פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6463/23 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר המערער: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין שניתנה ביום 4.12.2022 ועל גזר הדין שניתן ביום 28.6.2023 בבית המשפט המחוזי חיפה (סגן הנשיא א' אליקים, ז"ל, והשופטות ת' נאות פרי ור' בש) בתפ"ח 62545-10-18 תאריך ישיבה: כ"ב בשבט התשפ"ו (9 בפברואר 2026) בשם המערער: עו"ד שלומציון גבאי-מנדלמן; עו"ד ניר זנו בשם המשיבה: עו"ד נגה בן סידי פסק-דין השופט אלכס שטיין: לפנינו ערעור על הרשעת המערער בשתי עבירות אינוס, שתי עבירות של מעשה מגונה ועבירה אחת של מעשה מגונה בכוח, לפי סעיפים 345(א)(1), 348(ג) ו-348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה. בהכרעת הדין מושא הערעור נקבע כי המערער ביצע עבירות אלה בשלוש נשים צעירות בשלושה אירועים נפרדים. בגינן, נגזרו על המערער 14 שנות מאסר לריצוי בפועל לצד עונשים נלווים אשר כוללים מאסר על-תנאי ופיצוי לנפגעות העבירה בסך כולל של 175,000 ש"ח (70,000 ש"ח לכל אחת מנפגעות עבירת האינוס, ו-35,000 ש"ח לנפגעת העבירה שסבלה מידי המערער מעשה מגונה בכוח). פסק הדין כאמור ניתן על ידי בית המשפט המחוזי חיפה בימים 4.12.2022 (הכרעת הדין) ו-28.6.2023 (גזר הדין) בגדרו של תפ"ח 62545-10-18 (סגן הנשיא המנוח א' אליקים, ז"ל, והשופטות ת' נאות פרי ור' בש). לצד הערעור על הכרעת הדין, מונח לפנינו ערעור חלופי המלין על חומרתו של עונש המאסר שהושת על המערער. עיון בנימוקי הערעור מעלה כי טענות המערער, רובן ככולן, תוקפות ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. לטענת המערער, לא היתה כל הצדקה לקביעותיו של בית משפט קמא ביחס לאמינות והמהימנות של כל אחת מהמתלוננות, וממילא לא היה מקום לאימוץ גרסאותיהן. בית משפט קמא שגה, כך טען המערער, כאשר קבע כי גרסת המערער, ביחס לכל אחד מהאירועים, מזגזגת והתרשם כי עדות המערער אינה אמינה כלל ועיקר. המשיבה מצידה סמכה ידיה על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, וטענה כי אין מקום להתערבותנו בקביעות אלה. בעניין זה, הצדק עם המדינה ולפיכך הערעור תלוי על בלימה. ערעור על הכרעת הדין בטרם אפרט את פרטי הערעור ואדון בהם, אציג בקצרה את העובדות שאינן במחלוקת לפי הסדר הכרונולוגי. בחודש יוני 2013, פנה המערער לעוברת אורח, ג', אישה צעירה בת 21, שהתהלכה בקניון, ושאלהּ אם היא מתגוררת באזור ומחפשת עבודה בחנות בגדים. אחרי שג' השיבה בחיוב, המערער מסר לידיה את כרטיס הביקור שלו, ביקש וקיבל ממנה את מספר הטלפון שלה, והשניים קבעו להיפגש מאוחר יותר, באותו היום, על-מנת לשוחח בעניין העבודה. השניים נפגשו שוב, ולאחר שיחה קצרה המערער הציע לג' כי תיכנס לרכבו והוא יסיעה לביתה. לאחר נסיעה קצרה עצר המערער את הרכב וניסה לנשקה ולגעת בה, בעוד הוא "משחק" באיבר מינו. ג' טענה כי כשהתנגדה, נעל המערער את דלתות הרכב וניסה ללטף את גופה ונגע בה מעל ומתחת לחולצה ולחזייה, וכי בשלב מסוים היא הצליחה לצאת מהרכב ולהימלט מהמערער. היא טענה כי המערער ביצע בה מעשים מגונים בכפייה, בעוד שהמערער טוען כי הכל נעשה בהסכמתה המלאה. בסמוך לאירוע, ג' התלוננה במשטרה על הפגיעה המינית שסבלה מידי המערער. כעבור חמש שנים, בחודש יוני 2018, פגש המערער את ב', נערה בת 16 ו-3 חודשים, הציע לה עבודה בתחום הדוגמנות הקשורה לבגדי נשים ואביזרים, שלדבריו נמכרים בחנויותיו, קבע עמה ראיון עבודה ושלח מונית כדי להסיעהּ לדירה בה אמור היה להתקיים הראיון. ב' הגיעה לדירה בת חדר (נוסף למטבח ושירותים), אשר בו נמצאו שולחן, מיטה, מארזים של שוקולד, תיקים עם מותגי אופנה וכן חבילות מוצרים של חברת "ללין". המערער וב' שוחחו בעודם ישובים על המיטה במרחק-מה זה מזו. בשלב מסוים, המערער יזם מגע מיני עם ב' וקיים עמה יחסי מין מלאים. ב' טענה כי המערער אנס אותה וכי בשום שלב היא לא נתנה את הסכמתה לקיום יחסי המין, בעוד שהמערער טוען כי הסכמה כאמור כן ניתנה. ב' השהתה את הגשת תלונתה למשטרה על מעשה האונס שהמערער ביצע בה, לדבריה. תלונה כאמור הוגשה כעבור כשלושה חודשים. בחודש ספטמבר 2018, פנה המערער לא', אישה צעירה בת 21, שיצאה ממכון יופי אחרי טיפול, הציע לה עבודה בתחום מכירות בגדי נשים וביקשהּ שתתלווה אליו ותמתין עמו לבואה של עובדת נוספת, אז יערכו לה ראיון עבודה. השניים התקדמו ברחוב והגיעו בסמוך למחסן. א' טוענת כי המערער הכניסה למחסן בניגוד לרצונה ושם כפה עליה מגעים מיניים ויחסי מין מלאים בכוח, תוך שהוא מתגבר על התנגדותה, מפשיטה בכוח וחונק אותה בגרונה. א' הגישה תלונה מיידית למשטרה בגין מעשה האינוס כאמור, בעוד שהמערער טוען כי קיים עמה יחסי מין בהסכמתה המלאה. כאן המקום לסכם את גרסת המערער בנוגע לכל שלושת האירועים. לדברי המערער, כל אחת מהנשים הצעירות, שזה עתה פגשה אותו, והתלוותה אליו לצורך ראיון עבודה, עברה חיש-מהר לקיום מגעים מיניים רצוניים עמו, ואחר-כך הגישה נגדו תלונת שקר למשטרה ובעקבותיה מסרה עדות שקרית בבית המשפט. לשיטת המערער, אחרי היכרות קצרצרה, ג' הסכימה למגעיו המיניים בעודם ישובים במכוניתו; אחרי היכרות קצרצרה, ב' הסכימה לסיים חיש-מהר את ראיון העבודה כדי לקיים עמו יחסי מין מלאים על המיטה בדירת המחסן; אחרי היכרות קצרצרה, דקות ספורות אחרי יציאתה ממכון יופי, א' קיימה עמו מגעים מיניים ויחסי מין מלאים במחסן – וכל אחת מהנשים הללו הגישה נגדו תלונת שקר ואחר כך הפלילה אותו על ידי מסירת עדות שקרית בבית המשפט. בטרם אעבור לדיון באמינות גרסאותיהן של א', של ב' ושל ג', אתייחס בקצרה לגרסת המערער ואל צירוף המקרים המתואר בה. על כגון דא נאמר "אם מקריות היא זו, אין מופלאה ממנה". גרסת המערער מעוררת תמיהה שאין לה מענה המניח את הדעת. תמוה בעיניי כיצד שלוש נשים, שבקושי מכירות את המערער, מסכימות לקיים עמו באופן מיידי, או כמעט מיידי, מגעים מיניים, אשר כוללים יחסי מין מלאים, על רקע הצעות עבודה שהלה הציע להן ואחר כך מגישות נגדו תלונות במשטרה בגין מעשי אינוס ומעשים מגונים, ואף אינן מהססות להפלילו על ידי מסירת עדויות שקר בבית המשפט. באין מענה לתמיהה זו, דבריהן של א', ב' וג' עולות כדי עדות שיטה במובן של modus operandi, אשר מאמתת את אשר יוחס למערער בכתב האישום (ראו: ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקאות 336-332 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל ‏(10.11.2011‏)‏‏). כעת, אנתח את העדויות אשר נמסרו בבית המשפט המחוזי על ידי א', ב' וג' על רקע גרסאותיהן שנשמעו מחוץ לכותלי בית המשפט ויתר הראיות. במסגרת זו, אבחן את קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לעדויות אלה. עדותה של א' כאמור, א' העידה כי נאנסה על ידי המערער באופן ברוטלי, שכלל אחיזה בגרונה ומעשים מגונים שקדמו לאינוס; כי המערער נמלט מהמקום אחרי שביצע את זממו; וכי היא חזרה מהמחסן למכון היופי, ושם סיפרה כי נאנסה לאחד מאנשי המכון (רומן), ומיד אחר-כך הגישה תלונה למשטרה. בדרך חזרתה למכון, טלפנה א' לדודתה וסיפרה לה כי נאנסה. אין חולק שא' נצפתה אחרי האירוע כמי שנתונה במצב נפשי קשה מאד: היא נראתה מבוהלת, בסטרס, בוכה, מרביצה לעצמה בפנים, מביעה רצון להתאבד ומכוסה בלכלוך, כשצווארה כולו אדום (כמתואר בעדותם של עובדי המכון, אלכסנדרה ורומן). ברי הוא, כי מצב פיזי ונפשי זה אינו עולה בקנה אחד, בלשון המעטה, עם קיום יחסי מין רצוניים; וכך הוא גם הימלטות המערער מהמקום. אין תמה אפוא שבית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של א', תוך שהוא מסביר כי סתירות מסוימות בגרסתה מאפיינות את מצבם של קורבנות אינוס ואינן פוגמות במהימנותה כהוא זה (ראו לעניין זה, למשל: ע"פ 7307/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (11.11.2019); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 12-14 (3.7.2007)). מאידך, בית המשפט מצא את עדותו של המערער, אשר "זגזג בין טקטיקות לגרסאות" למיניהן, בלתי אמינה לחלוטין – וגם זאת לא בכדי. בא-כוחו של המערער העלה לפנינו טענות רבות נגד קביעת ממצאי מהימנות אלה של בית המשפט, אולם בטענות אלו אין כל ממש (לעניין הימנעות בית משפט זה, ככלל, מהתערבות בקביעות עובדה ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, ראו, מיני רבים: ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (1.9.2009); ע"פ 9728/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (27.2.2019); ע"פ 6950/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (24.9.2019)). בהקשר זה, די אם אומר שעוצמת הטענות הללו מתפוגגת לנוכח מיידיות התלונה, מצבה הפיזי והנפשי של א' – כפי שנצפה על ידי עדים אובייקטיביים מיד אחרי האירוע – ולנוכח קיומה של עדות שיטה. עדותה של ב' עדותה של ב' על שנאנסה על ידי המערער תוארה על ידי בית המשפט המחוזי כ"עדות מרשימה, אמינה ומשכנעת" אשר נמסרה במהלך שלוש ישיבות, "בהן החקירה הנגדית היתה אגרסיבית, מעליבה וקשה". עדות זו כללה פרטים על התנגדותה של ב' למעשי המערער, אשר באה לידי ביטוי במילים ובמעשים, וכן על האופן שבו גבר המערער על התנגדותה, הפשיטה מבגדיה, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, בעודה "קפואה ומפחדת", בעל אותה על ידי החדרת איבר מינו לאיבר מינה, השמיע קללה אחרי שלא הגיע לסיפוק מיני, ואמר לה להתלבש ולעזוב את המקום כי "מונית מחכה למטה". הקושי שעלה ביחס לעדותה של ב' נבע מכך שהיא לא שיתפה את סביבתה הקרובה בפגיעה המינית שחוותה, לפי דבריה. ב' הסבירה זאת ברצונה למנוע את חשיפת האירוע לאמה וברצונה להתמודד עם הפגיעה בעצמה ולהמשיך בחייה. הסבר זה היה מקובל על בית המשפט המחוזי, ובקביעתו זו אין לנו עילה מבוררת להתערב. כמו כן, אוסיף כי עדותה של סיוון, מי שהיתה חברתה של ב', על כך שב' נתנה לה, כביכול, להבין, באופן ברור, כי קיימה יחסי מין עם המערער מרצון, ואפילו נהנתה מכך, נדחתה על ידי בית המשפט כבלתי אמינה – זאת, בין היתר, אחרי שב' שללה את קיומה של שיחה כאמור מכל וכל והעידה שכלל לא נפגשה עם סיוון ביום האירוע. עדותה של ב' נתמכת בשני חיזוקים משמעותיים. הראשון שביניהם הוא, כאמור, עדות שיטה – דרך פועלו של המערער עם כל אחת מהמתלוננות. החיזוק השני הוא בקשת המערער, בתום האירוע בדירה, כי ב' תמחק ממכשיר הטלפון שלה את כל פרטי השיחות וההודעות שהוחלפו ביניהם, ואף וידא שב' עושה כדברו. בהינתן ההתרשמות מעדותה של ב' וחיזוקים אלה, אין כל סיבה שנתערב בממצאי המהימנות הברורים שקבע בית המשפט המחוזי ביחס לב'. אוסיף ואציין כי בית המשפט לא התעלם בקביעותיו מכך שב' שקלה אפשרות לעבוד אצל המערער לשם פרנסה אחרי האונס, מאחר שהיתה זקוקה לכסף וחוותה מצוקה כללית. שקילת אפשרות כאמור אינה מטילה ספק בכך שהמערער כפה את עצמו על ב' כאשר בעלהּ בניגוד לרצונה. עדותה של ג' ג' מסרה את תלונתה למשטרה בסמוך לאירוע הפגיעה המינית, אולם התיק שנפתח בעקבות תלונה זו נסגר מחוסר ראיות ונפתח מחדש, בעקבות תלונתה של א', בשנת 2018. עדותה של ג' בבית המשפט נמצאה אמינה לעילא ולעילא, בשעה שהמערער כבש את גרסתו ומסר בבית המשפט עדות שתוארה כמתחמקת ומעלה תמיהות. עדותה של ג' נתמכה על ידי עדות בן זוגה אשר תיאר את מצבה הנפשי הקשה בסמוך לפגיעה. כמו כן, במהלך גביית הודעתה של ג' במשטרה ניתן היה לראות שריטה מעל החזה שלה, אשר לדבריה נוצרה בעקבות השימוש בכוח שהמערער הפעיל כלפיה. עדותה של ג' נתמכה במספר חיזוקים נוספים, שהצטרפו לעדות שיטה אשר, כאמור, חלה גם ביחס אליה. חיזוקים אלה כוללים את מסלול הנסיעה בו בחר המערער, שאמור היה להסיע את ג' לקרבת ביתה ותחת זאת הגיע למקום אחר, וההימלטות של ג' מרכבו. בהינתן ההתרשמות מעדותה וחיזוקים אלה, לא נוכל – וממילא לא נרצה – להתערב בממצאי המהימנות המובהקים שקבע בית המשפט המחוזי ביחס לעדותה של ג'. מסקנות לגבי הכרעת הדין מהטעמים שמניתי לעיל, סבורני שהרשעת המערער בכל פרטי כתב-האישום עומדת על יסודות איתנים. אשר על כן, דין הערעור על ההרשעה להידחות. ערעור על גזר הדין בעניין עונשו של המערער איני רואה סיבה להאריך בדברים. דומה כי אין צורך להכביר מילים על חומרתן של עבירות מין בכלל, ועבירת אינוס בפרט, ועל הנזקים הנפשיים והתפקודיים שהן מסבות לנפגעת העבירה, לצד הפגיעה העמוקה בגופה, בכבודה ובחופש הרצון שלה. חלף זאת, אפנה לדברים שאמרתי, בהסכמת חבריי, השופטים י' אלרון וח' כבוב, בע"פ 2092/21 לוז'קין נ' מדינת ישראל, פסקאות 35-33 ‏(30.10.2022‏)‏‏ – מקרה של אונס אשר לווה באלימות ברף שניתן להשוותו עם רמת האלימות שהופעלה על ידי המערער כלפי א', וכן בשני מעשי סדום שנעשו בכפייה. בגין כל אלה, נדון המערער דשם (בין היתר) ל-13.5 שנות מאסר לריצוי בפועל, וקבענו כי עונש זה הינו ראוי והולם את נסיבות המקרה. במקרה שלפנינו, מדובר במערער שביצע במתלוננת א', בנוסף למעשה אינוס, שתי עבירות של מעשה מגונה, וכן אנס את מתלוננת ב' וביצע מעשה מגונה ברף חומרה גבוה, לאור נסיבותיו, במתלוננת ג'. לא ניתן אפוא לומר כי עונש המאסר לתקופה של 14 שנים מחמיר עם המערער יתר על המידה. נהפוך הוא: מדובר בעונש מידתי וראוי שאינו מצדיק את התערבותנו (והוא הדין לגבי יתר רכיבי גזר הדין, עליהם לא הוגש ערעור). סוף דבר אשר על כן, הנני מציע לחבריי כי נדחה ערעור זה על שני חלקיו. אלכס שטיין שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ח' באדר התשפ"ו (25 בפברואר 2026). יצחק עמית נשיא אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט