חיים צרפתי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6468/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6468/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: חיים צרפתי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 16.9.2013, בתפ"ח 35192-06-12, שניתן על-ידי כב' השופטים ג' נויטל; מ' יפרח; ג' רביד תאריך הישיבה: ט"ז בחשון התשע"ה (9.11.2014) בשם המערער: עו"ד יאיר נדשי בשם המשיבה: עו"ד ארז בן-ארויה פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים ג' נויטל; מ' יפרח; ו-ג' רביד), בתפ"ח 35192-06-12, אשר במסגרתו הורשע המערער, ביום 23.5.2013, לאחר ניהול משפט הוכחות, בביצוע העבירות הבאות: ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא לחוק העונשין; שתי עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; וכן בעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. 2. בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער, ביום 16.9.2013, 11 שנות מאסר בפועל, שיימנו מיום מעצרו – 7.6.2012; 24 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור עבירת אלימות או עבירות בנשק, מסוג פשע, לרבות ניסיון; 10 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור עבירת אלימות או עבירות בנשק, מסוג עוון, לרבות ניסיון; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור עבירה לפי סעיפים 192 או 287 לחוק העונשין, לרבות ניסיון. נוסף על כך, הוטל על המערער לשלם פיצוי למתלונן בסכום של 150,000 ₪, וכן קנס כספי בסכום של 2,000 ₪, או שני חודשי מאסר תמורתו. הערעור שלפנינו מופנה נגד הכרעת הדין ונגד חומרת העונש שהושת על המערער. כתב האישום שהוגש נגד המערער 3. לפי עובדות האישום הראשון שבכתב האישום, עולה כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, התגורר המערער בבניין ברחוב ישראל גורי 11 בתל-אביב (להלן: הבניין), בקומה השניה, מול דירתו של המתלונן (להלן: הדירה). בתקופה זו, התגלע סכסוך בין המתלונן למערער, וזאת על רקע שיפוצים שביצע המתלונן בדירתו בבניין, ואשר לא היו לרוחו של המערער. עוד נטען בכתב האישום, כי עובר ליום 19.5.2011, החזיק המערער אקדח מסוג "ברטה 0.22 מ"מ" שלא כדין (להלן: האקדח). ביום 19.5.2011, כך לפי כתב האישום, בשעה 07:00 בבוקר לערך, נפגש המערער עם המתלונן בבניין, כשהמערער מצוייד באקדח. לאחר דין ודברים בין השניים, איים המערער על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו, על ידי כך ששלף אקדח מכיסו וחשף אותו בפני המתלונן, מתוך כוונה להפחידו. 4. לפי עובדות האישום השני שבכתב האישום, איים המערער על המתלונן, במספר הזדמנויות, ובין היתר, ביום 15.4.2012 או בסמוך לכך, בפגיעה שלא כדין בגופו, באומרו למתלונן: "אני אקח סכין ואפתח אותך מלמטה עד למעלה" וזאת בכוונה להפחידו. 5. מעובדות האישום השלישי, עולה, כי בתחילת חודש מאי 2012 לערך, איים המערער לרצוח את המתלונן באומרו: "אני הולך לירות בו... הוא יקלל את היום שהוא נולד". ביום 31.5.2012, הורה קצין משטרה למערער להימנע מיצירת קשר עם המתלונן בכל דרך שהיא, או להיפגש עימו, למשך 30 יום. ביום 7.6.2012 בשעה 08:00 בבוקר לערך, החליט המערער לגרום למותו של המתלונן, ולצורך כך, הצטייד באקדח והמתין ליציאת המתלונן מדירתו בבניין. בסמוך לכך, כאשר יצא המתלונן מדירתו וירד בחדר המדרגות בבניין, התקרב המערער למתלונן, כיוון את האקדח לעבר גבו של המתלונן, ירה בו ירייה אחת, ונמלט לדירתו שלו. 6. כתוצאה ממעשיו של המערער, חדר קליע מגבו של המתלונן לחזהו ולבטנו, וגרם לחור בסרעפת השמאלית העליונה, ולחור על פני העקומה הגדולה של הקיבה. המתלונן אושפז בבית החולים "איכילוב" לניתוח והחלמה. 7. בסמוך לאחר מכן, בחיפוש שנערך בדירתו של המערער, נמצא אקדח מסוג "ברטה 0.22 מ"מ" ללא סימני זיהוי, כשהוא טעון ומוסלק בתוך חלון בדירה. כמו כן, נמצאו בדירת המערער 26 כדורי תחמושת ושתי מחסניות. התשובה לכתב האישום 8. בתשובתו לכתב האישום, כפר המערער בכל האישומים אשר יוחסו לו. לטענתו, הוא לא איים על המתלונן ואף לא ירה בו. לגרסתו, הוא שהה בדירתו בזמן הירי, וכשהגיעו השוטרים, הוא יצא מהדירה ואז נעצר על ידם. עוד טען המערער, כי אין לו כלל אקדח ולמעשה המשטרה מנסה "להלביש עליו תיק". הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 9. ביום 23.5.2013, הרשיע בית משפט קמא את המערער, פה-אחד, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לאחר שמיעת העדויות וסקירת התשתית הראייתית שעמדה בפניו, קבע בית המשפט המחוזי, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, כי הוכח מעבר לספק סביר, כי במעשיו, איים המערער על המתלונן במספר הזדמנויות, הפר הוראה חוקית שניתנה לו כדין על-ידי קצין משטרה, החזיק נשק ותחמושת שלא כדין ואף ניסה, שלא כדין, לגרום למותו של המתלונן. כפי שיפורט להלן, הרשעת המערער נסמכה, בעיקר, על עדותו של המתלונן, שנמצאה "מהימנה, כנה, עקבית במשטרה (נ/1) ובבית המשפט, ועיקרה לליבת האירועים, במהות, לא נסתרה כלל" (עמ' 2 להכרעת הדין). להלן, נפרט בתמצית את עיקרי הראיות, שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי, ואשר על בסיסן הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו. עבירות האיומים – מושא האישומים הראשון והשני האישום הראשון 10. לפי עדותו של המתלונן בערכאה קמא, קבלן שביצע שיפוצים בדירתו התקשר אליו, ביום 19.5.2011, ואמר לו שהמערער מפריע לעבודתו. בעקבות זאת, הגיע המתלונן לדירה, ובחדר המדרגות קיבל את פניו המערער שהיה לבוש בחלוק, כשהוא צועק ומקלל. לאחר מספר שניות, הוציא המערער אקדח מהכיס הימני של החלוק, נופף בו אל מול המתלונן ואיים "אני לא פרייאר, אתם חושבים שאני פרייאר אבל אני לא פרייאר". המתלונן ברח, התקשר למשטרה וזו הגיעה למקום. שוטר מיחידת השיטור הקהילתי ניסה לתווך בין המתלונן לבין המערער, על מנת להביא ליחסי שכנות טובים. על תיאור זה, חזר המתלונן גם בחקירתו הנגדית, לרבות אישור עדותו במשטרה בהקשר זה. המתלונן אף העיד על המשך התנהגותו המאיימת של המערער, מספר חודשים לאחר מכן, כאשר קיבל מהמערער שיחת טלפון באמצע הלילה, במהלכה צעק המערער וקילל אותו, והמתלונן הרגיש מותקף. המערער איים לשבור לו את הבית, להיכנס פנימה ולהרוס בתוכו דברים. בחלק מן הפעמים התקשר המתלונן למשטרה והודיע ששמע דברי איום בטלפון מהמערער (כך, למשל, ביום 9.6.2011 בשעה 23:26 – ת/30, ת/46). בית משפט קמא מצא חיזוק לגרסת המתלונן באירועים הבאים: ראשית, ביום 10.6.2011 התקשר המערער למשטרה ואיים, כי "אם לא מגיעה לו ניידת לדירה הוא לוקח גז מדליק אותו ומאיים להתאבד" (ת/31). שנית, ביום 14.6.2011, בשעה 07:38 בבוקר, דיווחה שכנה בשם שושנה על שכן ששמו חיים צרפתי (המערער) ש"מאיים לפוצץ את עצמו בשל ריב בין שכנים" (ת/26). שלישית, עדותו של יוסף מזרחי, גיסו של המערער, אשר העיד כי המתלונן אמר לו שהמערער איים עליו עם אקדח. יוסף מזרחי אף העיד, כי אמר למתלונן שהמערער "אדם בעייתי", ואישר בעדותו במשטרה, שהמערער מאוד שונא את המתלונן ("חיים מאוד שונא את שי [המתלונן]"). רביעית, בית המשפט המחוזי מצא חיזוק לגרסת המתלונן אף בהקלטות של שיחות שבוצעו למוקד 100 של המשטרה (ת/53), בהן נשמע המערער אומר, ביום 15.2.2012: "אני לא חס וחלילה מאיים אבל אם יקרה פה אסון יהיה פיצוץ אני אשים בלון עם גזים אני אלך עם כל הבית..." וגם: "אתם רוצים פה שיגיע לרצח... אני לא מאיים אתם לא רוצים לבוא אל תבואו אתם תשמעו לבד את הפיצוץ... אין לי מה להפסיד". באירוע מיום 26.3.2012, הוקלט המערער כשהוא אומר: "...יכול לקרות מעשה רצח ואני גם אתאבד... אין לי מה להפסיד", ועוד כיוצא באלה דברים. האישום השני 11. לפי עדותו של המתלונן, ביום 4.5.2012, הוא מצא את מכוניתו כשהיא מושחתת, ומסר כי מישהו שפך עליה חומר דביק וגרם לה נזק גדול מאוד. המתלונן העיד, כי לא היה לו ספק שמדובר במערער, וזאת כיוון שבאותה תקופה איים עליו המערער כי יפגע בו וברכושו. בעקבות זאת, הגיע המתלונן יחד עם אשתו לתחנת המשטרה להגיש תלונה, ושניהם סיפרו בהודעתם על כי במהלך התקופה האחרונה, הם חיו באווירת טרור, כאשר הושמעו קללות ואיומים מפורשים ברצח מפי המערער, כגון: "אני אפתח לך את הבטן מלמטה עד למעלה בסכין"; "אני אביא בלון גז ואפוצץ את כל הבניין". חיזוק לגרסת המתלונן, מצא בית המשפט המחוזי בראיות הבאות: ראשית, ביום 6.5.2012 פנתה אשתו של המתלונן לשוטר גיא בן יצחק וטענה בפניו שמזה תקופה ארוכה המערער מאיים כי יפגע בהם, ובעבר אף איים על בעלה באקדח (ת/16, ת/17). אשת המתלונן, מאיה, תיארה בעדותה בבית המשפט, את חייהם בדירה כחיים המלווים בפחד מתמיד, וחזרה על מילות האיומים בהן נקט המערער. היא אף העידה, כי שמעה במו אוזניה את שיחות הטלפון בהן איים המערער בפני גורמי המשטרה, כי אם לא יגיעו הוא יפוצץ את הבניין בבלון גז. אשת המתלונן מסרה עוד, כי ראתה את המערער כשהוא שובר את יציקת הבטון שבחצר, באמצעות פטיש. שנית, בהודעתו במשטרה מיום 31.5.2012, אישר המערער את השמעת האיום לפיו, הוא ייקח בלון גז ויפוצץ את הבניין, אך הסביר שאמר זאת על מנת לזרז את בואה של המשטרה. בית המשפט המחוזי דחה את הסברו זה של המערער, וקבע שמדובר באיום אחד מבין שלל איומים קשים, חוזרים ונשנים מצידו של המערער. בית המשפט הוסיף וקבע, כי איומיו של המערער שהוקלטו בדיסק שהוגש לבית המשפט (ת/53) הם איומים רציניים "כאלה שלפי נימת קולו הנשמע של הנאשם [המערער] וסגנון אמירת הדברים, הנאשם [המערער] נשמע מתכוון למה שהוא איים, ושב ואיים...". (עמ' 6 להכרעת הדין). שלישית, בית משפט קמא נסמך אף על עדותה של השכנה, ענת בשן, במשטרה (ת/48), לפיה המערער "היה עצבני מאוד מהתנהלותו של שי [המתלונן] והיה מקלל קללות מגעילות". ענת מסרה עוד במשטרה, כי המערער אמר "שהוא ישבור לו את הקיר שעשה". רביעית, חיזוק נוסף לגרסת המתלונן, מצא בית משפט קמא בעדותה של שכנה נוספת בבניין, שירן נחמיאס, אשר העידה כי שמעה את המערער צועק, מקלל ומאיים על משפחת פיכמן (משפחתו של המתלונן). שירן אף ראתה את המערער זורק מקל הליכה לכיוון המתלונן, אשר פגע בידו. עדה זו עמדה על דבריה אלה, גם בחקירתה הנגדית. האישום השלישי – עבירות הניסיון לרצח, החזקת נשק, והפרת הוראה חוקית 12. בית המשפט המחוזי התרשם לחיוב מעדותו של המתלונן, אשר סיפר בכנות וללא כחל ושרק, כיצד ירה בו המערער, וקבע כי גרסתו הינה ברורה, כנה, ומהימנה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי גרסת המתלונן לעצם האירוע – לפיה לאחר שקליע פגע בגבו, הוא הסתובב מיד וראה את המערער כשהוא עומד בחדר המדרגות כשאקדח בידו – לא התערערה בחקירה הנגדית. בית המשפט מצא תימוכין לאמינות גרסתו של המתלונן, בכך שהלה לא ניסה להשחיר בעדותו את המערער, וסיפר, מבלי להתלהם, רק את הידוע לו: "הזוית שבה עמדתי... והמעקה של הכניסה איפשר לי לראות רק את החלק העליון של הגוף של הנאשם [המערער]"; וכן "אני לא זוכר ירייה נוספת באירוע הזה". (עמ' 9 להכרעת הדין). המתלונן העיד על הנזקים הגופניים שנגרמו לו כתוצאה מהירי, שבעטיים הוא הובהל לבית החולים לביצוע ניתוח חירום. למתלונן נגרמו פגיעות בריאות, בסרעפת ובקיבה והוא נאלץ לעבור שני ניתוחים נוספים, שלאחריהם הוא אושפז למשך כשלושה שבועות (ת/11). נוסף על כך, נגרמה למתלונן פגיעה נפשית שבגינה הוא ממשיך לקבל טיפול שיקומי. 13. טרם שבית משפט קמא החליט להרשיע את המערער, הוא הזהיר את עצמו כי עדותו של המתלונן, לעצם ביצוע הירי לעברו על-ידי המערער, הינה עדות יחידה. עם זאת, בית משפט קמא מצא מספר חיזוקים לגרסתו של המתלונן, לפיה הוא זיהה את המערער כמי שירה בו. ראשית, מדובר בעדותו של עובר אורח, אליהו ביטון, במשטרה (ת/4) אשר ראה את המתלונן כשהוא פצוע בגבו, צועק לעזרה, ומתמוטט על רצפת הרחוב. שנית, עדותו של השכן שמעון יזדי (להלן: שמעון), אשר העיד בבית המשפט על שתי שיחות שהיו לו עם המערער. שיחה אחת, התקיימה ברחוב, כאשר המערער חזר מקופת חולים, במהלכה התלונן המערער באוזניו של שמעון על השיפוצים שמבצע המתלונן, ואמר לו, בין היתר: "אם הוא לא ישלם לי, הוא יבכה על היום שהוא לא ישלם לי. אני יורה בו". שיחה שניה, התקיימה בין שמעון לבין המערער, כחודש וחצי לפני אירוע הירי. שמעון סיפר, כי המערער אמר לו "דבר איתו שישלם לי", אבל לא הזכיר באיזה סכום מדובר. בהמשך, אמר המערער לשמעון, כשהוא הולך עם מקל ההליכה שלו, "אם הוא לא משלם אני יורה". שמעון הוזמן למשטרה ונערך עימות בינו לבין המערער, שם חזר שמעון על עיקרי הדברים שמסר. יצוין, כי שמעון אמר בעימות עם המערער כי הוא שמע את קול הירייה, אך בחקירתו הנגדית חזר בו מדבריו בעניין זה, והבהיר כי הוא רק שמע מהשכנים שהמתלונן נורה. בית המשפט קבע, כי עדותו של שמעון לגבי דברי האיום ששמע מהמערער היתה ברורה, עקבית, כנה ונחרצת. שלישית, בית המשפט מצא חיזוק נוסף לגרסת המתלונן בתוכנו של דו"ח פעולה, מיום אירוע הירי – 7.6.2012, שנערך על-ידי השוטר בן יצחק (ת/18), ובו הוא תיאר את הגעתו למקום האירוע – מיד לאחר קבלת הדיווח על הירי. השוטר בן יצחק הבחין במתלונן, אותו הוא מכיר מתפקידו כשוטר השכונתי, כשהוא שכוב על גבו על המדרכה, ליד מעבר החצייה. בן יצחק העיד בבית המשפט, כי המילים הראשונות שהמתלונן אמר לו היו, כי "חיים צרפתי השכן שלו ירה בו בגב בחדר המדרגות". בית המשפט קבע, כי אמרתו של המתלונן לשוטר בן יצחק הינה אמרת קורבן אלימות, אשר נאמרה בסמיכות זמנים לירי. רביעית, אף אשתו של המתלונן, מאיה, העידה כי בעלה אמר לה, סמוך לאחר הירי, שהמערער ירה בו. ביום האירוע, בשעה 08:24 בבוקר, היא קיבלה טלפון מהשוטר הקהילתי בן יצחק "ואז אני שומעת את שי (שדיבר מהטלפון של גיא השוטר) אומר לי 'מאיה, אל תבהלי. בואי מהר הביתה השכן הדפוק שלנו חיים ירה בי'". חמישית, בית משפט קמא הזכיר את עדותה של שכנתם של המערער והמתלונן, שירן נחמיאס, אשר מסרה כי, ביום 7.6.2012 (הוא יום הירי), בסביבות השעה 08:10 בבוקר, היא התעוררה משינה ושמעה "בום לא רגיל". שירן העידה, כי לאחר שניות ספורות היא שמעה מישהו רץ במדרגות, אך לא ראתה את דמותו. לאחר מכן, כך העידה שירן, היא שמעה קול של אמבולנס, יצאה החוצה, וראתה את המתלונן, לאחר שכבר התמוטט על הרצפה. שישית, חיזוק נוסף לגרסת המתלונן מצא בית משפט קמא בעדותו של השוטר נידא דהאר, אשר עצר את המערער ביום האירוע, בשעה 08:25 בבוקר (ת/38). השוטר שהה עם המערער במטבח דירתו, בשעה שהגיע למקום קצין חקירות, שהחל לתשאל את המערער על נסיבות האירוע. המערער השיב "שהשכן שלו [המתלונן] גונב לו דברים מהגג, לא מנקה ליד הבית, והוא תמיד מסוכסך איתו" (ת/39). 14. בית משפט קמא אף ביסס את ממצאיו באשר לביצוע הירי, על תפיסתם של אקדח וכדורים שהוסלקו בדירת המערער, בחיפוש שנערך בדירה ביום הירי (7.6.2012); כמו גם על הימצאותם של חמישה כדורי אקדח נוספים שנתפסו בחיפוש שנערך בדירה, ביום 14.6.2012. בית המשפט ציין, כי מדו"ח פעולה שערך השוטר לירון לוי (ת/19), לאחר ביצוע החיפוש, עולה כי השוטר שאל את המערער אם הוא מחזיק אקדח בבית, והמערער השיב "מה פתאום", והוסיף שכלל אין לו רישיון להחזקת אקדח. בעדותו בבית משפט קמא, מסר השוטר לוי כי האקדח שנמצא בדירת המערער היה תקין ובמצב שניתן לירות באמצעותו, כאשר כדור אחד היה בתוך בית הבליעה. אף השוטר שרון עזרא, שהיה עם השוטר לוי בעת החיפוש בדירת המערער, רשם בדו"ח הפעולה שערך (ת/37), ואף העיד על כך בבית המשפט, כי "במהלך החיפוש עם פקד לירון לוי, שרון דחף את ידו ל'כיס' של החלון, והוציא אקדח ברטה 0.22, מחסנית נוספת (לזו שהיתה בתוך האקדח) וסכין, ועוד נרתיק עם כדורים לאקדח". בית משפט קמא הפנה לתמונות שצילמו השוטרים, ואשר מתעדות את האמל"ח שנתפס ואת המקומות שבהם הוא הוחבא. בית משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי יש לדחות את טענות ההגנה בדבר ביצוע "חיפוש לא חוקי" בדירת המערער. בית משפט קמא ציין, בעניין זה, כי אין מחלוקת באשר לסמכותם של השוטרים לערוך חיפוש בדירה, מה גם שהמערער נתן את הסכמתו לחיפוש. 15. בית משפט קמא התייחס בהכרעת דינו לממצאים השליליים שעלו מבדיקת טביעות אצבעותיו של המערער, בבדיקת ה"פרופרינט" שנערכה לו (בדיקה לגילוי שיירי ברזל אצל חשוד), ובבדיקת "שרידי ירי". נקבע, כי ממצאים אלה אינם תומכים בחפותו של המערער בביצוע הירי במתלונן, כפי שיפורט להלן. אשר לבדיקת טביעות האצבעות, הוסבר מפי השוטר ארבלי, כי המערער הינו אדם מבוגר (כבן 75 שנה), כאשר רכסי אצבעותיו שחוקים, ולכן טביעות האצבע שנעשו על גבי הטופס המשטרתי לא היו באיכות טובה (ת/43). בית המשפט הטעים, בנוסף, כי גם על הסכין שנתפסה בדירת המערער, שלא היתה מחלוקת שהיא שלו, לא נמצאו טביעות אצבע, כך שאין משמעות ראייתית לכך שלא נמצאו טביעות אצבעותיו של המערער בזירת האירוע. בהתייחס לכך שלא נמצאו "שרידי ירי" אצל המערער, הסביר השוטר צדוק צח (במזכר, ת/51 שהוגש בהסכמת ההגנה), שעקב אופיין של בדיקות שרידי הירי, אין לייחס לממצא שלילי משמעות ראייתית כלשהי. זאת, כיוון ששרידי הירי, ככל שהיו על גופו או על בגדיו של היורה, עשויים להעלם בשל הזמן שחלף מאירוע הירי, או לאחר רחיצת הידיים. צויין בנוסף, כי סוג התחמושת, שבו נעשה שימוש באירוע, הינו בעל חשיבות רבה. הובהר, כי תחמושת בקוטר של 0.22 מ"מ אינה כוללת פיקה, המפיקה חלקיקים אשר ניתן לזהותם כשרידי ירי. עוד ציין בית המשפט, כי מומחה התביעה לא נחקר בחקירה נגדית על-ידי ההגנה בעניין זה, אשר אף לא הגישה חוות-דעת מטעמה. אשר לממצא שלילי בבדיקת ה"פרופרינט" אשר נערכה למערער, הסביר השוטר נדב לוין, ראש מעבדת סימנים וחומרים, במסמך שהוגש בהסכמה (ת/50), כי לעיתים מתקבלת תגובה שלילית בבדיקה זו, גם אצל נבדקים שאחזו בכלי נשק, וזאת, בין השאר, לאחר רחיצת הידיים שאחזו בנשק, או כאשר מדובר בהזעה בכפות ידיו, או במקרה של אחיזת הנשק לזמן קצר בלבד. יצוין, כי גוף האקדח שנתפס בדירת המערער, עשוי מנתך שאיננו ברזלי, ולכן חלק זה אינו אמור להשאיר סימנים בבדיקת פרופרינט. גם בעניין זה, ההגנה לא הגישה חוות-דעת מומחה מטעמה. 16. בית משפט קמא ציין, כי אל מול עדותו המהימנה של המתלונן, המערער נמנע מלמסור גרסה עניינית לגופן של הראיות נגדו. זאת, בעיקר בהתייחס לנשק ולתחמושת שנתפסו בביתו, אך גם בהקשר לעדויות מהן עולה כי הוא איים, פעם אחר פעם על המתלונן, כולל השמעת איום כי הוא יִירה בו. בית משפט קמא קבע, כי גרסתו של המערער, המכחישה באופן גורף את כלל האירועים, מהווה חיזוק נוסף לעדותו של המתלונן. בין היתר, התייחס בית משפט קמא להכחשתו של המערער את שיחותיו עם מוקד 100 של המשטרה (ת/53), שהקלטותיהן הוגשו כראיה בהסכמת ההגנה, ואשר הושמעו למערער במהלך עדותו בבית משפט קמא. המערער טען בעדותו בבית המשפט שהקול שנשמע בהקלטות אלה אינו קולו, אלא שמאן דהוא אחר מחקה את קולו. המערער אף הכחיש שהוא החזיק ברשותו אקדח (ת/19), ואמר, הן במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, שהוא "לא יודע מה זה אקדח" וכי "לא ראה אקדח בחיים שלו". לאחר שהמערער עומת עם עובדת הימצאו של נרתיק הכולל כדורי אקדח, בארון הבגדים שלו ואף הוצגו בפניו תמונות, טען המערער, כי פריטים אלו אינם שלו וכי המשטרה יכולה "לבוא לשים ולעשות צילום". בית משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי עצם תפיסת האקדח, וכן מחסניות ותחמושת בדירתו של המערער, לאחר שהוסתרו בשלושה מקומות שונים, מהווה נדבך נוסף לדחיית גרסתו הבלתי מהימנה של המערער. לאור סתירות מהותיות שנתגלו בגרסת המערער, ובשל עדותו של המערער המאופיינת "בהכחשה מתריסה ואוטומטית", נקבע על-ידי בית משפט קמא כי אין ליתן כל אמון בגרסתו של המערער. 17. בית משפט קמא אף ציין, בשולי הכרעת דינו, כי הוא התרשם מאופיו מהיר החימה של המערער, כאשר נשמעים דברים שאינם לפי רוחו, והדבר אף בא לידי ביטוי בחלק מהדיונים שהתקיימו בפני בית משפט קמא. לעיתים, המערער התפרץ כלפי חלק מעדי התביעה, והטיח בהם עלבונות ומילים קשות (עד כדי השמעת דברי איום), והיה הכרח, באחת הפעמים, להוציאו מן האולם. בית משפט קמא קבע, כי יש בהתנהגותו זו של המערער בכדי לחזק את עדות המתלונן ורעייתו, ככל שהדבר נוגע להתנהגותו האלימה, המאיימת, והפוגענית של המערער. לאור האמור, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירות של ניסיון לרצח, והחזקת נשק שלא כדין. 18. בית משפט קמא אף הרשיע את המערער בעבירה של הפרת הוראה חוקית, כאשר בשעת הירי במתלונן הוא הפר את הוראת קצין המשטרה שחר גאון (ת/54), אשר אסר עליו "ליצור קשר בכל דרך שהיא או להיפגש עם המתלונן שי" למשך 30 ימים, החל מיום 31.5.2012. 19. לסיכום, קבע בית משפט קמא, על יסוד התרשמותו מהעדים, ולאחר בחינת מכלול הראיות וטיעוני הצדדים, כי הוכחו, מעבר לספק סביר, כלל העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 20. ביום 16.9.2013, ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו נבחנה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של המערער, מיום 16.7.2013, שהוגשה לבקשת ההגנה. בית המשפט ציין, כי מחוות הדעת עולה, כי המערער אינו סובל מתחלואה נפשית, הוא מסוגל להבין ולעקוב אחר ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, הוא מסוגל להיעזר בסניגורו, וכשיר לעמוד לדין. 21. בית משפט קמא עמד, במסגרת גזר דינו, על האמור בתסקיר נפגע העבירה, מיום 16.6.2013, במסגרתו פורטו נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המתלונן, שהוא אב לשלושה בנים. בנוסף, תוארו הנזקים שנגרמו למתלונן בעקבות מעשיו של המערער. המתלונן, לאחר שנורה בידי המערער, אושפז למשך כ-3 שבועות, עבר ניתוחים ובדיקות מרובות. הירי גרם לנקב בקיבה, ולאחר הוצאת הקליע התפתח בגופו של המתלונן זיהום שדרש ניתוח נוסף. בעקבות האשפוז, נקבעה למתלונן נכות רפואית והוגבלו מספר שעות העבודה היומית שלו. המתלונן אובחן כסובל מפוסט טראומה, כמי שחווה אירוע של תקיפה אלימה. בעקבות הפגיעה, המתלונן לא יכול היה לעבוד במשך תקופה ממושכת והוא סבל מחרדות ומפחדים, ובשל כך נפגע מצבה הכלכלי של משפחתו, אשר המתלונן הוא מפרנסה העיקרי. 22. לאחר שנתן דעתו לטיעוני הצדדים לעונש, עמד על מתחם העונש ההולם בכל אחת מהעבירות שבהן הורשע המערער, וסקר את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אלו, השית בית משפט קמא על המערער את העונשים שפורטו בפסקה 2 לעיל. טענות המערער בערעור 23. ביום 5.11.2013, הגיש המערער, באמצעות בא-כוחו, הודעת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. בעקבות החלפת ייצוגו של המערער, ומינוי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, הוגשו, ביום 8.6.2014, נימוקי ערעור מתוקנים, כפי שיפורט להלן. 24. שני ראשים לערעור שלפנינו. הראש העיקרי, נוגע להרשעתו של המערער בכל העבירות שיוחסו לו: המערער עומד על הכחשתו הגורפת, ועותר להורות על זיכויו המלא מכל אשמה. לחילופין, משיג המערער על חומרת העונש שהושת עליו, ובקשתו מבית המשפט היא, לקצר באופן משמעותי את עונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל עליו. 25. נפתח בטענותיו של המערער אשר נוגעות להרשעתו בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. אשר לאישום הראשון, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא, כאשר לא נתן דעתו לכך שעדות המתלונן, בעניין החזקת האקדח על-ידו, הינה עדות יחידה. עוד נטען על-ידי המערער, כי בית משפט קמא לא ייחס משמעות לכך, שלמרות שעובדות האישום הראשון כוללות טענה בדבר החזקת נשק שלא כדין, לא יוחסה למערער עבירה ספציפית בגין כך, אלא שהוא הואשם בעבירה של איומים בלבד. המערער הוסיף וטען, כי על אף שנערך חיפוש בביתו, בעקבות תלונת המתלונן באירוע זה, לא נתפס ברשותו כל אקדח. לטענת המערער, לא ניתן להסתמך על תפיסת אקדח, כשנה לאחר מכן, על מנת לבסס מעבר לספק סביר אישום זה, ודי בכך כדי לזכותו מהאשמה שיוחסה לו בגדרי האישום הראשון. אשר לאישום השני, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך שהרשיעו על סמך תיאורים המשקפים, כביכול, את מערכת היחסים ששררה בינו לבין המתלונן, על רקע שיפוץ שערך המתלונן בביתו. לפי הטענה, אף אם פניותיו של המערער אל המתלונן לוו בטונים צורמים, הרי שהדבר נעוץ בכך שהוא סבל, משך תקופה ארוכה, משיפוציו המאסיביים של המתלונן, אך אין לייחס לו בגין כך עבירה פלילית של איומים. עיקר טענותיו של המערער התמקדו, מטבע הדברים, באישום השלישי, במסגרתו הורשע המערער, בין היתר, בעבירה של ניסיון לרצח. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בקובעו כי אשמתו בעבירה של ניסיון לרצח הוכחה מעבר לספק סביר, בהסתמך על עדותו של המתלונן. המערער תוקף, בעיקר, את יכולת הזיהוי של המתלונן בסיטואציה שבה הלה נורה בגבו, ונס על נפשו במורד חדר מדרגות מפותל. לטענת המערער, קיים ספק סביר הנעוץ באפשרות כי מדובר בטעות בזיהויו של המערער על-ידי המתלונן, כמי שביצע את הירי. המערער הוסיף וטען, כי אין לשלול את האפשרות כי המתלונן נקלע להסקת מסקנה שגויה, נוכח יחסיו העכורים עם המערער. המערער טען עוד, כי היעדרם של ממצאים פורנזיים הקושרים אותו לביצוע המעשה, מוסיפים נדבך ממשי לאותו ספק סביר בדבר אשמתו. המערער הוסיף וטען, כי לא ניתן לשלול את האפשרות שאדם אחר ירה במתלונן. המערער טען בנוסף, כי אין בסיס בראיות להשערות שהעלה בית משפט קמא, לפיהן הייתה למערער שהות מספקת להסליק את האקדח בחלל המצוי בחלון ביתו, לאסוף את תרמיל הכדור שירה, לשטוף את ידיו, ולהכין את עצמו לבוא המשטרה. לשיטת המערער, שגה בית משפט קמא משקבע ממצאים מרשיעים על סמך השערות גרידא, שלא הוכחו בראיות, ולפיכך לא היה מקום להרשיעו בעבירה זו. 26. מעבר לכך, הוסיף וטען המערער, כי לא הוכחה כוונה מצידו להמית את המתלונן, ככל שייקבע כי הוא זה שירה לעברו. נטען, בהקשר זה, כי מאחר שמדובר בירייה בודדת בגבו של המתלונן, שעה שהלה הפנה את גבו למערער, וכאשר היה למתלונן נתיב מילוט מהיר וזמין, ניתן לייחס למערער, לכל היותר, כוונה לפצוע את המתלונן ולגרום לו חבלה, וזאת בלבד, אך לא הוכחה כל כוונה להמיתו. כחיזוק לטענה חלופית זו, הפנה המערער לעובדה, כי הוא עשה שימוש באקדח בעל קוטר קטן, כאשר הדעת נותנת כי אדם המתכוון להרוג, יצטייד באקדח בעל קוטר גדול יותר, אשר יבטיח לו סיכוי טוב יותר לממש את כוונתו. עוד נטען על-ידי המערער, כי האיומים (המוכחשים) אינם יכולים לתרום לקיומה של כוונה להמית את המתלונן בעת ביצוע הירי, שכן יש לבחון את הכוונה להמית תוך כדי ביצוע המעשה עצמו, בהתאם לנסיבותיו. לאור זאת, עותר המערער לזכותו מהעבירה של ניסיון לרצח, שיוחסה לו במסגרת האישום השלישי. 27. טענותיו של המערער הנוגעות לחומרת העונש, מתמקדות בתקופת מאסרו, שהינה לטענת המערער מופרזת בחומרתה. סנגורו של המערער ציין את גילו המתקדם של המערער שהוא, כבן 75 שנים; את היותו ערירי; וסובל מתחלואים רבים וקשים. עוד נטען, כי למעט הרשעותיו בפרשה זו, המערער נעדר כל עבר פלילי. לאור נסיבותיו האישיות הקשות, ביקש המערער, כאמור, להקל באופן משמעותי בתקופת מאסרו. תשובת המדינה 28. לגישת המשיבה, לא נפלה כל שגגה בהכרעת דינו של בית משפט קמא, לרבות בהרשעתו של המערער בעבירה של ניסיון לרצח, אשר בדין יסודה. משכך, גורסת המשיבה, כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. אשר לזיהויו של המערער כמי שירה במתלונן, נטען על-ידי המשיבה, כי אין עסקינן כלל ב"זיהוי", אלא ב"הצבעה" על המערער. המדובר בבניין נמוך בן שתי קומות, כאשר בקומה השניה ישנן שתי דירות – דירת המערער ודירת משפחת המתלונן, ולהן חדר מדרגות משותף. המערער אישר שהוא גר בגפו בדירה, וברקע הדברים קיים סכסוך, שאינו מוכחש, בין המערער לבין המתלונן. בנסיבות אלה, כאשר אין חולק כי המתלונן מכיר היטב ומקרוב את המערער, הצבעתו של המתלונן על המערער כמי שירה בו הינה בעלת משקל ראייתי גבוה ביותר. לכך יש להוסיף, כך נטען, את אמירתו של המתלונן, שהינו קורבן אלימות, בהזדמנות הראשונה, כי המערער ירה בו – הן לשוטר שהגיע למקום והן לאשתו. לעניין "כוונת הקטילה", הנדרשת לצורך גיבוש היסוד הנפשי בעבירה של ניסיון לרצח, טענה המשיבה, כי מכלול נסיבות האירוע מצביע בבירור על כוונת קטילה, ובכלל זה: שימוש בכלי נשק קטלני; ירי מטווח קצר, בגבו של המתלונן; ירי שנעשה בהפתעה, ובתנאים אופטימליים מבחינתו של המערער; פגיעתו של הקליע בפלג גופו העליון של המתלונן, כאשר הקליע פוגע באיברים פנימיים; והעובדה כי לאחר הירי חזר המערער לדירתו, מבלי להזעיק עזרה או לבדוק את מצבו של המתלונן. בהתייחס לעובדה שנורתה ירייה אחת בלבד, נטען על-ידי המשיבה, כי קרוב לוודאי שלא היה ביכולתו של המערער לירות יותר מכדור אחד בחדר המדרגות, בשל המיומנות הנדרשת לכך, ובעיקר בשל הימלטותו של המתלונן מהמקום. המשיבה הדגישה, כי לעדותו הישירה של המתלונן, אשר מהימנותה לא הוטלה בספק על-ידי בית משפט קמא, מצטרפות שלל ראיות מחזקות, לרבות עדויות מטעמם של עדים, שלטענת המשיבה, הם באים "מצידו של המערער", כגון עדותו של שמעון יזדי, חברו של המערער, ועדותו של מר מזרחי, גיסו של המערער. 29. אשר לגזר הדין, סבורה המשיבה, כי העונש שהושת על המערער, בגין כלל העבירות בהן הורשע, הוא עונש ראוי ומאוזן, אשר אינו סוטה, ובוודאי שלא במידה ניכרת ומשמעותית, מרמת הענישה המקובלת בעבירות דומות, ומשכך אינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. דיון והכרעה 30. לאחר שעיינתי בהכרעת דינו המפורטת של בית משפט קמא, במסכת הראיות שעמדה בפניו, בנימוקי הערעור, ובטענות הצדדים בדיון אשר נערך בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות לעניין הכרעת הדין ולהתקבל חלקית לעניין העונש, כפי שיפורט להלן. 31. תחילה, אדון בטענותיו של המערער הנוגעות להרשעתו בעבירות האיומים, במסגרת שני האישומים הראשונים. בהמשך, ובכך יתמקד עיקר הדיון, אתייחס לטענותיו של המערער אשר כוונו להרשעתו בעבירות שיוחסו לו במסגרת האישום השלישי, ובעיקר אמורים הדברים בעבירת הניסיון לרצח. לבסוף, אתייחס לטענות המערער בנוגע לחומרת עונשו. נבחן, אפוא, נושאים אלה כסדרם. הערעור על הכרעת הדין – כללי 32. הערעור על הכרעת הדין נסוב, בעיקרו של דבר, על ממצאי מהימנות וקביעות שבעובדה אשר נעשו על-ידי בית משפט קמא. כלל ידוע הוא, כי בית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, משום שהערכאה הדיונית היא אשר מתרשמת, באופן בלתי אמצעי, מהעדים שהופיעו בפניה, ולה עדיפות מובהקת, בהקשר זה, על פני ערכאת הערעור. לפיכך, תטה ערכאת הערעור למשוך את ידה מעניינים כגון דא, למעט במקרים חריגים, שאינם מתקיימים בענייננו (ראו, בהקשר זה, ע"פ 2627/12 פלוני נ' מדינת ישראל (17.10.2012); ע"פ 875/12 אבו טהה נ' מדינת ישראל (7.1.2013); ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.07.2013); ע"פ 2921/13 רייטבורג נ' מדינת ישראל (1.1.2015); החריגים לכלל: ע"פ 502/10 מחמאיד נ' מדינת ישראל (22.10.2012) והפסיקה המצוטטת שם). 33. בענייננו, נמצאה עדותו של המתלונן על-ידי בית משפט קמא כעדות אמינה ומשכנעת. המתלונן לא ניסה להשחיר את המערער בעדותו, וגרסתו היתה עקבית ואחידה, והוא לא סתר את הגרסה שמסר במשטרה. אל מול עדותו המהימנה של המתלונן, עמדה עדותו של המערער, אשר נמצאה על-ידי בית משפט קמא כבלתי סבירה ובלתי מהימנה. זאת, בין היתר, בשל היותה סותרת עדויות אחרות שהובאו בפני בית משפט קמא, וראיות פיזיות ואובייקטיביות שהוצגו בפני בית המשפט (כגון: האקדח והתחמושת שנמצאו חבויים בדירתו של המערער, וכן הקלטה למוקד 100 של המשטרה, בה נשמע המערער כשהוא משמיע דברי איום). ומכאן נעבור לבחינה מפורטת של טענותיו העיקריות של המערער, בנוגע להרשעתו באישומים השונים. עבירות האיומים במסגרת האישום הראשון והשני 34. עבירת האיומים קבועה בסעיף 192 לחוק העונשין, וזו לשונה: "192. המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". 35. אקדים ואציין, כי יסודות עבירת האיומים הוכחו במלואם בנסיבות המקרה שלפנינו, כפי שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית. הדברים שאמר המערער למתלונן, במסגרת האישום השני, מהווים דברי איום ברורים וחד משמעיים, בפגיעה שלא כדין בגופו של המתלונן, שכוונתם להפחידו. בית משפט קמא קבע, בצדק, כי "האיומים דלעיל הינם רציניים, ממשיים ומטילי אימה ומורא מפני רעה צפוייה למתלונן וזאת בהבנה בסיסית של הדברים, ובכל קנה מידה אובייקטיבי של אדם סביר" (עמ' 24 להכרעת הדין). בפני בית משפט קמא נפרשו ראיות למכביר המלמדות על התגבשותה של עבירת האיומים, ובין היתר, מדובר בעדותו של המתלונן, אשר מסר כי המערער איים שיפגע בו וברכושו; עדות אשת המתלונן שתיארה אף היא את פחדיה מהמערער; ועצם העובדה שאיומיו המפורשים של המערער חזרו ונשנו, ואף התממשו, הלכה ולמעשה, כאשר המערער ירה במתלונן. חיזוק לעדות המתלונן ואשתו ניתן למצוא באירועים נוספים בהם היה מעורב המערער, חלקם תועדו בדו"חות פעולה שהוגשו בהסכמה במהלך הדיונים בבית משפט קמא, וחלקם הוקלטו בדיסק, אשר הוגש לבית המשפט, גם הוא בהסכמה, ובו נשמע המערער כשהוא משמיע מילות איום בוטות בשיחתו עם אנשי המשטרה, דברים אשר אינם משתמעים לשתי פנים. אשר לטענת המערער, כי יש לזכותו מעבירת האיומים שיוחסה לו במסגרת האישום הראשון, היות שהוא לא הואשם בעבירה של החזקת נשק שלא כדין, סבורני כי יש לדחותה. לטעמי, אין בעובדה שהמערער לא הועמד לדין, במסגרת האישום הראשון, בעבירה של החזקת נשק שלא כדין (על אף שבאישום השלישי יוחסה לו עבירה כזו), כדי לכרסם, כהוא זה, בתשתית הראייתית אשר התגבשה נגדו בעבירת האיומים. ניתן להניח, כי המאשימה נמנעה מלייחס למערער עבירה של החזקת נשק, משום שהאקדח, עליו העיד המתלונן במסגרת האישום הראשון, לא נתפס, ועל כן לא ברור אם מדובר ב"נשק" כהגדרתו בחוק העונשין. לא למותר הוא לציין בהקשר לאישום הראשון, כי בערכאה קמא, גרסת המערער היתה שונה בתכלית. שם לא טענה ההגנה, כי המערער לא החזיק באקדח, אלה שאין מדובר ב"איום", היות שהאקדח כלל לא כוון כלפי המתלונן. בית משפט קמא דחה טענה זו, בקובעו את הדברים הבאים: "הצירוף של שליפת האקדח ע"י הנאשם [המערער], חשיפתו בפני המתלונן דווקא, נפנופו מול המתלונן, ואמרת הנאשם למתלונן שהנאשם איננו פרייאר וזאת על רקע הסכסוך שביניהם (אישום ראשון), הינו כשלעצמו 'איום' ממשי ומטיל מורא גם ללא כיוון האקדח כלפי המתלונן". (עמ' 24 להכרעת הדין). 36. לאור האמור, דין הערעור על הרשעתו של המערער בעבירות האיומים – להידחות. כעת נפנה לעיקר, היינו בחינת טענותיו של המערער בנוגע להרשעתו בעבירת הניסיון לרצח. עבירת הניסיון לרצח 37. עבירת הניסיון לרצח, בה הורשע המערער, היא עבירת ניסיון מיוחדת, בהיותה עבירת ניסיון עצמאית, המוגדרת בסעיף 305 לחוק עונשין, בזו הלשון: "305. העושה אחת מאלה, דינו - מאסר עשרים שנים: (1) מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם; (2) עושה שלא כדין מעשה, או נמנע שלא כדין מעשות מעשה שמחובתו לעשותו, בכוונה לגרום למותו של אדם, והמעשה או המחדל עלולים מטבעם לסכן חיי אדם". 38. על אף שעבירת הניסיון לרצח מופיעה בספר החוקים כעבירה עצמאית, נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי חלות עליה הוראות החלק הכללי של חוק העונשין (ראו, בהקשר זה, ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל (11.12.2006) (להלן: עניין גמליאל); ע"פ 7894/03 ג'אבר נ' מדינת ישראל (18.2.2008)). אף המלומדים רבין וואקי דוגלים בגישה זו: "נראה כי חרף קיומן של הוראות ניסיון ספציפיות לעבירות מסוימות, ניתן יהיה לגזור את עבירת הניסיון מהעבירה המושלמת באמצעות דיני הניסיון הכלליים". יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 582 (מהדורה שלישית, 2014) (להלן: רבין וואקי). משכך, הוראת סעיף 25 לחוק העונשין, המגדירה את הניסיון הפלילי, חלה בענייננו, והיא קובעת: "25. אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה". 39. היסוד העובדתי הנדרש לשם הרשעה בעבירת הניסיון לרצח, הינו כי המעשה שבוּצע ייצא מגדר פעולת הכנה בלבד, והוא מהווה חוליה בשרשרת מעשים שנועדו להביא בסופו של דבר, לביצועה של העבירה המושלמת – היא עבירת הרצח (ע"פ 4711/03 אבו זייד נ' מדינת ישראל (15.1.2009) (להלן: עניין אבו זייד); ע"פ 2721/11 מדינת ישראל נ' אוחיון (3.9.2012) (להלן: עניין אוחיון)). בענייננו, ברי כי בעצם ביצוע הירי מצידו של המערער כלפי המתלונן, על רקע מכלול הנסיבות שאפפו את אירוע הירי, יצא המעשה מתחום מעשי ההכנה בלבד. המערער החל בביצוע הירי, הלכה ולמעשה, לאחר שהצטייד באקדח והמתין ליציאתו של המתלונן מדירתו, אשר ממוקמת מול דירתו שלו. כאשר יצא המתלונן מדירתו, והחל לרדת במורד המדרגות, כיוון המערער את האקדח לעבר גבו של המתלונן, ירה בו, וחזר לדירתו מבלי להזעיק עזרה. תשתית עובדתית זו נקבעה על-ידי בית משפט קמא על יסוד עדויות שנמצאו מהימנות, בנוסף לראיות אובייקטיביות שפורטו לעיל. על יסוד התשתית העובדתית הנ"ל, קבע בית משפט קמא, כי הירי שבוצע על-ידי המערער מגבש, מעבר לספק סביר, את היסוד העובדתי בעבירת הניסיון לרצח, ודומה כי אין כל בסיס להתערב בקביעה זו. 40. עוד ראוי להוסיף, בהקשר זה, כי בית משפט קמא דחה את טענותיו של המערער בנוגע לאפשרות של טעות בזיהויו, כמי שירה במתלונן. על טענות אלו חזר המערער, הן בהודעת הערעור, והן בדיון שהתקיים בפנינו. בית משפט קמא קבע, לעניין זה, כי עדותו של המתלונן, לפיה הוא הסתובב וראה את המערער כשאקדח בידו, הינה עדות מהימנה, אשר לא עורערה בחקירתו הנגדית. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי "בגלל מעקה המדרגות, הוא [המתלונן] ראה רק את החלק העליון של גופו של הנאשם [המערער] כשהוא אוחז בידו הימנית את האקדח, ואת זאת הוא ראה". (עמ' 13 להכרעת הדין, ההדגשה במקור). יודגש, כי המתלונן עמד על כך כי המערער הוא שביצע את הירי, למן הרגע הראשון, מיד לאחר שנפגע, עת אמר לשוטר שהגיע למקום האירוע, כי המערער שהוא שכנו, ירה בגבו בחדר המדרגות. המתלונן חזר על דבריו אלה בעקביות, הן במשטרה והן בעדותו בבית המשפט. חשוב להזכיר כי עסקינן במי שמתגוררים בשכנות, באותה קומה בבניין, ואשר מכירים זה את זה חודשים רבים עובר לאירוע, כאשר ברקע הדברים קיים סכסוך שכנים ביניהם. לפיכך, ועל יסוד האמור לעיל, הנני סבור כי אין מקום להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית לעניין זיהויו של המערער, כמי שירה במתלונן. 41. כעת נפנה לרכיב היסוד הנפשי בעבירת הניסיון לרצח. היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו הוא בעל שני יסודות משנה (ע"פ 5150/93 סריס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 183 (1994)). האחד, נובע מעבירת הניסיון הכללית, שם יש להוכיח קיומה של מטרה לבצע את העבירה ("במטרה לבצעה"). השני, היסוד הנפשי הנדרש לעבירה המוגמרת – היא עבירת הרצח. בענייננו, נדרשת הוכחת קיומה של "כוונת קטילה" מצד הנאשם ביחס לקורבן, ואין די בהוכחת כוונה לביצוע מעשה אלימות גרידא (ראו, לעניין זה, בין היתר: ע"פ 8309/03 מויאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4), 152 (2005); ע"פ 5927/11 הררי נ' מדינת ישראל (23.8.2012); עניין אוחיון, בפסקה 29 לפסק-הדין). 42. הגישה הנקוטה בבית משפט זה, מימים ימימה, היא כי לשם הוכחת יסודותיה של עבירת הניסיון לרצח, די בכך שיוכח כי הנאשם ניסה לגרום למותו של הקורבן, כאשר מתקיימת בו "כוונת קטילה", מבלי שיש צורך בהוכחת שאר רכיביה של עבירת הרצח המושלמת, כגון היעדר התגרות בתכוף למעשה (ראו, בהקשר זה, ע"פ 155/59 דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד 233 (1960) (להלן: הלכת דרעי); ע"פ 836/79 מיכאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 800 (1980); ע"פ 445/84 נבולסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 57 (1985)). הלכה זו עומדת על עומדה ולא שונתה עד עצם היום הזה, אך מזה שנים רבות היא לא נדונה לגופה. נרחיב להלן בנושא זה. כאמור, היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הניסיון הכללית, הינו הוכחת מטרה לבצע את העבירה. דרישה זו של יסוד ה"מטרה", אשר מבטאת את רצונו של הנאשם, נועדה, הלכה ולמעשה, להשלים את הפער הקיים במישור העובדתי, אשר בא לידי ביטוי באי הגשמתה בפועל של העבירה (רבין וואקי, בעמ' 565). נוסף על כך, יש להוכיח כי התקיים במבצע העבירה אותו הלך נפש הדרוש להרשעה בעבירה המושלמת – ובענייננו עבירת הרצח, אשר דורשת יסוד נפשי מסוג מיוחד – קרי: "כוונה תחילה". 43. סעיף 301 לחוק העונשין, הנושא את הכותרת "כוונה תחילה" קובע שלושה תנאים מצטברים לשם הוכחת היסוד הנפשי בעבירת הרצח, והם: יסוד ההכנה, יסוד ההחלטה להמית, ויסוד היעדר הקנטור (ראו, מני רבים, ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 253 (1985); ע"פ 8107/10 עזר נ' מדינת ישראל (9.9.2013) (להלן: עניין עזר); ע"פ 431/08 גואברה נ' מדינת ישראל (13.4.2010); וכן, רבין וואקי, בעמ' 431-430). אלא, שבכל הנוגע לעבירה העצמאית של הנסיון לרצח, נקבע בפסיקה, כי עבירה זו אינה מצריכה את הוכחת כל התנאים הנדרשים במסגרת היסוד הנפשי שעניינו "כוונה תחילה", וניתן להסתפק בהוכחת "ההחלטה להמית" גרידא (יעקב קדמי על הדין בפלילים – חוק העונשין חלק שלישי 1245-1244 (2006)). 44. כאמור, הלכה זו נקבעה מקדמת דנא בעניין דרעי, וברבות השנים, השמיעו מלומדים שונים דברי ביקורת על אותה הלכה (מרדכי קרמניצר "על הניסיון לרצח במשפטנו" משפטים ח 487 (1978) (להלן: קרמניצר); רבין וואקי, בעמ' 566, 581-580; וראו גם: תפ"ח (מחוזי חיפה) 4256-06-09 מדינת ישראל נ' בחוס (29.7.2013)). על אף הביקורת שהושמעה, הלכת דרעי מעולם לא שונתה, אך כאמור, גם לא נערך בה כל דיון ממצה וענייני. לא למותר הוא לציין, כי דווקא במצב המשפטי שקדם להלכת דרעי, נדרש, לצורך הרשעה בעבירה של ניסיון לרצח, להוכיח "כוונה תחילה", כמשמעותה בסעיף 301 לחוק העונשין, ואין די ב"החלטה להמית" (ע"פ 272/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' מתאנה, פ"ד י 142 (1956)). גישה זו עולה גם מדברי ההסבר לתיקון 39 לחוק העונשין (דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992, ה"ח 115), בהקשר לסעיף 25 לחוק: "בנוסף ליסוד העובדתי נדרש כי העושה יפעל מתוך מטרה לבצע את העבירה עד תומה; מכאן שמבחינת היסוד הנפשי הנדרש לנסיון, הוא מותנה במחשבה פלילית, ואם העבירה היא תוצאתית, הוא יהיה מותנה בכוונה לגרום לתוצאה המזיקה, שבה מותנית העבירה המושלמת. בעבירות שבהן נדרש יסוד נפשי מיוחד כגון: כוונה תחילה, מטרה או מניע, נדרש יסוד נפשי מיוחד זה גם בנסיון לעבור את העבירה". (עמ' 128). להשלמת התמונה, נביא קטע מדבריו של המלומד קרמניצר, במאמרו, המוקדש כולו לדיון ולביקורת על הלכת דרעי: "בהתחשב בטיבו של הניסיון כצורה נגזרת, מתבקש ומתחייב לאתר תחילה את 'עבירת האם'. הניתוח צריך היה להיות מוקדש לגילוי נעלם יסודי זה מאחר שכאשר הוראת חוק הדנה בניסיון אינה נוקבת ביסוד הנפשי הנדרש בה, הנתיב למציאת היסוד הנפשי חייב לעבור דרך העבירה המושלמת" (קרמניצר, בעמ' 492). 45. יש לתמוה על כך, שלמרות שבפסיקת בית משפט זה רווחת הדעה כי יש להחיל את סעיף 25 לחוק העונשין על העבירה העצמאית של ניסיון לרצח – הלכו בתי המשפט בעקבות הלכת דרעי, מבלי לבחון את כלל רכיבי היסוד הנפשי הנדרשים לשם הרשעה בעבירה המושלמת, כפי שמצווה אותנו סעיף 25 לחוק. 46. בנסיבות אלה, מצאתי לראוי במקרה דנן, ולמען הסר כל ספק, לבחון אם הוכחו כל האלמנטים הנכללים ביסוד הנפשי שעניינו "כוונה תחילה", ואשר נדרשים לשם הרשעה בעבירה המושלמת. זאת, מבלי לקבוע מסמרות לעניין ההלכה המחייבת בעניין זה. נדון, אפוא, בתמצית, ביסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה, תוך יישום הדין על המקרה שלפנינו. 47. סעיף 301(א) לחוק העונשין מגדיר "כוונה תחילה" במילים אלו: "לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו". (ההדגשות הוספו – א.ש.). האלמנט הראשון המוגדר ביסוד הנפשי של "כוונה תחילה", הינו "ההחלטה להמית". בשורה של פסקי דין נקבע, כי מהותה של ההחלטה להמית נעוצה בצפיית האפשרות להתרחשות התוצאה הקטלנית, וברצון כי זו תתממש (ראו, למשל, עניין עזר, בפסקה 24 לפסק הדין; ע"פ 1902/10 אדרי נ' מדינת ישראל (7.1.2013); ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 468 (2001)). הובהר כי בטבורו של יסוד זה עומדת הקביעה, "כי בשעת מעשה קיננה בלב העבריין כוונת קטילה ממשית" (ע"פ 396/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, 570 (1970); רבין וואקי, בעמ' 432). פשיטא הוא, כי גם לשם הרשעה בעבירת הניסיון לרצח, יש להראות כי מבצע העבירה צפה את התוצאה הקטלנית, ואף שאף להשגת תוצאה זו (עניין אבו זייד, בפסקה 47 לפסק הדין). 48. הלכה מושרשת היא, כי ניתן ללמוד על כוונתו של מבצע העבירה לגרום לתוצאה הקטלנית באמצעות "חזקת הכוונה", לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו (ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253 (1982); ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ז(5) 365 (2003)). בפסק-דין שניתן לאחרונה ציינתי, בהקשר זה, כי: "נוכח הקושי להתחקות אחר מצבו ההכרתי-תודעתי של הנאשם, ונבכי נפשו, התפתחה בפסיקתו של בית משפט זה 'חזקת הכוונה'. חזקה זו, הינה חזקה עובדתית-ראייתית, אשר גורסת כי אדם מתכוון, בדרך כלל, לתוצאות הנובעות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו". (ע"פ 6304/12 ספרונוב נ' מדינת ישראל (26.1.2015) (להלן: עניין ספרונוב)). 49. באמצעות "חזקת הכוונה", שבצידה נקבעה שורה של מבחני עזר אשר גובשו ופותחו בפסיקתו של בית משפט זה, ניתן ללמוד, הן על צפיית האפשרות להתרחשותה של התוצאה הקטלנית, והן על שאיפתו של מבצע העבירה כי תוצאה זו תתממש, הלכה ולמעשה (ע"פ 8667/10 ניג'ם נ' מדינת ישראל (27.12.2012); ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל (4.9.2007) (להלן: עניין כריכלי); ע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 710 (2004)). יודגש, כי "חזקת הכוונה" ניתנת לסתירה – ודי בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בדבר התקיימותה של החזקה, באמצעות ראיות אחרות או במתן הסבר סביר, על מנת להפריכה (ע"פ 3151/08 דוידוב נ' מדינת ישראל (26.5.2010) (להלן: עניין דוידוב); ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 49 (2002); ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638 (1996)). 50. עיון בהכרעת דינו של בית משפט קמא, מעלה כי בית המשפט השתית את קביעתו, לפיה נתקיימה במערער "החלטה להמית" ביחס למתלונן, על הנסיבות העובדתיות שאפפו את אירוע הירי, הן במועד התרחשותו, והן לנוכח הנסיבות שקדמו לירי. 51. לאחר שבחנתי את כלל הנתונים שהוכחו במקרה דנן, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה נסיבות הירי במתלונן מוכיחות מעבר לספק סביר את כוונת הקטילה מצידו של המערער. מסקנה זו נלמדת, בראש ובראשונה, מהאמצעי בו נעשה שימוש על-ידי המערער, היינו, אקדח שהוא כלי נשק קטלני. על אף שמדובר באקדח בעל קוטר קטן יחסית, אין בכך, לטעמי, כדי לסתור את חזקת הכוונה. מקובלת עליי, בהקשר זה, עמדת המדינה, לפיה מדובר בחפץ הקטלני ביותר שעמד לרשות המערער, ובו הוא בחר לעשות שימוש, ואין צריך לומר כי האקדח שהיה ברשותו של המערער מסוגל לגרום למוות, ובעיקר כאשר הירי נעשה מטווח קצר. המערער אף אינו יכול להיבנות מהעובדה כי הוא ירה ירייה אחת במתלונן, לאחר שהוא הכחיש באופן גורף את המיוחס לו, ולא טען כי התכוון לגרום לו לפציעה בלבד. גם לגופו של עניין, הנני סבור כי אין לקבל את הטענה כי לא התגבשה בליבו של המערער "החלטה להמית" משום שנורתה על-ידו ירייה אחת, וזאת משום שנקבע על-ידי בית משפט קמא, כממצא עובדתי, כי המערער כיוון את האקדח לעבר פלג גופו העליון של המתלונן, והדבר מעיד, בהעדר ראיות לסתור, על כוונת קטילה, גם אם לא נורו יריות נוספות (ראו, בהקשר זה, ע"פ 77/89 זיאדה נ' מדינת ישראל (31.12.1989)). עוד ראוי להזכיר, בהקשר הנדון, את קביעתו של בית משפט קמא, לפיה המערער לא יכול היה, כפי הנראה, לירות במתלונן ירייה נוספת, גם לוּ רצה בכך, וזאת בשל יציאתו המהירה של המתלונן מקו הירי של המערער, מיד לאחר שהלה ירה בו. בית משפט קמא, קבע, בעניין זה, כי "ברי כי נאשם [מערער] זה איננו מהיר הליכה עד כדי לדלוק במדרגות אחר המתלונן הנמלט על נפשו בריצה במדרגות, ולהדביקו לירי נוסף בסיטואציה פיזית מעין זו" (עמ' 28 להכרעת הדין). 52. ממצאים נוספים, מהם ניתן ללמוד על "חזקת הכוונה" ועל ההחלטה להמית שהתגבשה אצל המערער, הם, בין היתר, אלה: המערער ארב למתלונן, כאשר הוא ממתין לו עד ליציאתו מדירתו, ואז ירה בו במפתיע בפלג גופו העליון; המערער המתין לכך שהמתלונן יחל לרדת במדרגות, כדי שהוא (המערער) יהיה גבוה ממנו, כלומר במצב אופטימאלי מבחינת קו וטווח הירי, כדי להגיע לידי פגיעה מדוייקת מבחינתו. בית משפט קמא ייחס חשיבות רבה לעובדה כי המערער ירה במתלונן מטווח קצר, וזאת על מנת למצות את הפגיעה בו "בעומדו ברגע הירי ב'קו גובה' מעל המתלונן בחדר המדרגות" (עמ' 27 להכרעת הדין). לכך יש לצרף את העובדה כי המערער כיוון את האקדח לעבר גבו של המתלונן – אזור חיוני בפלג גופו העליון. נראה בעליל, כי התוצאה הטבעית של ירי בנשק קטלני, מטווח קצר, בגבו של אדם, ובהפתעה – היא גרימת מותו של יעד הירי, גם אם מדובר בירייה אחת בלבד. לסיכום, נראה כי הוכחה מעבר לספק סביר כוונתו של המערער לגרום לתוצאה הטבעית של מעשיו, והיא מותו של המתלונן (השוו: עניין דוידוב, בעמ' 17 לפסק-הדין). 53. יצוין, כי על קיומה של "חזקת הכוונה" ניתן ללמוד גם מהסיכון שיצר המערער לחיי המתלונן (השוו: ע"פ 6908/10 דוד נ' מדינת ישראל (2.1.2013) (להלן: עניין דוד)). אופיו וטיבו של הסיכון מלמדים על כוונה להמית את המתלונן – הקליע שירה המערער פגע באיברים חיוניים בגופו של המתלונן, הוא חדר לבית החזה, ולמתלונן נגרמו דימומים בבטן, חורים בסרעפת ובקיבה, שהצריכו ניתוח ואשפוז בבית החולים. עובדה נוספת התומכת בקיומה של "חזקת הכוונה", הינה חזרתו של המערער לדירתו מיד לאחר הירי, מבלי להזעיק עזרה רפואית למתלונן שנורה על-ידו. 54. על התגבשותה של "החלטה להמית" בקרבו של המערער ביחס למתלונן, ניתן ללמוד גם מהאיומים השונים שהפנה המערער כלפי המתלונן, בין בדיבור ובין בהתנהגות. בבוא בית המשפט לקבוע האם התקיימה ההחלטה להמית, עליו לבחון את מכלול הנסיבות האופפות את האירוע המדובר, לרבות אופי התקרית שהובילה לביצוע המעשה, לרבות חילופי דברים שקדמו לה (עניין אוחיון, בפסקה 29 לפסק-הדין; עניין כריכלי, בפסקה 11 לפסק-הדין; ע"פ 1247/04 עליוואת נ' מדינת ישראל (26.10.2006)). 55. לבסוף אעיר, כי המערער הציג בפני בית משפט קמא שתי גרסאות עובדתיות חלופיות. האחת, בה הוא מכחיש בתוקף את המיוחס לו וטוען כי לא ירה במתלונן. והגרסה החלופית היא, כי הוא ירה במתלונן ירייה בודדת, ולפיכך אין ראיה כי הוא התכוון להמיתו אלא אך לפגוע בו. משבחר המערער בגרסה עובדתית, לפיה הוא כלל לא נטל חלק באירוע הירי, יש קושי בהעלאת טענה עובדתית חלופית, ממנה עולה כי הוא אכן ירה לעבר המתלונן, אך לא התגבשה בקרבו "החלטה להמית" (וראו, בהקשר זה: עניין דוידוב, בפסקה 22 לפסק-הדין; ע"פ 8498/07 רג'בי נ' מדינת ישראל (18.2.2008)). עם זאת, טענתו החלופית של המערער נבחנה על-ידי בית משפט קמא וגם על-ידי במסגרת פסק דין זה, ונדחתה לגופו של עניין (השוו, לע"פ 8823/12 שבתאי נ' מדינת ישראל, בפסקה 33 (1.7.2014); ע"פ 5706/11 רון נ' מדינת ישראל, בפסקה 144 (11.12.2014); ע"פ 5656/11 שולמן נ' מדינת ישראל, בפסקה 21 (5.8.2012)). 56. ומכאן, נפנה לבחינת האלמנט השני המוגדר ביסוד הנפשי של "כוונה תחילה", אשר הינו "יסוד ההכנה". נקבע בפסיקה, כי יסוד ההכנה הינו יסוד פיסי טהור, העוסק בשאלה האם ההחלטה להמית נבעה מתוך שיקול דעת, או שמא מדובר בהחלטה ספונטנית (ראו, למשל: עניין ספרונוב, בפסקה 41 לפסק הדין; ע"פ 392/91 שץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 299 (1993)). לשם בחינת קיומו של יסוד זה, יש להדרש להכנות הפיסיות אשר ערך הנאשם לשם מימוש כוונתו, ובכלל זה, הכנתם של האמצעים המיועדים לביצוע המעשה. בענייננו, אין כל מחלוקת לגבי התקיימותו של "יסוד ההכנה", שבא לידי ביטוי באלה: הצטיידותו של המערער בנשק חם וההמתנה לקורבנו עד ליציאתו מדירתו. יצוין עוד, כי המערער החזיק בנשק ללא רישיון, ואף הפר הוראה חוקית של קצין משטרה, אשר אסר עליו "ליצור קשר בכל דרך שהיא או להיפגש עם המתלונן שי" (ת/54) למשך 30 יום (מיום 31.5.2012). העולה מן המכלול הוא, כי יסוד ההכנה בא על סיפוקו בענייננו. 57. האלמנט השלישי של יסוד "הכוונה תחילה", הינו "היעדר קנטור", ובמסגרתו יש להוכיח כי מבצע העבירה לא קונטר על-ידי קורבנו, או על-ידי אדם אחר, בתכוף למעשה. שאלת קיומו של קנטור נמדדת באמצעות שני מבחנים מצטברים – מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי (ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 573 (1996); ע"פ 10091/09 שפירוב נ' מדינת ישראל (26.6.2012); עניין ספרונוב, בפסקה 43 לפסק הדין; להרחבה ראו: רבין וואקי, בעמ' 446-436). בענייננו, לא היתה כל התגרות מצידו של המתלונן בתכוף לירי שנעשה על-ידי המערער, ואף לא נטענה כל טענה מסוג זה. 58. לבסוף, הנני רואה מקום לדון בקצרה בטענתו של המערער, בדבר היעדרם של ממצאים פורנזיים הקושרים אותו לביצוע הירי לעבר המתלונן. הלכה פסוקה היא, כי אין בהיעדרו של ממצא פורנזי חיובי כדי להשליך, בהכרח, על שאלת הרשעתו של הנאשם. כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי "לבדיקה פורנזית משקל, אך מקום שנמצא ממצא חיובי" (ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל (30.5.2012) (ראו גם: ע"פ 5724/95 אבו-דחל נ' מדינת ישראל (12.5.1996)). בענייננו, נקבע על-ידי בית משפט קמא כי קיימים הסברים משכנעים לממצאים השליליים שעלו מהבדיקות הפורנזיות, כפי שפורט לעיל. ההסברים שניתנו מניחים את הדעה, ולטעמי לא ניתן להגיע לכל מסקנה לטובתו של המערער מקיומו של ממצא שלילי, ואין לעובדה זו כל השלכה על הרשעתו של המערער בירי לעבר המתלונן. נקבע בפסיקה, בהקשר זה, כי יש לשים את הדגש על "היש הראייתי", כאשר על בית המשפט לשאול את עצמו, האם הוצגו ראיות מספיקות כדי לבסס את הרשעתו של הנאשם מעבר לספק סביר (ע"פ 3947/12 סאלח נ' מדינת ישראל (21.1.2013); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006)). בענייננו, הוצגו ראיות רבות, השלובות זו בזו להוכחת אשמתו של המערער, וביניהן: עדותו של המתלונן ואמרותיו בזמן אמת שהמערער ירה בו; איומיו המפורשים של המערער לפגוע במתלונן, ובכלל זה איום באמצעות אקדח; איומים נוספים שנשמעו מפי המערער אשר הוקלטו בשיחותיו למוקד 100 של המשטרה; האקדח והתחמושת שנתפסו כשהם מוסלקים בדירתו של המערער, בשלושה מקומות שונים; וכן, גרסתו הבלתי מהימנה והבלתי סבירה של המערער, לרבות העלאת גרסאות חלופיות וסותרות שבאו מפיו של המערער. 59. העולה מן המקובץ הוא, כי הוכח מעבר לספק סביר, כי המערער ביצע את כלל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, ולא מצאתי כל עילה מבוררת להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא. לפיכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער, ולהותיר את הכרעת דינו של בית משפט קמא על כנה. הערעור על גזר הדין 60. בפתח הדברים, יש להזכיר את ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במידת העונש שהושת על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, ורק אם נפלה בגזר הדין טעות מהותית הבולטת על פניה, או כאשר גזר הדין חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה (ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (27.4.2009); ע"פ 4777/11 מדינת ישראל נ' לאסי (1.11.2012); ע"פ 6149/11 פלוני נ' מדינת ישראל (31.10.2012)). 61. סבורני, כי בנידון דידן בית משפט קמא איזן כראוי בין כלל שיקולי הענישה, מבלי להתעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, לרבות: היותו אדם קשיש, הסובל מבעיות בריאותיות, ונטול עבר פלילי, עד להסתבכותו בפרשה שלפנינו. סבורני, כי העונש שנגזר על המערער איננו מצוי ברף העליון של הענישה המקובלת בעבירות בעלות נסיבות דומות, והדבר מלמד על כך שבית משפט קמא נתן דעתו למכלול השיקולים באופן ראוי. 62. יצוין, כי אף שהרשעתו של המערער בעבירת הניסיון לרצח היא החמורה ביותר, אין להקל ראש גם בהרשעתו בשתי עבירות של איומים, דבר המעיד על מסוכנותו של המערער ועל ההתנכלות המתמשכת למתלונן ולמשפחתו. המערער לא הביע חרטה, לא נטל כל אחריות על מעשיו, ועודנו טוען כי הינו חף מפשע, ולפיכך הוא אינו זכאי להקלה הניתנת למי שמודה באשמה ומקבל אחריות מלאה על מעשיו. לכך יש להוסיף, כי מחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה לבית משפט קמא בעניינו של המערער, הוא מצטייר כאדם "מניפולטיבי ותוקפני", ונזכיר, בהקשר זה, את התרשמותה של הערכאה הדיונית מאופיו "מהיר החימה" של המערער, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדיוני בית המשפט. 63. בבואנו לבחון את עונשו של המערער, אין ניתן להתעלם מהנזק שנגרם כתוצאה ממעשיו, אשר "אך כפסע היה בינו ובין מימוש כוונתו הקטלנית" (עניין דוד, בפסקה 24 לפסק הדין). הנזקים שנגרמו למתלונן פורטו בהרחבה בתסקיר נפגע העבירה ואין צורך לחזור ולפרטם. נציין רק כי דרכו של המתלונן לשיקום עודנה ארוכה, והפגיעות שהיו מנת חלקו נותנות עדיין את אותותיהן בו ופוגעות בתפקודם של כל בני משפחתו. זה המקום להזכיר, כי המתלונן אושפז למשך כ-3 שבועות ונאלץ לעבור מספר ניתוחים. בעקבות הפגיעה, המתלונן לא עבד תקופה ממושכת והדבר החמיר את מצבה הכלכלי של משפחתו, אשר הוא מפרנסה העיקרי. המתלונן סובל עדיין מחרדות ומפחדים בעקבות אירוע הירי, וכאמור הוא עדיין זקוק לטיפול ולשיקום. 64. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שהמערער החזיק בנשק ללא רישיון ועשה בו שימוש, וכזכור נתפסו ברשותו אמצעי לחימה שונים, ובכלל זאת אקדח, מחסניות ותחמושת, כשהם חבויים במקומות שונים בדירתו. חומרתה של עבירת החזקת נשק שלא כדין, הינה ברורה מאליה, והיא מעידה ככלל, על התנהגות עבריינית, שכן, בלא מתן הסבר המניח את הדעת, יש רגליים לסברה כי החזקת הנשק נועדה לאפשר ביצוען של עבירות אחרות, לרבות אלה הכרוכות בשימוש באלימות (ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש (9.6.2010)). עוד יש להזכיר, כי הירי במתלונן נעשה תוך כדי הפרת הוראת קצין משטרה, שלפיה חל איסור על המערער להתקרב למתלונן. בנסיבות אלו, נראה כי היה מקום להשית על המערער עונש מאסר לתקופה ממושכת. 65. עם זאת, ולמרות שכאמור העונש שהושת על המערער הינו ראוי ומאוזן, אציע לחבריי ליתן משקל רב יותר לגילו המתקדם של המערער ולמצבו הרפואי, ולהפחית, לפנים משורת הדין, שנת מאסר אחת מתקופת מאסרו, כך שעונש המאסר יעמוד על 10 שנים מיום מעצרו. לא יהיה שינוי ביתר רכיבי גזר הדין. סוף דבר 66. לאור האמור, יש לדעתי לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ולקבל חלקית את הערעור על גזר הדין, כאמור בפסקה 65 לעיל. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏י"ד באייר התשע"ה (‏3.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13064680_I10.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il