בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
6462/02
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערערת: מדינת ישראל
נגד
המשיב: מנדורי
מחמד
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
המחוזי
בנצרת מיום 14.7.2002 בת.פ. 6/96,
שניתנה
על ידי כבוד סגן הנשיא א' אמינוף
תאריך
הישיבה: ל' באב התשס"ב (8.8.2002)
בשם
המערערת: עו"ד אורלי מור-אל
בשם
המשיב: עו"ד אברהם ברדוגו; עו"ד
דוד דרעי
פסק-דין
בפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (ס"נ א'
אמינוף) מיום 14.7.2002, לפסול עצמו מלדון בעניינו של המשיב (ת.פ. 6/96).
1. נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי
בנצרת (ת.פ. 6/96) המייחס לו בארבעה אישומים עבירות סמים, חבלה בכוונה מחמירה,
עבירות נשק ועבירות תעבורה. התיק נשמע בפני סגן הנשיא א' אמינוף בין השנים
1998-1996. המשיב הורשע בדין ונדון (ביום 24.2.1998) ל18- שנות מאסר בפועל, 3 שנות
מאסר על תנאי ופסילה מקבלת או החזקת רשיון נהיגה למשך 5 שנים מיום שישוחרר ממאסרו.
המשיב הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין (ע"פ 2535/98), כאשר אחת מטענותיו
בערעור הייתה כי נגרם לו עיוות דין, בכך שבמהלך פרשת ההגנה לא היה מיוצג. זאת שכן
בא-כוחו הושעה על ידי לשכת עורכי הדין ולא יכל להמשיך לייצגו, והמשיב לא מינה
לעצמו עו"ד וסרב להצעות חוזרות של בית המשפט למנות לו סניגור מטעם בית המשפט.
בפסק דינו (מיום 14.5.2002) קבע בית משפט זה כי לא ניתן לנהל דיון ראוי באישומים
בעבירות כה חמורות כאשר הנאשם איננו מיוצג, וכי הגשת סיכומים בכתב במצב זה פוגעת
למצער במראית פני הצדק. בנסיבות אלו היה על בית המשפט המחוזי להעמיד לרשות המערער,
על אף סירובו, סניגור. לפיכך, בית המשפט ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי
והחזיר אליו את הדיון למען ישמע מחדש את פרשת ההגנה ואת סיכומי הצדדים.
2. משנקבע התיק לדיון בבית המשפט המחוזי בפני סגן
הנשיא אמינוף ביקש המשיב (ביום 8.7.2002), כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק.
המשיב טען, כי לאור הקביעות הנחרצות של בית המשפט ב"סיבוב הראשון"
בענייני מהימנות עדים, משקל הראיות ומערכת ההגנה בכללותה, מתעורר חשש ממשי למשוא
פנים. זאת בייחוד לאור נימוקיו בגוף פסק הדין לעניין עדי ההגנה ובעיקר ביחס לעדותו
של המשיב עצמו. לטענתו לא יוכל בית המשפט לשנות את הדעה אותה הביע בפסק דינו בתיק.
כן טען כי אין חובה, בנסיבות העניין, לשמוע התיק מהתחלה. המערערת טענה כי התיק
הוחזר לבית המשפט במנדט ברור והוא שמיעת פרשת ההגנה והגשת סיכומים תוך שהמשיב
מיוצג, ולפיכך קבלת בקשת הפסילה תהווה חריגה מוחלטת מהוראות בית משפט זה. לטענתה,
העברת התיק לשופט אחר, בתיק בו העידו למעלה מ50- עדים שנחקרו ממושכות על ידי בא כוחו
של המשיב, פירושה הצורך לשמוע מחדש את התיק כולו, על פרשת התביעה. יהיה בכך משום
חוסר סבירות ואין לכך הצדקה שכן המשיב היה מיוצג באותו שלב דיוני.
3. בהחלטתו (מיום 14.7.2002) נעתר בית המשפט
לבקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי לאור קביעותיו הנחרצות ביחס למהימנות הנאשם, והבעת
העמדה הברורה לגבי מהימנות עדי ההגנה, מן הראוי למען עשיית הצדק כמו גם למען מראית
פני הצדק כי התיק יועבר למותב אחר. בית המשפט הדגיש כי העברת התיק לא יהא בה כדי
להביא לשמיעתו מחדש כטענת המשיבה, אלא לשמיעת ראיות ההגנה והסיכומים בלבד, כהוראת
ערכאת הערעור. על החלטה זו הגישה המערערת את הערעור שבפני.
4. המערערת שבה וטוענת בפני, כי במקרה דנן לא
מתעורר חשש ממשי למשוא פנים או לפגיעה במראית פני הצדק. לטענתה, אף שהמדובר בפסילה
עצמית של בית המשפט, כאשר יש לתת משקל להערכתו העצמית את המצב, הכלל הוא כי
להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות, הנקבעים על פי אמת המידה של חשש ממשי למשוא פנים.
במקרה דנן גוברת חובתו של בית המשפט לשבת בדין, בייחוד לאור מורכבות ומשך המשפט
במהלכו הועדו 51 עדי תביעה, נכתבו 400 עמודי פרוטוקול והוגשו 200 מוצגי תביעה.
העברת התיק למותב אחר, אף אם זה ישמע התיק משלב פרשת ההגנה, תפגע קשות ביכולת לדון
בתיק ולהכריע בו כראוי ותגרום לבזבוז זמן שיפוטי ניכר. מוסיפה המערערת, כי בית
המשפט לא קבע בהחלטתו כי אין בכוחו להכריע בתיק שבפניו או כי יש לו דעה קדומה
כלשהי, וחששו לפגיעה במראית פני הצדק הוא כללי ולא מעוגן בעובדות. האמור בחשש
סובייקטיבי החסר תשתית אובייקטיבית, באשר קביעות המהימנות שנקבעו בהכרעת הדין נעשו
על סמך חומר הראיות שהיה בפני בית המשפט ועל פי הדין, ואין האמור בחומר ראיות
פסול. המערערת שבה וטוענת כי החזרת התיק, בעקבות קבלת ערעור, להמשך דיון בפני המותב
שהרשיע את הנאשם, היא עניין שבשגרה. הרשעה כוללת מטבע הדברים קביעות מהימנות בנוגע
לנאשם ולעדים ואין בכך כדי ללמד כי דעתו של בית המשפט "נעולה" או כי
"המשחק מכור". במקרה שבפנינו לא קבעה ערכאת הערעור כי ההליך ישמע בפני
שופט אחר ולא הועלתה בפניה בקשה שכזו מצד המשיב. לטענת המערערת, במצב דברים זה
החלטה לפסילת בית המשפט פוגעת באמון הציבור במערכת המשפט, גוררת אחריה עיוות דין
ופוגעת במראית פני הצדק. זאת בייחוד לאור סירובו של המשיב ב"סיבוב
הראשון" להצעותיו החוזרות של בית המשפט למנות לו סניגור. המשיב מצדו סומך
ידיו על קביעתו של בית המשפט קמא. הוא מדגיש, כי לא יהיה צורך בשמיעת כל עדי
התביעה מהתחלה ואין לו עניין בכך. לטענתו, אמירתו המפורשת של בית המשפט בדבר
נחרצות קביעותיו בפסק הדין מעוררת חשש ממשי לפגיעה במראית פני הצדק, ואין אפשרות
כי גם ייצוגו של המשיב כעת ישנה את דעתו של השופט ביחס לקביעותיו הקודמות.
5. בהחלטתי (מיום 11.8.2002) ביקשתי מבית המשפט,
בטרם אדרש לערעור גופו, כי יעיר הערותיו לערעור שבפני וההחלטה שביסודו. בהערותיו
(מיום 13.8.2002) שב בית המשפט וציין כי בהחלטתו לפסול עצמו הביע דעתו באופן נחרץ
לגבי מהימנות הנאשם ועדי ההגנה שהובאו מטעמו, ותחושתו היא כי אין זה מן הראוי שישב
בדין פעם נוספות בעניין של המשיב. בית המשפט הדגיש, כי אילו סבר שאין הצדקה לבקשת
הפסילה ושיש ביכולתו לשוב ולדון בתיק, לא היה פוסל את עצמו. בית המשפט הוסיף, כי
חששה של המערערת כי פסילתו תביא לידי שמיעת כל הראיות מחדש תלויה על בלימה, וזאת
לנוכח הצהרתו של בא כוח המשיב בסוגיה כפי שגם מצאה ביטוי בהחלטת הפסילה עצמה.
6. לאחר שקראתי את הטיעונים שבפני ושמעתי את
טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, אין בעצם החזרת תיק לדיון בפני
אותו שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור, משום הקמת חשש ממשי למשוא פנים (ראו:
ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 1335/99 ש.ח.
שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). חוק
סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-, אף מאפשר זאת בסעיף 213(1).
במקרים בהם ערכאת הערעור מתכוונת להעברת התיק לשופט אחר הרי היא בדרך כלל מוסיפה
הוראות מפורשות בקשר לכך (ראו: מ' שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי
משמע" גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, 117; ע"פ 139/87 אלחמידי
נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז הדרום, פ"ד מא(1) 660, 661). השאלה
שיש לשאול היא, על כן, אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב
בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ראו
בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה, פ"ד מח(3) 573,
605).
7. כבר פסקתי בעבר כי לשם בחינת השאלה האם גיבש
לעצמו השופט עמדה סופית בעניין נושא הדיון, באופן המייתר המשך המשפט בפניו, יש
להתחשב במספר גורמים:
"סופיות
העמדה נגזרת מן האופן בו הובעה ומן המסגרת הדיונית בה הובעה. אין דין התבטאות
כוללנית כדין התבטאות פרטנית, אין דין התבטאות שנאמרה שלא במסגרת דיון כדין
התבטאות שנאמרה במהלכו, ואין דין התבטאות מסוייגת בהליך ביניים המבוססת על הנחות
עובדתיות כדין התבטאות נחרצת בסיום הליך המבוססת על ממצאים עובדתיים
ומשפטיים" (ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב-תמיר (לא פורסם)).
עם זאת אין די בכך שהמסגרת בה הובעה הדעה היא מסגרת של פסק
דין. בבחינת הסוגיה יש להתחשב, בין היתר, בתוכנו של פסק הדין. אין דין פסק דין
שניתן במעמד צד אחד בלא שנפרסה בתיק מסכת הראיות ונשמעו טיעונים כדין פסק דין
מנומק הכולל בחינה מקיפה של חומר הראיות וקביעות מהימנות ביחס לעדים (ראו:
בג"ץ 4057/00 ישקר בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד
נה(3) 734, 747). אין לקבוע רשימה סגורה של מקרים ועילות בעניין זה. כל מקרה
לגופו. כל אירוע ונסיבותיו. כמו כן, במקרה של פסילה עצמית, כמו זה שבפנינו, יש לתת
משקל נכבד לתחושת השופט, הסובר כי לא ראוי הוא שידון בתיק. לא הרי צו המורה לשופט,
המבקש להמשיך ולדון במשפט להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף
החלטתו שלא לעשות כן (ראו: ע"א 2363/01 סעדי ואח' נ' סעדי (לא
פורסם)). עם זאת, אף להתחשבות זו יש גבולות, שכן הזכות לשבת במשפט היא גם החובה
לעשות כן, וחובת השיפוט היא חובת השופט (ראו: ע"א 4160/96 שחר נ' מושנוב
(לא פורסם); ע"פ 5756/95 עתאמנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). על כן
אין בעובדה ששופט מחליט על פסלותו, כדי להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים.
המבחן הוא אובייקטיבי. ההכרעה נופלת על בסיס מכלול נסיבות המקרה, לרבות עמדתו של
השופט עצמו. עם זאת, כאשר השופט מחליט לפסול עצמו, אין לדרוש אותו משקל כבד של ראיות
כפי שהוא נדרש במקרה שהשופט מסרב לפסול עצמו (ראו: ע"פ 8724/01 קהלני נ'
מדינת ישראל פ"ד נו(1) 930, 937). אכן, אם שופט קובע כי "מן הראוי
הוא למען שהצדק לא רק יעשה אלא גם יראה, שהתיק יועבר לשופט אחר" יש לתת
לעמדתו זו משקל מכריע (השוו: ע"א 8124/01 משה קאשי חב' קבלנית לבנין
בע"מ נ' אהרונוב (לא פורסם)).
8. במקרה שבפני נראה כי אכן מתעורר חשש ממשי
למשוא פנים. המסגרת בה הביע בית המשפט את דעתו על המשיב ועל עדי ההגנה מטעמו היא
מסגרת של פסק דין, לאחר שנפרסה בפניו מסכת הראיות כולה והועדה שורה ארוכה של עדי
תביעה והגנה. בהכרעת הדין המפורטת והמנומקת היטב, המשתרעת על פני 65 עמודים, קובע
בית המשפט קביעות נחרצות ביחס למהימנות הנאשם והגרסאות שהעלה. כך למשל קבע בית
המשפט:
"כבר
מתחילת עדותו ועוד קודם לכן, בעת שמסר הודעותיו במשטרה, הסתבך הנאשם בשקרים,
לעיתים באופן מגוחך ביותר כשאמר דברים והפוכם כמעט בנשימה אחת" (עמ' 403 ש'
17-14).
ובהמשך תוהה בית המשפט:
"כיצד,
איפה, אפשר בכלל להאמין לנאשם" (עמ' 410, ש' 5).
בסיכומו של דבר קבע השופט:
"הנאשם
איננו ראוי לאמון מכיון שהודעותיו במשטרה ועדותו בבית המשפט רצופות שקרים"
(עמ' 411, ש' 25-23).
גם ביחס לשני עדי ההגנה לא הותיר בית המשפט ספק ביחס לדעתו
עליהם. כך לגבי העד אלי אלבז נקבע:
"עד
זה הותיר עלי רושם שלילי ביותר ואין הוא ראוי לאמון כלשהו" (עמ' 407 ש'
16-15).
דברים זהים נאמרו על העדה שרית מכלוף:
"אין
לי אמון גם בעדה זו" (עמ' 408 ש' 5).
היה בכך כדי להשליך גם ישירות על טענת האליבי של הנאשם:
"מלבד
המשקל האפסי שיש לתת לטענת האליבי, המועלית לראשונה לאחר עדות הנאשם עצמו, הרי
שהטענה כולה אינה אמינה כפי שכבר קבעתי כשהתייחסתי לעדויותיהם של עדי האליבי - אלי
אלבז ושרית מכלוף - כשדנתי באישום השלישי".
במצב דברים זה אין האמור איפוא אך בתחושה סובייקטיבית של
השופט כי ישנו חשש ממשי למשוא פנים ולפגיעה במראית פני הצדק. בנסיבות שבפנינו בהן
היושב בדין חש כי "ננעלה דעתו" באשר לעדותו המרכזית של המשיב במשפט
ובאשר לסיכוייה של ההגנה כולה, נראה כי מתגבש חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את
פסילתו מלשבת בדין (ראו: ע"א 4674/00 החברה המאוחדת למזרח הקרוב לישראל נ'
ונונו, פ"ד נה(2) 145, 149). יצוין, כי לחששה של המערערת מפני הצורך
בניהול המשפט כולו מן ההתחלה אין כל ביסוס, לאור הצהרתו של בא כוח המשיב והחלטתו
של בית המשפט קמא. אשר על כן נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. התיק יועבר לדיון
בפני שופט אחר.
הערעור נדחה.
ניתן היום, י"ט באלול התשס"ב
(27.8.2002).
ה
נ ש י א
_________________
העתק
מתאים למקור 02064620.A02 /דז/
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il