פסק הדין המלא
החלטה בתיק ע"פ 6454/03
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 6454/03
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
אדם טדסה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 1.6.03 בת"פ 3059/02 שניתן מפי כבוד השופטת מ' נאור
תאריך הישיבה:
י"ח בסיון התשס"ד
(07.06.04)
בשם המערער:
עו"ד אמנון זכרוני; עו"ד חיים כהן;
עו"ד ברי רוזנטל; עו"ד טליה יפרח
בשם המשיבה:
עו"ד נעמי כ"ץ
פסק דין
השופטת א' חיות:
כללי
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של הריגה ונגזרו עליו שתי שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי. הערעור שבפנינו מוסב הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.
העובדות ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
1. המערער עבד כמאבטח בסניף בנק הפועלים ברחוב א-זהרה בירושלים. ביום 2.12.01, סמוך לאחר השעה 13:00 בה נסגר הסניף, הגיע למקום מאזן נבלסי ז"ל (להלן: המנוח). בהתאם לנהלי הסניף, סירב המערער לפתוח את הדלת ולאפשר למנוח להיכנס. המנוח המתין מחוץ לסניף, ומשפתח המערער את הדלת לאחד הלקוחות שביקש לצאת מן הסניף, ניסה המנוח להיכנס. המערער מנע זאת, בסגרו את הדלת מפני המנוח. כעבור מספר דקות יצא לקוח נוסף מן הסניף ועם צאתו ניסה המנוח שוב להיכנס מבעד לדלת. המערער ניסה למנוע את הדבר, או אז התפתח עימות מילולי ופיסי בין השניים אשר בסופו ירה המערער במנוח, פגע בצווארו וגרם למותו.
2. המערער הודה בביצוע הירי, אך טען כי המנוח ניסה לחטוף את נשקו וכי ירה בו משום שחשש לחייו ולחיי אחרים. על כן, כך הוסיף המערער וטען, קמים במקרה זה סייגים לאחריות פלילית, ובין היתר הסייגים מסוג הגנה עצמית וצורך. עוד טען המערער לקיומו של סייג מסוג העדר שליטה, משום שלדבריו ביצע את הירי באופן אינסטינקטיבי. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' נאור) דחה את טענות המערער, והרשיע אותו, כאמור, בעבירה של הריגה בקובעו כי המערער לא היה חשוף לסכנה מוחשית מידי המנוח מן הבחינה האובייקטיבית, ואף מבחינה סובייקטיבית, כך הוסיף בית המשפט וקבע, לא סבר המערער כי נשקפת לו סכנה כזו. בית המשפט ציין בהקשר זה כי המערער היה מודע לכך שהמנוח הוא לקוח של הסניף ולא מחבל שמבקש לחטוף את נשקו, ובקשתו של המנוח מן המערער לקרוא למנהל הסניף שבשמו נקב אף היא מצביעה על כוונותיו התמימות. בית המשפט קבע עוד כי גם אם סבר המערער שנשקפת לו סכנה מוחשית לא היה עליו לירות לעבר חלק הגוף העליון של המנוח, והיה עליו להסתפק באמצעים מתונים יותר כגון איום על המנוח בנשקו, ירי באוויר או ירי לכיוון רגליו של המנוח. הירי שביצע המערער, כך קבע בית המשפט, היה בלתי סביר, ולפיכך לא קמים לו הסייגים מסוג הגנה עצמית וצורך, להם טען.
בגזר הדין ציין בית המשפט כי נסיבות חייו של המערער "הן אכן נסיבות נוגעות ללב", והוסיף וציין את המלצת מפקדו של המערער, ואת תסקיר שירות המבחן החיובי שניתן בעניינו. את כל אלה זקף בית המשפט לזכות המערער אל מול המעשה שביצע, ובשיקול כולל גזר עליו, כאמור, שתי שנות מאסר לריצוי בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי.
טענות המערער
3. בערעורו שב המערער וטוען כי בנסיבות העניין ובעיקר נוכח ניסיונו של המנוח למשוך את הנשק ממנו, עומדים לו הסייגים מסוג הגנה עצמית, צורך והעדר שליטה ולפיכך אין להרשיעו בדין. המערער מציין בהקשר זה כי סניף הבנק מצוי במזרח ירושלים באזור מוּעָד לפיגועים חבלניים, והוא מדגיש כי חודשים ספורים קודם לאירוע הירי נרצח מאבטח בסניף המוסד לביטוח לאומי הסמוך למקום האירוע. עוד מציין המערער כי הימים שקדמו לאירוע היו ימי חודש הרמדאן, וכי באותם ימים ואף ביום האירוע עצמו התרחשו בישראל כולה וכן בירושלים פיגועים חבלניים קשים. המערער מוסיף ומציין כי על רקע המצב המתוח המתואר לעיל חש ביום האירוע דריכות מיוחדת והוא אף הונחה על ידי הממונים עליו "לבדוק את השטח בצורה יתרה", כלשונו. לבסוף טוען המערער כי האירוע אמור היה להיות מוסרט באמצעות מצלמה המצויה בסניף, אולם מסיבה לא ברורה לא מצוי תיעוד האירוע בדיסק הקשיח של המחשב בו נקלטים הצילומים, אלא רק הדקות שקדמו לו והדקות שמיד לאחר סיומו. המערער מוסיף ומציין בהקשר זה כי ביקש למסור את הדיסק הקשיח לבדיקת מומחה, אולם הוברר לו כי הבדיקה עולה כאלף דולר לכל הפחות, סכום שהוא מעבר ליכולתו. בערעורו מלין המערער על כך שבית המשפט המחוזי דחה את בקשתו להורות למשיבה לממן את הבדיקה. לטענתו, מקפח הדבר את הגנתו שכן אילו ניתן היה לאתר את צילומי האירוע היה בהם כדי לתמוך בגרסתו לפיה קיים רצף בין ניסיונו של המנוח למשוך את הנשק ובין הירי.
דיון
4. בחנתי את הטענות שהעלו הצדדים בפנינו בכתב ובעל פה לעניין ההרשעה ואף צפיתי בקלטות הוידיאו המתעדות את שחזור האירוע על ידי המערער ואת ההודעה שמסר בחקירת המשטרה ביום האירוע. לאחר כל אלה הגעתי אל המסקנה כי אין מקום להתערב בתוצאה המרשיעה. המערער ירה במנוח ביודעו כי הירי עלול לגרום למותו, כהודאתו המפורשת בחקירתו הנ"ל. היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של מחשבה פלילית הנדרשים לשם הרשעה בעבירה של הריגה התקיימו, אפוא, במעשהו של המערער. האם עומדים לו הסייגים לאחריות הפלילית להם טען? סבורני שהתשובה לכך הינה שלילית. מתוך חומר הראיות שנאסף ובייחוד מדברי המערער עצמו עולה כי הירי לא היה רפלקטיבי וכי המערער לא ביצע אותו באופן אוטומטי ובלתי נשלט. המערער החליט, גם אם בשבריר שנייה, לדרוך את הנשק, להרימו ולירות במנוח. הטענה באשר לקיומו של סייג מסוג העדר שליטה דינה, אפוא, להידחות (ראו סעיף 34ז לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). אשר לסייגים של הגנה עצמית וצורך, הקבועים בסעיף 34י ובסעיף 34 יא לחוק העונשין. על מנת לבסס סייגים אלה יש לעורר ספק סביר שמא התקיימו באופן אובייקטיבי נסיבות אשר בגינן נדרש הנאשם למעשה שעשה כדי להדוף "סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו". בקלטת המתעדת את הודעתו במשטרה סיפר המערער כי הכיר את המנוח כלקוח של הסניף מביקוריו הקודמים במקום, וכי המנוח ביקש לקרוא למנהל הסניף מר ג'אנה, על מנת שזה יאפשר את כניסתו. בנסיבות אלה, קשה לקבל כי מתעורר ספק סביר שמא התכוון המנוח לחטוף את נשקו של המערער והרושם הברור המתקבל הוא כי העימות אשר התלקח בין המנוח ובין המערער, לרבות האחיזה הנטענת בנשק ומשיכתו על ידי המנוח, נסוב כל כולו סביב התעקשותו של המנוח להיכנס אל הסניף לאחר שעות הסגירה. על כן מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא התקיימו מבחינה אובייקטיבית נסיבות של "הגנה עצמית" או "צורך". האם מתעורר ספק סביר שמא חש המערער מבחינה סובייקטיבית כי המנוח מבקש לחטוף את נשקו וכי נשקפת לו ולמאבטח הנוסף שהיה עמו סכנת פגיעה מוחשית? האם ניתן לייחס למערער "טעות במצב הדברים", כמשמעו של מונח זה בסעיף 34יח לחוק העונשין, טעות המוסבת גם על היסודות העובדתיים של הסייגים מסוג "הגנה עצמית" ו"צורך"? מוכנה אני להניח לטובתו של המערער, כפי שהניח בית המשפט המחוזי, כי סמוך לפני הירי ותוך כדי העימות ביניהם אכן אחז המנוח בנשקו של המערער ואף משך אותו אליו. מוכנה אני אף להרחיק לכת אל מעבר למה שהיה בית המשפט המחוזי מוכן לעשות ולהניח כי כתוצאה מכך חש המערער שנשקפת לו ולחברו המאבטח סכנת פגיעה מוחשית מידי המנוח. אלא שבכך אין די על מנת להקים למערער סייג לאחריות בשל "הגנה עצמית" או "צורך", מן הטעם שסייגים אלה אינם חלים מקום שבו "המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה" (ראו סעיף 34טז לחוק העונשין). במקרה שלפנינו ירה המערער במודע לעבר חלק הגוף העליון של המנוח ממרחק קצר ביותר, ואמצעי קיצוני זה שנקט המערער איננו סביר בנסיבות העניין, כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי; זאת משום שעמדו לרשות המערער אמצעים אחרים שפגיעתם פחותה, על מנת למנוע את הסכנה שחש, לדבריו, כגון: ירי אזהרה באוויר או לכל היותר ירי לכיוון רגליו של המנוח. מסקנה זו בדבר אי סבירות מעשיו של המערער מתחזקת נוכח העובדה כי סמוך לפני הירי הצליח המערער, כפי שסיפר בהודעתו המוסרטת, לשחרר את הנשק שהיה תלוי עליו ב"הצלב", מאחיזת המנוח, ואילו לשאלה שהוצגה בפניו כבר בעת חקירתו במשטרה מדוע לא ירה לכיוון רגליו של המנוח לא הייתה בפי המערער כל תשובה. נוכח העובדה כי המעשה שעשה המערער אינו עומד בשום יחס סביר לתחושת הסכנה הסובייקטיבית שאותה חש, לא מתקיימים במקרה הנדון איזה מן הסייגים לאחריות הפלילית מסוג "הגנה עצמית" או "צורך". מכל הטעמים שפורטו, דין הערעור על ההרשעה להידחות, ונוכח אותם טעמים מתייתר הצורך לדון בטענה שהעלה המערער בעניין מימון בדיקת הדיסק הקשיח.
5. אף הערעור לעניין העונש דינו להידחות. תוצאותיו של האירוע הינן קשות ביותר. המנוח בא לסניף הבנק לאחר שעת הסגירה, ומשהתעקש להיכנס שילם על כך בחייו. מותו הוא תוצאה של פעולה פזיזה ובלתי שקולה של המערער העולה כדי הריגה, וזו מחייבת ענישה הולמת. מנגד ניצב המערער, בחור צעיר ונורמטיבי, אשר שירת שירות צבאי ביחידה של משמר הגבול, הקים משפחה והחל לבנות את חייו תוך שהוא עובד לפרנסתו ולפרנסת אשתו ושני ילדיו כמאבטח בסניף הבנק. האירוע הטראגי אשר במהלכו נהרג המנוח המיט אסון על משפחת המנוח, אך הוא נושא משמעויות קשות גם עבור המערער אשר באחת קיבלו חייו תפנית שלילית ובלתי צפויה שאיתה עליו להתמודד. תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער הוא חיובי במיוחד, ומצביע על מאמצים שעושה המערער על מנת להמשיך ולהשתלב גם לאחר האירוע במעגל העבודה ולפרנס את משפחתו, תוך שהוא זוכה ממעבידיו החדשים לחוות דעת חיובית ביותר. עוד צוין בתסקיר כי המערער נושא תחושות קשות נוכח העובדה שגרם למותו של המנוח ונוכח הסבל שנגרם לילדי המנוח בגינו, אף שהוא סבור כי לא יכול היה לנהוג אחרת. מכאן המלצתו של שירות המבחן בתסקיר המעודכן שלפנינו להקל בעונשו של המערער ולגזור עליו שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. המלצה זו אין בידינו לקבל. נראה לנו כי בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את מכלול השיקולים לחומרא ולקולא ואף איזן נכונה ביניהם, בהשיתו על המערער עונש של שתי שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי. יש לקוות כי בתום ריצוי העונש ישוב המערער למסלול של חיים רגילים ונורמטיביים, אך בנסיבות העניין ולנוכח התוצאה הקשה של קטילת חיי אדם, לא סברנו כי יש מקום להקל עוד בעונשו.
הערעור נדחה, אפוא, על שני חלקיו. שלטונות בית הסוהר מתבקשים ליתן דעתם למצבו המיוחד של המערער, כפי העולה מן הפסקה השנייה של תסקיר שירות המבחן מיום 3.6.2004.
ש ו פ ט ת
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.
ניתן היום, ד' תמוז, התשס"ד (23.06.2004).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03064540_V03.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il