מרואן דלאל, עו"ד נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק בג"ץ 6457/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6457/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם העותר: מרואן דלאל, עו"ד נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. הפרקליט הצבאי הראשי 3. ממשלת ישראל 4. שירות הביטחון הכללי 5. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש עתירה למתן צו על תנאי העותר: מרואן דלאל, עו"ד בשם המשיבים: עו"ד יובל רויטמן פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, שלפיה התבקשו המשיבים 1 ו-2 לנמק "מדוע לא יורו על פתיחה בחקירה פלילית בדבר נסיבות מעצרו המנהלי של אחמד קטאמש". ההליכים המשפטיים בעניינו של אחמד קטאמש 2. אחמד קטאמש (להלן: העציר), תושב אל-בירה, נעצר בצו מעצר מנהלי ביום 3.5.2011, בגין היותו מסכן את בטחון האזור, וזאת לתקופה של ששה חודשים, עד ליום 2.11.2011. בצו המעצר המנהלי נפלו מספר פגמים, עליהם הלין העציר במסגרת הדיון בבית המשפט הצבאי לעניינים מנהליים (להלן: בית המשפט הצבאי) (תיק מס' 1251/11), שנערך ביום 8.5.2011. עקב אותם פגמים, אשר נבעו ברובם מטעויות סופר, ועל אף שבית המשפט הצבאי סבר כי בעציר "טמונה סכנה חמורה ומוחשית לביטחון האזור ולביטחון הציבור", הורה בית המשפט הצבאי, ביום 19.5.2011, על קיצור משך מעצרו המנהלי, כך שהמעצר יסתיים ביום 2.9.2011. על החלטת בית המשפט הצבאי הגישו העציר, מחד גיסא, והתובע הצבאי, מאידך גיסא, ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט הצבאי לערעורים, ושני הערעורים נדחו, ביום 21.6.2011 (עמ"ם 1726/11). מעצרו המנהלי של העצור הוארך מעת לעת, כאשר הארכת תקופת מעצרו האחרונה, מיום 28.8.2013 ועד ליום 28.12.2013, אושרה בהחלטת בית המשפט הצבאי, מיום 3.10.2013 (תיק מס' 1271/13). לאחר הארכת תקופת מעצרו הראשונה, מיום 2.9.2011 ועד ליום 1.3.2012, אשר אושרה בבית המשפט הצבאי (תיק מס' 1535/11) וכן בבית המשפט הצבאי לערעורים (עמ"ם 2429/11), הגיש העציר עתירה לבית משפט זה. עתירה זו נמחקה, לבקשת העותר, עוד טרם נדונה (בג"ץ 8818/11 קטאמש נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (2.2.2012)). בעקבות הארכת המעצר המנהלי, בשלישית, מיום 1.9.2012 ועד ליום 1.3.2013, פסק בית המשפט הצבאי, ביום 3.9.2012, כי יש לקצר את תקופת המעצר הנוכחית, כך שזו תסתיים ביום 28.12.2012, וקבע כי כל הארכה עתידית של תקופת המעצר תוגבל לתקופה של ארבעה חודשים (תיק מס' 1527/12). ערעורים הדדיים שהוגשו על החלטת בית המשפט הצבאי, נדחו על ידי בית המשפט הצבאי לערעורים (עמ"ם 2397/12). בגין החלטה זו עתר העציר, בשנית, לבית משפט זה. לאחר שבית המשפט שמע את טענות הצדדים ועיין בחומר הסודי, בהסכמת בא כוח העציר, הוא פסק, כי יש לדחות את העתירה (בג"ץ 2237/13 קטאמש נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (4.4.2013)). לאחר הארכת צו המעצר המנהלי מיום 28.4.2012 ועד ליום 28.8.2013, אשר אושרה בבית המשפט הצבאי (תיק מס' 1134/13) וכן בבית המשפט הצבאי לערעורים (עמ"ם 1657/13), הגיש העציר עתירה נוספת לבית משפט זה. במסגרת פסק הדין (בג"ץ 5131/13 קטאמש נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (31.7.2013)) החליט בית המשפט שלא להתערב בצו המעצר המנהלי, בקובעו, כי: "העיון בחומר הביאנו לכלל מסקנה כי חרף תקופת המעצר הארוכה לא קמה עילה להתערב בהחלטה האחרונה על הארכת המעצר. מדובר בחומר ביטחוני מגוון, ממקורות שונים, המצביע על כך שאילו שוחרר העותר לעת הזו היה בכך כדי ליצור סיכון חמור לביטחון האזור. ברי, כי מאחר שמדובר בעצור המוחזק במעצר תקופה ארוכה, הרי כל החלטה על הארכת המעצר חייבת להתקבל על ידי דרג בכיר ביותר. נמסר לנו כי ההחלטה האחרונה נתקבלה על ידי ראש שירות הביטחון, וכי כאשר תסתיים תקופת המעצר הנוכחית תובא שאלת ההארכה שוב בפני ראש השירות" (פסקאות 3-2). יצוין, כי במרבית ההליכים המשפטיים הנוגעים למעצרו המינהלי, היה העציר מיוצג על ידי עורך דין, ובכולם לא שימש העותר, שהינו עורך דין במקצועו, כבא כוחו של העציר. העתירה ותגובת המשיבים 3. בעתירתו טוען העותר, שלדבריו הינו "משפטן שתחום מומחיותו משפט בינלאומי וזכויות אדם", כי מעצרו המנהלי של אחמד קטאמש, מאז חודש מאי 2011 והארכתו מעת לעת, נעשו שלא כדין, "והם תוצאה של התנהגות פלילית של גורמי צבאי ושירות הבטחון הכללי". העותר, אשר, כפי שנרמז בעתירה, הגיש את עתירתו כעותר ציבורי, הוסיף וטען, כי מאחר שראש שירות הבטחון הכללי אינו מוסמך להחליט על מעצר מנהלי, הרי שמפסיקת בית משפט זה בעתירתו האחרונה של העציר, עולה, כי הארכת מעצרו נעשתה בחוסר סמכות. עוד השיג העותר על תוקפו של צו המעצר הראשון, בשל הטעויות הרבות שנפלו בו. התבקשה תגובתם של המשיבים לעתירה, והם הבהירו בתגובתם, כי יש לדחות את העתירה על הסף, אם משום העדר זכות עמידה לעותר ואם מחמת אי מיצוי הליכים, שכן העותר פנה למשיב 1, בבקשה לפתוח בחקירה פלילית בעניינו של העציר, ביום 15.9.2013, והזדרז בהגשת העתירה כבר ביום 30.9.2013, עוד טרם שקיבל מענה לפנייתו. עוד טענו המשיבים, כי יש לדחות את העתירה גם לגופה, שכן הפגמים שנפלו בצו המעצר הראשון נבחנו על ידי הערכאות המשפטיות השונות, ולא הצדיקו את ביטולו של הצו. המשיבים הוסיפו וטענו, כי ההחלטה על הארכה נוספת של המעצר המנהלי התקבלה על ידי המפקד הצבאי, כדין, וזאת על יסוד המלצת שירות הבטחון הכללי. ואולם, לנוכח תקופת המעצר הארוכה, ניתנה המלצת שירות הבטחון הכללי גם על דעתו של ראש השירות, ובכך אין כל פגם. לפיכך, כך נטען, אין כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בהליכי המעצר המפורטים, ואין כל בסיס לדרישה לפתוח בהליכי חקירה פלילית. דיון והכרעה 4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את העתירה על הסף, באשר לעותר אין זכות עמידה בפני בית משפט זה. כפי שצוין לעיל, העותר איננו בא כוחו של העציר, ומעולם לא שימש בתפקיד זה. העותר טוען בעתירתו, כי הינו משפטן וכי בעברו שימש כתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לעניין יוגוסלביה לשעבר, ואף הגיש כתבי טענות, כידיד בית המשפט, לבית הדין המיוחד לעניין לבנון. בחודש פברואר 2013, כך צויין בעתירה, ייסד העותר את חברת "גרוטיוס – מרכז למשפט בינלאומי וזכויות אדם", הרשומה כחברה לתועלת הציבור. מכוח נסיבות אלו, טען העותר כי מעמדו, לעניין הגשת העתירה, "מבוסס בדין". ואולם, ככל שהעותר סבור כי האמור לעיל, מקנה לו זכות להגשת עתירה ציבורית, הרי שטעות בידו. 5. הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה יידרש לעתירה בעלת אופי ציבורי, אף מקום שזו מוגשת על ידי גורם שאינו הנפגע מהפעולה השלטונית, באופן אישי וישיר (בג"ץ 6972/07 לקסר נ' שר האוצר (22.3.2009); בג"ץ 962/07 לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה (1.4.2007) (להלן: עניין לירן); יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך א 120-121 (מהדורה שניה, 2010)). ואכן, זכות העמידה של העותר הציבורי בפני ערכאה שיפוטית הורחבה עד מאוד ברבות השנים, מגמה עליה עמד השופט (כתוארו אז) מ' חשין בבג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון ויושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח (3) 573, 595 (1994): "לא כימים ההם ימינו אלה. אכן, קנקן בימינו הוא כקנקן של אותם ימים: רק עותר בעל 'זכות עמידה' יבוא בשערי בית המשפט - כך רשום על הקנקן מלבר -אלא שתוכו של קנקן נשתנה, וקהל בעלי זכות העמידה הפך ממניין לעם רב: הנחל הפך נהר והנהר נשפך אל ימה. אפשר נדייק יותר אם נאמר, כי ביקורת בשערי בית-משפט כמעט שהוסרה לעניינן של עתירות ציבוריות ראויות, ונמצא המעמד, בתורת שכזה, אינו עוד בעל-מעמד כבימים עברו [...] אכן, בעוד אשר בעבר שאלו עותר שעל מפתן: 'מאין באת' - מה היא זכותך ותישמע - הנה בימינו שואלים עותר הבא בשערי בית המשפט: 'לאן אתה הולך' - לאן מועדות פניך, מה עוולה מבקש אתה לתקון. כיום מכירים אנו, להלכה ולמעשה, ב"עותר ציבורי" כבעל זכות מעמד לתבוע את עלבון הפרת החוק, ובלבד שלא נראה בו טרדן-לתיאבון, שאין עתירתו אלא לטורח על הציבור" (ראו גם, אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי- עילות הסף 122-123 (2008)). יחד עם זאת, ייטה בית המשפט שלא להכיר בזכות העמידה של עותר ציבורי, מקום בו קיים, הלכה למעשה, נפגע ישיר מן הפעולה השלטונית, וזה בחר שלא להשיג עליה בפני ערכאה שיפוטית, כבענייננו. בנסיבות מעין אלו, יחשב העותר כמי שמתערב במחלוקת לא לו, ועתירתו תדחה (בג"ץ 5179/13 דמרי נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.7.2013); בג"ץ 5188/09 התאחדות קבלני השיפוצים לשיקום נ' מדינת ישראל (14.3.2011); בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון פ"ד נה(1) 625 (1994)). אמנם, ייתכנו נסיבות נדירות וחריגות, בהן יידרש בית המשפט לעתירה ציבורית, על אף שניתן להצביע על נפגע ישיר, כתוצאה מהתנהלות הרשות השלטונית, אשר נמנע מלעתור נגדה. זאת, שעה שהסוגיה המועלית בעתירה "הינה בעלת חשיבות חוקתית מן המעלה הראשונה, המתפרשת מעבר למחלוקת הפרטנית, וקשורה בגרעינה ליסודותיו של המשפט הדמוקרטי ולזכויות האדם" (עניין לירן , פסקה 15 ; ראו גם, בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים (13.4.2011); בג"ץ 1103/10 המשרד לענייני אסירים ומשוחררים ברשות הפלסטינית נ' השר לביטחון פנים (23.2.2011)). אין אלו פני הדברים בנדון דידן. 6. בטבורה של העתירה עומדת השגה פרטנית על הנסיבות הספציפיות הנוגעות למעצרו המנהלי של העציר. אין היא מעלה שאלה חוקתית בת חשיבות, והיא כלל אינה נושאת צביון ציבורי. משכך, אין מקום להדרש לטענותיו של העותר, שעה שהנפגע הישיר, הוא העציר, לא טרח להגיש עתירה לבית משפט זה או למצער, להצטרף לעתירה הנוכחית. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף משהעציר מימש את זכות הגישה לערכאות משפטיות, באמצעות ייצוג משפטי, לאורך כל הליכי מעצרו המנהלי, ואף הגיש מספר עתירות בסוגית מעצרו, לבית משפט זה. 7. עוד ראוי להדגיש, כי מצאתי טעם בטענת המשיבים, לפיה העותר מיהר לפנות לבית משפט זה, מבלי שנתן למשיב 1 שהות סבירה להשיב לבקשתו, מושא עתירה זו, ואף מסיבה זו יש לדחות את העתירה על הסף, מבלי לבחון את הטענות המופיעות בה, לגופן (בג"ץ 7005/13 סמהורי נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (22.10.2013); בג"ץ 8775/12 אלגלי נ' רשם האגודות השיתופיות (15.1.2013)). סוף דבר 8. דין העתירה להדחות על הסף. על העותר לשאת בהוצאות המשיבים, בסך 5,000 ₪. ניתן היום, כ"ו בחשוון התשע"ד (30.10.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13064570_I03.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il