בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א
6454/99
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' ריבלין
המערערים: 1.
"אריה" חברה לביטוח בע"מ
2. "אבנר" איגוד
לביטוח נפגעי רכב בע"מ
נגד
המשיבים: 1.
דואני יעקב
2. דואני צופית
3. אבישי אסרף
4. ליבזון מיכאל
5. שלב הקואופרטיב המאוחד
להובלה בע"מ
6. הראל המשמר חברה לביטוח
בע"מ
7. פקד פלדה בע"מ
8. מגדל חברה לביטוח
בע"מ
9. רשות הנמלים והרכבות
בקשת
רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי
בחיפה מיום 8.8.1999 בתיק ת.א.
10502/97
שניתן על ידי כבוד השופט י' גריל
תאריך
הישיבה: טז' באייר תשס"א (9.5.2001)
בשם
המבקשים 1-2: עו"ד שמואל ילינק
בשם
המשיבים 1-2: עו"ד ורדה פאלוך
בשם
המשיב 4: עו"ד דפנה אורנשטיין
בשם
המשיבות 9, 5-6: עו"ד בירותי
בשם
המשיבות 7-8: עו"ד שפינט
בשם
המשיבה 8: עו"ד גסאן חורי
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. ביום האירוע, נשוא הערעור הזה, הגיע הנפגע -
המשיב 1, ברכבו, למפעלה של המשיבה 7 (להלן: המפעל), במטרה לפרוק מטען. הוא החנה את
הרכב, וירד ממנו. באותה עת המתינה - לפריקת המטען מעליה - משאית נוספת, היא המשאית
נשוא הערעור. גם תורה של זו, לפרוק את מטענה, טרם הגיע, כיוון שבאותה עת נפרק מטען
מרכב שלישי. המשאית נשוא הערעור (להלן: המשאית) היתה נהוגה בידי המשיב 3 והיתה
בבעלות המשיב 4.
כאמור, מועד הפריקה של המטען מן המשאית,
הנהוגה בידי המשיב 3, טרם הגיע; היא אף לא הוסעה אל משטח הפריקה. אולם המשיב 3
הקדים והוציא ממקומם את העמודים שהיו מורכבים על דפנות המשאית, ואשר נועדו לתמוך
במטען שנשאה לבל ישמט ממקומו. לאחר שהספיק לפרוק את כל עמודי התמיכה שהיו מורכבים
בצדה השמאלי של המשאית, ואת אחד מעמודי התמיכה בצדה הימני, נשמט חלק ממטען קורות הברזל
שנשאה. המשיב 1 שהילך, באותה עת, בצדי המשאית, נפגע מן המטען הנופל ונחבל בגופו.
בית המשפט המחוזי קבע כי פעולת הפריקה במשאית
כבר החלה - עם פרוק עמודי התמיכה. חרף הקביעה הזאת מצא כי המשיב 1 זכאי לפיצויים
מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה1975- (להלן - חוק הפיצויים -
או: החוק). למסקנה זו הגיע כיוון שסבר כי המשיב 1 נפגע כתוצאה מהינתקות או נפילה
של חלק מן הרכב או המטען וכי הינתקות זו באה בגדר תאונת דרכים כמשמעותה בחוק
הפיצויים. בית המשפט סבר כי לא נתקיים במקרה זה הסייג המוציא מכלל תחולתו של החוק
אירוע של הינתקות או נפילה, כאמור, שהתרחש "תוך כדי טיפול של אדם ברכב במסגרת
עבודתו". המשיב 3, נהג המשאית, כך קבע בית המשפט, אינו מכונאי רכב ואת פעולת
הפריקה לא ביצע במסגרת עבודתו.
לדעת בית המשפט קמא, ההוראה הממעטת, הקבועה
בסעיף 1 לחוק הפיצויים, ואשר על פיה אין תחולה לחוק מקום בו נגרם נזק גוף, בעת
טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד, אינה גוברת על ההוראה המחילה את החוק בשל
שהאירוע התרחש תוך כדי נפילת חלק מן המטען. "נראה לי" - כך קבע בית
המשפט המחוזי - "כי יש להבחין בין נפגע שלא נטל חלק בפעולת הפריקה, כשמבחינתו
התרחשה הפגיעה עקב הינתקות או נפילת מטען... לבין מי שנפגע שעה שעסק בפריקה או
טעינה". "מקום בו קיימת התנגשות בין קטגוריה ממעטת לקטגוריה מרבה - כך
קבע - ייחשב האירוע כ'שימוש ברכב מנועי', בגין היות המקרה בגדר הקטגוריה המרבה,
דהיינו בגדר התנתקות מטען או נפילתו מרכב עומד שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב
במסגרת עבודתו (לפי הקטגוריה המרבה)" מקצת מן הקביעות האלה אינן צריכות הכרעה
בערעור זה.
2. על פי הרשות שנתנה להן, משיגות המערערות,
החברות אשר ביטחו את השימוש במשאית, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. משקבע בית
המשפט כי פעולותיו של המשיב 3 התבצעו במסגרת "פריקה וטעינה" - כך הן
סבורות - ראוי היה לדחות את התביעה ככל שהיא סומכת על חוק הפיצויים - בשל ההוראה
המוציאה "פריקה או טעינה" מרכב חונה, מגדר החוק. מכל מקום, כך הן
טוענות, אין המשיב 1 זכאי להנות מן ההוראה המחילה את החוק על אירוע שהתרחש בעת
התנתקות מטען או חלק מן הרכב - זאת משום שהאירוע התרחש "במסגרת עבודתו"
של המשיב 3.
המשיבים סבורים אחרת. לטעמם יש להותיר בעינה
את החלטתו של בית המשפט המחוזי - אף כי לאו דווקא מטעמיו. הם סבורים כי במועד
התאונה בה נפגע המשיב 1 לא הוחל עוד בפעולות הפריקה של המטען שנשאה המשאית וממילא
לא חלה ההוראה המוציאה מגדר החוק - פגיעה שארעה במהלך טעינה ופריקה. באת כוחו של
המשיב 4, בסיכומיה הנאים, מבקשת לקבוע כי האירוע, בו נפגע המשיב 1, התרחש בשל
הינתקות או נפילה של חלק מן הרכב או המטען. לשיטתה, די בכך, בנסיבות העניין, כדי
להקים תחולה לחוק הפיצויים, שכן הינתקות זו ארעה שלא "תוך כדי טיפולו של אדם
ברכב במסגרת עבודתו". עוד היא סבורה כי שימוש במשאית, באותה עת, היה שימוש של
"נסיעה" בשל שהמשאית עצרה באותו מקום רק על מנת לשוב ולנוע למקום הפריקה.
מנועה של המשאית, כך היא מציינת, נותר פועל. גם אם עמדה המשאית, בקרות התאונה, היה
לדעתה השימוש הרלבנטי בה, שימוש למטרות תחבורה, ואשר על כן קמה תחולה לחוק. ההחרגה
מן החוק, לעניין הפריקה והטעינה, כך היא סבורה, אינה חלה במקרה זה, בשל שהנפגע
עצמו לא עסק בפעולות הפריקה ולא היה אלא "עובר אורח".
3. על הנסיבות בהן נפגע המשיב 1, נסיבות אשר
בעיני הקורא התם יחשבו פשוטות - מטיל חוק הפיצויים את אורו הסבוך ויוצר צל ענק.
אדם נפגע, בעת שהילך בצד משאית, כתוצאה ממטען שנשמט ממנה. אלה לכאורה העובדות
הצריכות לעניין; כך על פי הגיונו של אדם רגיל וכך על פי פשוטם של דברים; לא כך
מנקודת מבטו של החוק. כפרפרזה על תאור המשפט ב"מסעי גוליבר", המתמקד כול
כולו בשאלות שאינן לכאורה מן הענין (Jonathan Swift,
Gulliver’s Travels, Part IV (ch. V). לתרגום עברי ראו: יונתן סויפט מסעי
גוליבר (מהדורה שניה, 1968, הוצאת שוקן, תרגום: מ. מבש"ן) עמ' 252) נאמר
כי הדין דורש לדעת אם בוצעה ברכב, באותה עת, פעולת פריקה, או פעולה של טעינה, או
שמא פעולה נלווית לה, אם הרכב נסע, או עמד, ובאיזה מקום עמד; האם מותר היה לה,
למשאית, לעמוד במקום שעמדה, האם היתה זו עמידה צורך נסיעה או שמא עמידה לשמה ומה
היו עיסוקיו הרגילים של נהג המשאית; האם מכונאי הוא במקצועו או שעיסוקו אחר ומה
היה עיסוקו במועד התאונה עצמה; האם היה עסוק בעיסוקיו הרגילים? בעיסוק חריג? מהי
התכלית שעמדה ביסוד בחירתו לפרוק את עמודי התמיכה, האם מטרות של תחבורה השפיעו על
מעשיו או שמא תכלית אחרת עמדה לעיניו - זדונית או תמה. לכל אחת מן הנסיבות האלה
עשויה להיות השפעה על זכאותו של נפגע לפיצויים במסגרת החוק. מקצת מן השאלות האלה
טרם הוכרעו בפסיקה; אף במקרה זה ניתן להימנע מן הצורך להכריע במקצתן, לאור התשתית
העובדתית אשר צריכה לעמוד, לדעתי, ביסוד פסק הדין.
פריקה וטעינה
4. בית המשפט המחוזי ראה בפעולותיו של נהג
המשאית, המשיב 3, עת הסיר את עמודי התמיכה שהיו מורכבים עליה - פעולות של הכנה
לקראת פריקה. יש לראות, כך קבע, במעשיו של הנהג, חלק אינטגרלי ממעשה הפריקה. מסקנה
זו אינה יכולה לעמוד לאור הראיות שבאו במשפט.
המשאית המתינה לבוא תורה לפרוק את המטען.
הפריקה היתה אמורה להתבצע באזור סמוך, במפעל, מקום בו היה מצוי "משטח
הפריקה". כיוון שבאותה עת היה רכב אחר בדרכו למשטח הפריקה, המתינה המשאית
לתורה מחוץ לשטח הפריקה. מוטות התמיכה, אותם החל המשיב 3 להסיר ממקומם בעת התאונה
- אינם צריכים כלל, בהסרה, כך הוברר, עובר לפריקה. נהפוך הוא: כללי הבטיחות חייבו
כי המוטות ישארו במקומם גם במהלך הפריקה עצמה - לבל ישמט המטען במהלכה. הפריקה
עצמה היתה אמורה להתבצע באמצעות מלגזה הנועצת את שיניה בין עמודי התמיכה, בצדה
השמאלי של המשאית, ומניפה את אגדי הברזל מעלה, אל מעבר לעמודי התמיכה. הצורך להסיר
את עמודי התמיכה בתום הפריקה, כך הובהר במשפט, לא בא אלא למנוע תקלות במהלך
הנסיעה. ואכן, המשיב 3, נהג המשאית, העיד על עצמו כי פרק מראש את עמודי התמיכה כדי
להחיש את עזיבת המקום בתום פעולת הפריקה. צורך זה אין לו דבר עם פעולת הפריקה
עצמה. כאמור, פרוק העמודים טרם פריקה עשויה אך לסכן את הפורקים ואת המצויים
בקרבתם. בהעדר עמודי תמיכה גם לא ניתן להעמיס את המטען בבטחה. המשיב 3 אישר, אמנם,
בעדותו, כי לעתים הוא בוחר, במהלך הפריקה, לפרק את אחד מעמודי התמיכה, בצד בו
פועלת המלגזה, לבל יתקלו בו שיניה, אלא שצורך זה כך נראה, עשוי להתעורר אם בכלל,
במהלך פעולת הפריקה עצמה ולא קודם לכן. מכל מקום, במקרה זה, העיד המשיב 3 על עצמו
כי פרק את עמודי התמיכה, בצד השמאלי, לא כשלב חיוני לפריקה אלא "בשביל שיהיה
לי יותר קל לצאת מחוץ למפעל כמה שיותר מהר". יתרה מכך, לשאלה עובדתית זו אין
נפקות של ממש שהרי אין מחלוקת כי במקרה זה, עובר לנפילת המטען, החל המשיב 3 לפרוק
את עמודי התמיכה בצד הימני של המשאית, שאין המלגזה מגעת אליו, כלל; פריקה זו,
שבמהלכה ארעה התאונה, לכל הדעות, אינה באה כתנאי לפריקה או על מנת להקל עליה.
בקביעתו כאילו היוותה הסרת העמודים חלק
אינטגרלי מן הפריקה סמך בית המשפט המחוזי, בין השאר, על דברים שכתב המשיב 1, התובע
במשפט, בכתב התביעה שהגיש. בכתב התביעה נאמר כי נהג המשאית שחרר את עמודי התמיכה
ו/או את כבלי הקשירה שתמכו במטען. לדברים אלה, שלא היו אלא מקבץ סברות חלופיות, לא
היה, בנסיבות המקרה, כל משקל ראייתי; בית המשפט קמא עצמו קבע בהחלטה שנתן כי המשיב
1 אינו בקי בעובדות המקרה. דברים מפורשים בעניין זה נאמרו דווקא מפי נהג המשאית
שציין כי לא נגע כלל בכבלי הקשירה עובר לתאונה וכי אלה היו אמורים להישאר קשורים
עד שתגיע המשאית למשטח הפריקה. דברים אלה לא נסתרו. המשיב 3 היה עקבי בהתייחסותו
לשאלה זו, לאורך כל עדותו. גם משנתבקש לאשר, לבקשת בא-כוח המערערות, כי "את
הכבלים גם פתחתי כדי לחסוך בזמן" השיב: "לא. לא נגעתי בכבלים. הם היו
סגורים". "אני פתחתי רק את העמודים ולא את הכבלים". "אני אומר
שהוצאתי את עמודי התמיכה אבל לא שחררתי את הכבלים. התובע בעצמו לא ראה אם היו או
לא היו כבלים".
כללו של דבר, הסרת עמודי התמיכה לא היתה נחוצה
לפריקה, היא לא באה להקל עליה - בפועל היה בה כדי להקשות על פריקה בטוחה. הסרת
העמודים מראש לא באה אלא כדי להחיש את יציאתו של המשיב 3 לדרך בתום פעולת
הפריקה.
5. אכן פעולות הטעינה
והפריקה עשויות לכלול גם פעולות לוואי. כבר נפסק כי פתיחת הדופן האחורית של משאית
לצורך טעינת המשאית, כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה, מהוות פעולת לואי של טעינה
(דברי השופט ת' אור ברע"א 7617/97, קרנית נ' פדל אל שעאר, תק-על (99),
1153); ועוד נפסק כי פעולת הקיפול של בד הברזנט המכסה על פני המטען עשויה להיות
פעולה הנלווית לפריקת המטען (רע"א 2781/98 דגן ואח' נ' רונן והמגן
תק-על 98 (4) 425), וכי פריסת בד הברזנט המכסה על מטען הינה פעולה הקשורה קשר הדוק
לפעולת הטעינה (רע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר פ"ד נב(5) 381), אולם
במה דברים אמורים? במקום שבו פעולת הלוואי היא חלק אינטגרלי של פעולת הטעינה, או
הפריקה, וקשורה עמן בקשר הדוק. קשר זה נבחן על פי מידת הצורך בביצוע פעולת הלוואי,
המידה בה מקלה אותה פעולה על הפריקה או הטעינה, סמיכות הזמנית שבין פעולת הלוואי
לבין פעולת הפריקה או הטעינה, ועתים אף סמיכות המקום בו מבוצעת פעולת הלוואי למקום
בו מבוצעת פעולת הפריקה או הטעינה. כך נפסק, בפרשת שיבלי, כי "פעולת
הכיסוי של המטען וקשירתו היו פעולות משלימות לפעולת הטעינה, בהיותן מיועדות להבטיח
את שלמות המטען ויציבותו". באותו מקרה בוצעה פעולת הכיסוי של המטען וקשירתו
בסמוך לאחר הטענתו. בפרשת אלשעאר, נקבע כי פתיחת הדופן במשאית באה כדי
לאפשר את הטעינה או להקל עליה.
במילים אחרות: אין
להרחיב, במידה לא מבוקרת, את מושג הטעינה או הפריקה גם לפעולות הכנה הקודמות
לטעינה או לפריקה או באות אחריהן (ראו: ע"א 3457/93 שרון שמואל נ' נשר
מפעלי מלט ישראליים בע"מ, פ"ד נ(4) 301). ואילו בענייננו: הסרת
עמודי התמיכה לא היתה חיונית לפעולת הפריקה. היא לא נועדה "להבטיח את שלמות
המטען ויציבותו". נהפוך הוא: היה בא כדי לסכן את יציבות המטען ולהקשות על
הפריקה, ובפועל אף הביאה לנפילתו של מטען ולאירוע התאונה. אין גם ספק שבין הסרת
העמוד שבצדה הימני של המשאית לבין הפריקה לא היה ולא כלום. עמודי התמיכה פורקו בעת
שהמשאית המתינה לתור הפריקה במרחק מסויים ממשטח הפריקה, וגם סמיכות של זמנים לא
נתקיימה כאן.
7. משבאנו לכלל מסקנה כי
התאונה לא ארעה במהלך טעינתו של מטען או פריקתו, ואף לא במהלך ביצוע פעולה הנלווית
לפריקה, פטורים אנו, גם היום, מלהכריע בשאלת היחס שבין ההוראה המוציאה מגדר
"שימוש ברכב" טעינה של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד, לבין ההוראות
המביאות בגדר השימוש ברכב דרכי שימוש ואירועים מסויימים המתרחשים בעת שהרכב עומד
ובהם גם המאורע בו ניתק או נופל חלק מן הרכב או ממטענו. עם זאת, כפי שעוד יתבהר,
אין אנו פטורים, במקרה זה, מלעמוד על עצם טיבו ועל גדרו של האירוע הזה האחרון.
המושג "שימוש
ברכב" מוגדר, בסעיף 1 בחוק הפיצויים, כך:
"'שימוש
ברכב מנועי' - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או
גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא
במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק
מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא
תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב
עומד".
על דרכי השימוש העיקריים - נסיעה ברכב, כניסה
לתוכו או ירידה ממנו, דחיפתו או גרירתו וכן טיפול דרך או תיקון דרך - נוספים, על
דרך הריבוי, הידרדרות, התהפכות וכן הינתקות או נפילה בנסיבות מסויימות של
חלק מן הרכב או המטען. על דרך ההמעטה מוצאים מגדר השימוש, טעינתו של מטען
על הרכב, או פריקתו כשהרכב עומד.
השאלה מהו הדין מקום בו אותה פעולה עצמה
מוציאה את התאונה מגדר חוק הפיצויים, בשל שהיא נופלת בגדר טעינה או פריקה, אך
מזווית אחרת היא באה בגדר אחת מדרכי השימוש, הוצגה כבר בפסיקה אך טרם הוכרעה
(רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ'(3)
566,532). האם גוברת הוראת ההמעטה, הנוגעת לטעינה ופריקה, על כל הוראות ההכללה
שבהגדרת השימוש ברכב? או שמא רק על מקצת מהוראות ההכללה? ואולי היא גוברת על כל
הוראות ההכללה - לאמור דרכי השימוש העיקריים ואלה שנוספו על דרך הריבוי? לשון החוק
עשויה להתיישב עם כל אחת מן האפשרויות האלה.
אלא, שכאמור, אין לנו צורך להשיב כאן על
השאלות האלה משבאנו לכלל מסקנה כי התאונה לא התרחשה במהלך טעינה או פריקה.
הינתקות או נפילה
8. משאין התאונה נשוא הערעור מוצאת מגדרו של חוק
הפיצויים מחמת ההוראה הממעטת האמורה, נותר עוד לבחון אם נופלת היא בגדרו של החוק
בשל שאירעה תוך כדי שימוש ברכב מנועי כהגדרתו בחוק. בית המשפט המחוזי מצא, כאמור,
כי התאונה אירעה בשל הינתקות או נפילה של המטען מרכב חונה או עומד וכי בשל כך זכאי
המשיב 1 לפיצויים על פי החוק.
המערערים סבורים כי אפילו כך הדבר, אין הנפגע
זכאי לפיצוי, במסגרת חוק הפיצויים, בשל הסייג המוציא מגדר החוק הינתקות או נפילה
מרכב עומד שאירעו תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו. טענה זו אין לקבל.
בית משפט זה כבר פסק כי סייג זה בא להוציא
מגדר הזכאות על פי החוק אך ורק פעולות טיפול ותיקון המבוצעים על ידי מי שמקצועו
בתיקון או בטיפול בכלי רכב (ע"א 3024/94 אלי יונאי נ' אררט חברה לביטוח,
פ"ד נא(5) 208).
המערערות מבקשות לחלוק על הפרשנות הזו ולהימנע
מהחלתה על המקרה שבפנינו. הן סבורות כי, להבדיל מן המקרה בו המדובר בתיקון דרך של
הרכב, שגם אז אין תחולה לחוק אם התיקון בוצע על ידי אדם במסגרת עבודתו, הרי
בנסיבות המקרה שלנו "מסגרת העבודה" הרלבנטית אינה רק עבודת מכונאי הרכב.
לטענה זו היה אולי טעם אילו היה המשתמש ברכב עושה זאת במסגרת עיסוק המעניק לו, או
לנפגע אחר, זכאות חלופית לפיצויים בשל הנזק שהוסב בתאונה; לא כך במקרה, כמו זה
שלפנינו, שבו המשתמש ברכב - המשיב 3 - לא ביצע פעולה החורגת מעיסוקו כנהג וכמוביל,
ומכל מקום לא ביצע כל פעולה במסגרת עיסוק אחר המעניק לו כיסוי חלופי; ממילא, גם
לשיטת המערערות אין במקרה כזה, לסייג האמור, כל תכלית. אלא, שכאמור, ומכל מקום,
הדין הקיים הוא שונה והסייג אינו חל. הוו אומרים: הסייג המוציא מתחולת החוק
הינתקות או נפילה של חלק או מטען של רכב עומד, אינו חל במקרה שלפנינו שכן המשיב 3
לא עסק, בעת התאונה, בפעילות שהיא חלק מעבודתו של מכונאי רכב.
9. בכך לא תמה החקירה. תנאי לזכאות על פי חוק
הפיצויים, מקום שזו קמה מכוח ההגדרה הבסיסית, שעניינה שימוש ברכב, הוא ששימוש זה
יהא למטרות תחבורה. "תאונת דרכים" - כך מורה החוק - "הוא מאורע שבו
נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
כל שימוש ברכב מנועי צריך שיהא למטרות תחבורה.
על השופט לבחון את קיומם של כל המרכיבים של ההגדרה הבסיסית ובכללה המרכיב של
"מטרות התחבורה" (ע"א 8061/95 הנ"ל. רע"א 8548/96 פדידה
נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נא(3) 825); הקביעה כי
שימוש מסוים ברכב בא למטרות תחבורה מעוררת לעתים קושי. אכן, יש והשימוש מעצם טיבו
הוא שימוש של תחבורה. פשיטא היא שנסיעה ברכב - למטרות תחבורה באה. לעומת זאת,
כניסה לרכב, או ירידה ממנו - יש ויעשו למטרות תחבורה ויש שאינן קשורות כלל לשימוש
תעבורתי ברכב. עתים חיים אנו לענין זה מפי המשתמש ברכב (ראו המקרה שנדון בפרשת פדידה
הנ"ל); עתים אנו נתקלים בקושי בבואנו לכרוך את מטרות התחבורה באחת מן החלופות
הכלולות בהגדרת ה"שימוש ברכב". כך, לכאורה, באשר לשאלה הצריכה תשובה
כאן, לאמור, האם ההינתקות או הנפילה של המטען - ל"מטרות תחבורה" באה אם
לאו?
10. על קושי זה ניתן להתגבר בדרכים שונות שכולן
מובילות לתשובה אחת; דרך אחת היא לסבור כי לא דרכי שימוש בפנינו כי אם התרחשויות
המקימות תחולה לחוק. עמד על כך י' אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות
דרכים" (עדכון משולב תשנ"ו), בעמ' 81-80. לפי גישה זו הריבוי הזה הכלול
בהגדרת השימוש, של הידרדרות ושל התהפכות, של הינתקות חלק או של נפילת המטען, אין
עניינו כלל בפעולות של שימוש ברכב, אלא בתיאור דרך התרחשות התאונה. כלומר, הוא
עוסק בתוצאה של השימוש ולא בשימוש עצמו; אם כך - אין מקום לבחון את הזיקה בין
ההתרחשות עצמה - להבדיל מן השימוש שקדם לה - לבין קיומן או העדרן של מטרות
התחבורה.
נוסח ההוראה בחוק הפיצויים עשוי לתמוך בהנחה
זו. הגדרת ה"שימוש ברכב המנועי" - שלושה חלקים לה: ההגדרה הבסיסית המונה
דרכי שימוש שונות - נסיעה, כניסה לרכב וירידה מממנו, התנעה , דחיפה, גרירה ותיקון.
להגדרה הבסיסית מוסיפים על דרך הריבוי אירועים שונים ובהם התהפכות והתנתקות
של חלק מהרכב או מן המטען. אירועים אלה, כך ניתן לסבור, מקימים תחולה לחוק בעצם
התרחשותם; לגביהם אין צורך להידרש לתנאי בדבר המטרה התחבורתית הנלווה להגדרה
הבסיסית. אחיזה להנחה זו ניתן למצוא בנוסח הצעת התיקון לחוק (תיקון מס' 9)
התשנ"א1991-, ה"ח 2030 עמ' 123 (הצעה שלא קודמה).
דרך אחרת היא, לסבור כי ההינתקות - כמוה
כהידרדרות וכמוה כהתהפכות - היא חלק מן השימוש ברכב - חלק משרשרת של פעולות הכוללת
גם את ההינתקות עצמה. שרשרת זו כוללת באחת מחוליותיה - גם שימוש ברכב. כך, נקבע,
למשל, בפרשת יונאי, כי פעולה של חיבור מעמיס לטרקטור היא אחד מתוך מספר
שלבים שסופם פעולת הובלה, כי המדובר "בשלבים של פעולה כוללת אחת שייעודה היה
תעבורתי", וכי התאונה אירעה במהלך פעילות אשר היוותה חלק חיוני ובלתי נפרד של
התאמת הרכב לפעולת ההובלה, ועל כן יש לראותה כפעולה "למטרות תחבורה".
בין כך ובין כך, ההינתקות של המטען, במקרה
שבפנינו, אירעה באחד השלבים אשר שמשו חוליה בשרשרת שסופה שימוש ברכב ושימוש זה
שימוש למטרות תחבורה היה. ודוק: העובדה שהחוליה הזו שבשרשרת לא נקשרה בפריקה ואף
לא שימשה פעולה נלווית לפריקה, כי אם, במקרה זה, באה כהכנה לנסיעה דווקא, אינה
גורעת מן העובדה כי השימוש הרלבנטי ברכב היה, בסופו של יום, שימוש למטרות תחבורה.
המשיבים סבורים כי התאונה אירעה תוך כדי נסיעה
וזאת כיוון שהמנוע של המשאית פעל, גם בעומדה, והעמידה לא הייתה אלא לצורך נסיעה,
מעין פסק זמן בדרך אל משטח הפריקה. כיוון שהנסיעה ממילא לצורכי תחבורה באה - כך
גורסים הם - קמה תחולה לחוק.
בשל התוצאה אליה הגענו, אין לנו צורך להידרש
לשאלת נכונותה של הנחה זו כאן.
11. סוף דבר: המשיב 1 נפגע בגופו כתוצאה מהינתקות
או נפילה של חלק מן המטען אותו נשאה המשאית. הינתקות זו לא התרחשה תוך כדי טיפולו
של אדם ברכב במסגרת עבודתו וממילא היא מקימה למשיב 1 זכאות לפיצויים. כיוון שבעת
התאונה לא נתקיימה פריקה של המטען ואף לא נתבצעו פעולות נלוות לפריקה אין עוד צורך
לדון בפועלה של הוראת ההמעטה המצויה בסיפא של הגדרת השימוש.
התוצאה היא שיש לאשר את התוצאה אליה הגיע בית
המשפט המחוזי - אף כי לא מטעמיו.
הערעור נדחה. המערערות תשאנה בהוצאות המשיבים
3 ו4- בסך של 10,000 ש"ח ובהוצאות המשיבים 2-1 (כאחד), 6-5 (כאחד), 8-7
(כאחד) ו9- בסך של 5,000 ש"ח כל אחד.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, כח' באדר תשס"ב (12.3.2002).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 99064540.P05 /אמ
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
ר
ש ם
בית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il