. עיקרי העובדות הצריכות לעניין ביום 23.3.2014 נחתם הסכם הלוואה (להלן: הסכם ההלוואה) בין טאמז אלישקוב (להלן: המערער) לבין חברת א.ר.א.ב בונוס בע"מ (להלן: המשיבה), שבגדרו התחייבה המשיבה להעמיד למערער הלוואה בסכום של 4,000,000 שקלים, אשר נחלק למעשה ל-3 הלוואות שונות: האחת, על סך 1,500,000 ש"ח לתקופה של 12 חודשים בריבית "בשיעור שנתי של 13% צמודה למדד ובתוספת מע"מ" (להלן: ההלוואה הראשונה); השנייה, אף היא על סך 1,500,000 ש"ח, לתקופה של 24 חודשים בתנאי ריבית זהים (להלן: ההלוואה השנייה); והשלישית, על סך 1,000,000 ש"ח, לתקופה של 15 שנה בריבית "בשיעור שנתי של 9% צמודה למדד ובתוספת מע"מ" (להלן: ההלוואה השלישית). כמו כן, הוסכם כי אם המערער לא יעמוד בתשלומים שפורטו בהסכם, יחויב ב"ריבית פיגורים בשיעור ריבית ... של 0.1% לכל יום הכל בתוספת הצמדה ומע"מ וזאת בנוסף לחיוב הריבית הקבוע בהסכם זה" ובנוסף לתשלומים אחרים שפורטו, "בגין התקופה החל מהמועד המוסכם לפירעונו של אותו סכום על פי הסכם זה ועד לתשלומו המלא". ביום 9.7.2014 נחתם לטענת המשיבה נספח להסכם זה (להלן: הנספח), שלפיו ילווה המערער מהמשיבה סכום נוסף על סך 650,000 ש"ח, "באמצעות תשלום ישיר לבנק ירושלים לצורך סילוק המשכנתא הרובצת" על אחד מנכסיו, אשר תצבור ריבית "בשיעור שנתי של 18% צמודה למדד ובתוספת מע"מ". עוד נקבע בנספח, כי תקופת ההלוואה ביחס לסכום זה "הינה עד ליום 10.3.2015", וריבית הפיגורים במקרה שההלוואה לא תיפרע עד למועד זה "תעמוד על שיעור של 36% בשנה" (להלן: ההלוואה הרביעית). נוסף על כך, בנספח צוין כי הוסכם בין היתר על שינוי שיעור הריבית שנקבע בהסכם המקורי ביחס ליתרת ההלוואה הראשונה, באופן שתעמוד על שיעור של 18% בתוספת תשלומים אחרים ו"הפרשי הצמדה"; וריבית הפיגורים תעמוד על שיעור של 36% בתוספת תשלומים אחרים ו"הפרשי הצמדה". כפי שיוער בהמשך, לטענת המערער, נספח זה זויף. בהמשך, ביום 2.12.2015, הגיש המערער תביעה נגד המשיבה ונגד עורך דינו לשעבר, לביטול הסכם ההלוואה ולשורה של סעדים נוספים. זאת, בטענה כי נפלו פגמים שונים בכריתת הסכם ההלוואה, בהם עושק והטעיה; וכן בטענה כי המשיבה לא קיימה את התחייבויותיה לפי ההסכם. במהלך הדיון בתביעה, המערער והמשיבה אימצו את המלצת בית המשפט לסיים את ההתדיינות ביניהם בכפוף להסכמות הבאות (להלן: הסכם הפשרה הראשון): "לסילוק התביעה כנגד הנתבעת 1 [המשיבה – י' א'] ישלם התובע סך של 4,600,313 ש"ח בניכוי הסכומים ששילם לנתבעת 1 עד כה ובתוספת ריבית ממועד חתימת ההסכם ועד למועד התשלום בפועל, שתעמוד ב[ין] שיעור 13 אחוז לבין ריבית הסכמית רגילה עד ליום 11/2/15. ממועד זה ועד למועד התשלום בפועל [תיקבע ריבית ששיעורה – י' א'] בין ריבית בשיעור של 13 אחוז לבין הריבית החריגה שעומדת על 0.1% ליום, בתוספת עמלת פירעון מוקדם כפי שהיא קבועה בהסכם. בכל הקשור עם שיעור הריביות החורגות מעבר ל-11/2/15, וכן נושא עמלת הפירעון המוקדם, עניין זה נמסר לשיקול דעת בית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. כמו כן יתאפשר לתובע לשלם את הסכום בריבית שבית המשפט יקבע בתוך 6 חודשים. לצורך התשלום ימכור התובע את דירתו בראשון לציון ו/או ימציא סכום כסף ממקור חיצוני אחר. והנתבעת 1 תעשה כל שביכולתה לסייע לתובע למכור את דירתו או נכס אחר שבבעלותו ולצורך כך גם למחוק שעבודים, והכל כנגד קבלת התשלום. ככול שאגרת ההוצאה לפועל לא תושב במלואה, יתרתה תתוסף לסכום דלעיל כשהיא נושאת ריבית והצמדה כדין. ... ההליכים במסגרת ההוצאה לפועל יעוכבו למשך שישה חודשים כאמור בהסכם, או עד לפירעון מלוא החוב, המוקדם ביניהם" (עמ' 1, 9 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו בת"א 4779-12-15 מיום 20.12.2015). בפסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בת"א 4779-12-15 מיום 29.12.2015, ניתן תוקף של פסק דין להסכמות אלה, ונקבע: "בכל הקשור עם שיעורי הריביות ועמלת הפירעון המוקדם, ולאחר שהצדדים מסרו לבית המשפט את הסמכות לקבוע שיעורים אלה עפ"י שיקול דעתו בהתאם לסעיף 79 א לחוק בתי המשפט ועל פי המתחם שהוסכם בין הצדדים בהסכמות אליהן הגיעו כאמור, ולאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם בעניין זה, כי אז הנני קובע שמתאריך 11.2.2015 ועד לתאריך 29.6.2016 יעמוד שיעור הריבית ההסכמית על 18% לשנה ... ככל שלא יעמוד התובע בתשלום החוב המוסכם בשיעורי הריבית שהוסכמו ונקבעו על ידי בית המשפט דלעיל, כי אז יעמוד שיעור הריבית על 22% לשנה החל מ- 30.6.16 ועד למועד התשלום המלא בפועל ותתווסף אליו עמלת פירעון מוקדם, כאמור בהסכם ההלוואה שבין הצדדים" (ההדגשה הוספה – י' א'). בהמשך, הגישה המשיבה ביום 18.1.2016 בקשה למתן פסיקתה, ולאחר שהוגשה חוות דעת רואה חשבון מטעם משרד רואי חשבון שהוסכם על הצדדים, נחתמה ביום 19.7.2016 פסיקתה שלפיה נכון ליום 29.6.2016, על המערער לשלם 6,688,400 ש"ח; וכי עד לסילוק החוב תתווסף לסכום זה ריבית שנתית בשיעור 22% בצירוף מע"מ והוצאות מומחה. כחודשיים לאחר מכן, ביום 14.9.2016, הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין והפסיקתה, תוך שהעלה שורה ארוכה של טענות. בכלל זה, נטען כי ההסכם הוא תוצאה של "עוקץ", במסגרתו הוגשו מסמכים מזויפים לבית המשפט; כי המשיבה נוקטת בהליכים לפינוי נכסיו בניגוד להסכמות; כי לא הבין את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בדיון; כי בטרם ניתנה הפסיקתה הופסק ייצוגו של המערער על רקע סכסוך בינו לבין עורכי דינו; וכי שיעורי הריבית שנקבעו לבסוף חרגו מהסכמותיהם. בהחלטתו מיום 31.10.2016, התייחס בית המשפט המחוזי בין היתר לבקשה זו, תוך שציין כי המערער היה מיוצג על ידי עורכי דינו, וכי "שיתף פעולה לכל אורך הדרך עם פסק הדין", וקבע: "כל טענה כאילו [המערער – י' א'] לא הבין, לא ידע וכיו"ב טענות שהועלו עתה, הינן טענות שאין מקומן במסגרת ההליך. מעבר לכך, ככל שסבור התובע כי יש מקום להורות על ביטול פסה"ד שניתן וההסכמה כאמור, כי אז הדרך לביטולו הינה באמצעות הגשת תובענה נפרדת לביטולו בהליך אזרחי, תוך העלאת מלוא הטענות הנטענות כנגדו בתיק שלפני. לא אפשרי לנהל במסגרת זו, בהליך זה, דיון כפול למעשה, מחד כזה הנותן תוקף של פס"ד להסכמות הצדדים ומצד שני, כזה המבטל את אותו פסה"ד לנוכח פגמים כאלה ואחרים בכריתת ההסכם". על רקע זה, הגיש המערער ביום 16.1.2017 תביעה נפרדת לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 35264-01-17. בכתב התביעה, העלה המערער טענות רבות לפגמים בהסכם הפשרה שקיבל כאמור תוקף של פסק דין, המצדיקים את ביטולו. במהלך דיון שהתקיים בתביעה זו בבית המשפט המחוזי ביום 1.2.2017, הגיעו הצדדים להסכמות חדשות, אשר החליפו את הסכמותיהם לפי הסכם הפשרה הראשון, ואף הסכם פשרה זה קיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה השני). על פי הסכם הפשרה השני, המערער ישלם למשיבה סכום של 8,000,000 ש"ח עד ליום 1.6.2017. אם הסכום לא ישולם עד למועד זה, הוא יצבור ריבית משתנה (להלן: ריבית הפיגורים המוסכמת): החל מיום 1.2.2017, ועד ליום 1.6.2017, יצבור הסכום ריבית של 22% בתוספת מע"מ; והחל מיום 1.6.2017 ועד למועד פירעון החוב, "יישא סכום החוב הכולל (קרן בצירוף הפרשי ההצמדה והמע"מ) ריבית שנתית בשיעור של 13% אשר תתווסף על הקרן מדי שנה ועליה יתווסף מע"מ". כמו כן, הוסכם בין היתר כי עד ליום 18.4.2017 תימסר אחת מדירות המערער (להלן: הנכס) לידי בא כוח המשיבה, שישמש ככונס נכסים, ו"יהיה מורשה לבצע בנכס כל פעולה לצורך מימושו" אם החוב לא ישולם עד ליום 1.6.2017; וכי אם המערער או מי מטעמו ישהה בנכס לאחר ה-18.4.2017, הסכם הפשרה השני יבוטל – והסכם הפשרה הראשון יעמוד בתוקפו (להלן: התנאי המפסיק). המשיבה הגישה בקשה למתן פסיקתה, אולם המערער התנגד לנוסח שהוצע וטען כי נכללו בו הוראות שלא הוסכמו בין הצדדים. לאחר שנערכו בנוסח שינויים מסוימים, חתם בית המשפט המחוזי על נוסח הפסיקתה המתוקן ביום 21.3.2017. יומיים לפני המועד לתשלום החוב המוסכם לפי הסכם הפשרה השני, בלי שתצטבר אליו ריבית הפיגורים המוסכמת, הגישו המערער ורעייתו בקשה לביטול הסכם פשרה זה. בבקשה נטען כי המערער לא הבין את הוראותיו כראוי בשל קשיי שפה, ורק בדיעבד הבין כי תנאיו גרועים מתנאי הסכם הפשרה הראשון. כמו כן, טען המערער כי הוא ממשיך להתגורר בנכס, ועל כן התקיים התנאי המפסיק שנכלל בו – וממילא הסכם הפשרה השני "בטל ומבוטל", כלשונו. על כן, טען המערער כי יש לקבוע כי הסכם הפשרה הראשון – שלביטולו הוא עצמו עתר – תקף; ואילו הסכם הפשרה השני מבוטל. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול הסכם הפשרה השני, בקובעו כי סיים את מלאכתו בעת מתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים; וכי עיקר טענות המערער הן טענות שעניינן בפרשנותו – אשר אין זה מתפקידו להידרש אליהן. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי טענות המערער ורעייתו, שלפיהן לא הבינו את הוראות הסכם הפשרה השני עד למועד הגשת הבקשה לביטולו, נגועות בחוסר תום לב – וחייבם בהוצאות המשיבה על סך 20,000 ש"ח. על רקע זה, הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו בת"א 55047-11-17, בבקשה לסעד הצהרתי שיורה על ביטול הסכם ההלוואה, הסכם הפשרה הראשון, הסכם הפשרה השני, החלטות בית המשפט המחוזי שהעניקו להסכמי הפשרה תוקף של פסק דין, והפסיקתות שנחתמו בעקבות החלטות אלו. במסגרת זאת, נטען כי הריבית שנקבעה לפי שני הסכמי הפשרה אינה חוקית, מאחר שהיא עולה על השיעור המירבי הקבוע בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל–1970 (להלן: צו הריבית), העומד על 13%; וחלקה אף גבוה מריבית הפיגורים המירבית הקבועה בצו זה, אשר שיעורה עומד על 18%. עוד נטען, כי המערער עודנו מתגורר בדירתו בירושלים שהוסכם כי תפונה עד לחודש אפריל – ועל כן התקיים התנאי המפסיק שנקבע בהסכם זה, באופן שמביא לביטולו. בהתייחס להסכם ההלוואה, נטען בין היתר כי המערער לא הבין את הוראותיו; כי הנספח להסכם זויף ונקבעה בו ריבית גבוהה מהשיעור שהוסכם בין הצדדים בעל פה; כי שיעור הריבית לפי ההסכם גבוה מהשיעור המירבי לפי צו הריבית; וכי המשיבה הפרה את הסכם ההלוואה בכך שלא העמידה לרשות המערער את מלוא הסכום שהוסכם במועד, חייבה את המערער בריבית גבוהה מזו שנקבעה בהסכם, תוך גביית עמלות שונות שהביאו הלכה למעשה לגביית סכום גבוה מהמותר לפי צו הריבית. הליך זה הוא שבמוקד הערעור שלפנינו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערער לביטול הסכמי הפשרה והסכם ההלוואה בפסק דינו מיום 23.12.2019. בכלל זה, נקבע כי יש לדחות את טענות המערער שלפיהן לא הבין את תוכן ההסכמים, וכן את טענותיו לקיומה של תרמית, לעושק ולהפרתם על ידי המשיבה – וזאת מאחר שהן "חותרות תחת עיקרון ההשתק השיפוטי וסופיות הדיון". בבחינת "למעלה מן הצורך", הוסיף בית המשפט המחוזי כי יש לדחות טענות אלו אף לגופן, מאחר שהן לא נתמכו בראיות מספקות. בפרט, צוין כי טענת המערער שלפיה לא הבין את תוכן ההסכמים נסתרה בעדותו בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, במסגרתה הצהיר: "אף פעם לא אמרתי שאני משהו לא הבנתי"; ואינה מתיישבת עם הצהרתו והצהרת רעייתו בדיון שהתקיים עובר לחתימה על הסכם הפשרה השני, כי הבינו את תוכן ההסכם. כמו כן, נקבע כי אין בחוות הדעת הגרפולוגית שהגיש המערער כדי לבסס את טענתו לזיוף הסכם ההלוואה, וזאת בין היתר מאחר שחוות הדעת התבססה על העתקים של מסמכי ההסכם, וכן בהתחשב בטיב השכלתה המקצועית של עורכת חוות הדעת, המבוססת בעיקרה על קורס אינטרנטי. בהתייחס לטענות המערער שלפיהן שיעורי הריבית שנקבעו בהסכמי הפשרה גבוהים מהמותר על פי צו הריבית, נקבע כי טענות אלה "אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות ההשתק וסופיות הדיון". זאת, בשים לב לכך שעניינו של המערער נדון במסגרת כמה הליכים משפטיים שונים, במהלכם הסכים פעם אחר פעם לשיעורי ריבית גבוהים – וכאשר עתר לביטול הסכמי הפשרה במסגרת ההליכים הקודמים, לא העלה טענות בדבר חוקיות שיעורי הריבית שנקבעו בהם. נוסף על כך, נקבע כי המערער לא הוכיח שהסכמי הפשרה עוסקים ב"הלוואה" לפי הגדרות חוק אשראי הוגן, התשנ"ג–1993 (להלן: חוק אשראי הוגן), וממילא לא הוכח כי הוראות חוק זה חלות על ההסכמי הפשרה. כמו כן, נקבע כי המערער לא התייחס בטענותיו לאפשרות כי יש להתאים את תנאי ההלוואה להוראות חוק זה חלף ביטול הסכם ההלוואה והסכמי הפשרה, בהתאם לסעיף 9 לאותו חוק. עוד דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער שלפיה יש להורות על ביטול הסכם הפשרה השני מאחר שהמערער ורעייתו לא פינו את הנכס במועד המוסכם. זאת, לאור התכתבויות שהוצגו מטעם המשיבה, המלמדות כי החזקה בדירה הועברה לידיה, ועל כן לא הוכח שהחוזה אכן הופר; וכן בשים לב לדברי המערער במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, מהם עולה כי הוא מתגורר בנכס אחר. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי התנהלות המערער מהווה "ניצול לרעה של הליכים משפטיים שלא בתום לב", והטיל עליו לשלם את הוצאות המשיבה בסך 65,000 ש"ח. על פסק דין זה מופנה הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור במסגרת הערעור שלפנינו, שב המערער על עיקר טענותיו כפי שהועלו בפני בית המשפט המחוזי, תוך שממקד את עיקר טיעוניו לעניין חוקיות הסכם ההלוואה והסכמי הפשרה לאור שיעורי הריבית הגבוהים שנקבעו בהם. בכלל זה, טוען המערער כי שיעורי הריבית שנקבעו בהסכם ההלוואה ובהסכמי הפשרה גבוהים באופן קיצוני מהמותר על פי צו הריבית; וכי בפועל גבתה ממנו המשיבה עמלת פירעון מוקדם המגלמת ריבית בשיעור גבוה אף יותר, העולה בעשרות אחוזים על המותר – אשר אף היא צוברת ריבית פיגורים בגובה עשרות אחוזים. בהקשר זה, מדגיש המערער כי לא טען לאי חוקיות הריבית האמורה מכוח הוראות חוק אשראי הוגן – שצוטט בפסק דינו של בית המחוזי – כי אם מכוח צו הריבית, אשר הותקן לפי חוק הריבית, התשי"ז–1957 (להלן: חוק הריבית). לטענתו, הסכם ההלוואה והסכמי הפשרה חוסים תחת הוראות צו הריבית וחוק הריבית, ושיעור הריבית שנקבעה בהם חורגת מהמותר על פי צו זה. מאחר שלשיטת המערער הסכמים אלו נגועים באי חוקיות, הרי שלטענתו אין בעצם העובדה שניתן להם תוקף של פסק דין כדי לשלול את האפשרות לטעון לביטולם. מנגד, לטענת המשיבה אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת בפרט בשים לב להתנהלות המערער – הפועל לטענתה בחוסר תום לב ותוך ניצול הליכי משפט לרעה. בכלל זה, נטען כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה המערער לא עמד בנטל להוכיח את טענותיו באשר להטעיה, עושק או מרמה שבגינם נכרתו הסכם ההלוואה והסכמי הפשרה, ואת טענתו שלפיה לא הבין את האמור בהסכמים אלו. באשר לטענת אי חוקיות הסכמי הפשרה והסכם ההלוואה, נטען כי טענות אלו אינן מתיישבות עם עקרון סופיות הדיון; וכי מכל מקום, הסכם הפשרה מגלם ויתורים הדדיים של הצדדים, ואין לראות בו משום הסכם למתן הלוואה לפי חוק הריבית – אלא "הסכם לסילוק חוב" אשר תנאיו "משוחררים בהכרח מכל הגבלה ... [ו]תנאי הקבועים בחוק הריבית או בצו הריבית". מכל מקום, טוענת המשיבה כי אף אם צו הריבית חל על הסכמי הפשרה, הרי שריבית הפיגורים שנקבעה בהסכם הפשרה השני עומדת על 13%, ועל כן שיעורהּ אינו גבוה מהמותר לפי צו הריבית. לצד זאת, טוענת המשיבה כי טענת המערער לאי חוקיות ההסכמים לוקה בשיהוי, ואף מטעם זה יש לדחותה. זאת, בפרט בשים לב לכך שלמערער היו כמה הזדמנויות שונות להעלות טענות באשר לחוקיות שיעורי הריבית המוסכמים במסגרת ההליכים השונים שהתקיימו בעניינו. דיון והכרעה הסוגיה המרכזית שבליבת הערעור דנן, עניינה בשאלת חוקיות תנאי הסכם ההלוואה והסכמי הפשרה. סוגיה זו היא שהייתה במוקד סיכומי המערער – ולא בכדי. זאת, שכן בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להוכחת טענות המערער לעושק, מרמה והטעייה שהובילו לכריתת הסכם ההלוואה והסכמי הפשרה. באשר לטענת המערער שלפיה לא הבין את האמור בהסכמים אלו – הרי שאף נקבע כי עדויות שנשמעו בפני בית המשפט, ובהן עדותו של המערער עצמו, הפריכו טענות אלו. כמו כן, במסגרת הערעור שלפנינו המערער לא הצביע על טעם של ממש לסטות מקביעות אלו שבעובדה של בית המשפט המחוזי – אשר ממילא אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן (ראו למשל ע"א 1880/19 הליגה למניעת מחלות ריאה תל אביב נ' שיר משכנות וותיקים בע"מ, פסקה 36 לפסק דיני (21.10.2020)). מנגד, כפי שאבהיר להלן, אני סבור כי נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין חוקיות שיעורי הריבית שנקבעו בהסכם ההלוואה ובהסכמי הפשרה, המשליך על תוקפם. רקע: ביטול פסק דין אשר ניתן בהסכמת הצדדים כידוע, מרבית התביעות האזרחיות המתנהלות בפני בתי המשפט בישראל מסתיימות בפשרה (ראו למשל קרן וינשל-מרגל, ענבל גלון ויפעת טרבולוס "יצירת מדד משקלות תיקים להערכת העומס השיפוטי בישראל" משפטים מד 769, 810 (2015)). במקרים רבים, הצדדים להליך המשפטי בוחרים לסיים את ההתדיינות ביניהם באמצעות הסכם פשרה, ומבקשים כי בית המשפט יעניק תוקף של פסק דין להסכמותיהם. כפי שנקבע לא אחת, פסק דין מעין זה הינו "בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם" (בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 605 (1994) (להלן: עניין לוי)). כפי שנקבע זה מכבר, הענקת תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים נועדה לשים קץ להתדיינויותיהם. על כן, ובהתאם לעקרון סופיות הדיון, לא תינתן לצדדים להסכם שניתן לו תוקף של פסק דין אפשרות לשוב ולהעלות טענות שנדונו במסגרת ההליך (ראו למשל ע"א 601/88 עיזבון המנוח רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 450 (1993)). עם זאת, לעובדה שפסק הדין מושתת על הסכמות הצדדים, ולא על הכרעה שיפוטית של ממש, השלכות מהותיות באשר לאפשרות להורות על ביטולו במקרים שבהם נפל פגם מהותי בהסכמות אלו. זאת שכן כאמור, ככלל בית המשפט אינו מפעיל שיקול דעת שיפוטי משמעותי בבואו לאשר את הסכמות הצדדים; וממילא בהיעדר תוקף משפטי להסכמות הצדדים, מתערערת באופן משמעותי ההצדקה להותיר על כנו את פסק הדין, הנסמך על הסכמות אלו. כך למשל, נקבע כי במקרים שבהם נפל פגם בכריתת הסכם הפשרה המצדיק את ביטולו לפי פרק ב לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973 (להלן: חוק החוזים), עשוי הדבר להביא לביטול פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים (ראו למשל עניין לוי, שם). זאת, ובלבד שישנם "טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל" חרף הפגיעה הכרוכה בעקרון סופיות הדיון (ע"א 6330/99 יערי נ' כפר ביאליק – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נה(5) 100, 110–111 (2001); ע"א 7663/11 דדון נ' חדד (29.4.2013)). בדומה, במקרים שבהם הסכם הפשרה בין הצדדים נגוע באי-חוקיות, או שהוא נוגד את תקנת הציבור, הרי שהוא מהווה חוזה פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים. על כן, במצבים אלו בתי המשפט אינם רשאים לתת להסכמות הצדדים תוקף של פסק דין – ואם בכל זאת ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, הרי שלשיטתי הדבר עשוי להביא לבטלות הסכם הפשרה, כולו או חלקו (על חובת בתי המשפט להבטיח כי הסכמות הצדדים אינן נגועות באי-חוקיות ואינן נוגדות את תקנת הציבור בטרם ייתן להסכמותיהם תוקף של פסק דין, ראו ע"א 5120/16 מדינת ישראל נ' קווי אשראי לישראל, שירותים פיננסיים משלימים בע"מ, פסקאות 18–20 (4.2.2019); ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, מב(1) 446, 473, 476 (1988)). אולם, אף במקרים אלו, אין בעצם אי החוקיות כדי ללמד באופן גורף על ביטול הסכם הפשרה – אלא יש להצביע על שיקולים משמעותיים התומכים בביטולו חרף הפגיעה בעקרון סופיות הדיון. תוצאה זו אף עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 31 לחוק החוזים, המקנה לבית המשפט גמישות משמעותית בקביעת הסעד המתאים במקרה שבו חוזה בטל מחמת אי חוקיות או סתירה לתקנת הציבור. כידוע, סעיף זה מורה בין היתר, כי בית המשפט רשאי לפטור צד לחוזה פסול שבוטל מחובת ההשבה, ואף רשאי להורות לצד להסכם לקיים את חיוביו אם השני ביצע את חיובו לפיו, "אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון". לגישתי, במסגרת שיקולי צדק אלו יש לתת את הדעת לנסיבות שהביאו את בית המשפט לאשר את תנאי ההסכם חרף אי חוקיותם, וכן להתנהלות הדיונית של הצדדים. מכל מקום, במקרים שבהם אי החוקיות הכרוכה בהסכם שאושר בפסק דין נובעת מהפרת הוראות חוק קוגנטיות אשר לא ניתן להתנות עליהן בהסכם "רגיל" ובית המשפט לא נתן דעתו על כך – הדבר עשוי להוות שיקול משמעותי התומך בביטול ההסכם. במקרים רבים, הוראות חוק קוגנטיות נועדו להגן על אחד הצדדים להסכם מחמת נחיתותו ביחס לאחר. אולם, דווקא הצד שעליו מבקש הדין להגן עשוי להסכים לפשרה שהוצעה לו במסגרת ההתדיינות המשפטית מחמת מצבו הפגיע. במקרים אלו, מטבע הדברים לא תועלה בפני בית המשפט טענה בדבר אי חוקיות הסכם הפשרה, וקיים סיכון מוגבר שבית המשפט כלל לא ייתן על כך את דעתו. כאשר בית המשפט נותן ידו לפגיעה זו בזכויותיו של אחד הצדדים בניגוד לדין, ואף אינו שוקל זאת בטרם מאשר את הסכמותיהם – אין מקום להוסיף ולהקשות על אותו צד להליך לטעון נגד חוקיות ההסכם. הערמת קשיים משמעותיים על טענה בדבר אי חוקיות ההסכם במצבים מעין אלו, חותרת תחת תכליות הדין, ועלולה לספק תמריץ לבעלי דין מתוחכמים ועתירי משאבים להביא את סכסוכיהם לבית המשפט על מנת לגבור על הוראות דין קוגנטיות שנועדו להגן על הצד האחר להסכם. בהתאם לכך, קיים לשיטתי קושי של ממש בקביעת בית המשפט המחוזי בפסק הדין מושא הערעור, שלפיה די בכך שהסכמות הצדדים במקרה דנן קיבלו תוקף של פסק דין כדי לסתום את הגולל על האפשרות כי הסכמות אלה בטלות מחמת אי חוקיותן. זאת, שכן כפי שיובהר, אם אכן הוראות הסכם הפשרה סותרות את הוראות צו הריבית, הרי שככלל, הדבר יביא להפחתת הריבית לשיעור המירבי המותר. לסוגיה זו אדרש כעת. חוקיות הסכמי הפשרה כפי שהובהר לעיל, עיקר טענות המערער לפנינו התמקדו בחוקיות הסכם ההלוואה והסכמי הפשרה לאור הוראות צו הריבית, שהותקן מכוח סעיף 3(א) לחוק הריבית, המורה בין היתר: "שר האוצר רשאי ... לקבוע בצו, דרך כלל או לסוגים של מילוות, את שיעור הריבית המכסימלי שמלווה רשאי לקבל מן הלווה". זאת, תוך שהמונח "מלווה" הוגדר באופן רחב כ"כל עסקת אשראי" (סעיף 1 לחוק הריבית). המונח "אשראי" לא מוגדר בחוק זה, אולם הגדרתו המילונית לפי מילון ההווה של האקדמיה ללשון העברית היא "זכות שניתנת ללוֹוה או לקונה על סְכום מסוים שיחזיר לאחר זמן; זכות השימוש בסחורות ובשירותים או זכות הקניין עליהם בלי תשלום מיידי". על מנת לאפשר את אכיפתן של המגבלות האמורות, סעיף 6 לחוק הריבית מוסיף ומורה: "מצא בית משפט, כי ריבית שאדם פלוני שילם או התחייב לשלם, היא ריבית מופרזת יפחית הוא את הריבית לשיעור המכסימלי שנקבע לגבי אותו סוג מילוות וישחרר את הלווה מחובתו לתשלום הריבית העודפת או יחייב את המלווה בהחזרתה, הכל לפי הענין ...". הסדר זה אינו מעניק לבית המשפט שיקול דעת משמעותי בהתמודדות עם חוזה הלוואה הקובע תשלום של ריבית מופרזת, אלא קובע סעד אופרטיבי אחד: הפחתת הריבית המפורזת לשיעור הריבית המירבי הקבוע בצו. זאת, להבדיל מההסדר הקבוע בחוק אשראי הוגן המאפשר לבית המשפט "ליתן כל הוראה שתיראה צודקת בנסיבות העניין" (סעיף 9(ב) לחוק אשראי הוגן); ובשונה מהוראותיו הכלליות של סעיף 31 לחוק החוזים, המעניק לבית המשפט כלים גמישים ומגוונים להורות על בטלות חלקים מחוזה בלתי חוקי הניתן להפרדה, ואף על השבה חלקית או קיום הוראותיו הבלתי חוקיות של החוזה אם בית המשפט "ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון" (ראו גם ע"א 8222/19 חנניה נ' קוואלטי קרדיט פאנד, פסקאות 30–33 (7.12.2020)). על אף יומרתו של חוק הריבית לספק הגנה ממשית על לווים מפני ריבית נשך, השלכותיו בעולם המעשה מוגבלות יחסית בשל תחולתו המצומצמת של צו הריבית שנקבע מכוחו. זאת, שכן הריבית המירבית שנקבעה במסגרת צו זה חלה על "מלווה צמוד-ערך" בלבד, אשר "סכומו, כולו או מקצתו, צמוד למדד יוקר המחיה או לעליית מחירו של כל דבר אחר אך למעט מילווה צמוד לשער מטבע חוץ" (סעיפים 1, 2 ו-2א לצו הריבית. ראו גם אוריאל פרוקצ'יה "זה חוזה? זה חפץ? זה חוק! "תרומתה הקונסטרוקטיבית של הכלכלה לערפול מושגי-היסוד במשפט" משפטים יח 395, 426 (1988)). מכל מקום, במקרים שבהם חלות הוראות הצו, הרי ששיעור הריבית השנתית המקסימלית המותרת במסגרת מלווה צמוד-ערך עומד על 13%; ואילו שיעור ריבית הפיגורים המקסימלית במסגרת מלווה צמוד-ערך עומד על 17% לשנה. ריבית זו כוללת כל "תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן" (סעיף 1 לחוק הריבית) – ובכלל זה תשלומי מע"מ ה"מגולגלים" על הלווה (ע"א 7195/17 חברת נ.ב.ע. בע"מ נ' גמלא הראל נדל"ן למגורים בע"מ (25.8.2020) (להלן: עניין נ.ב.ע.). ראו גם ע"א 359/69 בן סימון נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ, פ"ד כד(1) 171, 176 (1970)). במקרה דנן, ההלוואות שנטל המערער מהמשיבה במסגרת הסכם ההלוואה הוצמדו למדד (סעיף 2 להסכם ההלוואה), ועל כן המגבלות הקבועות בצו הריבית חלות על תנאי ההלוואה שנקבעו בהסכם זה. עיון בטענות המשיבה מלמד כי אין היא כופרת בכך – ואף לא כפרה בכך שתנאי הסכם ההלוואה מנוגדים לצו הריבית. בהתייחס להסכמי הפשרה, הרי שבצדק טוען המערער כי בית המשפט המחוזי כלל לא בחן את חוקיותו לפי הוראות צו הריבית – אלא התייחס לחוק אשראי הוגן שאין מחלוקת כי הוא אינו חל במקרה דנן. משכך, עלינו לשוב ולבחון אם אכן הסכמי הפשרה שקיבלו תוקף של פסק דין כפופים להוראות צו הריבית. אשר להסכם הפשרה הראשון, הרי שעניינו ב"עסקת אשראי" שנכרתה בין הצדדים עובר להתדיינות המשפטית ביניהם, ומטרתו – על פני הדברים – לאפשר את המשך קיומו של הסכם ההלוואה תוך שינוי מסוים בתנאיו, והפנייה מפורשת אליהם. תנאיו אף מעניקים למערער אשראי בריבית משתנה עד למועד תשלום החוב. משכך, אין מדובר בהסכם "סילוק חוב" רגיל, כפי שטוענת המשיבה – אלא הסכם פשרה שקובע למעשה שינויים בהסכם ההלוואה המקורי שנערך בין הצדדים. כמו כן, דומה כי יש ממש בטענה שאף לגבי תנאי הסכם זה חלות הוראות צו הריבית. אומנם, לא צוין בהסכם הפשרה הראשון במפורש כי ההלוואה שלפיו היא צמודת מדד. אולם, כאמור, הוא עוסק בגובה הריבית שתצטבר לאותה קרן שהוצמדה למדד בהסכם ההלוואה המקורי; הוראותיו מפנות להוראות הסכם ההלוואה ולשיעורי הריבית שהוסכמו בו, ובכלל זה, ל"ריבית הסכמית" שנקבעה בהסכם ההלוואה, וכן ל"עמלת פירעון מוקדם כפי שהיא קבועה בהסכם" ההלוואה – ובהתאם לכך, שיעורי הריבית שנקבעו בהסכם הפשרה השני מבוססים על השיעורים שנקבע בהסכם ההלוואה המקורי. על כן זוהי לכל הפחות פרשנות אפשרית להסכמות שנקבעו בו. כך גם באשר להסכם הפשרה השני – אשר שיעורי הריבית שנקבעו בו נסמכים על אלו שהופיעו בהסכמים הקודמים. מכל מקום, המערער טען הן בפני בית המשפט המחוזי והן בערעור כי הסכמי הפשרה קובעים ריבית מופרזת, תוך שטען כי הם מבוססים על הסכם ההלוואה, בגדרו הוסכם כאמור על הלוואה צמודת מדד. מנגד, המשיבה נמנעה מלטעון באופן מפורט מדוע לשיטתה צו הריבית אינו חל על ההסכמים. חלף זאת, טענה המשיבה באופן כוללני כי הסכמות שאליהן הגיעו הצדדים ואשר אושרו בפסק דין לעולם לא תהיינה כפופות לחוק הריבית ולצו הריבית; וכי אף אם צו הריבית חל על הסכמי הפשרה, הרי ששיעור הריבית שנקבע בהסכם הפשרה השני אינו חורג מהוראות צו הריבית (ראו סעיפים 19–20 לסיכומי הטענות מטעם המשיבה בערעור). מכך, ניתן ללמוד כי המשיבה אינה כופרת בכך שאם הוראות צו הריבית עשויות לחול על הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, הרי שהמגבלות הקבועות בצו זה חלות על הסכמי הפשרה שבמוקד הערעור דנן. בנסיבות אלו, אני סבור כי נקודת המוצא לדיון שלפנינו היא כי תנאיהם של הסכמי הפשרה כפופים למגבלות הקבועות בצו הריבית. על כן, שגה בית המשפט המחוזי כאשר נתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים במסגרת הסכם הפשרה הראשון, שלפיו הכספים שהולוו למערער יצברו ריבית שנתית בשיעור העולה על 13%. משעשה כן, הרי שנתן ידו לחוזה בלתי חוקי אשר חלות לגביו הוראות סעיף 6 לחוק הריבית. סעיף זה, אשר צוטט לעיל, מורה באופן גורף, כי אם אדם "שילם או התחייב לשלם ריבית מופרזת", יש להפחית את הריבית לשיעור המירבי הקבוע בצו הריבית. אולם, בית המשפט המחוזי כלל לא נתן דעתו להוראות צו הריבית בטרם אישר את הסכמות הצדדים, ולא התייחס להוראות חוק הריבית בעניין. בנסיבות אלו, דומה כי תוקפו של הסכם הפשרה הראשון לכל הפחות מוטל בספק; וכי ראוי היה במסגרת ההתדיינויות הבאות בין הצדדים להפחית את הריבית המפורזת ולהתאימה לשיעור המירבי הקבוע בצו. אולם, כך לא נעשה. חלף זאת, ניתן פעם נוספת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה השני, אף שגם במסגרתו נקבעו שיעורי ריבית העולים על המותר: גובה החוב שנקבע, על סך 8,000,000 ש"ח גילם ריבית מופרזת שנצברה על החוב המקורי – שערכו הנומינלי כאמור 4,000,000 ש"ח; עבור התקופה שבין ה-1.2.2017, ועד ליום 1.6.2017, נקבע כי סכום זה יצבור ריבית של 22% בתוספת מע"מ העולה על המותר אף אם יש לראות בריבית זו משום ריבית פיגורים; והחל מיום 1.6.2017 ועד למועד פירעון החוב נקבע שהחוב יצבור ריבית של 13% בתוספת מע"מ – אף שכאמור, אין להוסיף תשלומי מע"מ על שיעור הריבית המירבי הקבוע בצו הריבית. לגישתי, אישור הריבית המופרזת שנקבעה הן בהסכם הפשרה הראשון, הן בהסכם הפשרה השני חותר תחת הוראות צו הריבית, ואין לקבלם. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי בתי המשפט כלל לא נדרשו ליחס שבין הריביות המופרזות שנקבעו בהסכם ההלוואה ובהסכמי הפשרה לבין הוראות צו הריבית; וכן בשים לב לכך שהמשיבה הינה חברה מנוסה הפועלת בתחום ההלוואות, ומשכך יש להניח כי היא מודעת למגבלות החוקיות החלות עליה – אולם בחרה לכלול בהסכם ההלוואה המקורי שיעורי ריבית מופרזים שלא כדין. בנסיבות אלו, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור במובן זה שנצהיר על בטלות התניות המופיעות בהסכמי הפשרה העוסקות בהיקף חובותיו של המערער כלפי המשיבה; וכן על הפחתת הריבית המופרזת שנקבעה בהסכם ההלוואה, כך שסכום החוב המקורי יצבור ריביות בהתאם לשיעור המירבי הקבוע בצו הריבית. בהתאם לכך, אציע כי תנאי הסכם ההלוואה והנספח ישונו, באופן שהריבית ההסכמית שנקבעה בהסכם ההלוואה ובנספח ביחס להלוואה הראשונה, השנייה והרביעית, תופחת לשיעור שנתי של 13% בצמוד למדד, ותגלם גם תשלומי מע"מ וכל תשלום אחר הנוגע להלוואה (ראו גם עניין נ.ב.ע.). כמו כן, ריבית הפיגורים ביחס לכל ארבעת ההלוואות שפורטו בהסכם ההלוואה ובנספח, תופחת לשיעור שנתי של 17% בצמוד למדד, ותגלם אף היא גם תשלומי מע"מ וכל תשלום אחר הנוגע להלוואה (ראו שם). עוד אציע, כי נורה על ביטול ההוצאות שנפסקו לחובת המערער בפסק הדין מושא הערעור דנן; וכי כל צד יישא בהוצאותיו בערעור. אחר הדברים האלה בשלב זה הגיעה לעיוני חוות דעת חברתי השופטת ברק-ארז, אשר איני יכול לקבלה. כפי שציינה חברתי בעבר בעניין אחר: "לעיתים הצגת השאלה קובעת גם את התשובה לה" (ע"א 8158/16 בן מנחם נ' פקיד שומה – מס הכנסה חיפה, פסקה 1 (16.10.2018)). במקרה זה, חברתי מבססת את עמדתה על כך שלשיטתה המערער כבר טען בעבר כי הריבית שבה חויב היא ריבית בשיעור בלתי חוקי; וכי בתביעתו בהליך דנן לבית המשפט המחוזי הפנה את טענותיו כלפי הסכם הפשרה השני בלבד. אלא שהמצב העובדתי בענייננו שונה: זוהי הפעם הראשונה שבה טוען המערער לכך כי הסכמי ההלוואה והפשרה אינם חוקיים מאחר והם מפרים את הוראות חוק הריבית; והמערער מפנה את טענותיו כלפי חוקיותם של שלושת ההסכמים. ממילא, לא שוכנעתי מקביעות חברתי ולפיהן המישור הדיוני אינו מאפשר לבחון את טענות המערער כלפי חוקיות הסכם הפשרה הראשון והסכם ההלוואה, אשר שניהם במוקד ההליך דנן. אף במישור המהותי איני סבור כי הדין עם חברתי. עמדתה מתבססת בעיקרו של דבר על "הכבוד שיש לנהוג בהחלטותיהם של צדדים להליך"; על כך שהסכמי הפשרה נקבעו ביוזמת הצדדים ולא לפי סעיף 79א לחוק; ועל קביעת בית המשפט המחוזי כי חוק הריבית אינו חל על המקרה דנן. על כך אעיר בתמצית בלבד כי כפי שהבהרתי לעיל, בית המשפט המחוזי כלל לא בחן את חוקיות הסכמי ההלוואה והפשרה לפי חוק הריבית, חרף טענות המערער בעניין; מרכיב משמעותי משיעור הריבית שנקבע בהסכם הפשרה הראשון נקבע לפי סעיף 79א, לאחר שהוגשו בפניו חוות דעת מקצועיות באשר לשיעור הריבית הראוי בטרם אישר את שיעור הריבית המופרז, אולם התעלם מהוראות חוק הריבית. לבסוף, איני רואה מקום לאפשר למתדיין מתוחכם הפועל בשוק ההלוואות מזה שנים ארוכות לגבור על הוראותיו הקוגנטיות של חוק הריבית באמצעות שימוש בהסכמי פשרה כגושפנקא לפעילותו הבלתי חוקית. לטעמי מדובר במקרה שבו אי החוקיות בוטה וקשה, ואין להשלים עם הכשרתה דווקא מבין כותלי בתי המשפט, ואין לי אלא לשוב ולהפנות לאמור על ידי לעיל. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. האם יש מקום לקבל טענות נגד הסכם פשרה שני שנעשה בין צדדים וקיבל תוקף של פסק דין, בנסיבות שבהן טענות דומות הועלו בעבר על-ידי אותו בעל דין והובילו ל"פתיחת" הסכם פשרה קודם שקיבל אף הוא תוקף של פסק דין? מנקודת מבטי, כך יש להבין את מהות המחלוקת שבפנינו, ומטעם זה אני סבורה שאין מקום לאפשר למערער לחזור ולהעלות טענות אלה. על כן, אין בידי להסכים לפסק דינו של חברי השופט י' אלרון. 2. שלשלת של הסכמים והליכים – ההתדיינות בין הצדדים מתנהלת זה שנים ארוכות, ואפשר אף להתרשם כי רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לעסקאות שבוצעו ביניהם. בבואו לבחון את מערכת היחסים המורכבת בין הצדדים חברי פורס יריעה רחבה המתחילה כבר בהסכם ההלוואה המקורי בין הצדדים, שבו נפל פגם של ריבית החורגת מן המותר על-פי הדין. בשונה מכך, אני סבורה שבשלב הנוכחי איננו יכולים להשקיף מעבר להסכם הפשרה העדכני בין הצדדים. בין המערער לבין המשיבה נעשו מספר הסכמים. כלל השיקולים שהביאו אותם לחתום עליהם לא היו גלויים לבית המשפט המחוזי, ואף אינם חשופים בפנינו. בשלבים הרלוונטיים לעשייתו של הסכם הפשרה האחרון, המערער הביע עמדתו כי הוא מבין את הפשרה ומעוניין בה. אם כן, הטענות שמציג המערער כעת אינן מצדיקות לטרוף את כל הקלפים אחורנית. הדברים מקבלים משנה משקל כאשר מדובר, כמו במקרה דנן, בהסכם פשרה שנעשה בין צדדים מיוצגים, ואשר על-פי טיבו אינו הסכם בעל אופי צרכני או שגרתי (בשים לב לסכום ההלוואה המקורי). 3. חשוב להדגיש: לא פסק דין מוסכם אחד ניתן בעניינם של הצדדים, אלא שניים, ורק זה האחרון הוא העומד לדיון בערעור. בהתדיינות שנסבה על הסכם ההלוואה המקורי הושג הסכם פשרה, וזה קיבל תוקף של פסק דין על-ידי בית המשפט המחוזי. בהמשך אף פנו הצדדים לרואה חשבון על מנת שיערוך את חשבון החוב של המערער, ונחתמה פסיקתה מתוקנת ביחס לכך. או אז, עתר המערער לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה הראשונה, בטענות שונות, לרבות כי ההסכם הושג במרמה וכי הוא כולל ריבית מופרזת. בית המשפט שאישר את הסכם הפשרה קבע, בהתאם להלכה הפסוקה, כי על המערער להגיש תביעה שזוהי עילתה. המערער עשה כן, וכך נפתחה הזירה להשמעת כל טענותיו. אף בהליך זה היה המערער מיוצג, והוא בחר לחזור ולהתקשר בהסכם פשרה שני עם המשיבה, אשר קיבל אף הוא תוקף של פסק דין, וזאת לאחר שהמערער הצהיר בפני בית המשפט כי הוא מבין אותו ומסכים לו. לאחר מכן הגיש המערער תובענה נוספת לביטול פסק הדין, שבה הוא שב והעלה טענות השואבות את כוחן מהסכם ההלוואה המקורי ומהסכם הפשרה הראשון. 4. נוכח האמור, וכפי שיוסבר להלן, אני סבורה שאין בסיס – לא במישור הדיוני ולא במישור הראייתי – לקבל את הערעור. 5. במישור הדיוני: כיצד? – כאמור, מה שעומד בפנינו הוא פסק הדין שנותן תוקף להסכם הפשרה השני. אין מקום אפוא לבחון בשלב זה את הוראות הסכם הפשרה הראשון. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק הדין מושא הערעור – טענותיו של המערער בעניין הסכם ההלוואה המקורי והסכם הפשרה הראשון חוסות תחת פסק הדין הראשון שיסודו בהסכמת הצדדים, והמערער מנוע מלהעלותן כעת (ראו: פסקאות 33-32 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בהקשר זה ראוי להדגיש כי קיימים שני מסלולים להשיג על פסק דין שמעגן הסכם פשרה: אם נפל פגם בהליך השיפוטי שבמסגרתו אושר ההסכם, למשל אם אישור ההסכם התבצע שלא לפי סדרי הדין, ניתן להשיג על פסק הדין המאשר את ההסכם בהליך ערעורי. לעומת זאת, אם השגותיו של בעל דין נוגעות לתוכנו של הסכם הפשרה, עליו להגיש תובענה לביטול פסק הדין ולהראות שמתקיימת בנסיבות העניין עילה חוזית לביטול ההסכם, כגון מרמה, הטעיה או כפייה (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 506-504 (מהדורה שלישית, 2012)). לכן, מה שמצוי בפנינו בשלב זה הוא אך ורק פסק הדין שמאשר את הסכם הפשרה השני, שביטולו התבקש בהליך זה. על כן, אני סבורה כי יש קושי בכך שמסקנתו של חברי השופט אלרון התבססה, במידה רבה, על בחינתם של הסכם ההלוואה המקורי והסכם הפשרה הראשון (סעיפים 28-26 לפסק דינו), ובהתאם אף הסעד המוצע על-ידו נסב על התערבות בתנאי הסכם ההלוואה המקורי והנספח לו (סעיף 30 לפסק דינו). הקושי בעניין זה מצוי כאמור בראש ובראשונה במישור הדיוני, אולם הוא מקבל ביטוי גם במישור המהותי של ניתוח טענת אי-החוקיות, כפי שאסביר בהמשך. 6. במישור המהותי: כיצד? – אף במישור המהותי איני סבורה שיש מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כפי שאסביר, עמדתי זו מבוססת הן על פסיקתו העקבית והברורה של בית משפט זה בעניין סופיותם של הסכמי פשרה, והן על הגישה הכללית ביחס לתפקיד השיפוטי באישורם של הסדרי פשרה. 7. על סופיותם של הסכמי פשרה – בית משפט זה עמד בעבר, פעמים רבות, על החשיבות הרבה הנודעת לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק-דין. סופיות זו נדרשת על מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים לגבי אותם הסכמים ואת יסוד הוודאות. על כן נקבע כי יש להצביע על טעמים מיוחדים, משכנעים וכבדי משקל על-מנת להצדיק את ביטולו של פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 593-591 (1997); ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח, פסקה 7 (1.5.2005) ע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 9 (15.11.2007); בע"ם 4820/12 פלוני נ' פלונית, פסקה 10 (19.7.2012)). בהקשר זה נאמר בעבר: "למוסד הפשרה נודעת חשיבות רבה הן לצדדים לסכסוך, הן למערכת המשפטית והן לציבור בכללותו. תכונה מרכזית בהסכמי פשרה, החשובה לענייננו, הינה סופיות הדיון באופן המבטא את מימוש ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינויות משפטיות עתידיות, פוגעת בוודאות המשפטית, נוטלת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה, ובאופן כללי – מעקרת את המניע מאחורי סיומם של סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט" (רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, 60 (2003)). 8. בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין מושא הערעור כי המערער "לא נשא בנטל ההוכחה המוטל עליו במבוקשו לבטל הסכמי פשרה שניתן להם תוקף של פסקי דין ולא הונחו מלפניי הנימוקים הנדרשים לחרוג מעקרון סופיות הדיון, או מעקרון ההשתק השיפוטי החל על טענותיו... לא הוכח מלפניי כי חריגה משיעורי הריבית החוקית בגדרי הסכם פשרה והפסיקתה שנחתמה – לאחר שמיעת שלושה מומחים ומיצוי יומו של התובע בבית המשפט – מצדיקה המשך התעברות על ריב בנושא בניגוד לעקרונות סופיות הדיון וההשתק השיפוטי" (פסקה 26 לפסק דינו). בעיקרו של דבר, אני סבורה כי הדין עם בית המשפט המחוזי בהקשר זה, וכי אין מקום להתערב בפסק דינו המנומק היטב. 9. על התפקיד השיפוטי באישורם של הסכמי פשרה – במקרה דנן, לא זו בלבד שחברי השופט אלרון סבור שיש מקום לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה, אלא שלשיטתו אף מלכתחילה לא היה מקום לכך שבית המשפט המחוזי יאשר הסכם זה (פסקאות 21 ו-24 לפסק דינו). אף לכך איני יכולה להצטרף. אכן, לא יכול להיות ספק ששופט המאשר הסכם פשרה אינו משמש "חותמת גומי". ככל שעולה מהסכם הפשרה אי-חוקיות הנגלית לעין או פגיעה בתקנת הציבור המשתקפת על פני הדברים – אין מקום לאישורו מלכתחילה. אולם, כפי שאף ציין חברי, ככלל, בית המשפט אינו מפעיל שיקול דעת שיפוטי משמעותי בבואו לאשר את הסכמות הצדדים. קשה לצפות כי שופט ירד לחקר כלל הטענות בתיק על מנת לוודא את הביסוס המשפטי והעובדתי של הסכם הפשרה. אילו אלה היו פני הדברים – אף תיק לא יכול היה להסתיים בפשרה ללא דיון, ויתרונה הגדול של הפשרה – סיום הסכסוך באופן מיידי ותוך חסכון במשאבים לשני הצדדים – היה מתרוקן מתוכן. אף בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו לכך שפשרה, מטבעה, מגלמת פעמים רבות ויתורים הדדיים של כל אחד מהצדדים על חלק מטענותיהם, וכאן אף טמון בין היתר כוחה (ראו גם: רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה ה(3) (16.3.2006), שם התייחס השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין לעובדה שפסק דין המעניק תוקף לפשרה "ניתן מתוך הבנת הצדדים באשר לויתוריהם ההדדיים ובהסכמתם"). 10. בהקשר זה ראוי להזכיר את ההבדל בין הסמכתו של בית המשפט לפסוק על דרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לבין מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים באופן עצמאי. במקרה הראשון, בית המשפט נדרש להיכנס ל"נבכי" התיק ולפסוק בו בהתאם לשיקול דעתו. לעומת זאת, במקרה השני הצדדים עצמם מגבשים את התוצאה המוסכמת, ותפקידו של בית המשפט מתמצה על-פי רוב במתן תוקף להסכם, לאחר שווידא כי הצדדים מודעים להשלכותיו של האישור ולמשמעותו, מבלי להידרש למכלול הפרטים שהובילו להסכמה זו (ראו: יששכר רוזן צבי ההליך האזרחי 669 (2015) (להלן: רוזן-צבי)). על כך יש להוסיף, כי כאשר בית המשפט פוסק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א, הוא אינו כבול באופן מלא לכללי הפרוצדורה והדין המהותי, והוא רשאי לפסוק באופן הנראה לו הוגן וצודק בנסיבות העניין, בהתאם למכלול החומר שהונח לפתחו (ראו: ע"א 6780/19 מדינת ישראל נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה 16 וההפניות שם (16.8.2020)). ממילא הנמקתו של בית המשפט בפסק דין הניתן לפי סעיף 79א אינה מלאה ובהתאם לכך, האפשרות לערער על פסק הדין היא מוגבלת (ראו: רוזן-צבי, בעמ' 89; דפנה ברק-ארז "ההנמקה השיפוטית: דילמות ישנות וחדשות" משפטים נב (צפוי להתפרסם ב-2021)). אם אלו הם הכללים כאשר מדובר בפסיקה הנעשית תוך הפעלת שיקול דעת שיפוטי ובחינת מכלול החומר בתיק – ברי כי כאשר מדובר בהסכם פשרה שגיבשו הצדדים באופן עצמאי, בחינתו על-ידי השופט המתבקש לאשרו אמורה להיות מוגבלת לפגם גלוי וברור על פניו, שמתן תוקף לו יעמוד בניגוד לתפקידו של בית המשפט ולשמירה על אמון הציבור בהליך השיפוטי. כמו כן, האפשרות לערער על פסק דין שנותן תוקף לפשרה שניסחו הצדדים (להבדיל מפסק דין שניתן לפי סעיף 79א) היא מוגבלת אף יותר, ויש להצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים סטייה מעקרון סופיות הדיון. 11. מן הכלל אל הפרט – בענייננו, בחינתו של הסכם הפשרה השני מעלה כי הוא התייחס לשני היבטים עיקריים – סכום פשרה שיש לשלם עד למועד מוסכם, וכן סכום נושא ריבית שבו יחוב המערער אם לא ישלם את סכום הפשרה עד למועד האמור. ובלשון ההסכם: "לסילוק סופי ומוחלט של סכום החוב עפ"י פסק דינו של כב' ביהמ"ש בת.א. 4779-12-15 אשר הוגש לביצוע בתיק הוצל"פ 513184-07-15, ישלם התובע לנתבעת-המשיבה עד ליום 1.6.17 סך של 8 מיליון ₪ כולל מע"מ (להלן: סכום הפשרה). לא שולם סכום הפשרה עד המועד כאמור, יחולו ההוראות כדלקמן: סכום החוב בגין התקופה שמיום 1.2.17 ועד ליום 1.6.17 יישא ריבית בשיעור של 22%, עליה יתווסף מס ערך מוסף כדין. החל מיום 1.6.17 ועד למועד פירעון החוב יישא סכום החוב הכולל (קרן בצירוף הפרשי ההצמדה והמע"מ) ריבית שנתית בשיעור של 13% אשר תתווסף על הקרן מדי שנה ועליה יתווסף מע"מ". חברי סבור שיש מקום להתערב בשני היבטים אלה. על כן, הוא מציע כי נצהיר על בטלות התניות המופיעות בהסכמי הפשרה העוסקות בהיקף חובותיו של המערער כלפי המשיבה; וכן נורה על הפחתת הריבית המופרזת שנקבעה בהסכם ההלוואה, כך שסכום החוב המקורי יצבור ריביות בהתאם לשיעור המירבי הקבוע בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל-1970 (להלן: צו הריבית). אדרש אפוא לשני היבטים אלה, ואסביר מדוע אני סבורה שאין מקום להתערב בהם – בכל אחד מהם בנפרד ובשניהם גם יחד. 12. באשר לרכיב שאליו התייחס חברי כ"היקף החוב" – הכוונה היא למה שתואר בהסכם כ"סכום הפשרה". סכום זה אינו כולל כל התייחסות לשיעור ריבית מסוים, אלא מבטא הסכמה על סכום "גלובלי" שאותו ישלם המערער למשיבה. ממילא, בעת בחינת הסכם הפשרה השני על ידי בית המשפט המחוזי, ואף כעת, לא ניתן לדעת האם הסכום הגבוה שהוסכם על תשלומו לצורך יישוב המחלוקת משקף ריבית בלתי חוקית או מרכיבים אחרים של מערכת היחסים בין הצדדים, שבית המשפט אינו חשוף להם ואף אינו נדרש לבחון אותם, למשל פיצויים על הפרות או תמורות נוספות שהוחלפו בין הצדדים. אם כן, בהתייחס להיבט זה, איני סבורה כי בהסכם הפשרה השני טמונה אי-חוקיות ברורה הנגלית לעין, הפוגעת בתקנת הציבור ומצדיקה הימנעות מאישורו. 13. בנוגע להוראות שקבעו סכומי ריבית מוסכמים שיישא החוב במידה שהמערער לא ישלם את סכום הפשרה במועד שהוסכם. כפי שהסביר חברי, סכומי ריבית אלה חורגים מהסכומים המירביים הקבועים בצו הריבית. אולם, בכך אין די כדי לקבוע כי מדובר בריבית בלתי חוקית. השאלה הנשאלת היא האם הוראות צו הריבית חלות על הסכם הפשרה השני, אם לאו. זוהי שאלה משפטית, שכדי להידרש אליה יש לבחון את הסכם הפשרה וכן את מערכת היחסים בין הצדדים. התשובה לה אינה ברורה. האם מצופה מבית משפט המתבקש לאשר הסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים ביוזמתם, לאחר מערכת יחסית עסקית ופיננסית מורכבת ומרובת תהפוכות, להידרש לשאלה משפטית מסוג זה קודם לאישורו של ההסכם המוצע? לשיטתי, התשובה לכך היא שלילית. תשובתי זו משקפת גישה עקרונית ביחס לכבוד שיש לנהוג בהחלטותיהם של צדדים להליך, כמו גם את הפרקטיקה הנוהגת. לא מיותר לציין, כי הסכם הפשרה נערך על-ידי הצדדים על אתר, מחוץ לאולמו של בית המשפט, והוצג לבית המשפט ללא אומר ודברים. 14. למעלה מן הצורך, אציין, מבלי לקבוע מסמרות, כי המערער לא הוכיח את טענותיו ביחס לחריגה מהוראות הדין. בית המשפט המחוזי סבר כי המערער לא הניח "כל מסד משפטי או עובדתי" המאפשר לקבוע כי הוראות צו הריבית אכן חלות על הלוואה מן הסוג שנטל מהמשיבה (פסקאות 40-39 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בתמצית אוסיף, כי הוראות צו הריבית בנוגע לריבית המירבית חלות על "מלווה צמוד ערך" בלבד (שהגדרתו בצו היא "מילווה שסכומו, כולו או מקצתו, צמוד למדד יוקר המחיה או לעליית מחירו של כל דבר אחר אך למעט מילווה צמוד לשער מטבע חוץ"). דא עקא, בהסכם הפשרה השני לא נאמר כי ההלוואה או החוב הם צמודי מדד. למעשה, מסקנתו של חברי השופט אלרון בעניין תחולתו של צו הריבית על הסכם הפשרה השני מבוססת על כך ששני הסכמי הפשרה – הראשון (שאף בו אין התייחסות להצמדה למדד) והשני – מבוססים במקור על הסכם ההלוואה, שבגדרו הוסכם על הלוואה צמודת מדד. אולם, כפי שכבר הסברתי, הסכם ההלוואה המקורי והסכם הפשרה הראשון אינם ניצבים עוד לפתחנו בעת הזו. 15. אם כן, בסיכומו של דבר, אני סבורה כי קבלת טענות המערער במקרה זה עלולה לרוקן מתוכן את השימוש בכלי הפשרה, ובפרט פשרה בחסות שיפוטית המקבלת תוקף של פסק דין. אל לנו לשכוח מושכלות יסוד. מוסד הפשרה נועד, בין היתר, לאפשר לבעלי דין לפתור את הסכסוך ביניהם במהירות וביעילות. ההסכמות שאליהן מגיעים הצדדים במסגרת הסכם פשרה משקפות הקצאת סיכונים שבמסגרתה כל אחד מהם עשוי "לוותר" על טענות שהוא בטוח בצדקתן. פתיחת הדלת לבחינה מדוקדקת של הסכמי פשרה ביחס לאופן החלתן של הוראות הדין הרלוונטיות על התשתית העובדתית המונחת ביסוד ההסכמים עלולה בסופו של יום לפגוע בבעלי דין המבקשים לפתור את הסכסוך ביניהם מבלי להידרש להליך משפטי מלא. חברי השופט אלרון ביסס את פסק דינו על שיקולים של צדק והגינות. אולם, ההיבט של סופיות הדיון, על אחת כמה וכמה מבחינת בעלי דין מיוצגים שהיו להם מספר הזדמנויות להעלות טענות, אף הוא חלק מהצדק וההגינות שעליהם אמון בית המשפט. 16. בטרם סיום אבהיר את המובן מאליו: אין בעמדתי משום מתן תוקף, או פתיחת דלת, לאישורם של הסכמי פשרה בלתי חוקיים על-ידי בתי המשפט. עמדתי מבוססת על כך שביטולם של פסקי דין הנותנים תוקף להסדר פשרה בשל טענת אי-חוקיות, או הימנעות מלכתחילה מאישורו של הסדר פשרה מחמת אי-חוקיות, צריך להיות שמור למקרים חריגים ביותר, שבהם אי החוקיות הייתה גלויה או שברור כי בית המשפט שבחן את הסדר הפשרה היה צריך לזהותה ולהימנע מליתן לה תוקף. איני סבורה כי המקרה שבפנינו נמנה על מקרים אלה, ולא כל שכן כאשר מדובר בניסיון שני של אותו בעל דין לחתור תחת הסכמה שהושגה בין הצדדים, שהם מיוצגים ומיודעים בפרטי ההסכם, ולאחר שניתנה להסכמה זו תוקף על-ידי בית המשפט המוסמך. 17. סוף דבר: אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור. עם זאת, בהתחשב בסכום ההוצאות הגבוה שבו חויב המערער בבית המשפט המחוזי, אציע כי נחייב את המערער בהוצאות משפט בסכום מופחת של 10,000 שקלים. ש ו פ ט ת השופט נ' סולברג: במחלוקת שנפלה בין חברַי, החלטתי, לאחר התלבטות, חרף הקושי הניכר בהסכם הפשרה שלפנינו – לצרף את דעתי לדעת חברתי, השופטת ד' ברק-ארז. הריבית בהסכם המקורי בין הצדדים, כמו גם הריבית שנקבעה בשני הסכמי הפשרה – מעיקה עד מאד. לא בכדי מצינו כי ההלכה היהודית מסתייגת עמוקות מריבית נשך. מדובר באיסור דאורייתא, האיסור מודגש בתורה כמה פעמים, עד כי לגישת הרמב"ם, המלווה בריבית עובר על שִשה לאוים, ואף הלווה עובר על שני לאוים (משנה תורה, משפטים, הלכות מלווה ולווה ד, ב). ההלכה התירה אמנם, בכורח המציאות, הלוואות, בשיטת "היתר עסקה", אולם אף מבלי להיכנס לעומקה של סוגיה מורכבת זו, אין בכך ללמד על קבלה או הסכמה למוסד הריבית; מבחינה עקרונית, מניחה ההלכה כי ריבית נשך היא חולי רע, והיא מכרסמת ביחסים האנושיים. אלו דבריו של הרב שמעון שקופ, בהתייחסותו לאיסור הלוואה בריבית ולמשמעות המונח "נשך": "...שהשתעבדות לקבל על עצמו ריבית קצוצה, אף שהלווה עושה ברצון, הוא רצון טועים, וכנעשה שלא מדעת, שהוא בעצמו אינו מבין איך שהוא מפסיד לעצמו על ידי נשך ותרבית. ומטעם זה קראה תורה ענין זה כנשיכת נחש, שלפי שעה הוא כאב קל, ואחריתו סכנת מוות. ומטעם זה אסרה תורה ענין זה, שאף על פי שעל פי תורת המשפטים אין כאן גזל, שמדעתו הוא עושה, אבל בפנימיות הענין יהיה בזה תמצית גזל" (שערי יושר, שער ה, כה). גישה זו חלחלה במידת-מה למשפט הישראלי, אשר מכיר אמנם באפשרות להלוות וללוות בריבית, אולם בחר להציב גבול, כאשר נקבע בחוק הריבית, התשי"ז-1957 (להלן: חוק הריבית), כי "לא ידרוש אדם ולא יקבל ריבית מופרזת" (שם, סעיף 4). צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל-1970 (להלן: צו הריבית) קובע מהי אותה "ריבית מופרזת" (סעיף 1 לחוק הריבית). בהוראת חוק קוגנטית עסקינן, ולא ניתן להסכים לסטות ממנה "אף שהלווה עושה ברצון", כלשון הרב שקופ. דא עקא, בעניין דנן, לא ברור כלל שהסכם הפשרה השני – הוא מושא דיוננו – יש בו משום סטייה מהוראות צו הריבית. כאמור בחוות דעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז, הריבית הקבועה בהסכם הפשרה השני – אינה צמודת ערך במפורש; ולכן, בנסיבות – אפשר שצו הריבית כלל אינו חל. כמו כן, לגבי סכום הפשרה, הגם שיתכן שהוא מגלם בתוכו את סכום החוב, שעליו נצברה ריבית קודמת בלתי-חוקית, הרי שעל פני הדברים אין מדובר באי-חוקיות מובהקת. ספק אפוא אם אכן נפל פגם של אי-חוקיות בהסכם הפשרה השני; ולגבי דידי, בהינתן הספק ובהינתן השלב שבו מצוי הסכסוך – ערעור בהליך לביטול פסק דין אזרחי שהפך חלוט – סבורני כי אין מקום להידרש לשאלה זו. עקרון סופיות הדיון, מורה כי בית המשפט לא יבחן מחדש את ההסכם ואת פסק הדין שנתן לו תוקף, ולא יבטל פסק דין שהפך זה מכבר לחלוט. אם לא כן, אין לדבר סוף, ואין טעם ממשי בפתרון הסכסוך בבית המשפט מלכתחילה (ע"א 3255/19 פבזנר נ' שפר, פסקה 12 (30.5.2021)). כאשר בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין עסקינן, מצטרפים למניין השיקולים גם שיקולים חוזיים; מושכלות ראשונים הם, כי בכגון דא מתמזגות בפסק הדין "שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 549 (מהדורה שביעית, 1995)). בנסיבות הללו, כבענייננו, יש משמעות רבה להסכמת הצדדים, שהיו מיוצגים בהליך, ויש להתחשב באינטרס הציבורי להגשים את ציפיותיהם. אשר על כן, חרף ההכרה העקרונית בסמכות לביטול פסק דין מוסכם, שעליה עמד חברי השופט י' אלרון (וראו למשל: רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 345-344 (1999); ועיינו גם: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 329 (תשנ"א)), הרי שהדבר צריך להֵעשות במשׂוּרה, במקרים חריגים בלבד, בהליך המיועד לכך, בהימצא טעמים כבדי משקל ומשכנעים ביותר (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 586-585 (2001); ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 593-590 (1997)). גם בנדון דידן, דומני, כי המחלוקת בין חברַי במישור העקרוני, אינה חריפה; נדרשת אי-חוקיות מובהקת, על מנת להצדיק סטייה מעקרון סופיות הדיון וביטול פסק דין שניתן בהסכמה. בנסיבות העניין, במחלוקת בשאלה האם יש בהסכם הפשרה אי-חוקיות מובהקת שכזו, או טעמים כבדי משקל כאמור, שותף אני לעמדתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז, כי העניין דנן לא בא בקהל אותם מקרים חריגים. די בכך על מנת לדחות את הערעור, וזאת מבלי להתיר חריגה מהדין ומהוראות צו הריבית בכלל, ובהסכם פשרה בפרט. אני גם מקווה כי הצדדים ישכילו להימנע מהנשך הקשה, יִמָּנעו ממצב של 'נבל ברשות צו הריבית', ויגיעו ביניהם להסכמה. פסיקתנו היא על-פי שורת הדין. ואחר הדברים האלה, ראוי, אנושי וצודק יהיה לחתור עתה במאמץ משותף, של בעלי-הדין ובאי-כוחם, להסכמה שלפנים משורת הדין. ש ו פ ט על דעת השופטים ד' ברק-ארז ו-נ' סולברג, כנגד דעתו החולקת של השופט י' אלרון, הוחלט לדחות את הערעור. ניתן היום, ‏כ"ה באלול התשפ"א (‏2.9.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20006470_J05.docx מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1