פרעון אחמד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6460/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6460/12 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: פרעון אחמד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת"פ 9819-07-10 שניתן ביום 11.06.2012 על ידי כבוד השופט צ' סגל תאריך הישיבה: א' באדר ב התשע"ד (3.3.2014) בשם המערער: עו"ד עדנאן עלאדין בשם המשיבה: עו"ד עדי שגב פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ' סגל) בעבירת שוד מזוין, לפי סעיף 400(א) ו-(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונדון לארבע שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, וכן נפסק פיצוי כספי בסך 5000 ₪ לטובת המתלונן. כנגד הכרעת הדין הוגש הערעור שלפנינו. 2. על פי האמור בכתב האישום ובהכרעת הדין, ביום 16.11.2008 בסביבות השעה 1:30 לפנות בוקר המערער הגיע יחד עם אדם נוסף, שזהותו אינה ידועה, לקרבת ביתו של המתלונן בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים. בעת שהמתלונן, ששב באותה שעה לביתו, עמד להחנות את רכבו, המערער נכנס במהירות עם רכבו לחנייה בה תכנן המתלונן לחנות. בלית ברירה נסע המתלונן למקום חנייה סמוך הנמצא בצידו השני של הכביש. אולם אז הוציא המערער את רכבו מהחנייה, עצר אותו במקביל לרכבו של המתלונן ולאחר מכן נסע לאחור ופגע ברכבו של האחרון. המתלונן יצא מרכבו במטרה לאמוד את מידת הנזק שנגרמה לרכבו. כאשר שאל את המערער לפשר מעשיו השיב לו האחרון "אני לא יודע, אני שתוי". המערער, שהבחין כי המתלונן השאיר את רכבו מונע וכי דלת הרכב פתוחה, נכנס במהירות לרכבו של המתלונן והסיעו מחוץ לחנייה תוך שהוא דורס את המתלונן ומוחץ אותו כנגד רכב אחר שחנה בסמוך למקום האירוע. בשלב זה נמלט האדם הנוסף שהיה עם המערער עם הרכב מן המקום, כאשר המערער נוסע אחריו כשהוא נוהג ברכבו של המתלונן. המתלונן נפצע בראשו וברגלו השמאלית ופציעתו חייבה את אשפוזו למשך שלושה ימים. הרכב הגנוב אותר עוד באותו הלילה בכפר עזריה באמצעות מכשיר איתוראן שהותקן ברכב, לאחר שדורדר במורד המדרון. בסמוך למקום ניצבו שלושה חשודים וביניהם המערער. 3. אין מחלוקת כי האירוע המתואר לעיל אכן התרחש, אלא שהצדדים חלוקים לגבי זהות המבצע. באשר לטענת המערער, לא הוא שביצע את העבירות מושא כתב האישום אלא אדם אחר, ובתום פרשת הראיות אף העלה בא-כוחו טענת "אין להשיב לאשמה", שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 4.12.2011. 4. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת התביעה, שהתבססה בעיקרה על זיהויו של המערער על ידי המתלונן במסדר זיהוי שנערך ביום 20.11.2008 ועל עדותו של המתלונן, לצד מארג של ראיות נסיבתיות, שעליהן אעמוד בהמשך. בית המשפט המחוזי קבע כי מכלול הראיות שבפניו מוכיח את מעורבותו של המערער באירוע והרשיע אותו בעבירת שוד מזוין. 5. קו ההגנה בו נקט המערער לאורך כל הדרך הוא כי אדם אחר ביצע את העבירה המיוחסת לו. לגרסתו, בשעת האירוע ישן בביתו וניעור למשמע זעקותיה של אימו המתגוררת בבית הסמוך, שנעורה משנתה עקב קול רעש חזק, שבדיעבד התברר היה קולו של הרכב הגנוב מידרדר במדרון. לטענת המערער, הלכה למעשה לא זיהה אותו המתלונן במסדר הזיהוי, אלא הצהיר תחילה "זה הכי קרוב" (כפי שמופיע בפרטיכל מסדר הזיהוי, ת/1) ורק לאחר שבא כוח המערער דאז שאל "למה לקח לך הרבה זמן לזהות אותו?", ובכך אישר את נכונות הזיהוי, הביע המתלונן ביטחון בזיהוי. עוד טוען המערער כי אף הראיות הנסיבתיות שאליהן התייחס בית המשפט המחוזי אינן משכנעות. לחיזוק טענותיו מציין המערער כי בתום חקירת המקרה שוחררו כל העצורים בפרשה ותיק החקירה נגדו נסגר מחוסר ראיות. ורק בשל עמדת המתלונן חזרה בה המשיבה והגישה כתב אישום. בנוסף לטענותיו אלה, טוען המערער כי חקירת האירוע לקתה במחדלים רבים אשר גרמו לו נזק ראייתי, ואלמלא אותם מחדלי חקירה הגנתו הייתה מוכחת. בין מחדלים אלה מונה המערער את העובדה שלא בוצעו מחקרי תקשורת, לא נלקחו טביעות אצבע מהרכב הגנוב ולא נבדקה טענה האליבי אשר העלה בהודעותיו במשטרה. דיון והכרעה 6. עיקר המחלוקת במקרה הנידון נסב על שאלת זיהוי המערער במסדר הזיהוי ואמינות המתלונן. כאמור, המערער גורס כי מסדר הזיהוי בעייתי, חסר ולא ניתן לייחס משקל לראיה זו, וכי גם עדותו של המתלונן בבית משפט קמא לא תרמה לחיזוק עמדת התביעה. אקדים ואומר כי טענות אלו, שהן עמוד התווך של הערעור, דינן להידחות. 7. משקלו של מסדר זיהוי כראיה נקבע על פי מבחן כפול של אמינות הזיהוי, הנשענת על עמידה בכללים למסדר זיהוי תקין, ואמינות המזהה בעיניו של בית המשפט (ע"פ 492/02 עסל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 935, 942 (2002) (להלן: עניין עסל); יעקב קדמי על הראיות חלק ג 1211 (2009) (להלן: קדמי)). כאשר בית המשפט בוחן את טיב הזיהוי, עליו להתחשב בנסיבות שהשפיעו על יכולתו של העד המזהה לחרות בזכרונו את דמותו של הנאשם (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4)353, 403 (1993); עניין עסל, עמ' 943). בענייננו, מסדר הזיהוי נערך ימים ספורים לאחר האירוע מושא הערעור והמתלונן העיד כי ראה את המבצע ממרחק קצר, לאורו הפנימי של הרכב ולאור תאורת הרחוב ופנסי הרכב שדלקו, ואף החליף עמו מספר מילים. אלו תומכים באמינות הזיהוי וביכולתו של המתלונן לזהות את המערער. מסדר זיהוי הינו חלק בלתי נפרד מעדותו של העד המזהה ומשקלו הראייתי של הזיהוי יקבע לפי המשקל הראייתי המוענק לעדותו של העד המזהה (קדמי, עמ' 1179). המתלונן הסביר את הצהרתו "זה הכי קרוב" לאור רגישותו לכבוד האדם וחירותו וחששותיו שמא יטעה בזיהוי ויפליל אדם חף מפשע. לאחר מכן, הוא הביע ודאות של "95%", לא בגלל חוסר ביטחונו בזיהוי אלא בנימוק "שרק אלוהים יודע 100%, ובן אדם לא יכול להגיד ב-100%". נראה כי בית המשפט המחוזי קיבל את עמדתו של המתלונן ולא ייחס משקל רב לאופן בו התבטא תחילה. הוא מצא את עדותו של המתלונן סדורה, קוהרנטית, רציפה ואמינה. 8. כפי שקבע בית משפט זה מספר פעמים בעבר, אין באמירה מעין זו בכדי לפסול את הזיהוי כראייה, אף אם נייחס למילים "זה הכי קרוב" את משקלן המרבי. עצם הזיהוי, לצד עדותו של המתלונן ומידת הביטחון שהביע בהמשך – כל אלה יחד מהווים ראיה כבדת משקל התומכת בגרסת התביעה. אף על פי כן, מטעמי זהירות, ונוכח החשש האינהרנטי לטעות בזיהוי, אין להרשיע במקרה דנן לפי אלו בלבד (מאמרים רבים נכתבו אודות החשש לטעות בזיהוי והפרוצדורה הכרוכה במסדר הזיהוי. ראו, לדוגמה: דורון מנשה ורביע עאסי "טעות בזיהוי חזותי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה" משפטים לה 205 (2005); דורון מנשה "זכות הייצוג של חשוד בהליכי מסדר" עלי משפט ה 29 (2006); דורון מנשה "פרוטוקול מסדר הזיהוי כראיה" המשפט יב 59 (2007); נגה שמואלי-מאייר, אורי פרייסמן "בעקבות ד"ר דורון מנשה ורביע עאסי: 'תלות בשדה' והשפעתה על מהימנותו של הזיהוי החזותי" עלי משפט ח 317 (2010)). נבחן אפוא האם הזיהוי ועדות המתלונן נתמכים בראיות נוספות, והאם יש במכלול הנסיבות והראיות האחרות, כפי שיתוארו בהמשך, בכדי לחזק את הוודאות שבהם. במידה ויש בנמצא תימוכין למסדר הזיהוי ולעדות, יהיה בפנינו בסיס איתן להרשעת הנאשם (ע"פ 4087/97 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 849, 857-856 (1999) (להלן: עניין אסולין); ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 92 (1983)). לעניין זה אציין שהודעותיו של המתלונן לאחר מסדר הזיהוי ועדותו בבית המשפט אינן מהוות אותה ראיה נוספת הנדרשת לשם חיזוק הוודאות, ונדרש חיזוק חיצוני אחר (ע"פ 397/86 מחג'נה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 466, 475 (1987)). 9. אוסיף ואומר בקצרה, כי לא מצאתי ממש בטענת המערער בדבר סתירות, אי-דיוקים ושינויי גרסאות בעדותו של המתלונן. נראה כי מדובר בסתירות שוליות, מדומות ומלאכותיות, והטענה בדבר שינויי גרסאות נטענה בעלמא. בין השאר, המערער מפנה להודעת המתלונן מיום האירוע (ת/4) שם תיאר האחרון את החשודים: "הם נראו לי כבני 30-40 שנה, והבחור שיצא וגנב לי את הרכב היה בגובה של 1.75 ס"מ לערך. אני ממש לא זוכר את התיאור שלו. הוא נראה לי מזרחי שחום. רזה מעט, היו לו זיפי זקן. אני הייתי המום מכל המתרחש אז אני לא זוכר כל כך טוב". אמנם אין תיאור זה מדויק ושלם, אולם משעה שבית המשפט נתן אמון בזיהוי המערער, אין באי-התאמה מלאה לתיאור מילולי קודם בכדי לפגום באמינות ובמשקלו של הזיהוי. ודוק: אין זה מקרה נדיר בו יתקשה אדם לתאר מילולית מראהו של אחר אך יהיה מסוגל לזהות את אותו אדם שעה שזה האחרון יעמוד לפניו (ע"פ 1301/02 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749, 762 (1997); ע"פ 5390/96 אבו מידעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 29, 34-33 (1999)). אכן, בהמשך הודעתו, בתשובה לשאלת החוקר, ענה המתלונן כי "אני משער שבמידה ואראה אותו אזהה אותו". עוד אציין שלא השתכנעתי שיש סתירה בין תיאור המערער תחילה כבעל זיפי זקן לבין העובדה שבמסדר הזיהוי – ארבעה ימים לאחר האירוע – כבר צימח למערער זקן. אכן, גם המתלונן ציין כי "[...] הפריע לי זקן שצמח במשך הימים האלה במקום זיפי זקן", אך מטבע הדברים מדובר בנתון משתנה ואפשר שדי היה בארבעה ימים בכדי להשפיע על כך (השוו עניין אסולין, עמ' 856-855, שם היה מדובר בשיער שהתארך עם הזמן). 10. במקרה דנן, חוברות למסדר הזיהוי ראיות נסיבתיות שונות המסבכות את המערער באירוע השוד. להלן אעמוד עליהן בקצרה. רס"ר מוטי טל, שהגיע לכפר עזריה בעקבות איתור הרכב הגנוב על ידי מכשיר איתוראן, זיהה בסמוך לרכב שלושה חשודים והם: המערער ושניים נוספים בשם עלי עלוש ואימן חמידה, כפי שמופיע בדוח פעולה של רס"ר טל מיום 16.11.2008 (ת/6): "[...] סמוך לתחנת הדלק הבחנתי ברכב כאשר הוא יוצא מאחת הסימטאות ומתחיל בנסיעה מהירה לכיוון כללי (?). בשלב זה ביצעתי מרדף אחר הרכב הגנוב תוך הכוונה של איתוראן ולאחר מספר קילומטרים הגענו לכביש ללא מוצא והבחנתי כי בתחתית המדרון ישנו רכב עם ארבעה אורות מהבהבים. ירדנו למטה והבחנו ברכב כאשר הוא תקוע על סלעים וכל תכולתו מפוזרת ברכב. יש לציין כי בסמוך לרכב עמדו שלושה חשודים שזוהו על פי ת.ז. [...] השלושה נראו לחוצים בהתנהגות שלהם, נשמו מהר, התנשפו ונראו כלאחר ריצה. כאשר נגעתי בחזה שלהם הבחנתי בדופק מהיר דבר שהמחיש לי כי השלושה לחוצים. בתחקור שלהם אמרו לי שהם ישבו כ-100 מטר ממקום הנפילה של הרכב הגנוב ותיקנו משהו במכוניתם ואז הבחינו בפאסט הגנובה שנופלת מההר ובגלל זה הם רצו לראות אם יש פצועים. לציין כי כשאני הייתי על ההר במהלך המרדף, זיהיתי את עלי עלוש שמגיע מולי עם רכב מסוג פיאסטה לבנה. החשוד טען כי הוא נסע עם רכבו למעלה בכדי לראות אם יש פצוע, דבר שנראה לי מוזר מכיוון שהיה סביר לעלות בדרך הקצרה דרך שביל בו ירד האוטו ולא היה צריך לעשות סיבוב שלם שלוקח יותר זמן. מכיוון שהסברם לא היה מניח את הדעת והלחץ בו היו נתונים והיה צורך לחקרם ולאמת גרסתם ואת שאר הראיות, נעצרו השלושה והובלו לתחנה להמשך חקירה". רס"ר יעייש דהן, שהיה אף הוא ברכב המשטרתי, מסר הודעה ביום 18.11.2008 (ת/9). הוא הגיע לכניסה לעזריה והמתין כעשר דקות לאיש קשר של איתוראן שהצטרף אליהם והכווין אותם למקום הימצאו של הרכב. כאשר קיבלו מאיתוראן תחילת תזוזה של הרכב הגנוב, בדיוק הבחינו ביציאה מהירה של הרכב ואז החלו לנסוע בעקבותיו, כאשר בשלב מסוים הרכב נמלט והם איבדו עמו קשר עין. הוא מאשר את דברי חמידה בחקירותיו, כי היה זה חמידה שרץ לעברם ואמר להם כי יש רכב שהתהפך והצביע לכיוון הרכב. לדבריו, הם חשדו בשלושה מאחר שהיו נסערים ומתנשפים ובדיקה במסוף המשטרתי העלתה שיש להם עבר בגניבות רכב. לדעתו, השלושה לא נפצעו בהתדרדרות הרכב, מאחר שהם עצמם דרדרו את הרכב. הסניגור העלה את התמיהה הכיצד ייתכן שהמערער נשאר ליד הרכב, שאם היה הגנב, מן הסתם היה בורח במהירות האפשרית מהמקום, מה עוד שאימן חמידה הוא זה שקרא לשוטרים. דומה כי דוחות הפעולה של השוטרים נותנים תשובה לתמיהה זו: הרכב הגנוב היה תחת מרדף משטרתי בכפר עזריה, וקשר העין עמו נותק לזמן קצר, כך שאך טבעי הוא כי המערער, כמי שנהג ברכב הגנוב, חשש להיתפס כשהוא נוטש את הרכב, ועשה כן אך כשהיה ברור לו שהרכב המשטרתי כבר לא "יושב על זנבו". בא כוח המערער תמה מדוע השלושה התנשפו אם נסעו ברכב הגנוב, אך יתכן ויש לייחס התנשפות זו, למצבם הנפשי, קרי הלחץ בו היו החשודים נתונים בעקבות המרדף המשטרתי, ולאו דווקא למאמץ גופני כגון ריצה (ודוק – גם רס"ר טל מתאר בדוח הפעולה את החשודים כלחוצים בהתנהגותם). לחילופין, עולה סברה שמא החשודים דרדרו את הרכב במורד המדרון ולאחר מכן ירדו רגלית ממקום נפילת הרכב למקום בו נמצא הרכב, שם היו כאשר הגיעו השוטרים (הן לפי הודעתו של רס"ר דהן (ת/9) והן לפי הודעתו של עלוש מיום 23.11.2008 (ת/15) ירידה מהירה במדרון לוקחת כדקה). [במאמר מוסגר, אציין כי עלוש וחמידה לא הועמדו לדין, ככל הנראה בהיעדר ראיות נוספות כנגדם. חמידה העיד על עצמו כמי שעובד כשומר במקום, וגם המערער אמר בחקירתו במשטרה כי חמידה עובד שם כשומר. לגרסתו של חמידה, הוא נזעק כאשר שמע רעש של רכב נופל, ומיהר למקום עם פנס כדי לראות אם יש נפגעים]. הימצאותו של המערער בקרבת הרכב הגנוב פחות משעה בלבד לאחר השוד המזוין, בצירוף עם התנהגותו החשודה, מקימות ראיה נסיבתית לחובתו של המערער שיש בה חיזוק למעורבותו באירוע. בא כוח המערער הלין על כך שבית משפט קמא החיל על המערער את מבחן "החזקה התכופה", באשר הרכב לא נתפס בחזקתו של המערער ולא בחצרו. אכן, אין מדובר בחזקה תכופה באשר הרכב הגנוב לא נתפס בקניינו הפרטי של המערער, אך מהכרעת הדין עולה כי אזכור החזקה התכופה נעשה על דרך ההיקש, משנמצא המערער בסמוך למכונית הגנובה, בשעת לילה מאוחרת, זמן קצר לאחר שנשדדה. לא למותר לציין כי מכשיר הטלפון של עלי עלוש, אחד החשודים שנמצא עם המערער באזור הידרדרות הרכב, אוכן בסביבות השעה 1:30 לפנות בוקר באזור הגבעה הצרפתית, שם נשדד הרכב. עלוש הכחיש בחקירתו לחלוטין כי עבר בגבעה הצרפתית ומשנשאל שוב השיב "בטוח במיליון אחוז" (ת/14 עמ' 3 שורה 50), אך אישר כי היה בצומת ליד הפסל הלבן בגבעה הצרפתית בסביבות 1:30 לפנות בוקר. 11. המערער שב והדגיש כי בשעת האירוע ישן בביתו והגיע לאזור הידרדרות הרכב על מנת להושיט עזרה ככל שתידרש. בין השאר נסמך המערער על הודעותיהם של עלי עלוש ואימן חמידה, שני החשודים שהיו עימו בזירת הידרדרות הרכב, לפיהן הגיע לאזור בעקבות זעקותיה של אימו. בית משפט קמא שלל טענה זו, שגם אינה מתיישבת עם תיאורו של רס"ר טל, וכן דחה את ניסיונות המערער להרחיק עצמו מעלוש ומהחשוד הנוסף, תוך התייחסות לסתירות שמצא בגרסאותיו השונות של המערער אודות אופי יחסיו עמם. המערער אמר בהודעותיו במשטרה כי אין לו כל קשר לשני החשודים האחרים והם "לא חברים שלי הם מהשכונה שלי" (ת/11 עמ' 3 שורה 69), ובהודעה מאוחרת יותר הוסיף לעניין קשריו עם עלוש כי "לא הייתי איתו בכלל, לא יום קודם. אני אף פעם לא הייתי איתו הוא לא חבר שלי הוא רק שכן שלי" (ת/12 עמ' 2 שורה 17. ראו גם ת/13 עמ' 2 שורה 28). אולם משנחקר המערער בפני בית משפט קמא העיד כי עלוש "חבר ושכן שלי" (פרוטוקול עמ' 55 שורה 6) וכן כי היה איתו באותו לילה מספר דקות (פרוטוקול עמ' 55). משבאת כוח התביעה העמידה אותו על הסתירות בין הודעותיו לעדותו, נראה שהמערער ניסה לחזור בו מתשובתו ולתרץ במיני דרכים את הסתירות. 12. בית המשפט המחוזי קבע כי המערך הכולל של הראיות הנוספות תומך ומחזק את עמדת התביעה. בהערכה זו, נראה שהושפע בית המשפט המחוזי מהמשקל הרב שייחס למסדר הזיהוי ומהתרשמותו החיובית מעדות המתלונן, אל מול אי אמונו במערער ובגרסתו. על דרך הכלל, ניתן משקל רב לקביעת הערכאה הדיונית, המתרשמת באופן בלתי-אמצעי מן העדים, ואין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ע"פ 9902/04 פלוני נגד מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של השופט פוגלמן והאסמכתאות שם (16.7.2007); ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 53 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (25.1.2007) (להלן: עניין וקנין); לסקירה רחבה של הנושא ראו ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011) (להלן: עניין אבשלום)). במקרה דנן לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתו של בית משפט קמא המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. 13. המערער מלין בכתב הערעור על המחדלים השונים שנפלו בחקירה המשטרתית אשר קיפחו, לדידו, את הגנת מרשו. לטענתו, אילו ננקטו פעולות החקירה והבדיקות הנדרשות היה בהן בכדי להפריך את עדות המתלונן. העדרה של ראיה כתוצאה ממחדל של רשויות החקירה, ייזקף לחובתה של התביעה שעה שיבחן בית המשפט אם עמדה התביעה בנטל ההוכחה המוטל עליה. ייתכן אפוא, שבנסיבות מסוימות, מחדלי חקירה יובילו לזיכויו של נאשם מחמת הספק. עם זאת, אין משמעות הדבר כי יש במחדלי חקירה כשלעצמם, גם לא בהצטברותם של מספר מחדלים כבמקרה דידן, בכדי להביא לזיכויו של המערער. בכל מקרה ומקרה יבחן בית המשפט האם בנסיבות העניין המחדלים עולים כדי הותרת ספק סביר באשר לאשמת הנאשם או האם יש חשש שמא הובילו המחדלים לקיפוח הגנתו (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (2.11.2006); ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל, פסקה 41 לפסק דינו של השופט חשין (כתוארו דאז) והאסמכתאות שם (25.10.2006)). אכן, היה על המשטרה לבחון את טענת האליבי שהעלה המערער עוד בחקירתו הראשונה, אך בדחיית גרסת המערער והוריו על ידי בית משפט קמא יש כדי להקהות עוקצו של מחדל זה (השוו: ע"פ 5386/05 אלחרוטי נ' מדינת ישראל, פסקה ו(4) לפסק הדין (18.5.2006)). 14. המשטרה נטלה טביעות אצבע ממכוניתו של עלוש, אך בכך אין כדי לתרץ את המחדל של אי נטילת טביעות אצבע מהרכב שנשדד. המערער לא נתפס בשטח עם טלפון סלולרי, והטלפון של חמידה נבדק ונמצא כי לא היו שיחות בעת האירוע (מזכר ת/18). אך בכל אלה, אין כדי להסביר מדוע המשטרה הסתפקה בכך ולא המשיכה לבדוק פלט שיחות יוצאות ונכנסות לטלפון של המערער. ברי כי מדובר במחדלי חקירה של ממש, אך בסופו של יום, השאלה המונחת בפנינו הינה האם די ב"יש" הראייתי כדי להוכיח את האישום מעבר לספק סביר. נקבץ את הראיות אל-יד ונמצא כי המערער לא הציג גרסה המקימה ספק סביר באשמתו. הנה כי כן, ההסתברות לטעות בזיהוי של המערער היא פנטסטית למדי, בהתחשב בכך שהרכב נשדד בגבעה הצרפתית בסביבות 01:30 והמערער נמצא כארבעים וחמש דקות לאחר מכן לצד הרכב שנגנב כשהוא מתנשף, כאשר לצידו עלי עלוש שידוע לנו כי אוכן בגבעה הצרפתית בשעה 01:30. 15. בא כוחו של המערער לא מצא לנכון לטעון נגד גזר הדין שניתן על ידי בית משפט קמא כחלק מנימוקי הערעור, אלא "שמר לעצמו הזכות" להוסיף טענות לעניין העונש באם יידחה הערעור לעניין הכרעת הדין, אך גם בדיון בפנינו לא נטען לגבי גזר הדין. אומר אפוא בקצרה כי בהתחשב בנסיבות השוד ובפציעתו של המתלונן, הרי שהעונש שהושת על המערער אינו חורג מרף הענישה ואינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור. 16. סופו של דבר, בנסיבות אלה ולאור כל האמור לעיל דין הערעור להידחות. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ב' בניסן התשע"ד (2.4.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12064600_E02.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il