רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול, היחידה המשפטית, משרד הפנים. נ. פלוני

8 בבית המשפט העליון בר"מ 6466-05-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המבקשת: רשות האוכלוסין וההגירה נגד המשיבים: 1. פלונית 2. פלוני 3. פלונית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (השופטת מ' אגמון-גונן) בעמ"נ 41621-09-19 מיום 25.2.2025 בשם המבקשת: עו"ד יהונתן ציון מוזס; עו"ד מיה ציפין בשם המשיבים: עו"ד ד"ר דוד תדמור; עו"ד נדב פיינמן; עו"ד ישראל כהן פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת מ' אגמון-גונן) בעמ"נ 41621-09-19 מיום 25.2.2025, שבגדרו התקבל ערעור המשיבים על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) (הדיין א' חלבגה) בערר (ת"א) 4021-19 מיום 16.9.2019, שבמסגרתו נדחה ערר המשיבים על החלטת המבקשת להוציא כנגדם צווי הרחקה ומשמורת. בפסק דינו הורה בית המשפט המחוזי להעניק למשיבים אשרת שהייה בישראל מסוג א/5, שתעמוד בתוקף עד שנת 2033. רקע 2. המשיבה 1 (להלן: המשיבה) היא אזרחית נפאל, ילידת 1979, אשר נכנסה לישראל בשנת 2007 ברישיון עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד, שפג תוקפו בשנת 2011. מאז ועד שנת 2019, אז החלו ההליכים מושא ענייננו, שהתה המשיבה בישראל שלא כדין. המשיב 2 והמשיבה 3 (להלן ביחד: הקטינים) הם ילדיה של המשיבה, אשר נולדו בישראל בשנים 2010 ו-2015. 3. השתלשלות ההליכים העומדים ברקע לבקשה דנן פורטה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועל כן אעמוד להלן על עיקרי הדברים בלבד. 4. ביום 29.8.2019 נעצרו המשיבים על ידי פקחי המבקשת, היא רשות האוכלוסין וההגירה (להלן גם: הרשות). בתום שימוע שנערך למשיבה, שבו התברר כי היא וילדיה שוהים בישראל שלא כדין במשך תקופה ארוכה, החליטה הרשות להוציא נגדם צווים המורים על העברתם למתקן משמורת עד להרחקתם מישראל (להלן: צווי ההרחקה והמשמורת); יובהר כבר עתה, כי החלטה זו היא אשר ניצבת במוקד הבקשה שלפניי. 5. המשיבים הגישו ערר לבית הדין לעררים על ההחלטה האמורה, ובמקביל הגישו לרשות גם בקשה למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים (להלן גם: הבקשה ההומניטרית). במסגרת הערר טענו המשיבים, בין היתר, כי עיקרון טובת הילד מחייב את עיכוב הרחקתם מישראל ואת שחרורם ממשמורת עד להכרעה בבקשה ההומניטרית. 6. בפסק דינו מיום 16.9.2019 דחה בית הדין לעררים את ערר המשיבים. בית הדין קבע כי לא הונחה בפניו תשתית עובדתית המצביעה על נזק חמור שייגרם לקטינים אם יורחקו עם אמם מישראל; וכי יש לאזן את עיקרון טובת הילד אל מול אינטרסים ציבוריים, דוגמת שמירה על אכיפת החוק והגנה מפני התוצאות השליליות של שהייה בלתי חוקית בישראל. עוד נקבע, כי עצם העובדה שהמשיבים הגישו בקשה למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, אינה מונעת את הרחקתם. 7. המשיבים הגישו ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, ולצדו בקשה למתן צו ביניים, המורה על שחרורם ממשמורת ומניעת הרחקתם מישראל עד להכרעה בערעור. בהסכמת המבקשת, בית המשפט המחוזי הורה על מתן צו ביניים כמבוקש. בהמשך, בעקבות הנחיות שפרסם משרד המשפטים, שבהן נקבע, בין היתר, כי בהחלטות הנוגעות להרחקה מישראל של משפחות עם ילדים קטינים יש לשקול את טובת הילד כשיקול מרכזי, ביקשו המשיבים כי ייערך להם שימוע חדש שיעלה בקנה אחד עם הנחיות אלו. בתום דיון בבקשה שנערך לפני בית המשפט המחוזי ביום 29.10.2020, הוסכם כי ייערך למשיבים שימוע נוסף שעל בסיסו תקבל הרשות החלטה חדשה בעניין הרחקתם. 8. ביני לביני, ביום 25.2.2020 דחתה הרשות את הבקשה ההומניטרית שהגישו המשיבים, וקבעה כי אין מניעה לחזרת המשיבה למדינת מוצאה יחד עם ילדיה. כמו כן, נקבע כי המשיבה שהתה בישראל שלא כדין במשך שנים, וכי אין בשהות ארוכה זו כדי לבסס עילה למתן מעמד מטעמים הומניטריים. ערר פנימי שהגישו המשיבים נדחה אף הוא על-ידי הרשות. לאחר שהמשיבים הגישו ערר לבית הדין לעררים על החלטות אלו, התברר כי המסמכים שצורפו לערר הפנימי, לרבות חוות דעת פסיכולוגית בעניין הקטינים, לא הונחו בפני הרשות עובר לקבלת ההחלטה בערר. לפיכך, ולנוכח הסכמת הרשות לבחון מחדש את הבקשה ההומניטרית כדי שהתשתית העובדתית המלאה תעמוד לפניה, הערר נמחק בהסכמת הצדדים ביום 24.1.2021. 9. כשנה וחצי לאחר הסכמות הרשות כאמור לבחון מחדש את עניינם של המשיבים, הן במסגרת ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי בעניין צווי ההרחקה והמשמורת, הן במסגרת הטיפול בבקשה ההומניטרית, קיבלו המשיבים – במסגרת בחינת הבקשה ההומניטרית – זימון לפגישה עם עו"ס מטעם הרשות. בזימון נכתב כי הפגישה תתקיים במשרדי הרשות, ללא באי כוחם של המשיבים, וכי חוות דעת העו"ס תובא בפני הרשות בטרם קבלת החלטה בעניינם. בהמשך לכך הגישו המשיבים – במסגרת ההליך דנן, העוסק כאמור בצווי ההרחקה והמשמורת – בקשה לשנות את מתכונת הפגישה, באופן שיאפשר לעו"ס לגבש חוות דעת מקצועית ובלתי מוטה. בקשה זו נתמכה בחווֹת דעת מקצועיות של שני מומחים בתחום העבודה הסוציאלית (להלן: חווֹת דעת המומחים). בתשובת הרשות לבקשה, מיום 4.8.2022, צוין בין היתר כי "לא ברור מכוח מה היא מוגשת במסגרת הערעור שבכותרת". 10. בהחלטת ביניים מיום 21.5.2023 קבע בית המשפט המחוזי מתכונת כללית לראיונות שהרשות עורכת עם קטינים במסגרת בקשות למתן מעמד בישראל והליכי הרחקה מן הארץ (להלן: החלטת הביניים). באופן קונקרטי ועל יסוד חווֹֹת דעת המומחים, בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי טובתם של קטינים מחייבת כי הראיונות עמם ייערכו על-ידי עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער). על בסיס המתכונת הכללית שנקבעה, כאמור לעיל, התווה בית המשפט המחוזי את מתכונת הפגישה שעל הרשות לערוך עם הקטינים דנן במסגרת הטיפול בבקשה ההומניטרית. הרשות הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטת הביניים, שנדחתה על הסף על-ידי בית המשפט המחוזי. 11. ביום 15.12.2023 הודיעה הרשות לבית המשפט המחוזי כי מאמציה לגייס עו"ס לחוק הנוער בהתאם להחלטת הביניים לא נשאו פרי. לנוכח האמור, הרשות ביקשה להותיר את ההכרעה בשאלת טובת הקטינים בענייננו לשיקול דעתו של בית המשפט. בהמשך לכך, בהחלטתו מיום 26.12.2023 קבע בית המשפט המחוזי כי טובת הקטינים היא להישאר בישראל, והורה לצדדים להגיש סיכומים שלאחריהם יינתן פסק דין; זאת, כאמור, במסגרת ההליך שעניינו צווי ההרחקה והמשמורת. 12. במסגרת הסיכומים טענו המשיבים, בעיקרו של דבר, כי משקבע בית המשפט כי טובת הקטינים היא להישאר בישראל, ובשים לב לחשיבותו של עיקרון טובת הילד, הרי שעל בית המשפט לקבוע כי הקטינים יישארו בישראל עם אמם. עוד ביקשו המשיבים כי בית המשפט יורה לרשות להעניק להם מעמד תושב ארעי (להלן גם: אשרת שהייה בישראל מסוג א/5 או סעד האשרה), כפי שביקשו בבקשה ההומניטרית. 13. מנגד, הרשות טענה, בין השאר, כי יש לאפשר לה להכריע בבקשה ההומניטרית, תוך שהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין טובת הקטינים תובא בחשבון בין יתר השיקולים הרלוונטיים. אשר לסעד האשרה שהתבקש כאמור על-ידי המשיבים, נטען כי הוא התבקש אך בשלב הסיכומים; וכי מכל מקום, ההליך דנן עניינו בצווי ההרחקה והמשמורת, והגורמים ברשות אשר אמונים על החלטות בעניין צווים מסוג זה אינם מוסמכים להעניק את הסעד הנדון. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 14. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי הרשות הפרה את חובת ההגינות המוטלת עליה כלפי המשיבים, ואת החובה לבסס את החלטותיה על תשתית עובדתית הולמת, בין היתר כאשר נמנעה במשך שנים מלבחון את טובת הקטינים באמצעות גורמי מקצוע מתאימים. עוד נקבע, כי השיהוי הכבד בטיפול בעניינם של הקטינים עולה כדי הפרה של חובת הרשות לפעול במהירות וביעילות, ובפרט במקרה דנן, שבו עננת הגירוש מעיבה על הקטינים במשך שנים. כמו כן, נקבע כי הרשות הפרה את חובתה לפעול בשוויון כאשר נמנעה מלגבש נוהל סדור באשר לבחינת טובתם של קטינים בעניינים המובאים לפתחה. 15. בהמשך, בית המשפט דחה את טענת הרשות באשר לסעד שביקשו המשיבים במסגרת סיכומיהם – מעמד תושב ארעי. נקבע כי במקור, כאשר הוגש הערעור לבית המשפט המחוזי, בשנת 2019, הסעד שביקשו המשיבים התמצה בשחרורם ממשמורת ובאי הרחקתם מישראל. זאת, משום שבאותה עת, הבקשה ההומניטרית הייתה תלויה ועומדת, והמשיבים הניחו כי ההחלטה בה תתקבל תוך זמן סביר. ואולם, משחלפו השנים והרשות טרם קיבלה החלטה בעניינם, המשיבים אינם מנועים מלבקש סעד של מתן מעמד בישראל מבית המשפט המחוזי. כמו כן, נקבע כי בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מוסמך לפסוק כל סעד ראוי וצודק בנסיבות העניין, מכוח סעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים). 16. בסיכומו של דבר, נקבע כי בשל הפרת חובותיה המינהליות של הרשות כלפי המשיבים והנזקים שנגרמו לקטינים כתוצאה מכך, אין להמתין עד למתן החלטה בבקשה ההומניטרית; ובית המשפט הורה לרשות להעניק למשיבים אשרת שהייה בישראל מסוג א/5, שתעמוד בתוקף עד שנת 2033, אז תגיע המשיבה 3 לגיל 18. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 17. הרשות טוענת כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, הסעד שנפסק לטובת המשיבים ניתן בחוסר סמכות, שכן בית המשפט המחוזי דן בערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים, אשר עסק כאמור בצווי ההרחקה והמשמורת בלבד, ולא בבקשה ההומניטרית, אשר עודנה תלויה ועומדת; מה גם שהסעד האמור התבקש אך בשלב הסיכומים. הרשות מוסיפה כי מתן סעד האשרה מבטל את שיקול דעתה של הרשות בכל הנוגע לבקשה ההומניטרית; וכי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו להעניק סעד מן הצדק בשל התארכות ההליכים, בין היתר משום שחלקה נובע מהקושי ביישום החלטת הביניים. 18. אשר להחלטת הביניים, הרשות מדגישה כי אין היא רואה עצמה מחויבת אליה, בשים לב לכך שפסק הדין של בית המשפט המחוזי ייתר את הצורך ביישום ההחלטה, ולכך שבית המשפט לא חזר על קביעותיו מהחלטת הביניים בפסק דינו. הרשות מוסיפה כי מכל מקום, לא היה מקום להחליף את שיקול דעתה המקצועי בדרך של קביעת מתכונת כללית לעריכת ראיונות עם קטינים; וכי החלטת הביניים מעוררת קשיים אף לגופה, לרבות הקביעה שריאיון לקטין ייערך על ידי עו"ס לחוק הנוער, אשר אינם מוסמכים לפי חוק הנוער לעסוק בבחינת טובת הילד בהליכים המתנהלים מול הרשות. 19. לבסוף, הרשות מבהירה כי אם בקשתה תתקבל, היא מתחייבת לתת עדיפות לבירור הבקשה ההומניטרית, ולהעניק למשיבים רישיון זמני לישיבת ביקור עד להכרעה בבקשה ההומניטרית. 20. המשיבים טוענים, מנגד, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות, אשר אינן חורגות מגדרי המקרה דנן, דוגמת הקביעה שלפיה טובת הקטינים היא להישאר בישראל; הקביעה בדבר הנזקים שנגרמו להם מהתמשכות ההליכים בעניינם; והקביעה בדבר השיהוי שדבק בטיפול הרשות בבקשה ההומניטרית. כמו כן, נטען כי הרשות הותירה את ההכרעה בשאלת טובת הקטינים, על המשמעויות הנגזרות ממנה, לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, ועל כן אין ביכולתה לטעון כי יש לבחון עניין זה מחדש במסגרת הבקשה ההומניטרית. 21. אשר לטענות הרשות בדבר סמכותו של בית המשפט המחוזי לפסוק את הסעד שנפסק, נטען כי אלו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אף לגופו של עניין, נטען כי בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, אינו מוגבל לסעדים שהתבקשו ממנו, ומוסמך לפסוק כל סעד ראוי וצודק בנסיבות העניין; וכי הסעד שנפסק לא ניתן בשל התמשכות ההליכים בעניין המשיבים, אלא בעיקר לנוכח הנזקים שנגרמו להם עקב הפרת החובות המינהליות של הרשות כלפיהם. באשר להחלטת הביניים, נטען כי היא אינה מצדיקה רשות ערעור, ולראייה עמדת הרשות עצמה, שלפיה אין להחלטה זו תחולה אופרטיבית החורגת מעניינו של ההליך דנן. דיון והכרעה 22. נקדים ונאמר כי לאחר שעיינו בכתובים, מצאנו לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור מכוח סמכותנו לפי תקנות 149(2)(ב) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. 23. כפי שצוין לעיל, בבסיס ההליך שלפנינו עומדת החלטת הרשות להוציא נגד המשיבים צווי הרחקה ומשמורת. בהתאם, הסעד שביקשו המשיבים, הן במסגרת הערר לבית הדין לעררים, הן במסגרת הערעור לבית המשפט המחוזי, היה תָּחוּם להחלטה זו, וזו בלבד, ונגע לשחרורם ממשמורת ולמניעת הרחקתם מישראל עד להכרעה בבקשה ההומניטרית, שטרם הוכרעה על-ידי הרשות. כאמור, בחלוף כארבע שנים וחצי ממועד הגשת הערעור דנן, ואך בשלב הסיכומים, עתרו המשיבים לסעד נוסף – "מעמד תושב ארעי (אשרה א5), כמבוקש בבקשה ההומניטרית". בית המשפט המחוזי קבע כי הסיבה לכך שסעד זה לא התבקש מלכתחילה, נעוצה בכך שהערעור הוגש בבהילות נוכח התקדמות הליכי גירוש המשיבים, ובהנחה שתתקבל החלטה בבקשה ההומניטרית בתוך זמן סביר; וכי משעה שהנחה זו התבדתה, אין מניעה להיעתר לסעד המבוקש. ברם, איננו שותפים למסקנה זו של בית המשפט המחוזי. 24. קיים שוני מהותי בין הליך בעניין צווי הרחקה ומשמורת, לבין הליך של בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים. הליכים אלו נבדלים זה מזה, בין היתר, בנוהל המסדיר אותם ובזהות הגורם המוסמך לקבל החלטה מכוחם. כך, הסמכות להורות כי מי ששוהה בישראל שלא כדין יושם במשמורת לצורך הרחקתו, נתונה בידי הממונה על ביקורת הגבולות; והסמכות להוציא צו הרחקה נתונה בידי שר הפנים או מי שהוסמך לכך על ידו, מכוח נוהל 10.3.0001 "הוצאת צווי הרחקה ומשמורת לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952" (15.3.2023). לעומת זאת, הסמכות לאשר בקשה למתן רישיון ישיבה בישראל מטעמים הומניטריים מיוחדים, נתונה למנכ"ל הרשות, הפועל מכוח נוהל 5.2.0022 "נוהל טיפול בבקשות לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים" (4.12.2023). לנוכח שוני מהותי זה, הרי שלא ניתן לעתור, במסגרת הליך בעניין צווי הרחקה ומשמורת, לסעד הנוגע לבקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים כאמור. 25. ויודגש: העובדה שבמשך זמן רב לא ניתנה החלטת הרשות בבקשה ההומניטרית, אינה מכשירה את מתן הסעד המבוקש במסגרתה בגדרי הליך אחר. ככל שהמשיבים סברו כי הרשות הפרה את חובתה לקבל החלטה תוך זמן סביר בבקשה ההומניטרית, היה עליהם למצות הליכים מול הרשות, ולאחר מכן לפנות לבית המשפט בהליך מתאים, בבקשה שיורה לרשות לקבל החלטה בבקשה תוך זמן קצוב (ראו: בג"ץ 2368/18 עמותת ש.ע.ל – שלום עכשיו לישראל מפעלים חינוכיים נ' מפקדת כוחות צה"ל בגדה המערבית (9.5.2024); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 407 (2010)). 26. כאמור, המשיבים טוענים כי בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מוסמך לפסוק כל סעד ראוי וצודק בנסיבות העניין. זאת, מכוח סעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, הקובע כי בית משפט לעניינים מינהליים "ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי". ברם, אף אם נניח כי בית המשפט המחוזי מוסמך, באופן עקרוני, לפסוק "סעד למען הצדק" (ראו: סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה; כן ראו והשוו: יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ה 4160 (2020)), הרי שהפעלת סמכות זו צריכה להיעשות במקרים נדירים – חריגים שבחריגים, ורק כאשר המקרה "זועק לשמיים" (ראו: בג"ץ 3511/02 עמותת "הפורום לדו קיום בנגב" נ' משרד התשתיות, פ"ד נז(2) 102 (2003)) (להלן: עניין עמותת "הפורום לדו קיום בנגב"). כך בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו: בג"ץ 8347/09 פלונית נ' הממונה על תשלום גימלאות בצה"ל, פס' 39 (8.4.2015); עניין עמותת "הפורום לדו קיום בנגב"), וכך, ביתר שאת, בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (ראו: עת"מ 24489-11-19 ליפשיץ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה, פס' 31 (18.3.2020); עת"מ 9651-08-14 בן דוד נ' מדינת ישראל, פס' 40-38 (26.2.2015); עת"מ 24592-07-12 ראבסון נ' לשכת עורכי הדין, פס' 9 (26.5.2013)). המקרה שלפנינו רחוק מאוד ממקרים נדירים וחריגים אלו. 27. מן המקובץ לעיל עולה כי בנסיבות המקרה דנן, לא ניתן היה לפסוק את הסעד שפסק בית המשפט המחוזי לטובת המשיבים – אשרת שהייה בישראל מסוג א/5 למשך כשמונה שנים – ועל כן דין הערעור להתקבל, במובן זה שסעד זה מבוטל. יחד עם זאת, ביטול צווי ההרחקה והמשמורת, אשר מגולם הלכה למעשה במתן הסעד האמור, ייוותר על כנו, לנוכח עמדת הרשות שלפיה היא "אינה מבקשת לערער על ההחלטה לבטל את צווי ההרחקה והמשמורת שהוצאו ביחס למשיבים". 28. אשר להחלטת הביניים של בית המשפט המחוזי – שכזכור, במסגרתה קבע בית המשפט המחוזי, הלכה למעשה, נוהל המסדיר את האופן לשמיעת קטינים בהליכים המתנהלים בפני רשות האוכלוסין – הרי שדינה להתבטל. לא היה כל מקום לקביעת נוהל כללי על ידי בית המשפט ביחס לאופן שמיעת קטינים בהליכים המתנהלים לפני הרשות – עניין שמצוי בגדר סמכויותיה של הרשות המקצועית. מושכלות יסוד הן, כי בית המשפט אינו מתיימר להיכנס בנעלי הרשות המינהלית ולקבל תחתיה החלטות הנמצאות בתחום מומחיותה, לא כל שכן, לקבוע נהלים בעלי תחולה כללית. תפקידו של בית המשפט בהקשר זה הוא לבחון אם נפל פגם בפעולה מינהלית מסוימת, המצדיק התערבות שיפוטית על פי כללי המשפט המינהלי (ראו, מני רבים: בג"ץ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות, פס' 19 (26.8.2019)). סוף דבר 29. לנוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל, במובן זה שמבוטלת אשרת השהייה בישראל מסוג א/5 שנפסקה למשיבים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; וכן מבוטלת החלטת הביניים. 30. הרשות תכריע אפוא בבקשת המשיבים למתן מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים; ובהתאם להצהרתה, תנקוט מאמצים לבירורה במהירות וביעילות הנדרשת, בשים לב להתמשכות ההליכים בעניינם של המשיבים, ולכך שהבקשה ההומניטרית הוגשה לפני למעלה מ-6 שנים. כמו כן, בהתאם להצהרתה כאמור, הרשות תנפיק למשיבים רישיון זמני לישיבת ביקור, עד למתן החלטה בבקשה ההומניטרית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ה כסלו תשפ"ו (15 דצמבר 2025). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת