דמטרי קלימנקו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6453/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6453/14 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט מ' מזוז המערער: דמטרי קלימנקו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) בת"פ 17331-11-13 מיום 14.8.2014 תאריך הישיבה: ז' בטבת התשע"ה (29.12.2014) בשם המערער: עו"ד אלון נשר בשם המשיבה: מתורגמנית: עו"ד ארז בן-ארויה גב' אניה אסאס פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על הכרעת הדין, ולחלופין על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ד' סלע) בת"פ 17331-11-13. ביום 30.4.2014 הורשע המערער, לאחר ניהול הוכחות, בניסיון לשוד - עבירה לפי סעיף 402(א), בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובתקיפה הגורמת חבלה ממשית - עבירה לפי סעיף 380 לחוק. ביום 14.8.2014 ניתן גזר הדין בעניינו של המערער. בית המשפט גזר על המערער 30 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, וכן 15 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירה בה הורשע או כל עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע. כן חויב המערער בתשלום פיצויים למתלוננת בסך של 15,000 ₪. הערעור בפנינו הוא כאמור על הכרעת הדין, ולחלופין על גזר הדין. הערעור על הכרעת הדין הוגבל רק לעבירת הניסיון לשוד. ההליך בפני בית משפט קמא 2. ביום 1.11.2013 צעדה המתלוננת ברחוב החלוץ בחיפה תוך שהיא משוחחת בטלפון סלולרי (להלן: הטלפון). המערער רץ לכיוון המתלוננת ודחף אותה. המתלוננת, מאבטחת בעיסוקה, נאבקה במערער והוא הפיל אותה ארצה ובתוך כך תלש בכוח שרשרת הזהב שהייתה על צווארה. תוך כדי המאבק נשמטו ארצה השרשרת, התיק של המתלוננת והטלפון. המערער המשיך להכות את המתלוננת כשהיא שוכבת על גבה על הרצפה ומנסה להתגונן, וזאת במשך דקות ארוכות (כרבע שעה) עד להתערבות עוברי אורח שהרחיקו את המערער והקימו את המתלוננת על רגליה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת שריטות ממשיות בצווארה, ובידיה וחבלות בגופה והיא נזקקה לטיפול רפואי. המערער ברח אך נלכד על-ידי המשטרה מאוחר יותר. שרשרת הזהב והטלפון של המתלוננת נעלמו, אך היא לא ידעה לומר מי לקחם. השרשרת מעולם לא נמצאה, ואילו הטלפון נמצא אצל אדם שלישי, שאינו קשור לאירוע, שלדבריו קנה אותו בברטעה בלי לדעת שהוא גנוב. 3. בגין אירוע זה הוגש נגד המערער כתב אישום שייחס לו עבירות שוד של השרשרת והטלפון ותקיפה הגורמת חבלה ממשית - עבירות לפי סעיפים 402(א), בצירוף סעיף 25, ו- 380 לחוק העונשין. במהלך המשפט חזרה בה המדינה מהאישום בשוד בנוגע לטלפון של המתלוננת, משהוא נמצא אצל אדם אחר שקנה אותו לדבריו בלי לדעת שהוא גנוב, ונוכח עדות המתלוננת כי היא לא בטוחה מי לקח את הטלפון שנפל מידיה. המערער היה מיוצג בבית משפט קמא על-ידי עורכי-דין מטעם הסנגוריה הציבורית לכל אורך ההליך בבית המשפט, חרף בקשתו שלא להיות מיוצג. יחד עם זאת הותר לו להשתתף בניהול הגנתו ואף לחקור עדים. כן יצוין, כי בבדיקה פסיכיאטרית שנערכה למערער נקבע שאף שהמערער סובל מבעיות נפשיות הוא לא היה במצב פסיכוטי בעת האירוע המתואר בכתב האישום, וכי הוא כשיר לעמוד לדין. בסופו של הליך הוכחות הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות של נסיון לשוד בנוגע לשרשרת, וכן בעבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית, וזיכה אותו מעבירת השוד המושלמת. 4. בית המשפט ביסס את ממצאיו לגבי האירוע בעיקר על עדותה של המתלוננת, לאחר שקבע כי הותירה רושם מהימן, כי עדותה הייתה "קוהרנטית, עקבית, זהירה וכנה", וניכר היה כי השתדלה לדייק ולא ניסתה להעצים את אשמת המערער. בית המשפט גם מצא תימוכין לחלקים נכבדים מעדותה בראיות מוצקות נוספות, ובהם התעודה הרפואית שהוצגה לגבי השריטות והפגיעות שספגה המתלוננת באירוע, עדויות עדי ראיה במקום ומצבה הנפשי של המתלוננת בסמוך לאירוע. בית המשפט דחה את גרסת המערער - בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט - כי לא היכה את המתלוננת, אלא הניף את ידו כלפיה "כאילו בצחוק" ולא נגע בה, והיא זו שתקפה אותו, וכן את גרסתו כי לא הייתה שרשרת ולא תלש שום שרשרת. בית המשפט קבע שעדות המערער לא עוררה אמון בהיותה "לא עקבית, לא סבירה והתפתחה לפי הענין". 5. בית המשפט זיכה כאמור את המערער מעבירת השוד המושלמת, וזאת לאחר שקבע כי אמנם הוכח קשר ישיר בין התקיפה של המתלוננת על ידי המערער והפעולה האלימה שנקט לתלישת השרשרת מצווארה, אולם העובדה שהשרשרת נשמטה ארצה לאחר תלישתה מותירה ספק אם השרשרת הייתה בשליטתו או בחזקתו של המערער ואין ראיה כי נטל לאחר מכן את השרשרת. 6. עיקר מאמציה של ההגנה רוכזו בטענה באשר ליסוד הנפשי של עבירת השוד. לגרסת ההגנה, לא הייתה כל ראיה שהמערער התכוון לשדוד את השרשרת, וכי סביר יותר שהשרשרת נתלשה אגב המאבק בין המערער למתלוננת ולא מתוך מטרה של שוד. בית המשפט דחה את טענות ההגנה וקבע כי המאשימה הוכיחה את היסוד הנפשי של המערער מעבר לכל ספק סביר. קביעה זו נשענה על האמון כאמור בעדות המתלוננת לגבי פרטי האירוע, על עדותו הלא אמינה והמתפתחת של המערער בהתאם לראיות שהוצגו בפניו, ועל ניסיונו של המערער להרחיק עצמו מהשרשרת בטענה שלא הייתה כלל שרשרת, דבר המלמד על תחושת אשמה בנוגע לשרשרת. בית המשפט הדגיש שאין מדובר בפעולה זניחה שנעשתה בהיסח הדעת אלא במעשה שהיה כרוך בשימוש ממשי בכוח והותיר שריטות על צווארה של המתלוננת. נוכח זאת ולאור גרסתו העקבית של המערער - בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט - שלא הייתה כלל שרשרת, לא ניתן לקבל את נסיון ההגנה לטעון בסיכומיה שיתכן שהשרשרת נתלשה על ידי המערער באקראי, תוך כדי המאבק, ללא כל כוונת שוד, גרסה שאין לה גם כל אחיזה בחומר הראיות. 7. בבואו לגזור את דינו של המערער, ציין בית המשפט את חומרת עבירת השוד הפוגעת בתחושת הביטחון האישי, ואת העובדה שהתופעה של תקיפות עוברי אורח ברחוב הפכה ל"מכת מדינה". בית המשפט עמד על חומרת הפגיעה בגופה ובנפשה של המתלוננת באירוע הנדון, וכן על הפגיעה בכבודה ובקניינה. בהתייחס לטענה שמדובר בשוד של רכוש בערך מועט, ציין בית המשפט כי מדובר בשרשרת זהב בעלת ערך רגשי רב למתלוננת, ולערך רגשי יש שווי של ממש. כן צוין, כי עקב האירוע נעלם גם הטלפון של המתלוננת. 8. בית המשפט קבע את מתחם הענישה הכולל לשתי העבירות בהן הורשע המערער על מאסר בפועל הנע בין 24 חודשים ל- 60 חודשים, וזאת על רקע חומרת העבירות בהן הורשע, הערכים המוגנים שנפגעו ומדיניות הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא. ולאחר שלקח בחשבון כשיקול לקולא את מצבו הנפשי של המערער, וכשיקולים לחובתו - את הרשעותיו הקודמות של המערער בעבירות רכוש ואלימות ואת אי-נטילת האחריות מצדו ואי-הבעת חרטה גם לאחר הרשעתו, גזר בית המשפט את עונשו כמפורט בראשית הדברים לעיל. הערעור 9. כמצוין לעיל, הערעור על הכרעת הדין הוגבל להרשעה בניסיון לשוד. בא כוח המערער גם הבהיר כי אינו מערער על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא באשר לאופן התרחשות האירוע כולו, אלא הוא ממקד את הערעור רק בנוגע להתקיימות היסוד הנפשי בעבירת נסיון לשוד. הטענה בענין זה היא, בתמצית, כי נוכח העובדות כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא, קיימת אפשרות סבירה שהשרשרת נתלשה אגב המאבק בין המערער למתלוננת ללא שהמערער היה מודע לקיומה של השרשרת או לתלישתה, ועל כן לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הניסיון לשוד. לביסוס הטענה הוא ציין, בין השאר, כי המתלוננת לא טענה בעדותה שהמערער היה מודע לתלישת השרשרת, כי מהראיות עולה שהמערער לא הקדיש תשומת לב מיוחדת לשרשרת במהלך כל האירוע, כי לא נדרש כוח רב לקריעת שרשרת זהב דקה, וכי המערער היה עקבי בגרסתו שלא ראה את השרשרת ולא תלש אותה. לטענת בא כוח המערער, ראיות אלה מעוררות ספק לגבי המודעות של המערער לקיומה של השרשרת או לתלישתה, וממילא גם לגבי כוונתו להשיג את השרשרת או לשלול אותה שלילת קבע. כן נטען, שאמנם המערער לא העלה גרסה זו בפני בית המשפט קמא, אולם הייתה חובה על בית המשפט לשקול אותה ולקבלה בהיותה סבירה והגיונית. ככל שיתקבל הערעור על הכרעת הדין, והמערער יזוכה מהעבירה של ניסיון לשוד, הדבר יחייב, לטענת בא כוח המערער, קיצור משמעותי הן של תקופת המאסר בפועל והן של תקופת המאסר על תנאי שנגזרו עליו, ולהפחית את סכום הפיצויים בו חויב. לשיטתו, תקופת המאסר של כשנה שכבר ריצה המערער עד להגשת הערעור עולה על העונש שראוי להשית עליו בגין העבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה ובנסיבותיו האישיות. לצד זאת נטען, כי גם אם ערעורו של המערער על הכרעת הדין יידחה, יש להקל בעונשו, שכן העונש שנגזר עליו חורג לחומרה באופן קיצוני מרמת הענישה הנהוגה וממתחם העונש הראוי. 10. בתגובה טען בא-כוח המדינה, כי המערער שב ומשמיע גרסאות עובדתיות חלופיות. תחילה טען כי הוא כלל לא תקף את המתלוננת, וזו היא שתקפה אותו. ולעניין השרשרת, המערער לא טען שלא זכר אם היתה שרשרת אם לאו, אלא טען בתוקף כי לא הייתה שרשרת כלל. לטענת המדינה, המערער לא רשאי להציג בשלב הערעור טענות עובדתיות חדשות לעניין המודעות או לעניין היעדר כוונה, ועל כן, משנקבע שהשרשרת נתלשה בכוח, המסקנה הסבירה היא שהתולש היה מודע לטיב התנהגותו ולנסיבות העניין. באשר לגזר הדין, טענה המדינה, כי אין מחלוקת על מצבו הנפשי של המערער, ואולם נטען, כי לאור מכלול נסיבות הענין, לרבות חומרת העבירות בהן הורשע ועברו הפלילי של המערער, הכולל עבירות רכוש ואלימות, העונש שנגזר על המערער הוא ראוי וסביר, ואינו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה. דיון והכרעה 11. לאחר עיון בטענות הצדדים, בפסק הדין קמא ובחומר הראיות, לא מצאתי כל עילה המצדיקה התערבות בהכרעת הדין או בגזר הדין של בית משפט קמא. 12. באשר להכרעת הדין. בא כוח המערער אמנם הצהיר בפנינו כאמור, כי אינו חולק על הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, אך למעשה הוא מעלה גרסאות, או היפותזות עובדתיות, שאינן מתיישבות עם הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא ואף נדחו במפורש על ידי בית המשפט. כזכור, גרסתו העקבית של המערער - בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט - הייתה, כי לא הייתה כלל שרשרת וכי הוא לא תלש שום שרשרת. גרסה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, כמפורט לעיל. הגרסה המועלית כעת בערעור, ולפיה קיימת אפשרות סבירה שהשרשרת נתלשה על ידי המערער אגב המאבק בינו לבין מתלוננת, ללא מודעות מצדו, ולא מתוך מטרה של שוד, אינה מתיישבת עם גרסתו העקבית בחקירה במשטרה ובבית המשפט וסותרת את הקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי בית המשפט. גרסה זו הועלתה על ידי ההגנה לראשונה בסיכומיה בפני בית משפט קמא ובית המשפט דחה אותה לאחר דיון מפורט (פסקאות 26-24 להכרעת הדין). 13. קביעתו של בית משפט קמא בדבר קיומו של היסוד הנפשי אצל המערער לעבירת הניסיון לשוד, מבוססת היטב. קביעה זו נשענה על האמון בעדות המתלוננת לגבי פרטי האירוע, על עדותו הלא אמינה והמתפתחת של המערער וניסיונו להרחיק עצמו מהשרשרת בטענה שלא הייתה כלל שרשרת, ועל העובדה שתלישת השרשרת מצוואר המתלוננת אינה פעולה זניחה שנעשתה בהיסח הדעת אלא מעשה שהיה כרוך בשימוש ממשי בכוח והותיר שריטות על צווארה של המתלוננת. 14. אכן, ישנם מצבים בהם על בית המשפט לבחון אף תרחישים עובדתיים סבירים, אף שלא הועלו על ידי הנאשם - "ייתכנו מקרים שבהם יהא על בית המשפט לבחון אפשרויות סבירות שונות, אף אם לא הועלו על ידי הנאשם ואין הן מתיישבות עם קו ההגנה שבחר הנאשם" (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 176 (10.11.2011)). אך יחד עם זאת הובהר שם בהמשך הדברים כי - "גם אלה המוכנים לשקול ביד רחבה גרסאות שלא עלו מפי הנאשם דורשים כי הדבר יהיה מעוגן בחומר הראיות" (שם, פסקה 177). 15. המערער, אשר הכחיש לכל אורך הדרך כי הייתה כלל שרשרת על צוואר המתלוננת או כי משך בשרשרת, אינו יכול להישמע בשלב הערעור בטענה, שלא רק שלא הועלתה על ידו אלא אינה מתיישבת עם חומר הראיות. וכפי שהעיר בית המשפט קמא: "לולא הכחשתו העקבית של הנאשם את עצם קיומה של השרשרת - אותה תלש במו ידיו ואשר קריעתה מצווארה של המתלוננת הותירה שריטות על צווארה, דהיינו, אין מדובר בפעולה זניחה שנעשתה בהיסח הדעת ואשר לא הותירה את רישומה על הניצים, אלא במעשה שהיה כרוך בשימוש ממשי בכוח - יתכן כי היה מקום להניח לטובתו שלא הייתה לו כל שאיפה, מטרה או צפיות לתוצאות ניתוקה מגופה של המתלוננת" (פסקה 25 להכרעת הדין). יצוין, כי בניגוד לנטען בכתב הערעור, בית המשפט קמא לא קבע שהמערער לא אחז בשרשרת. מטבע הדברים, מי שמושך בשרשרת בחוזקה נדרש לאחוז בה, ולו לפרק זמן קצר. כל שנקבע הוא שהמערער לא החזיק בשרשרת לאחר שנשמטה ארצה, ושלא הייתה לו שליטה בה אחרי אותה עת. 16. אשר על כן, אין יסוד לערעור על הכרעת הדין ודינו להידחות. 17. אשר לערעור על גזר הדין. אין ספק כי עבירות של שוד רחוב הן עבירות חמורות הפוגעות בסדר הציבורי, בתחושת הביטחון של האזרח והופכות את המרחב הציבורי לסביבה מאיימת, ועל כן מחייבות תגובה עונשית הולמת. כפי שציינה חברתי, השופטת ברק-ארז: "עבירות של שוד על דרך תקיפה ברחוב פוגעות לא רק בקורבן, אלא בתחושת הביטחון האזרחית הכללית. אחת הציפיות הראשונות של אנשים היוצאים מביתם לרחובות העיר היא היכולת להתנהל בביטחון וללא אימה, ולא כל שכן בסביבה היומיומית והמוכרת. על כן, אין מקום לראות את העבירה שבה נכשל המערער כעבירה קלה, גם אם קיימים מעשי שוד הנעברים בנסיבות מחמירות יותר" (ע"פ 6862/13 חג'אזי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (7.7.2014)). 18. באותה פרשה נקבע, בעקבות פסק הדין בע"פ 772/13 יחיא נ' מדינת ישראל (29.6.2014), כי מתחם העונש ההולם בגין שוד שבוצע באופן ספונטאני, שנלווית לו דרגת אלימות נמוכה, ושאינו כולל שימוש בנשק, נע בין 6 לבין 28 חודשי מאסר בפועל. אציין, כי ספק בעיני אם אכן מתחם הענישה לעבירות "שוד ספונטני", שנקבע בפרשת חג'אזי הנ"ל (28-6 חודשי מאסר בפועל), אכן הולם את חומרתן ופגיעתן הקשה של עבירות אלה (השוו למשל: ע"פ 1286/13 אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל (20.1.2014) וע"פ 2590/13 כראג'ה נ' מדינת ישראל (8.4.2014). ואולם, מכל מקום, הנסיבות בענייננו שונות וחמורות יותר מאלה שבפרשות חג'אזי ויחיא באופן המצדיק החמרת הענישה מעבר למתחם הענישה האמור. בענייננו, מדובר אמנם בניסיון שוד שבוצע, ככל הנראה, באופן ספונטאני וללא שימוש בנשק, אולם האירוע כלל גם אלימות משמעותית - בניגוד למקרים בפרשות חג'אזי ויחיא. כמו כן, בענייננו הורשע המערער, עקב האלימות הרבה, גם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית. בנוסף, בפרשת יחיא לא היה למערער עבר פלילי והוא שיתף פעולה עם המשטרה, הודה, הביע חרטה והחזיר את הגזלה - כל אלה לא התקיימו בענייננו. כאמור, המערער הורשע בגין האירוע הנדון בשתי עבירות, ומתחם הענישה שנקבע התייחס לאירוע כולו ולא רק לעבירת הניסיון לשוד, היינו - באופן שייצג ענישה הולמת גם בגין עבירת התקיפה הגורמת חבלה ממשית שביצע. על כן, נראה כי מתחם הענישה שקבע בית המשפט קמא בעניינו בהתייחס לשתי העבירות יחדיו כמכלול (5-2 שנות מאסר בפועל) אינו חורג ממתחם העונש ההולם בכגון דא, ואינו מקים עילה להתערבותנו. 19. בא כוח המערער טען גם כי בית המשפט קמא לא התחשב די הצורך במצבו הנפשי של המערער. ואולם עיון בגזר הדין מעלה כי בית המשפט התייחס למצבו הנפשי של המערער ונתן לו משקל לקולא בגזירת עונשו, תוך איזון שיקול זה אל מול הנסיבות לחומרה שפירט בית המשפט. אזכיר בהקשר זה את דברי בית משפט זה בע"פ 4152/13 ישראלי נ' מדינת ישראל (13.8.2014): "אף אם יש להצטער על כך שהמדינה, משיקולי תקציב ומשיקולים אחרים, אינה מטפלת באופן מלא באנשים הסובלים מתחלואות נפשיות כגון המערער - הצורך להגן על הציבור ממעשים מעין אלו עודנו קיים ומהווה שיקול ממשי וחשוב בענישה" (פסקה 8 שם). 20. לאור כל המקובץ, ונוכח ההלכה לפיה "ערכאת הערעור תתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית רק מקום בו קיימת סטייה ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין" (עניין ישראלי לעיל, פסקה 5, וההפניות שם), לא מצאתי אפוא עילה להתערבותנו בגזר דינו של בית המשפט קמא. 21. אשר על כן, דעתי היא שיש לדחות את הערעור על שני חלקיו, וכך אציע לחברי שנעשה. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט מזוז. אומר מלה באשר לגזר הדין. בע"פ 4841/13 ספי נ' מדינת ישראל (6.2.15) נזדמן לי להזכיר (פסקה י') כי: "כבר נכתב פעם אחר פעם כי עבירת השוד צריך שתידון במאסר מאחורי סורג ובריח ועל פי רוב גם לא לתקופה קצרה. זאת, ראשית, בשל הוראת המחוקק בסעיף 402 לחוק העונשין הקובעת עונש מירבי של 14 שנות מאסר... שנית, עבירה זו חמורה מטבעה, שכן משמיעה היא אלימות או פוטנציאל לאלימות, כי לא אחת יתנגד הקרבן לשוד, ולא אחת ישלוף השודד נשק חם או קר ויכלה זעמו בקרבן, או יפגע בו כדי להשתיקו, כך – עד כדי רצח... ניתן דעתנו גם לטראומה הנלוית לעבירה זו אצל הקרבן" ב. ועוד (שם, פסקה י"א, הובאה גם על-ידי השופט זילברטל בע"פ 772/13 יחיא נ' מדינת ישראל (29.6.14)): "באשר לקביעת מתחם העונש ההולם – כנודע, לובשת עבירת השוד פנים וצורות רבות וקביעת מתחמי הענישה ההולמים בגינה מגוונת; אך פטור בלא כלום אי אפשר (בבלי, חולין כז ע"ב), ואת המסגרת קבע כמובן המחוקק בקביעת 'תג העונש' לעבירה זו – אין זהה דינה של עבירה שנעברה תוך פגיעה פיסית אלימה לעבירה שבוצעה על דרך הפחדה בלבד; אין זהה דינה של עבירה שנעברה לאחר תכנון והכנה מוקדמים לעבירה אקראית-ספונטנית; אין זהה דינה של עבירה שנעברה בחבורה לדינה של עבירת אדם יחיד; אין זהה דינה של עבירה שנעשתה תוך שימוש בנשק, חם או קר, לעבירה שנעשתה ללא שימוש בנשק; אין זהה דינה של עבירה חד פעמית למסכת שיטתית של עבירות". ג. אף אני בדעת חברי (בפסקה 18), כי ככלל ראוי להחמיר בעבירות שוד, גם אם כל מקרה לנסיבותיו. הציבור זקוק להגנה, ותרומתו של בית המשפט היא ענישה, ויש מן העבריינים ששהותם במאסר היא הגנה על הציבור. אוסיף, עם זאת, משאלה לשירות בתי הסוהר נוכח האמור בפסקה 19 לחוות דעת חברי, כי ראוי שהמערער יקבל טיפול מתאים במאסרו בשל מצבו הנפשי המיוחד, והכרעתנו תובא לידיעת שירות בתי הסוהר. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ח' בטבת התשע"ה (28.1.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14064530_B02.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il