בבית המשפט העליון
ע"פ
6461/00
בפני: כבוד השופט ת' אור
המערער: אליאס
דאלי
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על החלטה בבקשה לפסילת שופט בבית המשפט המחוזי בנצרת מיום 6.9.00 בת"פ 379/99
בשם
המערער: עו"ד לילך שלג
בשם
המשיבה: עו"ד עודד שחם
פסק-דין
1. המערער הועמד לדין עקב מעורבותו בקנוניה רחבת
היקף להברחת סמים מדרום אמריקה לאירופה. עיקרי הקנוניה: בישראל יוצרו (או שופצו)
מכונות שונות, שבצד יעודן המקורי נועדו להסתרת סמים מסוכנים. המכונות נשלחו לדרום
אמריקה. סמים הוחבאו בתוכן ואז נשלחו המכונות למדינות אירופאיות. כנגד המבקש (שהוא
אזרח יוון ותושבה) ונגד שותפיו הוגשו כתבי אישום נפרדים. עם זאת, על בסיס בקשת
פרקליטות המדינה, נשמעו עדויות הנוגעות למערער ולשותפיו במשותף. החלטה דיונית
בעניין זה ניתנה ביום 29.11.99. בקשת פסלות שהתבססה על איחוד הדיון נדחתה - הן על
ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט אמינוף) והן על ידי כבוד הנשיא בערעור
(ע"פ 1324/00 - מצ"ב). מרבית הנאשמים בתיק הנוסף התקשרו עם המדינה
בהסדרי טיעון ובית המשפט גזר את דינם. ביום 21.6.00 גזר בית המשפט את עונשם של
שניים מהם (להלן: השניים). אמירות מסויימות בגזר הדין הן העומדות בבסיס
בקשת הפסלות וערעור הפסלות הנוכחיים.
2. הבקשה מסתמכת כאמור על אמירות בגזר הדין
(ולא בפסק דין - שכן המדובר, כאמור, בעיסקאות טיעון במסגרתן הודו השניים בכתב
אישום מתוקן). בית המשפט נדרש לחלקם של השניים שעמדו בפניו במסגרת הקנוניה - לצורך
גזירת עונשם. אחת האמירות שעליהן מסתמך המערער היא זו:
"אין
כל ספק שהנאשמים היו שותפים עיקריים ופעילים יותר מן הנאשמים האחרים שבכתב האישום
המקורי. אישוש למסקנה זו ניתן למצוא הן מתוך האמור בכתב האישום המתוקן שבו הודו
הנאשמים הן בראיות שהוגשו עד להודאת הנאשמים ובעיקר מעדותו של עד המדינה...
אציין
רק שמתוך הראיות שהוגשו ובעיקר מעדותו של עד המדינה עולה בברור שחלקם של הנאשמים
שלפנינו בפרשה היה גדול מחלקו של כהן".
לשיטתו של המערער, מעידים דברים אלה על כך
שבית המשפט גיבש עמדה מוגמרת לגבי מהימנותו של עד המדינה. כך שאין עוד תוחלת
לנסיונו של המערער לחקור אותו בחקירה נגדית במסגרת משפטו הוא.
עוד מסתמך המערער על אמירה נוספת בגזר הדין,
כמצוטט להלן, ממנה עולה לשיטתו, כי בית המשפט כבר גיבש דעה באשר לשותפותו בקנוניה:
"היה
זה מורדי שנסע יחד עמו (עם עד המדינה - ת"א) למיקונוס שביוון כדי להיפגש עם
שותף אחר לעסקאות הסמים על מנת להסדיר את החובות שהגיעו לעד המדינה מן הרווחים
שהופקו בסחר הסמים".
בהתייחסו לפיסקה זו טוען המערער, כי אין כל
ספק שהוא "השותף האחר" אליו מכוון גזר הדין.
3. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הפסלות. בהחלטתו
קבע, כי נוכח הודאתם של השניים לא נצרך לקבוע ממצאי מהימנות באשר לעד המדינה. עם
זאת, הואיל ושני הצדדים הסתמכו על דברי עד זה במסגרת הטיעון לעונש התייחס בית
המשפט גם לדבריו. בהתייחסו לאיזכור "השותף ממיקונוס" ציין בית המשפט כי
איזכור זה נועד לשם הצבעה על חלקם של השניים בקנוניה ואין בו כוונה לקבוע את חלקו
של "השותף ממיקונוס". לעניין זה מצטט בית המשפט המחוזי מספרו של י'
קדמי, סדר הדין בפלילים (חלק שני, ספר ראשון) בעמוד 748:
"הבאת
ראיות כנגד שותף לאישום ה'מסבכות' את הנאשם - אינה מהווה בסיס לטענת פסול: 'אין
נאשם יכול לדרוש פסילתו של שופט בשל כך שראיה כלשהי המובאת ... במסגרת הדיון ...
המשותף, היא בעלת השלכה עליו...' (כגון: 'בשל כך שהוא קרא את ההודאה בכתב
של השותף לכתב האישום') וזאת - משום ש'חזקה עליו שההתייחסות לנתונים עובדתיים כלפי
נשם אחד ... אינה משפיעה על בית המשפט ככל שהדבר נוגע לנאשם אחר...' התייחסות
לנאשם בפס"ד של שותף לעבירה - אינה מהווה, בדרך כלל, בסיס לטענת פסול:
'ענין ההתייחסות בגזר הדין של הנאשם האחר אל המערער הוא פועל יוצא של ההאשמה
בצוותא המותרת על פי הדין...' והוא הדין בהתייחסות כאמור בהכרעת הדין: 'הן בעת
הכרעת הדין והן בעת גזירת העונש עלול בית המשפט לכלול בדבריו הערות הנוגעות לנאשם
האחר ... לפעמים מדובר על מעשים או מחדלים כה שלובים, עד שמן הנמנע הוא שבית המשפט
לא יגע בדברין מכל וכל בנאשם שמשפטו טרם נסתיים. זהו הכרח בל יגונה ואין הוא עילה
לפסילת שופט".
על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שבפני.
4. ניתן להניח, כי משהודו השניים בעובדות שבכתב
האישום המתוקן, לא נצרך עוד בית המשפט להכריע בדבר מהימנות העדויות שהובאו בפניו
(לרבות מהימנותו של עד המדינה, העתיד לשוב ולהעיד - וממלא להיחקר בחקירה נגדית)
במשפטו של המערער. משקלה של ההתייחסות לדבריו בשלב גזירת הדין נראה, איפוא שולי,
ואין לראות בכך משום ראיה למשוא פנים שגובש בעניינו של המערער. בפסק דין שעסק
בסוגייה דומה (ע"פ 17/96 , 870/96, 877/96 מרקדו ואח' נ' מדינת ישראל,
פ"ד מט (5) 729, להלן : ענין מרקדו, מצ"ב) קבע כבוד הנשיא ברק:
"אין
לומר כלל, על פיו, כי בכל פעם ששופט הדן בעניינם של כמה שותפים הקשורים לאותה
פרשה, מרשיע את אחד הנאשמים וגוזר את דינו, חייב הוא לפסול את עצמו מלהמשיך ולדון
בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. גם אין לקבוע כלל גורף לפיו, על מנת למנוע חשש
ממשי למשוא פנים, יש להעביר את הדיון בטיעונים לעונש של נאשם שהורשע, למותב אחר,
רק מכיוון שבאותו עניין מואשמים גם שותפים אחרים לעבירה, אשר משפטם עדיין נמשך.
לעניין זה, אחת היא אם מדובר בכתב אישום אחד או אם מדובר בכמה כתבי אישום נפרדים,
הקשורים כולם לאותה פרשה. כבעניינים אחרים, הכל תלוי בנסיבות ובחשש העולה מתוכן.
3.
מבין אני כי עצם ההודאה בעובדות ובעקבותיה הרשעתו של הנאשם המודה וגזירת דינו,
יצרה אצל המערערים חשש למשוא פנים. זהו חשש סובייקטיבי בלבד. מהבחינה האובייקטיבית
אין לחשש זה בסיס, שכן שופט מקצועי פועל על פי מערכת העובדות המונחת בפניו, ויודע
להבחין יפה בינה לבין מערכות עובדות שונות המונחות בפני שופטים אחרים, או המונחות
בפניו בתיקים אחרים ... התייחסויותיו של בית המשפט לנאשמים האחרים, אינה מופנית
כלפי המערערים ואינה מהווה את גזירת דינם. השופט התייחס אך לאמור בכתב האישום.
וככל שהדבר נוגע לכהן ושגיא, בית המשפט טרם שמע עדים וטרם בחן ראיות. מבחינתו של
בית המשפט, הכל עדיין פתוח. אכן, מובן כי אין הרגשתם של המערערים נוחה מהרשעתם של
שותפיהם לכתב האישום, אך אין בהרגשה סובייקטיבית לא נוחה זו כדי לגרום לפסילתו של
השופט. מובן שגם אין בעובדה שנאשם אחד הורשע כדי להצביע על כך שגם שותפו לכתב
האישום יורשע (ראה ע"פ 1179/94 אשכנזי נ' מדינת ישראל, לא פורסם).
הלכה זו נכונה גם לעניין עבירת הקשר. יש שניתן להרשיע את הקושר האחד על אף זיכויו
של הקושר האחר".
סיטואציה דומה התעוררה גם בע"פ 1179/94 אשכנזי
נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 320 (להלן: ענין אשכנזי, מצ"ב).
שם הרשיע בית המשפט תחילה נותן שוחד ואז ביקש מי שנאשם בקבלת השוחד כי בית המשפט
יפסול עצמו. אף בנסיבות אלו נדחתה בקשת הפסלות ובית המשפט (כבוד השופט ד' לוין)
קבע:
"העובדה
שנאשם מורשע במתן שוחד, אין משמעותה שמקבל הטובין הינו 'מקבל שוחד' במובן הפלילי.
יתכן שנסיבות הענין יצביעו דווקא על חפותו של מי שקיבל את טובת ההנאה הנדונה. חזקה
על שופט מקצועי שידע להבחין ולהפריד בין ענייניהם של שני נאשמים אף שמדובר באותה
מסכת עובדתית ואף שמדובר בעדות של אותם עדים. בפסק דין ממן נ' מדינת ישראל
(ע"פ 350/91 פ"ד מה(2), 345, 351 ו352-), אומר הנשיא שמגר:
'בדיון
הפלילי קורה, לא אחת, שאותו עד מעורב בשורה של משפטים הנשמעים על ידי אותו שופט
(למשל עד מדינה או סוכן מדיח המעיד בשורה של משפטי סמים) ואין כל צורך ואף אין כל
אפשרות מעשית להבטיח, כי בכל אחד בין המשפטים יישב שופט שונה. בנוסף לכך, האפשרות
לצרף נאשמים ולאחר מכן לקיים, בשלבים שונים, דיון בעניניהם בנפרד יוצרת מצבים
בהם יש השלכה במישרין, או בעקיפין, של עדותו הנשמעת במשפט פלוני גם על נאשם אלמוני.
מידור טוטלי הסוגר שופט מפני כל מידע על ראיה, יהיו חשיבותה או משמעותה אשר יהוו
או הבעת דעה לגביה, אינו בר ביצוע וגם אינו נדרש בשיטה הנשענת על שיפוט מקצועי
בלבד'.
'כשם
שהשופט יודע אל נכון, כי טענת התביעה בכתב האישום אינה תחליף לראיה הבאה להוכיח את
אשמת הנאשם, כך גם חזקה עליו, שהתייחסות לנתונים עובדתיים כלפי נאשם אחד העולים
תוך מהלכו של אותו המשפט אינה משפיעה על בית המשפט, ככל שהדבר לנאשם אחר, אלא
בכפוף למגבלות שנקבעו בדיני הראיות. הוא הדין כשמדובר בנסיבות בהן לא היה כתב
אישום משותף מעיקרו, אלא בהן נשמע משפט לפי שני כתבי אישום או יותר בצוותא בעקבות
איחוד הדיון' (ההדגשות שלי - ת"א).
וראה
גם ההכרעה בע"פ 25/86 אלדג'ם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 163:
מד(3)
'...
יכול שיקרה, כי ההרשעה בדין או הזיכוי של כל אחד מן הנאשמים לא יהיו בו זמנית,
באותו שלב של הדיון, כי החוק מתיר הכרעה נפרדת ואף דורש, בנסיבות מסוימות, גזירת
עונש נפרד. כך לא ניתן יהיה להביא נאשם אחד כעד נגד רעהו, למרות שהעד המיועד הורשע
בדין בעקבות הודאתו בעובדות, אם לא גזרו תחילה את עונשו. הן בעת הכרעת הדין והן
בעת גזירת העונש עלול בית המשפט לכלול בדבריו הערות, הנוגעות לנאשם האחר. למותר
להוסיף שיש לצמצם ככל האפשר כל התייחסות לנאשם אחר, שטרם הורשע או זוכה, אך לפעמים
מדובר על מעשים או על מחדלים כה שלובים, עד שמן הנמנע הוא שבית המשפט לא ייגע
בדבריו מכל וכל בנאשם, שמשפטו טרם נסתיים. זהו הכרח בל יגונה, ואין הוא עילה
לפסילת שופט. כפי שהשופט יכול לדון במשפטיהם של נאשמים אחדים בצוותא, כך הוא גם
מסוגל להבחין בין הכרעתו לגבי הנאשם האחד לבין המסקנות אותן הוא עומד להסיק לגבי
נאשם אחר. מצב כמתואר מתעורר, גם כאשר המשפט מתנהל בחלקו בצוותא ובחלקו בנפרד'
(ההדגשות שלי - ת"א).
6.
במקרה דנן השופט המקצועי שבדרגה הראשונה בהגינות וביושר סבר כי הוא יוכל גם יוכל
להכריע ענינית במשפטו של המערער, על פי העובדות שיוכחו במשפט. איני רואה בנסיבות
המקרה לשלול מסקנתו זו".
5. בענייננו לא נקבע כל ממצא. העובדות בהן הודו
השניים שימשו בסיס להרשעתם הם. כך שבית המשפט לא נדרש לניתוח הראיות והעדויות
שהובאו בפניו עד לשלב עיסקת הטיעון. ההתייחסות לעדות עד המדינה היא במסגרת גזירת
הדין בלבד ואין למצוא בה התייחסות של ממש למהימנותו. איזכורו של המערער בגזר דינם
של השניים אף הוא שולי וכל עניינו הוא בהיקף העבירות המיוחסות לשניים. בהתאם
להלכות בעניין מרקדו ובעניין אשכנזי, איני סבור שיש בגזירת דינם של
השניים, על סמך הודאתם, כדי ליצור "אפשרות ממשית למשוא פנים", כלפי
המערער.
אשר על כן, הוחלט לדחות את הערעור, כפי
שהודעתי לבאי כוח בעלי הדין ביום שמיעת הערעור (17.9.00).
יש לשלוח העתק פסק דין זה לבאי כוח בעלי הדין.
ניתן היום, כד' באלול התש"ס
(24.9.2000).
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00064610.E02 /עכב