ישראל (סרוליק) טאייב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 645/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 645/09 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: ישראל (סרוליק) טאייב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.1.09 בת"פ 6058/07 שניתן על-ידי כבוד השופט כ' סעב תאריך הישיבה: ט"ו בחשון התש"ע (2.11.2009) בשם המערער: עו"ד ליאור בר-זהר בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט כ' סעב) הרשיע את המערער, ביום 7.1.2009, באחת-עשרה עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין ועבירה של הונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות לפי סעיף 17 סיפא לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986. בית-המשפט המחוזי גזר על המערער את העונשים הבאים: 60 חודשי מאסר מתוכם 42 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא, שהמערער לא ישא עונש זה, אלא אם יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע ויורשע בגינן בדין; הפעלת עונשי המאסר המותנים שהוטלו על המערער בתיקים אחרים: בת.פ. (שלום עכו) 4084/03 בו הוטל עליו עונש מאסר מותנה של 18 חודשים בגין עבירות דומות ולשלוש שנים, ובת.פ. 2461/02 (שלום עכו), בו הוטל עליו עונש של 6 חודשי מאסר מותנים לשלוש שנים, שלא יעבור עבירות המנויות בסימן ו' לפרק י"א בחוק העונשין, התשל"ז-1977. עוד נקבע, כי העונשים המופעלים יצטברו האחד למשנהו ושניהם יצטברו לעונש שהוטל על המערער בתיק זה, כך שעליו לרצות עונש מאסר של 66 חודשים. על הכרעת הדין ועל גזר-הדין הגיש המערער ערעור לבית-משפט זה, הוא הערעור שלפנינו. 2. כנגד המערער הוגש, ביום 2.12.2007, לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, המייחס לו שורה של עבירות מרמה, גניבה, איומים והונאה בכרטיס אשראי, כמפורט בכתב האישום. כתב האישום כולל 12 אישומים. הרקע להתרחשויות הפרשות שבכתב האישום הוא פרסום מודעה בין התאריכים 8.4.05 ועד 10.3.06 בלוח "ידיעות אחרונות" חיפה והצפון, בה הציע המערער לציבור הנזקק פתרון לקשיי הנזילות על-ידי מתן הלוואות הנעות בין סכום של 2,000 ש"ח ועד לסכום של 50,000 ש"ח. הקשר עם מי שעמד מאחורי המודעות הנ"ל נעשה בטלפון סלולארי. הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי 3. בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) הרשיע, ביום 15.12.08, את המערער, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, בעבירות שיוחסו לו באישומים 1-10 ובאישום מס' 12 בכתב האישום וזיכה אותו מן המיוחס לו באישום מס' 11. 4. בית-המשפט המחוזי לא נתן כל אמון בגרסת המערער וקבע, כי גרסתו הייתה הפכפכה ולא עקבית, חסרת היגיון, בעלת סתירות מהותיות וגרסאות שונות, הן אלו שנמסרו במשטרה והן אלו שנמסרו בבית-המשפט. הכרעת הדין רצופה קביעות מהימנות ברורות, אשר בהתבסס עליהן דחה בית-המשפט המחוזי מכל וכל את גרסת המערער. מאידך, בית-המשפט נתן אמון בגרסתם של עדי התביעה – מתלוננים וצדדי ג'. יתרה מכך, בית-המשפט קבע ממצאים עובדתיים בנוגע לכל אחד מהאישומים. כך, נקבע, כי המערער ידע לבחור לו קורבנות חלשים שנקלעו למצוקה כלכלית תוך שהוא מנצל מצוקה זו. לאחר-מכן עשה המערער שימוש בכל השיקים שניתנו לו, ללא כל התחשבות במטרה לשמה ניתן השיק. כן נקבע, כי המתלוננים נתנו במערער אמון מלא ולכן הפקידו בידיו את השיקים פתוחים ומבלי למלא את שם המוטב או להגביל את סחירותם, דבר אשר הקל על המערער לעשות שימוש בשיקים. שימוש זה בשיקים חשף את המתלוננים לתביעות של צדדים שלישיים. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי מצג השווא בו נקט המערער החל עם פרסום המודעות בעיתון על ידו, שתוכנן היה מטעה וכלל עובדות ונתונים לא נכונים ולאחר-מכן בהסתרת העובדה, כי השיקים שנמסרו למערער עתידים לעבור לצדדים שלישיים – מן המתלוננים וכן ביצירת מצג – בפני המתלוננים – של אדם אמיד ובעל אמצעים שיש ביכולתו לתת את ההלוואות המבוקשות, חרף היותו של המערער חייב המוגבל באמצעים. כן נקבע, כי מצג השווא בו נקט המערער התפרש על פני כל תהליך ההתנהלות שלו באופן שיטתי ומתמיד ובמשך תקופה ארוכה, דבר שאפיין את מעשיו בכוונת מרמה. המערער עשה שימוש בשיקים של הלווים – בין אם על-ידי סיחורם לצדדים שלישיים ובין אם על-ידי ניסיון לגבותם בדרך כלשהי, ובמה שנוגע לאישום העשירי, לא החזיר את השיקים למרות פרעון ההלוואה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי התנהלות זו מעידה על כוונת מרמה וכי כוונת המרמה נלמדת גם מן העובדה, שהמערער החזיר שיקים לחלק מן הלווים במהלך הדיון וניתן להסיק מכך, שהמערער יכול היה לעשות כן עם קבלתם של השיקים או בסמוך לכך, לאחר שלא נתן את ההלוואה המובטחת. עוד נקבע, כי המרמה בוצעה לא רק כלפי המתלוננים, אלא גם כלפי אותם צדדים שלישיים להם העביר המערער את השיקים. טענות הצדדים 5. לטענת בא-כוח המערער, לא הייתה כל מרמה במעשיו של המערער. בא-כוח המערער טען בחלק מהאישומים, כי השיקים או תמורתם במזומן אמורים היו להיות מוחזרים למתלוננים באמצעות צד שלישי. באחד האישומים טען המערער, כי המתלונן קיבל מידיו סכום גבוה משמעותית מן הסכום שטען המתלונן כי קיבל. בחלק מן האישומים נטען, כי השיקים אבדו או נגנבו. אשר לאישום מס' 12 טען המערער, כי לא היו כל יחסים אינטימיים בינו לבין המתלוננת. באשר לעבירות הנוספות שיוחסו למערער בחלק מן האישומים (בהן גניבה ואיומים) נטען, כי מקורן בטענות כזב של המתלוננים. כמו-כן, טוען בא-כוח המערער, כי גורמים רבים פנו אליו לצורך קבלת הלוואות ורובם המכריע אכן קיבל את ההלוואה אותה ביקשו. לטענת בא-כוח המערער, טעה בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי התנהלותו של המערער החל מתוכן מודעותיו, המשך בעובדה שהמתלוננים התבקשו להעביר אליו דפי חשבון או תלושי משכורת בטרם סוכמו תנאי ההלוואה, וכלה באופן התנהגותו לאחר קבלת השיקים מן המתלוננים, מעידה על התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של קבלת דבר במרמה. לטענתו, התנהגותו מעידה על כך, שכוונתו הייתה ליתן למתלוננים את ההלוואות. עוד טוען בא-כוח המערער, כי ניתן ללמוד על היעדר מחשבה פלילית בעובדה, כי המערער נתן הלוואות לאנשים אחרים, לשביעות רצונם, וכי "כיוון שבשלב מסוים התעוררו קשיי נזילות בעסקו של המערער (עקב כך ששיקים רבים חזרו בבת אחת), אשר גרמו לכך שבסופו של יום אותם מתלוננים אכן לא קיבלו את ההלוואה". עוד מוסיף וטוען בא-כוח המערער, כי יש להקל בעונשו של המערער. מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערעור. לטענתו, אשמתו של המערער הוכחה בבית-המשפט המחוזי מעבר לכל ספק סביר, וזאת על בסיס קביעתם של ממצאי מהימנות ועובדה חד-משמעיים. לטענתו, המערער שינה את גרסתו תכופות, בעניינים מהותיים, הן במהלך החקירה והן בבית-המשפט, כשעומת עם עדויות וראיות אחרות הסותרות אותה. המערער התקשה ליתן הסבר הגיוני לשינוי גרסתו. לטענת בא-כוח המשיבה, משהופרכה גרסתו העובדתית של המערער ומשנדחו טענותיו העובדתיות על-ידי בית-המשפט המחוזי, לא נותר דבר מקו ההגנה שהוא בחר. משמע, לא נותר הסבר כלשהו למעשי המערער מלבד ההסבר שהוכח בראיות התביעה, כי מעשיו הם מעשי מרמה, שתוכננו ובוצעו על-ידו על-מנת לקבל מהמתלוננים שיקים, תוך יצירת מצג שווא לפיו הוא מתכוון ליתן להם הלוואה בתמורה. כמו-כן, טוען בא-כוח המשיבה, כי לטענת המערער – לפיה המקור למעשיו הוא "קשיי נזילות" בהם נתקל – אין זכר בגרסת המערער בעצמו, הן במשטרה והן בבית-המשפט. המערער מעולם לא טען לכישלון עסקי אשר מנע ממנו לממש את הבטחותיו למתלוננים, אלא בחר למסור גרסאות עובדתיות שונות – לגבי כל אישום ואישום, גרסאות אשר נסתרו על-ידי המתלוננים הרלוואנטיים, צדדי ג' ולא פעם גם על-ידי גרסאות אחרות שהעלה המערער עצמו. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המשיבה, כי התנהלות המערער בתיק זה רצופה בהצהרות והבטחות שווא להצגת הקלטות התומכות בגרסתו או להבאת עדים שיתמכו בגרסתו בנקודות מהותיות. אף עניין זה, טוען בא-כוח המשיבה, פועל לחובת המערער. אשר לטענה הנוגעת להלוואות שנתן המערער לגורמים אחרים ואשר ניתנו כדין, טוען בא-כוח המשיבה, כי טענה זו חסרת משמעות היא, שכן משהוכח מעבר לספק סביר, כי כוונת מרמה מובהקת עמדה בבסיס מעשיו של המערער, הרי שאין כל רלוואנטיות לאפשרות שבמקרים אחרים פעל כדין. לטענת בא-כוח המשיבה, די בראיות שהובאו בפני בית-המשפט המחוזי בכל אישום ואישום, על-מנת להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. אולם, ניתן למצוא חיזוק של ממש באמצעות שימוש בתורת ה"מעשים הדומים". כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, התנהלותו של המערער בתיק – החל מן הקשר הראשוני אותו יצרו עמו, דרך בקשותיו לבדוק כביכול את מצבם הכלכלי, קבלת השיקים על ידו, אי העברת הכספים בתמורה וההתחמקות השיטתית מן המתלוננים לאחר מכן, מצביעה על דפוס התנהגות קבוע ובעל מאפיינים זהים. דיון 6. טענות המערער, רובן ככולן, מופנות כנגד הממצאים העובדתיים וקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי, אשר אליהם הוא הגיע לאחר ששמע את גרסת המערער, גרסתם של עדי המדינה – מתלוננים וצדדי ג', הראיות והמסמכים שהונחו לפניו. מהותו של הערעור כולו היא למעשה תקיפת קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי. כידוע, הלכה פסוקה היא מלפנינו, שאין ערכאת הערעור מתערבת, דרך כלל, בקביעות עובדתיות, הנשענות על חומר הראיות, אלא אם כן מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית, היורדת לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראו ע"א 58/82 משה קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב, פ"ד לב(3) 253 וכן ע"א 7451/96 אביבה אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(2) 337; ד"ר י' זוסמן "סדר הדין האזרחי", מהדורה שביעית בעמ' 856). 7. בערעורו חוזר המערער ומעלה את טענותיו כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי. הוא שב וטוען על כך, שמקורן של העבירות שיוחסו לו בטענות כזב של המתלוננים. יתרה מכך, המערער נהג להצהיר בחקירתו ובמהלך המשפט, כי יביא מטעמו עדים שונים שיתמכו בגרסתו בנקודות מהותיות או כי יציג הקלטות שערך, שיבססו את טענותיו, אולם הבטחות אלה נותרו בגדר הבטחות בלבד. ברם, הלכה היא, כי אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה, זאת במיוחד כאשר מהימנות העדים בלאו הכי עולה ברורות, מעיון בפרוטוקול הדיון, שקביעותיו של בית-המשפט המחוזי נכונות הן וכן כי כל אדם בר דעת היה מגיע לאותן מסקנות (ראו ע"פ 4912/91 ירון תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 581, בעמ' 600). יפים לעניין זה דברים שנקבעו בע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, בעמ' 108: "מושכלות ראשונים הם כי בית-משפט זה אינו מתערב בקביעות הערכאה הדיונית בנושאי מהימנות, גירסאות ומימצאים עובדתיים אלא בתנאים חריגים ביותר שלא נתקיימו כאן". במקרה שלפנינו, התרשם בית-המשפט המחוזי מאמינותם של עדי התביעה – המתלוננים וצדדי ג' וקבע, כי שקלול הראיות והעדויות מצביע חד-משמעית, באופן שלא מותיר ספק, על כך שגרסתם היא האמינה, משתלבת במארג הראיות האחרות, נמצאת קוהרנטית והגיונית ונטולת סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין ושיש בה כדי להשליך על מהימנותם ומהימנות העדים האחרים מטעם התביעה. זאת בניגוד למערער, שמסר גרסאות שונות ומתחמקות, מלאות סתירות פנימיות וחיצוניות וגרסאותיו הופרכו ונדחו אחת אחת. גרסתו של המערער הרחיבה מאוד את יריעת המחלוקת העובדתית, הן בחקירת המשטרה והן בבית-המשפט. המערער מסר גרסה עובדתית נפרדת ולעיתים יותר מגרסה אחת בקשר עם כל אחד ואחד מן האישומים. לכל אישום – למערער גרסה משלו; ולכל מתלונן שלא קיבל את כספו – למערער הסבר עובדתי שונה לאי העברת הכספים. בקביעת ממצאים עובדתיים אלה, מהתרשמותו הנחרצת של בית-המשפט המחוזי מהעדים שהופיעו בפניו, הנתמכת בראיות חיצוניות, לא מצאתי כל מקום להתערב. המערער הורשע, כאמור, באחד-עשר אישומים. המעשים המיוחסים לו פורטו בהרחבה בהכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי ולא מצאתי מקום לחזור עליהם כאן. להלן אתייחס בקצרה ובנפרד לטענות המערער ולקביעות בית-המשפט המחוזי בכל אישום ואישום. אישום מס' 1 – לואיס שוורצמן 8. לואיס שוורצמן (להלן: המתלונן) נזקק להלוואה על סך 25,000 ש"ח ולכן פנה למערער בהתאם לנתונים שהיו במודעה שפורסמה בלוח מודעות עיתון ידיעות אחרונות והם נפגשו ביום 9.5.05 ביוקנעם. בפגישה סוכם, כי המתלונן ימסור למערער 32 שיקים בסך 1,133 ש"ח כל אחד, וכן שיק בסך 3,112 ש"ח עבור ביטוח אשראי ו- 2 שיקים לביטחון בסך 15,000 ש"ח כל אחד (סה"כ 69,368 ש"ח) וזאת בתמורה להלוואה בסך 25,000 ש"ח. באותו מעמד מסר המתלונן למערער שיק בסך 3,112 ש"ח עבור ביטוח אשראי וכן את שאר השיקים. המערער הבטיח להעביר למתלונן את סכום ההלוואה עד לסוף חודש מאי. כשבוע לאחר מכן פנה המערער למתלונן וביקש ממנו להחליף את השיקים שמסר לו בשיקים אחרים ובלבד שמועד פרעונם יהיה קרוב יותר. המתלונן נענה לבקשה. המערער החזיר למתלונן 12 מתוך 32 השיקים שקיבל ממנו במפגש והמתלונן מסר למערער שיקים אחרים במקומם. המערער לא העביר לידי המתלונן את סכום ההלוואה במועד עליו סוכם. לאחר פניות מצד המתלונן, העביר לו המערער ב- 2 הזדמנויות שונות, 5,000 ש"ח במזומן, שיק של שפריר בן אבו בסך 10,000 ש"ח ושיק של רועי מלכה בסך 10,000 ש"ח, אשר לא כובדו. בעקבות זאת פנה המתלונן שוב למערער, וזה נתן לו כנגד שני השיקים שלא כובדו, שיק בסך 11,640 ש"ח של חברת קראו מדיקל, וגם שיק זה לא כובד. המתלונן שוב פנה למערער, אשר טען, כי השיק של קראו מדיקל לא כובד עקב טעות ומסר למתלונן 4 שיקים של קראו מדיקל בסך כולל של 16,333 ש"ח וגם שיקים אלה לא כובדו. שוב פנה המתלונן למערער וזה הודיע לו, בשלב הזה, כי אין בכוונתו למסור לו את סכום ההלוואה. מאותו מועד ועד להגשת כתב האישום, לא העביר המערער לידי המתלונן את יתרת סכום ההלוואה. המערער השתמש בשיקים שקיבל מהמתלונן לצרכיו והעבירם לאיל ואילנית זנתי בהקשר לעסקה אחרת בה התקשר עמם, כפי שפורט באישום מס' אחד-עשר. במעשיו אלה קיבל המערער שיקים בסך כולל של 69,368 ש"ח. במסגרת אישום זה טען המערער, כי מסר למתלונן סכום של 18,000 ש"ח על חשבון ההלוואה ולכן נותר חייב לו סכום פעוט, בעוד המתלונן טען, כי קיבל מהמערער סכום של 5,000 ש"ח בלבד. המתלונן טען עוד, כי לאחר שלא עמד המערער בהבטחתו להעביר את הכסף, דחה אותו המערער שוב ושוב. בסופו של דבר, לאחר שהמערער מסר למתלונן מספר שיקים שחזרו והמתלונן הוסיף לדרוש את כספו בתוקף, אמר לו המערער "לך מפה ותנשק לי את התחת, אל תבלבל לי את המוח, וכל הדברים האלה" (בעמ' 487, שורות 27-28 לפרוטוקול). מאז לא שמע ממנו המתלונן. סתירות נוספות בין גרסת המערער לבין גרסת המתלונן נמצאו בטענת המערער כאילו המתלונן ביקש ממנו להחליף את השיקים בשיקים שמועד פרעונם קרוב יותר בעוד המתלונן עמד על כך, כי הדבר נעשה ביוזמת המערער. בית-המשפט המחוזי קבע, כי גרסתו של המתלונן הייתה עקבית הן בהודעותיו במשטרה והן בעדותו בבית-המשפט והעדיף אותה על פני "הכחשותיו חסרות הבסיס של הנאשם" (בעמ' 17 להכרעת הדין). בית-המשפט קבע, כי עדות המערער הייתה "מתחמקת, לא עקבית, מלאה סתירות, מגמתית ואינה עומדת במבחן ההגיון של האדם הסביר, בלשון המעטה". עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי המערער לא קיים את חובתו ולא מסר את סכום ההלוואה המלא, אך דאג לקבל את כל השיקים שביקש ואף עשה בהם שימוש לטובתו. לפנינו, חוזר המערער וטוען, כי לא היה מקום להאמין לגרסת המתלונן ולדחות את גרסתו. ברם, בהתנהלות המערער יש כדי ללמד על כוונת המרמה שעמדה בבסיס מעשיו. המערער העביר למתלונן חלק קטן מהסכום שהבטיח לו בעוד הוא מעביר לצד שלישי את השיקים שמסר לו המתלונן. דברים אלה נלמדים גם מהתחמקויותיו החוזרות ונשנות של המערער מן המתלונן. מטעם זה, דין טענות אלה להידחות. אישום מס' 2 – דילבר אליזרוב 9. במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2005 נזקקה דילבר אליזרוב (להלן: המתלוננת) להלוואה בסך 10,000 ש"ח. מדובר באם חד-הורית לשני ילדים שביקשה מקור מימון לערבות שנדרשה לשם הבטחת חזרת אמה לארץ מוצאה. המתלוננת פנתה למערער בבקשת הלוואה לאחר שקראה את אחת המודעות שפרסם בלוח ידיעות אחרונות. ביום 7.8.05 נפגשה המתלוננת עם המערער בקרית שמונה. בפגישה סוכם, כי בתמורה להלוואה בסך 10,000 ש"ח, תמסור המתלוננת למערער 8 שיקים מחשבונה, בסכום של 18,000 ש"ח, כשכל שיק יהיה רשום על סך 2,250 ש"ח והיא עשתה כן. המערער הבטיח למתלוננת, כי בתוך יומיים יפקיד בחשבונה את סכום ההלוואה, כשבמהלך עדותה זיהתה את השיקים שמסרה לו. גרסת המערער באישום זה הייתה, כי את השיקים שקיבל מהמתלוננת העביר לאבי ברומר, מנהל בחברת "מיזוגים" (להלן: אבי ברומר); וזאת על-מנת שיבדוק אם ניתן ליתן למתלוננת הלוואה. המערער טען, כי מעולם לא אמר למתלוננת שהלוואתה אושרה. לאחר שאבי ברומר מסר למערער, כי לא ניתן לעשות בשיקים שימוש מאחר והם אינם סחירים, הודיע המערער למתלוננת, כי אינו יכול ליתן לה הלוואה ובמקביל הורה לאבי ברומר להשיב למתלוננת את השיקים ואבי ברומר הבטיח לו שכך יעשה. בנסיבות אלה, לטענת המערער, לא העביר למתלוננת כספים על חשבון ההלוואה. גרסתו של המערער נסתרה באופן חזיתי הן בעדותה של המתלוננת והן בעדותו של אבי ברומר. בית-המשפט המחוזי קבע, כי לא ברור מדוע לצורך בדיקת יכולתה הכלכלית של המתלוננת היא נדרשת למסור למערער את כל השיקים ולמלא את חלקה בהסכם. אשר לאבי ברומר, קבע בית-המשפט המחוזי, כי גרסתו הבסיסית והעיקרית של ברומר משתלבת עם מארג ראיות התביעה ועומדת במבחן ההגיון. בית-המשפט קבע, כי גרסתו של ברומר, אשר קיבלה תימוכין מעדויות אחרות, מקובלת עליו וכי עדותו, כמו גם עדותו של גדבאן בעל החברה, ואופן עמידתם בחקירה נגדית קשה, הותירה עליו רושם חיובי (בעמ' 22-23 להכרעת הדין). עוד קבע בית-המשפט, כי המערער קיבל מברומר תמורה לשיקים של המתלוננת ולכן לא הייתה כל סיבה בעטיה היה על ברומר להשיב לה את השיקים, דבר המציג את האבסורד והכזב שבגרסת המערער. בית-המשפט לא קיבל את טענת המערער כאילו ברומר היה שותף עמו בעסקי ההלוואות וקבע, כי גרסתו של ברומר בעניין זה הייתה עקבית הן במשטרה והן בבית-המשפט וכן בעימות עם המערער. ברי, אפוא, כי בית-משפט זה אינו מתערב במסקנות העובדה והמהימנות שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי. אישום מס' 3 – מוסטפא וריחאנה חולאד 10. מוסטפא וריחאנה חולאד (להלן: המתלוננים) נזקקו להלוואה בתחילת חודש ספטמבר 2005. המתלונן קרא את אחת המודעות שפרסם המערער בלוח ידיעות אחרונות ופנה אליו בבקשת הלוואה בסך 14,000 ש"ח. סוכם, כי בתמורה להלוואה, ימסור המתלונן למערער 8 שיקים בסך 3,300 ש"ח כל אחד (סה"כ: 26,400 ש"ח). בתחילת חודש ספטמבר 2005 נפגשו המתלוננים עם המערער באזור שפרעם. במועד זה מסרו המתלוננים למערער 8 שיקים משוכים על חשבונה של המתלוננת. המערער התחייב להפקיד בחשבונה של המתלוננת, תוך 24 שעות, את סכום ההלוואה. המערער לא הפקיד את סכום ההלוואה או כל סכום אחר, עד להגשת כתב האישום. המתלונן, שניסה להתחקות אחר השיקים, שוחח עם חנוך נברי מחברת נברי שירותי דלק. בסמוך לאחר-מכן, התקשר המערער למתלונן ואיים עליו, כי אם ישוב ויצור קשר עם חברת נברי שירותי דלק, הוא יפגע בו ובילדיו, ישלח עבריינים לביתו ויפיץ את השיקים שלו בעולם התחתון, זאת מתוך כוונה להפחיד את המתלונן או להקניטו. גרסת המערער באישום זה היא, כי לאחר בדיקה שערך באמצעות חברת נברי שירותי דלק התברר, כי השיקים שנמסרו לו על-ידי המתלוננים מוגבלים, ולכן לא מסר את כספי ההלוואה. הוא קבע עם המתלונן מספר פעמים שזה יבוא אליו לקחת ממנו את השיקים ומשזה לא בא, השמיד המערער את השיקים, למעט שיק שמסר לנברי. לאחר שנשאל מדוע נמסרו שיקים גם לאבי ברומר מחברת "מיזוגים", השיב המערער, כי השיקים נמסרו לו לבדיקה והוחזרו לאחר-מכן לידי המערער. המערער עמד על כך, שהמתלונן לא נדרש לשלם אף אחד מהשיקים שמסר והכחיש שאיים על המתלונן. עם זאת אישר המערער, כי קיים עם המתלונן שיחה בעקבות הבירור שערך המתלונן עם נברי. עוד הכחיש המערער, כי הבטיח למתלונן לקבל את הכסף תוך 24 שעות. גם במסגרת אישום זה, נסתרה גרסתו השקרית של המערער בראיות שבעל-פה ובכתב. גרסת המערער נסתרה אף בדבריו שלו, בהקלטת מספר שיחות בינו לבין המתלונן, בהן אמר למתלונן, כי השיקים אינם ברשותו ומבטיח שימסור לו אותם ביד. לא נטען כלל, כי השיקים הושמדו. העדים חנוך נברי, אורן נברי ואבי ברומר העידו, כי קיבלו שיקים של המתלוננת מידי המערער ומדובר בשיקים שהועברו אליהם לצורך תשלום חוב, ולא לצורך בדיקה. גרסתם של העדים נברי גובתה גם במסמכים. לטענת המשיבה, האבסורד שבגרסת ההגנה הגיע לשיא, עת הציג בא-כוח המערער במהלך עדותו של המתלונן, את השיקים שמסר המתלונן למערער ולאחר מכן השיבם למתלונן. ברם יוזכר, כי המערער טען בתוקף, שמדובר בשיקים אותם הוא השמיד. בית-המשפט המחוזי קבע, כי בחינת השיחות בין המערער לבין המתלונן שהוקלטו מראה באופן בולט וחד-משמעי את חוסר הקוהרנטיות שבגרסת המערער, כשהוא סותר עצמו בשיחות השונות. בית-המשפט קבע, כי גרסתו של המערער הינה הפכפכה ולא עקבית, מלאה סתירות וחסרת הגיון פנימי וחיצוני. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי העובדה שהמערער לא הביא לעדות את עדי ההגנה אותם התחייב להביא, פועלת לחובתו (בעמ' 27 להכרעת הדין). עוד קבע בית-המשפט, כי הניסיון להטיל דופי במתלונן כשל וכי העימות בין המתלונן למערער רק מחזק את מהימנותו של המתלונן, שהיה עקבי לאורך כל הדרך וגם במהלך העימות. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט, כי העדים נברי, אשר שללו את טענת המערער, לפיה השיק שנמסר להם נמסר לצורך בדיקה, אלא כתשלום עבור סחורה שסיפקו למערער, עשו עליו רושם מהימן בעיקר משום שאין להם כל עניין בהליך המשפטי והם לא גילו מוטיבציה במטרה לסבך את המערער והיו זהירים בעדותם. בעניין זה קבע בית-המשפט המחוזי, כי עדויותיהם משתלבות האחת בשנייה ועם עדותו של עו"ד גיא אופיר – בא-כוחו של נברי - שהעיד כי השיק של המתלונן נמסר לו לשם גבייתו, והכחיש שהדבר נעשה עבור המערער. בית-המשפט קבע עוד, כי עו"ד אופיר נמנה עם העדים האובייקטיביים, שאין לו עניין בהליך המשפטי (בעמ' 30 להכרעת הדין). לסיום, קבע בית-המשפט המחוזי, כי החזרת השיקים למתלונן בעת הדיון – אותם שיקים שהמערער טען כי השמיד במו ידיו – מעידה על חוסר מהימנותו ועל כך שגרסתו אינה נכונה. אישום מס' 4 – ריימונד ביטון-אזולאי 11. פרשה זו התרחשה בחודש ספטמבר 2005, עת פנתה ריימונד ביטון אזולאי (להלן: המתלוננת) למערער וביקשה הלוואה על סך 50,000 ש"ח. המתלוננת לוותה בעבר כספים מהמערער, כך שהייתה ביניהם היכרות קודמת. המערער והמתלוננת נפגשו בביתה במגדל העמק ובפגישה סוכם, כי היא תמסור למערער 36 שיקים על סך 2,500 ש"ח כל אחד ובסך-הכל 90,000 ש"ח, בתמורה להלוואה של 50,000 ש"ח. שיקים אלה הוכנו ונמסרו למערער, אשר הבטיח כי יעמיד לרשותה את סכום ההלוואה בתוך יומיים. המערער ביקש עוד 2 שיקים על סך 15,000 ש"ח כל אחד ושיק נוסף על סך 20,000 ש"ח, כשיקים לביטחון. המתלוננת נתבקשה שלא לרשום בשלושת השיקים האחרונים את זמן פירעונם, תוך הבטחה, כי שלושתם יוחזרו לידיה עם סילוק ההלוואה. המתלוננת לא רצתה למסור למערער שיקים אלה, אולם המערער נטלם שלא בהסכמתה ומבלי שהיא תבחין בכך בעת המעשה. כך נטען בכתב האישום. המערער לא מסר למתלוננת את סכום ההלוואה ולא כל סכום אחר עד להגשת כתב האישום. עו"ד גיא אופיר – בא-כוחה של חברת נברי – פנה למתלוננת בעניין השיקים, ובעקבות זאת פנתה המתלוננת ביום 7.2.06 למערער ובשיחה זו איים עליה שיגיע למקום עבודתה עם מספר בחורות שיחתכו את פניה ויגנוב את כספי הקופה, זאת במטרה להפחידה או להקניטה. בהמשך ולמחרת היום, ביום 8.2.06, הגיע המערער בשעה 11:36 למקום עבודת המתלוננת, לשם אותה מטרה. באישום זה גרס המערער, כי אמר למתלוננת שעליו להעביר את השיקים שקיבל ממנה לגורמים פיננסיים אשר יממנו את ההלוואה. המערער טען, כי העביר צילומים של השיקים למספר גורמים לבדיקה. כמו-כן, העביר המערער שיקים לחברת "מיזוגים" (אבי ברומר) לבדיקה בלבד והובטח לו שהשיקים לא יימסרו לאיש. עוד טען המערער, כי העביר שיקים לבא-כוחם של נברי על-מנת שזה ייגבה אותם עבורו. גם באישום זה נסתר קו ההגנה בנקודות מהותיות. בית-המשפט המחוזי קבע, כי עדות המתלוננת נתמכת במסמכים אובייקטיביים, עדויות עדים אחרים ואף דבריה אושרו בחלקם על-ידי המערער. בית-המשפט המחוזי קבע, כי גרסת המתלוננת היא קוהרנטית והמסמכים ומארג הראיות תומכים במסקנה, כי גרסתה אמיתית ונכונה (בעמ' 36 להכרעת הדין). בית-המשפט ציין, כי המתלוננת דיברה מהלב ומתוך כאב למה שעולל לה המערער והביעה נכונות לשלם את חובה האמיתי למערער. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי, כי גרסת המתלוננת מקובלת עליו ואמינה בעיניו גם לעניין עבירת האיומים. בהקשר זה נקבע, כי נוכח התיעוד המצולם של ביקור המערער, גרסת המערער לגבי נסיבות ביקורו במקום עבודתה של המתלוננת, לפיה יצאה עמו המתלוננת מן הסופר סל, אין בה אפילו אבק של אמת (בעמ' 35 להכרעת הדין). בית-המשפט המחוזי קבע, כי התרשם באופן בלתי אמצעי מן המתלוננת שהופיעה בפניו ומצא תימוכין לגרסתה בראיות שונות. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל מקום להתערב בממצאים אלה. אישום מס' 5 – תומר עוז 12. תומר עוז (להלן: המתלונן) נזקק בשנת 2005 להלוואה, לכן פנה למערער לאחר שקרא מודעה שפרסם המערער בעיתון ידיעות אחרונות. המערער והמתלונן נפגשו בתחילת חודש אוקטובר 2005 בכרמיאל ובפגישה סוכם, כי המערער יזרים למתלונן סכום הלוואה על סך 8,000 ש"ח והמתלונן יחזיר את הקרן והריבית על ההלוואה בתשלומים חודשיים כדלקמן: 2 שיקים בסך 650 ש"ח כל אחד; 2 שיקים בסך 1,950 ש"ח כל אחד ו- 8 שיקים בסך 1,300 ש"ח כל אחד (סה"כ: 15,600 ש"ח). המתלונן מסר בידי המערער את השיקים הנ"ל והמערער התחייב להעביר למתלונן את סכום ההלוואה. המערער לא התכוון להעביר למתלונן את סכום ההלוואה. מטרתו העיקרית הייתה השימוש בשיקים שנמסרו לידיו לצרכיו האישיים, אולם בשתי הזדמנויות שונות מסר המערער למתלונן סכומי כסף המסתכמים בסך של 1,500 ש"ח, כך נטען בכתב האישום. לקראת סוף חודש נובמבר 2005 מסר המערער למתלונן שיק של אלישע ישראלי על סך 6,250 ש"ח, שלא כובד. המערער הבטיח למסור את סכום השיק הנ"ל במזומן, אולם מסכום זה העביר לידי המתלונן רק 500 ש"ח. מלבד הסכומים הנ"ל, לא העביר המערער למתלונן כל סכום נוסף עד להגשת כתב האישום. המערער קיבל מהמתלונן 12 שיקים בסך כולל של 15,600 ש"ח, ביודעו, כי אין בכוונתו לתת בגינם את ההלוואה אותה התחייב לתת. בחקירתו במשטרה טען המערער, כי המתלונן אינו זכור לו. במהלך עדותו בבית-המשפט נזכר המערער במתלונן. בעדותו טען, כי מעולם לא אמר למתלונן או לאשתו שההלוואה אושרה, וכי לאחר ששיק של המתלונן חזר, ערך המערער בירור ממנו עלה, כי הכנסתו של המתלונן נמוכה לכן לא נתן לו את ההלוואה (בעמ' 1321-1326 לפרוטוקול). המערער הכחיש, כי התחמק מהמתלונן (בעמ' 1607, שורות 20-30 לפרוטוקול). המתלונן מסר, כי המערער אמר לו, לאחר מתן השיקים, כי תוך מספר ימים יעביר לו את הכסף, לאחר בדיקה שיבצע. המתלונן עמד על כך שהבהיר למערער, כי לפני שהשיקים יופקדו לבנק, עליו לקבל את כספי ההלוואה, ולא – הבנק לא יכבד את השיקים (בעמ' 308, שורות 16-20 לפרוטוקול). בהמשך, טען המערער, כי שיקים של המתלונן חוזרים והתחמק ממנו שוב ושוב בתירוצים שונים ואף הבטיח, כי הכסף הופקד, מה שהתברר כשקר. לאחר תחנונים רבים, מסר המערער למתלונן – בשלוש הזדמנויות שונות – סך כולל של 2,000 ש"ח במזומן. בהמשך, כשהוסיף המתלונן לפנות למערער, החל המערער לאיים עליו ולקלל אותו ו"הציע" לו לקפוץ מהגג של מגדל גבוה בכרמיאל (בעמ' 300 ובעמ' 301, שורה 7 לפרוטוקול). בשלב מסוים הציע המערער למתלונן להשיב לו את השיקים אם האחרון ישיב לו את סכום המזומן שנמסר לו, אולם למתלונן לא היה את הסכום האמור (בעמ' 315, שורות 13-14 לפרוטוקול). עדותה של אסתר תומר, רעייתו של המתלונן, תמכה בעדותו של המתלונן בנקודה זו (בעמ' 363 לפרוטוקול). שיקים של המתלונן הועברו על-ידי המערער לצדדים שלישיים: ליצחק ממן, לצורך כיסוי חוב של אייל זנתי, לאיל זנתי עצמו, למיכה מרג'י, עבור ציוד אישי שרכש המערער מן החנות וכן לאבי ברומר. העברת השיקים – אשר עתידים להיות מוחזרים או מבוטלים – לאותם צדדים שלישיים, מהווה מעשה של מרמה גם כלפיהם. בית-המשפט המחוזי קבע, כי המתלונן ורעייתו - אשר העידו על מצוקתם והזדקקותם למערער ולהלוואה כאוויר לנשימה – עשו עליו רושם מהימן במהלך עדותם, אשר משתלבת היטב עם יתר הראיות. בית-המשפט קבע, כי עדויות עדי התביעה סדורות, ברורות, קוהרנטיות ומשלימות האחת את השנייה תוך שילוב הגיוני ומתקבל על הדעת ולכן נתן בהן אמון מלא. במסגרת זו קבע בית-המשפט המחוזי, כי מיכה מרג'י מסר אמת בעדותו ואף לא הפליל את המערער ואמר דברים לטובתו. בהתייחס לטענה, כי מרג'י שימש כמודיע משטרתי, קבע בית-המשפט, כי מיכה מרג'י לא ידע על כך ולא ראה עצמו ככזה וכן לא קיבל כל תמורה מהמשטרה. באשר לעדות יצחק ממן, בעל מחסן עצים, אשר העיד על מפגש בינו לבין אייל זנתי במהלכו נמסרו לו 3 שיקים של המתלונן שכובדו ושסכום שניים מהם היה 2,600 ש"ח קבע בית-המשפט, כי הוא סתר את עדות המערער, אשר נסתרה על-ידי עדים שאינם קשורים למתלוננים ואין להם יריבות ישירה עם המערער ובוודאי שאין להם כל עניין בהליך השיפוטי. לעומת זאת, בית-המשפט לא נתן כל אמון בגרסת המערער, תוך שהוא מציין, כי המערער עשה רושם של אדם מניפולטיבי לכל אורך ההליך המשפטי ואף מקריאת הודעותיו במשטרה ניתן להתרשם מכך. בנוסף, התייחס בית-המשפט המחוזי לאבסורד, חוסר העקביות, חוסר ההיגיון, הסתירות המהותיות והגרסאות חסרות השחר של המערער, אותן יש לדחות (בעמ' 41-42 להכרעת הדין). נראה, כי התנהלותו של המערער בפרשיית אישום זה, בדומה לאישומים האחרים, מעידה על כוונת מרמה: נטילת השיקים והעברתם לצדדים שלישיים, אי מתן ההלוואה, ההתחמקויות והתירוצים השקריים ובסופו של ניסיון לפטור את המתלונן בתגובה שכולה בוז וזלזול, אינם מותירים ספק בעניין זה ולא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי. אישום מס' 6 – נאדיה כיאל 13. גם נאדיה כיאל (להלן: המתלוננת) נזקקה להלוואה ופנתה אל המערער בחודש אוקטובר 2005 בבקשה לקבלת הלוואה. היא פגשה את המערער בחנותו של אבראהים כנעאני (להלן: כנעאני), ביום 19.10.05 ובפגישה סוכם, כי המערער יעמיד לה הלוואה בסך 10,000 ש"ח ובתמורה יוחזר למערער הסכום של 15,250 ש"ח באופן הבא: 2 שיקים בסך 4,875 ש"ח כל אחד; שיק בסך 2,500 ש"ח ושיק בסך 3,000 ש"ח. המתלוננת קיימה את חלקה בהסכם ומסרה את השיקים למערער. בשלב זה, יצא המערער לרכבו, עזב ונסע מהמקום. המערער עשה שימוש בשיקים של המתלוננת והעביר את חלקם לצדדים שלישיים, כגון משפחת זנתי מהאישום האחד-עשר ולשמעון רביבו. במעשים אלה קיבל המערער מהמתלוננת 4 שיקים בסך כולל של 15,250 ש"ח ביודעו, כי לא ייתן בתמורתם דבר. גרסת המערער בחקירה בנוגע לאישום זה הייתה, כי כספי ההלוואה היו אמורים להיות מועברים למתלוננת באמצעות צד שלישי – אברהים כנעאני, אשר בחנותו נפגשו השניים לצורך סיכום תנאי ההלוואה. טענתו של המערער הייתה, כי כנעאני, אשר חייב כספים למערער, אמור היה לקזז את חובו למערער באמצעות העברת הכספים למתלוננת. לטענת המערער, כנעאני אמור היה לזכות את המתלוננת בגין חובה לחנותו, חוב שנוצר עקב קניות שביצעה עבור גן ילדים שבבעלותה. לפי טענת המערער, המתלוננת הסכימה להסדר זה ובנה היה עד לכך. עוד טען המערער, כי ההלוואה "ניתנה" בשתי הזדמנויות שונות והכחיש את טענתם של המתלוננת וכנעאני, לפיה אמר שהוא הולך להביא את הכסף מרכבו, יצא ונעלם. בדומה, הכחיש את הטענות, לפיהן הבטיח פעמים רבות למתלוננת ולבנה להגיע ולמסור להם את הכסף, אולם לא הגיע. גרסתו של המערער נסתרה בגרסאותיהם של המתלוננת ובנה נאיל כיאל הן באשר לטענה, כי ההלוואה נעשתה בשתי הזדמנויות, הן לגבי הטענה, כי המתלוננת אמורה הייתה לקבל את כספה מכנעאני והן באשר להתחמקויותיו של המערער מהם והבטחותיו הרבות להעביר להם את כספם. יתרה מכך. טענת המערער בדבר קיזוז חובות של המתלוננת לכנעאני נסתרה מן הטעם שהמתלוננת לא היתה חייבת לכנעאני סכומים כאלה וממילא גן הילדים שבבעלותה מושכר למועצה המקומית והיא אינה קונה עבורו מזון (בעמ' 551-557 לפרוטוקול; ועדות נאיל כיאל, בעמ' 519-527 לפרוטוקול). בית-המשפט המחוזי קבע, כי המתלוננת אישה פשוטה, לא מתוחכמת, שידרה בעדותה אמינות ומצוקה קשה עקב ההסתבכות הכלכלית שהפיל עליה המערער. בית-המשפט המחוזי קבע, כי עדותה של המתלוננת הייתה קוהרנטית ולא נתגלו בה סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין (בעמ' 46 להכרעת הדין). עוד קבע בית-המשפט, כי גם בנה של המתלוננת, נאיל, העיד אמת הן במשטרה והן בבית-המשפט. יתרה מכך, קבע בית-המשפט, כי גרסת המערער להסכמת המתלוננת לקיזוז החוב של כנעאני חסרת כל בסיס והיא אף הוכחשה על-ידי כנעאני בעימות ביניהם. כך נקבע, כי המערער היה חייב להבהיר את ההסכם הנטען בדרך מקובלת וברורה ואף לערוך מסמך בכתב בינו לבין המתלוננת ולבין כנעאני ומשלא עשה כן, הדבר פוגע באופן קשה בגרסתו. כן נקבע, כי כנעאני שימש למתלוננת מתורגמן ותו לא. עוד נקבע, כי גרסת המערער הופרכה ביחס להלוואה וכי המערער לא טען בשיחות עם נאיל, כי כנעאני הוא זה שצריך להעביר למתלוננת את סכום ההלוואה כתשובה ספונטאנית המתבקשת מאליה, לו היה אמת בגרסת המערער. עוד קבע בית-המשפט, כי לאורך כל הדרך, עשה המערער רושם שלילי ולא בחל בכל תירוץ כדי להסביר את התנהגותו ולנסות לבנות לו קו הגנה וכדרכו כשל בכך (בעמ' 46 להכרעת הדין). אשר לעדות כנעאני, קבע בית-המשפט המחוזי, כי עדותו בבית-המשפט הייתה לא ברורה ותשובותיו היו מתחמקות. כמו-כן נקבע, כי שינוי עדותו של כנעאני ללא הסברים משכנעים פוגע במהימנות עדותו. לבסוף קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין הוא מקבל את עדותו של כנעאני בפניו וכי מעדיף בית-המשפט את גרסאותיו במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בקביעות עובדתיות אלה ובממצאי המהימנות הברורים והחדים שקבע בית-המשפט המחוזי, לא מצאתי כל מקום להתערב. אישום מס' 7 – שלמה ויהודית כץ 14. שלמה ויהודית כץ (להלן: המתלוננים) נזקקו להלוואה. בני הזוג קראו את המודעה שפרסם המערער בעיתון ידיעות אחרונות ובחודש אוקטובר 2005 פנו אליו וביקשו הלוואה בסך 50,000 ש"ח. המתלוננים נפגשו עם המערער בחיפה וביקשו את סכום ההלוואה ובתמורה המערער ביקש 15 שיקים, שכל אחד מהם יהיה על סך 5,000 ש"ח; שיק אחד על סך 3,100 ש"ח לביטוח אשראי ובסך-הכל סכום השיקים היה 78,100 ש"ח. בני הזוג רשמו את השיקים ומסרו אותם למערער וזה הבטיח להעביר להם את סכום ההלוואה תוך יום או יומיים. כעבור יומיים ממועד הפגישה ומסירת השיקים, התקשר המערער למתלוננת וביקש ממנה למסור לו את פרטי כרטיס האשראי שלה, תוך שהוא מציג בפניה מצג שווא, באומרו, שללא פרטי הכרטיס לא ניתן לבצע את ביטוח האשראי. המתלוננת, שנתנה אמון מלא במערער, מסרה לו את פרטי כרטיס האשראי. המערער עשה שימוש בכרטיס האשראי ביום 21.5.05 ובאמצעותו הוא שילם את חשבון הטלפון הנייד שברשותו, ללא ידיעת המתלוננת וללא הסכמתה. מכשיר הטלפון הנייד הזה, היה רשום על שם חברת סאן ר. י. ט. נכסים בע"מ. חברה זו הייתה בבעלות אשת המערער. עד ליום הגשת כתב האישום, המערער לא מסר למתלוננים את ההלוואה או חלק ממנה, חרף זאת שהוא עשה שימוש בשיקים שנמסרו לידיו לצרכיו. גרסת המערער במסגרת אישום זה הייתה, כי לאחר בדיקה שנערכה למתלוננים נמצא, כי הם אינם יכולים לעמוד בהחזרי ההלוואה. לאחר מכן, ביום בהיר אחד "נגנבו לי ואבדו לי" השיקים (בעמ' 1583, שורות 20-21 לפרוטוקול). בהמשך טען המערער, כי כנגד המתלוננים קיימים 60 תיקי הוצאה לפועל (בעמ' 1589, שורות 27-28 לפרוטוקול). המערער הצהיר, כי לקח על עצמו את האחריות לשיקים אלה. הוא הדגיש, כי לא עשה כל שימוש בשיקים של המתלוננים, לא הפיץ אותם ולא קיבל תמורתם דבר. כמו-כן, הכחיש המערער, כי התחמק מהמתלוננים בתירוצים שונים (בעמ' 1589 לפרוטוקול). גרסת המערער נסתרה בראיות רבות שהביאה המשיבה. ושוב, בנוגע למהימנות המערער, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בין גרסאותיו הן במשטרה והן בבית-המשפט קיימות סתירות מהותיות ובלתי מוסברות שדי בהן כדי לקבוע, שאינו דבק באמירת האמת. עוד קבע בית-המשפט, כי הסכמים שנערכו בין המערער לבין המתלוננים לפיהם הסכסוך הוסדר, אין בהם כדי לבטל את מעשי המרמה וההונאה והמערער אף אינו טוען, כי נתן למתלוננים את כספי ההלוואה (בעמ' 52-54 להכרעת הדין). מנגד, קבע בית-המשפט, כי עדות המתלונן הייתה עקבית ורהוטה ותאמה גם לעימות בינו לבין המערער, כמו גם עדותה המתלוננת, אשר הייתה סדורה וברורה. אישום מס' 8 – אחמד הייב 15. גם אחמד הייב (להלן: המתלונן) נזקק למימון ופנה למערער לאחר שקרא מודעה בעיתון. שניהם נפגשו ביום 18.11.05. המתלונן ביקש הלוואה על סך 15,000 ש"ח, אותה היה עליו להחזיר ב- 12 תשלומים של 2,437 ש"ח כל אחד ובסך הכל היה עליו להחזיר למערער 29,244 ש"ח. בפגישה מסר המתלונן לידי המערער 12 שיקים כבקשתו. המערער הבטיח להפקיד תוך מספר ימים את סכום ההלוואה בחשבון המתלונן בבנק. המערער לא הפקיד כל חלק מסכום ההלוואה עד ליום הגשת כתב האישום ובפועל הוא לא התכוון לתת לו את סכום ההלוואה. גרסת המערער באישום זה הייתה, כי מספר ימים לאחר שנמסרו לו השיקים, הודיע למתלונן, כי ניתן לבצע את ההלוואה. לאחר שבוע ממועד קבלת השיקים, התחרט המתלונן ומאחר והשיקים הועברו כבר לידיו של אבי ברומר מחברת "מיזוגים", הודיע המערער לאבי ברומר שישלח את השיקים בדואר למתלונן וברומר אמר שיעשה כן. המערער הודיע למתלונן, כי השיקים נשלחים אליו בדואר ולטענתו הופתע לגלות בחקירה, כי השיקים לא הוחזרו. המערער עמד על כך, שמסר את השיקים רק לאבי ברומר וכשהוצג לו, כי חלק מהשיקים נמסרו לחברת "מיזוגים" (אבי ברומר) ולמפעלי פרג, טען המערער, כי מיכה מרג'י השיב את השיקים לאבי ברומר, אשר היה אמור להשיבם למתלונן. המערער גם עמד על כך, שאין לו שום קשר למפעלי פרג וכל ההתנהלות מולם הייתה של חברת "מיזוגים" (אבי ברומר). עוד הכחיש המערער, כי מסר שיקים של לקוחות שלו לרס"ר יחיאל אזולאי מהמשטרה עבור החוב של איל זנתי. גם באישום זה נסתרה גרסתו של המערער על-ידי עדותם של מספר עדים שהעידו בבית-המשפט (עדות מיכה מרג'י, אבי ברומר מחברת "מיזוגים", סמי בקלש, עזריאל וקסמן ונוחי הופר – ממפעלי פרג), עדויות שגובו ברובן במסמכים. מן העדויות והמסמכים עולה בבירור, כי למרות גרסת המערער, לפיה מסר את השיקים לאבי ברומר והיה בטוח כי זה ישיבם למתלונן, הרי שהשיקים נמסרו על-ידי המערער עצמו למפעלי פרג, לצורך כיסוי חוב של מיזוגים (אבי ברומר) ובתמורה לשיקים שחזרו. בית-המשפט המחוזי קבע, כי המתלונן חזר על גרסתו מן העימות בעקביות ובאופן ברור גם בבית-המשפט ולא היה לו מניע להפללת המערער. בעניין זה ציין בית-המשפט, כי המתלונן לא פנה למשטרה בתלונה, אלא חשב לפנות לתכנית טלוויזיה ורק לאחר שפנו אליו מהמשטרה, התייצב ומסר את גרסתו. בית-המשפט קבע, כי למערער לא היה הסבר הגיוני ומשכנע לעובדה, שהשיקים של המתלונן הגיעו לידי צדדים שלישיים לאחר שבקשת ההלוואה בוטלה והמערער הבטיח להחזיר את השיקים למתלונן. עוד ציין בית-המשפט, כי גרסת המערער בבית-המשפט אינה משתלבת בגרסתו במשטרה, בלשון המעטה, וכי כאשר עומת עם עובדות הסותרות את גרסתו, השיב תשובות מתחכמות ומתחמקות (בעמ' 57 להכרעת הדין). עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי הכחשת המערער שהתחייב להעביר את סכום ההלוואה תוך זמן קצר, מתגמדת נוכח עדויות המתלוננים, שטענו כי הבטחה מעין זו נתן בכל הפרשות, ולא ניתן לומר שכולם עשו יד אחת נגדו בעיקר משום שאין ביניהם היכרות מוקדמת. כן נקבע, כי העברת השיקים לצדדים שלישיים סותרת את טענת המערער, כי התכוון להשיבם למתלונן (בעמ' 55-56 להכרעת הדין). גם כאן, טענות המערער נסתרו באמצעות עדים אובייקטיביים שאין להם כל אינטרס בפרשה וכן במסמכים רבים. אכן נראה, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, כי התנהלותו של המערער, אשר העביר את השיקים שקיבל מן המתלונן לצדדים שלישיים, וזאת למעלה מחודשיים לאחר שהודיע למתלונן שהשיקים יוחזרו לו, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שהתכוון להשיבם למתלונן. בדומה לכך, גם לגבי הפנייתו של המתלונן על-ידי המערער, לשווא, לחנות בנהריה בכדי לקבל את השיקים (בעמ' 56 להכרעת הדין). התנהלות זו אינה מעידה אלא על כוונת המרמה שעמדה בבסיס פעולתו של המערער גם במסגרת אישום זה. אישום מס' 9 – דורית ומאיר דנינו 16. דורית ומאיר דנינו (להלן: המתלוננים) נזקקו להלוואה בסך של 100,000 ש"ח ופנו למערער לאחר שקראו מודעה בעיתון. המימון נדרש להקמת צימר. ביום 17.2.2006 נפגשו המתלוננת והמערער בביתה שבספסופה. בפגישה זו סוכם, כי המתלוננת תמסור למערער שיק פיקדון על סך 10,000 ש"ח, שיפרע על-ידי חברת הלוואות עובר למתן ההלוואה ובהמשך יועבר לחשבונה סכום ההלוואה. במעמד זה השיק נמסר לידי המערער. השיק על סך 10,000 ש"ח הועבר על-ידי המערער לחברת קשקש, עסק לחלפנות ותמורתו קיבל סך של 6,000 ש"ח וז'קט בשווי 4,000 ש"ח. גרסת המערער בנוגע לאישום זה היא, כי המתלוננת ביקשה הלוואה על סך 100,000 ש"ח או 150,000 ש"ח (המערער אינו זוכר במדויק) (בעמ' 1366 לפרוטוקול) והמתלוננת נתנה לו שיק ביטחון על סך 10,000 ש"ח. הלוואתה של המתלוננת לא אושרה, לאחר בדיקה שהעלתה כי היא חייבת כספים רבים. המערער הודיע למתלוננת שלא יוכל ליתן לה את ההלוואה בגלל שחזרו שיקים בחשבונה. לגרסתו, הוא מעולם לא אמר לה שההלוואה אושרה (בעמ' 1366, 1373 לפרוטוקול). עוד לגרסתו, הוא השיב למתלוננת סכום של 10,000 ש"ח שמסרה לו וזאת באמצעות אדם בשם ששון ג'אן, ששלח אליו שני אנשים – ערן כהן ואיציק אביהו, שלקחו עבורה את הכסף. המערער טען, כי פגש אנשים אלה בבורסה בתל-אביב. המתלוננת טענה, כי המערער לא עמד בהבטחתו ולא החזיר לה את התשלום של 10,000 ש"ח בצירוף ריבית. בבית-המשפט המחוזי, שינה המערער את גרסתו הנוגעת להחזרת הכסף למתלוננת וטען, כי מסר את הסכום של 10,000 ש"ח לערן כהן ואיציק אביהו במסעדה בראשון לציון. בחקירתו הנגדית התקשה המערער להסביר את הסתירה בדבריו לגבי מקום המפגש ותירץ זאת בטענה, לפיה נפגש עם השניים פעמיים (בעמ' 1441-1443 לפרוטוקול). המערער הכחיש, כי התחמק מהמתלוננת וטען, כי לא אמר לה שישיב לה את השיק שקיבל ממנה. בהמשך אישר, כי ייתכן שמסר את השיק לישראל הרוש, הכחיש כי קיבל דבר בתמורה ואולם לאחר-מכן שינה שוב את גרסתו וטען, כי קיבל מישראל הרוש באותו מעמד סכומים העולים על 100,000 ש"ח, הכוללים את סכום ההלוואה של המתלוננת. ושוב, גם במסגרת אישום זה הצהיר המערער הצהרות שהתבררו בהמשך כחסרות שחר וגם הפעם, נסתרה גרסתו בראיות שונות. בית-המשפט המחוזי קבע, כי המתלוננת לא העצימה את עדותה ולא הפריזה בתיאור השתלשלות העניינים. נקבע, כי דבריה נתמכו בעובדות אובייקטיביות ובחלקן אושרו על-ידי המערער. בעדויותיה הייתה המתלוננת עקבית הן במשטרה, הן בעימות והן בבית-המשפט. בית-המשפט קבע, כי לא נתגלו סתירות מהותיות בגרסתה. בית-המשפט קבע עוד, כי עדותו של ששון ג'אן – שפנה למערער לאחר שמכר שלו ביקשו לסייע בהחזרת הסכום של 10,000 ש"ח שקיבל מהמתלוננת - נעדרת סתירות ותומכת בגרסת המתלוננת ובית-המשפט התרשם מהעדרה של מוטיבציה מטעמו להפללת המערער. כן נקבע, כי גרסתו של ששון ג'אן תומכת בגרסת המתלוננת והיא משתלבת במארג הראיות האחרות ונמצאת קוהרנטית והגיונית (בעמ' 61-62 להכרעת הדין). עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי העובדה שהמערער לא הביא לעדות – כמובטח על-ידו – את אותו אדם שנטען, כי הכסף הוחזר למתלוננת באמצעותו, מעידה, כי מדובר בהמצאה של המערער ובפרי דמיונו. גם העובדה שההקלטה אותה הבטיח המערער להציג לא הוגשה מעידה על מהימנותו של המערער. יתרה מזאת. גם העובדה, כי אין זכר לטענת פרעתי של המערער במסגרת התביעה האזרחית – סתירה אותה המערער לא הסביר – פועלת לחובתו (בעמ' 60-62 להכרעת הדין). אישום מס' 10 – איברהים והיב 17. איברהים והיב (להלן: המתלונן), עת נזקק להלוואה בסך 10,000 ש"ח, קרא מודעה בעיתון ידיעות אחרונות ולפי הפרטים שפורסמו, פנה למערער ונפגש איתו בעכו ובפגישה זו מסר המתלונן למערער 10 שיקים בסך של 1,750 ש"ח כל אחד ושני שיקים נוספים, האחד על סך 3,500 ש"ח והשני על סך 1,000 ש"ח, כך שהיה על המתלונן לשלם למערער בתמורה לסכום ההלוואה הנ"ל את הסך של 22,000 ש"ח. המערער העביר למתלונן את הסך של 2,500 ש"ח והבטיח להפקיד את יתרת סכום ההלוואה לחשבון הבנק של המתלונן. המערער לא הפקיד את יתרת סכום ההלוואה ורק לאחר שהמתלונן פנה למערער מספר רב של פעמים, נאות המערער להיפגש עם המתלונן בנהריה, שם מסר לו את יתרת סכום ההלוואה. בשלב מסוים, פנה המתלונן למערער וביקש לפרוע את ההלוואה במזומן ולקבל בחזרה את השיקים. המערער הסכים לבקשת המתלונן תוך שהוא קובע את הסכום לפירעון יתרת ההלוואה בסך של 9,000 ש"ח. מאוחר יותר נפגשו המערער והמתלונן בעכו, ושם מסר המתלונן למערער את הסך של 9,000 ש"ח. המערער הבטיח להחזיר את השיקים של המתלונן, אך לא קיים עד ליום הגשת כתב האישום. המערער השתמש בשיקים לצרכיו והעבירם לחברת "מיזוגים" ולאיל ואילנית זנתי, בקשר לעסקת מרמה אחרת כמפורט בכתב האישום. המערער טען בחקירתו, כי התחייב בפני המתלונן להשיב לו את השיקים שלא נפרעו תמורת השבת הסכום המזומן, אולם הדבר לא עלה בידו. המערער טען, כי הובטח לו שהשיקים יוחזרו על-ידי גופים פיננסיים אליהם הועברו, אולם הדבר לא נעשה. המערער הכחיש, כי אמר למתלונן שהמשרד שלו נשרף ונגנבו ממנו השיקים או כי התחמק. בבית-המשפט שינה המערער את גרסתו כאשר טען, כי ייתכן ואמר למתלונן שהשיקים אבדו או נגנבו לו או שמסר אותם (בעמ' 1378, 1384 לפרוטוקול). בית-המשפט המחוזי קבע, כי עדותו של המתלונן עדיפה על זו של המערער, שגרסתו "הפכפכה, לא עקבית ומלאה סתירות פנימיות וחיצוניות, מלאה חורים, בלתי סבירה ואינה עומדת במבחן ההיגיון של האדם מן היישוב". כן צוין, כי המתלונן לא גילה כל מוטיבציה להפללת המערער וגם אם ישנן סתירות כלשהן בין גרסת המתלונן לגרסת עורך-דינו, הרי שאלה אינן מהותיות (בעמ' 66 להכרעת הדין). עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי טענת המערער, לפיה בתחילה לא העביר את סכום ההלוואה מאחר והעביר את השיקים לגורמים שלישיים לבדיקה, אינה עומדת במבחן ההיגיון, שהרי אם היה צורך בבדיקת השיקים, לא היה כל מקום לשלם כל סכום מההלוואה וכי תשלום הסך של 2,500 ש"ח, סותר את הטענה הנ"ל ומעורר ספקות ביחס לאמיתות הטענה. עוד נקבע, כי הכחשת המערער את תוכן שיחתו המוקלטת עם המתלונן, מעידה "עד כמה מסוגל הנאשם לחטוא לאמת, במידה ואינו יודע אין הוא יודע על קיומה של ראיה מפריכה" (בעמ' 65 להכרעת הדין). אישום מס' 12 – ל. א. 18. כעולה מכתב האישום, המערער פגש במתלוננת, ילידת 1977, במקום עבודתה בהרצליה. המערער הציג את עצמו כרווק, בן למשפחת יהלומנים עשירה, שעיסוקו בתחום זה ומתגורר בקיסריה, כל זאת כדי להשיג במרמה מהמתלוננת כספים וכן לשם השגת הסכמתה לקיום מערכת יחסים עמו. על רקע אלה, התפתחה בין המערער למתלוננת מערכת יחסים רומנטית. בחודש פברואר-מרץ 2006 סיפר המערער למתלוננת, כי הוא נקלע לקשיים פיננסיים עקב הפסד של שני מיליון דולר בעסקת יהלומים. המערער ביקש הלוואה, כשהוא מבטיח להחזירה תוך זמן קצר ולאחר שיעביר סחורה על-מנת להיחלץ מהמצוקה. נתונים אלה היו שקריים והמערער ידע זאת. עקב מצג השווא, מסרה המתלוננת למערער בשתי הזדמנויות את הסכום של 40,000 ש"ח. המערער לא החזיר את הסכומים והוליך את המתלוננת שולל בהבטחות שווא, עד שנקטה נגדו בהליכים משפטיים, ורק אז החזיר לה המערער סכום של 30,000 ש"ח בלבד. גרסת המערער בקשר עם אישום זה הייתה, כי המתלוננת חיזרה אחריו. הוא סיפר לה שהוא נשוי (לפי גרסתו בחקירה) או שהוא רק יודע שידעה זאת (לפי גרסתו בבית-המשפט). המערער הכחיש, כי הציג עצמו כבן משפחה אמידה מאוד העוסקת ביהלומים וכן שלל כל קשר רומנטי או אינטימי עם המתלוננת (בעמ' 1396-1399 לפרוטוקול). באשר לכספים שלקח ממנה, טען המערער בחקירה, כי אמר למתלוננת, שהכסף נדרש לו לצורך עסקת יהלומים ומדובר היה בטענת אמת. המערער סירב לפרט בעניין זה בחקירתו. בבית-המשפט הציג המערער גרסה שונה, לפיה הכסף נדרש לו עקב חזרת מאות שיקים והתקשה להסביר את הסתירות בגרסתו (בעמ' 1464-1466 לפרוטוקול). המערער שלל את טענת המתלוננת, לפיה רק לאחר שהיא החלה בהליכים משפטיים, הוחזר לה סכום של 30,000 ש"ח בלבד (בעמ' 1410 לפרוטוקול). והנה אנו רואים, כי גם באישום זה, נסתרה גרסת המערער באופן חזיתי בגרסת המתלוננת, אשר טענה, כי המערער הציג עצמו כבן למשפחת יהלומנים המתגורר בקיסריה; טען בפניה, כי הוא אינו נשוי וכי התפתח ביניהם קשר אינטימי במהלכו נכנסה להיריון (בעמ' 583-590 לפרוטוקול). גרסתה של המתלוננת נתמכת בשיחה מוקלטת בינה לבין המערער ותמיכה נוספת מצויה בעדותו של מיכה מרג'י, שמסר כי המערער סיפר לו על קשר רומנטי בינו לבין המתלוננת וכי המערער אמר, כי לא סיפר לה שהוא איש עסקים וכי אינו נשוי. בית-המשפט המחוזי נתן אמון בעדותה של המתלוננת וקבע, כי היא מסרה גרסה סדורה ומתיישבת עם מכלול הראיות. כן קבע בית-המשפט, כי תוכן שיחותיה המוקלטות של המתלוננת עם המערער תומך בגרסתה, כי עדותה אמינה, היא שיתפה פעולה עם החוקרים והעמידה לרשות המערער גם את יומניה האישיים. מנגד, קבע בית-המשפט, כי המערער מסר גרסאות שונות ומתחמקות בהתייחס למערכת היחסים בינו לבין המתלוננת ולנושא קבלת הכסף ממנה ומדובר בגרסאות שאינן אמת, הן מבולבלות ומלאות סתירות פנימיות וחיצוניות. עוד נקבע, כי דבריו של המערער ומצג השווא שהציג, הביא את המתלוננת לקשרים האינטימיים עמו (בעמ' 75 להכרעת הדין). מעשים דומים 19. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, התנהלותו של המערער בתיק, החל מהקשר הראשוני אותו יצרו עמו המתלוננים, דרך בקשותיו לברור כביכול את מצבם הכלכלי, קבלת השיקים על-ידו, אי העברת הכספים בתמורה וההתחמקות השיטתית מן המתלוננים לאחר-מכן, מצביעה על דפוס התנהגות קבוע ובעל מאפיינים זהים. התנהגותו זו מלמדת עליו, כי ביצע את מעשי המרמה באופן מודע ושיטתי. יפים לעניין זה דברי כב' הנשיא אגרנט בע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 421, בעמ' 455: "כאשר הקטיגוריה מבקשת להוכיח מעשים דומים במטרה יחידה לאמת את הכוונה הפלילית המיוחסת לנאשם (כגון, כוונת קטילה או כוונת הונאה) – ולכן, להפריך את ההגנה של שגגה או טעות או כל טענה אחרת של תוך לב, כי אז יש להניח שהמעשה עצמו (actus reus) בוצע על ידיו... העקרון המכשיר עדות על מעשים דומים... נעוץ בתורת המקריות... – לאמור: מחשבתנו המיידית והאינסטינקטיבית, בשמענו את ההסבר שהנאשם שגה או טעה בשעת מעשה, תהיה, כי בעוד שתופעה מקרית ויוצא דופן זו עשויה להתקבל כהסבר למעשה יחיד (או אפילו לשני מעשים) מהסוג הנדון, הרי אם הנאשם חזר עליו, כעבור זמן לא רב יחסית ובנסיבות מסוימות, בפעם השלישית, כי אז כמעט ואין להאמין שגם אז התערב גורם המקריות, שאף בפעם ההיא שגה או טעה, ושלא פעל מתוך כוונה פלילית מיוחדת... היוצא מזה, כי במידה שהתרבו המעשים, בעלי התכונות הדומות, אזי באותה מידה תלך ותגבר ההרגשה כי הנאשם פעל את פעלו מתוך הכוונה הפלילית המיוחסת לו". (ראו בעניין זה ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 9.1.2006)). ממצאי עובדה ומהימנות 20. עינינו הרואות, כי הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי נכתבה באופן מפורט ביותר, מנומק וברור. בית-המשפט קבע, כי המערער ידע לבחור לו קורבנות חלשים, שנקלעו למצוקה כלכלית תוך שהוא מנצל מצוקה זו. לאחר-מכן עשה המערער שימוש בכל השיקים שנמסרו לו, ללא כל התחשבות במטרה לשמה הם ניתנו. כן נקבע, כי המתלוננים נתנו אמון מלא במערער ומסיבה זו הפקידו בידיו את השיקים הפתוחים ומבלי למלא את שם המוטב או להגביל את סחירותם, דבר שהקל על המערער לעשות שימוש בשיקים. שימוש זה בשיקים אף חשף את המתלוננים לתביעות של צדדים שלישיים. כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי מצג השווא בו נקט המערער החל עם פרסום המודעות בעיתון על-ידו שתוכנן היה מטעה וכלל עובדות ונתונים לא נכונים ולאחר-מכן בהסתרת העובדה, כי השיקים שנמסרו לו עתידים לעבור לצדדים שלישיים וביצירת מצג בפני המתלוננים של אדם אמיד ובעל אמצעים שיש ביכולתו לתת את ההלוואות המבוקשות, חרף היותו של המערער חייב המוגבל באמצעים. עוד קבע בית-המשפט, כי מצג השווא בו נקט המערער התפרש על פני כל תהליך התנהלות המערער עם המתלוננים הלווים – החל מפרסום המודעות בעיתון באופן שיטתי ומתמיד ובמשך תקופה ארוכה, דבר שאפיין את מעשיו בכוונת מרמה. הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי מתבססת, כאמור, באופן מובהק, על ממצאי מהימנות ועובדה, שאין ברורים וחד-משמעיים מהם. כאמור, ההלכה בעניין אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, מוכרת וידועה. במקרה שלפנינו, בית-המשפט המחוזי חזר והדגיש וחזר, כי המערער שינה את גרסתו תכופות, הן במהלך החקירה והן בבית-המשפט, משעומת עם עדויות וראיות אחרות הסותרות אותה. משהופרכה גרסתו העובדתית ומשנדחו טענותיו העובדתיות – אחת לאחת על-ידי בית-המשפט המחוזי – עד רקע קביעת ממצאי מהימנות מובהקים לחובתו לצד ממצאי מהימנות חיוביים בהתייחס למתלוננים ולעדי התביעה האחרים, לא נותר הסבר כלשהו למעשיו, מלבד ההסבר שהוכח, לפיו מעשיו מעשי מרמה הם. נראה, כי די בראיות שהובאו בפני בית-המשפט המחוזי בכל אישום ואישום, על-מנת להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. זאת ועוד. כפי שכבר נאמר, התנהלות המערער – הן בחקירה במשטרה והן בבית-המשפט – רצופה בהצהרות והבטחות שווא להצגת הקלטות התומכות בגרסתו או להבאת עדים שיתמכו בגרסתו בנקודות מהותיות. גם התנהלות זו של המערער פועלת לחובתו. ואם נסכם, גרסתו של המערער – הן בחקירת המשטרה והן בבית-המשפט – הרחיבה מאוד את יריעת המחלוקת העובדתית בין הצדדים. המערער מסר גרסה עובדתית נפרדת פעמים לא מעטות יותר מגרסה אחת בקשר עם כל אחד ואחד מן האישומים. לכל אישום – גרסה משלו. לכל מתלונן שלא קיבל את כספו – הסבר עובדתי שונה המתרץ את אי העברת הכספים. בנסיבות אלה, מאמץ אני את ממצאי העובדה וממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי. במקרה שלפנינו, שוכנעתי, כי אין בסיס להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים אלה ודין הערעור על הכרעת הדין להידחות. גזר-הדין 21. המערער מלין על חומרת העונש שהושת עליו ומבקש מבית-משפט זה להקל באופן משמעותי בעונשו. בא-כוח המערער מבקש, כי נתערב בעונש שנגזר על המערער ונפחית את תקופת המאסר לריצוי בפועל אשר הושתה עליו. לטענתו, טעה בית-המשפט המחוזי בכך שגזר על המערער עונש חסר תקדים בחומרתו שאורכו הכולל הינו 73 חודשי מאסר בפועל - 66 חודשי מאסר בפועל שהוטלו על המערער על-ידי בית-המשפט המחוזי ושבעת חודשי מאסר בפועל שהוטלו עליו בתיק אחר - וזאת משום שחרג בכך באופן משמעותי ביותר מרף הענישה שנקבע בפסיקת בתי המשפט בתיקים דומים ואף בתיקים חמורים הרבה יותר. כמו-כן, טוען בא-כוח המערער, כי בית-המשפט המחוזי מיצה עם המערער את מלוא חומרת הדין ולמרות שדחה את עמדתה המופרכת והמוגזמת של המשיבה, גזר עליו עונש חסר תקדים בחומרתו, כמוהו נגזר אך ורק בפרשיות חמורות עשרות מונים, וזאת כאשר המערער החזיר למתלוננים חלק לא מבוטל של השיקים והסכומים שקיבל. עוד טוען בא-כוח המערער, כי טעה בית-המשפט המחוזי בכך שהורה על הפעלת שני המאסרים המותנים שהיו תלויים ועומדים כנגד המערער (18 חודשים אשר נגזרו בת.פ. (עכו) 4084/03 ביום 29.6.04 ו- 6 חודשים אשר נגזרו בת.פ. (עכו) 2461/02 ביום 30.11.05) במצטבר זה לזה ובמצטבר לעונש המאסר שנגזר, זאת משום שבמקרה דנן מתקיימים בהחלט טעמים אשר הצדיקו הפעלת המאסרים המותנים בחופף לעונש המאסר. והרי, מדובר במאסרים מותנים שנגזרו זמן ניכר עובר למתן גזר-הדין ולמעשה נגזרו בעטין של עבירות אותם ביצע המערער לפני כשבע שנים. ובנוסף, אך מובן הוא, כי כאשר עסקינן במאסרים מותנים שנגזרו בגין עבירות שבוצעו לפני זמן כה רב, ניתן בהחלט לחפוף ולו חלקית את העונשים המותנים לעונש המאסר שנגזר בתיק עצמו. לטעמו של בא-כוח המערער, לא ראוי היה לזקוף לפתחו של המערער את חטאי העבר, ללא התחשבות בכך שהוא עלה על דרך שיקומית. לטעמו, עובדה זו הייתה צריכה להתבטא, לכל הפחות, בכך שעונשי המאסר המותנה יופעלו בחופף. עוד הוא מוסיף וטוען, כי מאחר וזיקתן של העבירות בהן הורשע המערער הדוקה באופן שמדובר כמעט במסכת אחת, כף המאזניים הייתה צריכה לנטות לכיוון הפעלה בחופף של המאסרים המותנים, ולו באופן חלקי. מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערעור גם בחלקו זה. בא-כוח המשיבה מצביע על חומרתם הרבה של מעשי המערער, על הרשעותיו הקודמות ובמיוחד על המאסרים על תנאי ברי ההפעלה שהיו תלויים ועומדים כנגדו. שקלתי את נושא העונש שהוטל על המערער על כל צדדיו. בעבירות שביצע המערער יש כיעור רב וזאת בנוסף לחומרתן. כך, למשל, קבע בית-משפט זה בע"פ 602/02 רפי אוחנינה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.4.2002) על העבירה של סחיטה באיומים: "עבירה של סחיטה באיומים פוגעת באושיות סדרי החברה. ניצול חולשתו של אדם באיומים על בטחונו ושלומו, והטלת אימה כדי להשיג דבר מהקורבן מחייבת תגובה עונשית קשה". מעשי המרמה הרבים בהם הורשע המערער הינם חמורים מאין כמותם. כל מטרתו הייתה לשלשל לכיסו במרמה כספים לא לו, כאשר כל האמצעים נמצאו כשרים לכך, לרבות פרסום מודעות שקריות בעיתונות, הבטחות סרק ו"משיכת" זמן בתירוצים מתירוצים שונים. בנוסף, המערער אף לא בחל באיומים קשים כנגד המתלוננים. הוא מצא לעצמו צדדי ג' שייקחו את השיקים של המתלוננים ויתנו לו תמורתם מזומן, שיקים אחרים או סחורה, באופן שבמהלך התקופה הארוכה המתוארת בכתב האישום, פעל המערער במשרה מלאה בביצוע עבירות מרמה על ימין ועל שמאל, והכל על חשבון אנשים תמי לב, אותם סיבך בחובות כבדים. בית-המשפט המחוזי ראה ושמע כל אחד ואחד מהמתלוננים והתרשם בהכרעת דינו, כי מדובר באנשים תמימים, פשוטים, העובדים קשה לפרנסתם, ואשר כל חטאם היה שנקלעו למצוקה כלכלית, התפתו לדברי המערער ולהבטחותיו. במעשיו אלה גילה המערער, כי הוא אדם חסר מעצורים, קר רוח ומתוחכם. לכך יש להוסיף את העובדה, כי לחובת המערער עבר פלילי מכביד, וזאת חרף גילו הצעיר. המערער צבר לחובתו הרשעות בלא פחות מ-10 תיקים בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בכוונה לקבל דבר, קבלת נכסים שהושגו בפשע, קבלת נכסים שהושגו בעוון, תגרה במקום ציבורי, תקיפה סתם, תקיפה הגורמת חבלה, סחיטה באיומים והעלבת עובד ציבור, באופן המעיד, כי הוא בחר לעצמו את הפשע והרמייה כדרך חיים. עיון בגיליון הרישום הפלילי מעלה, כי בעבר הקלו בתי המשפט עם המערער לא אחת ודומה, כי הוא פירש הקלה זאת כהיתר לביצוע עבירות נוספות. יתרה מכך. כנגד המערער היו תלויים ועומדים שני מאסרים מותנים לתקופה של שנתיים, שהינם חבי הפעלה לאור ריבוי העבירות בכתב האישום נשוא ערעור זה. המאסר המותנה הראשון הוטל בת.פ. 4084/03 (שלום עכו) במסגרתו הורשע המערער בשורת עבירות מרמה, לרבות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. ביום 29.6.04 נגזרו עליו 19 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו- 18 חודשי מאסר על תנאי ל- 3 שנים, לכל יעבור עבירה בה הורשע. המאסר המותנה השני הוטל בת.פ. 2461/02 (שלום עכו) במסגרתו הורשע המערער בעבירות מרמה וביום 30.11.05 נגזרו עליו 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירה המנויה בסעיף ו' לפרק י"א בחוק העונשין, התשל"ז-1977. ברם, המאסרים המותנים המשמעותיים לא היה בהם, כאמור, כדי להרתיע את המערער ושוב למדים אנו, כי דרך הפשע היא דרכו של המערער, אשר אין מורא החוק עליו. נראה, כי לאור ריבוי העבירות בהן הורשע המערער - צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי המאסרים ירוצו במצטבר ולא בחופף ולא מצאתי מקום להתערב בקביעתו זו. 22. כאמור, טוען המערער בערעורו, כי טעה בית-המשפט המחוזי בכך שקבע בגזר-דינו, כי אין לכלול במסגרת תקופת מעצרו – שנוכתה מתקופת המאסר – את שבעת החודשים בהם ריצה עונש מאסר שנגזר עליו בת.פ. 1960/00 (שלום חיפה), שרוצו בחופף לשבעת חודשי מאסר שריצה חלף קנס שלא שילם בת.פ. 2312/01 (שלום קריות). לטענתו, אי ניכוי שבעת החודשים האמורים מתקופת המאסר שהוטלה בתיק זה מעונשו של המערער, מרוקנת למעשה מתוכן את הסדר הטיעון שנערך בין המערער לבין המשיבה במסגרת ת.פ. 1960/00, שם הוסכם ב"רחל בתך הקטנה", כי העונש ירוצה בחופף למעצר אותו ריצה המערער באותה עת. אין בידי לקבל טענה זו. למעשה, מבקש המערער מבית-משפט זה לנכות מתקופת המאסר שנגזרה עליו על-ידי בית-המשפט המחוזי בתיק נשוא ערעור זה את תקופת המאסר בת שבעת החודשים, שהוטלה עליו בתיק אחר. קרי: אין מדובר בניכוי ימי מעצר, אלא שהמערער מבקש לנכות את ימי המאסר שהוטלו עליו בתיק פלילי אחר (ת.פ. 1960/00 (שלום חיפה)). סעיף 58 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע: "תקופות מאסר בזו אחר זו 58. מי שהוטל עליו עונש מאסר בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש המאסר על תנאי, ישא, על אף האמור בסעיף 45, את שתי תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם בית-המשפט שהרשיעו בשל העבירה הנוספת ציווה, מטעמים שיירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות." במקרה שלפנינו, קבע בית-המשפט המחוזי באופן מפורש וברור, כי העונשים המופעלים יצטברו האחד למשנהו ושניהם יצטברו לעונש שהוטל על המערער בתיק זה, כך שעל המערער לרצות עונש מאסר של 66 חודשים. עוד הוסיף וציין, כאמור, בית-המשפט המחוזי, כי המערער נעצר ביום 17.4.07 אך במהלך מעצרו הוא הורשע בגין עבירות שונות בתיק פלילי 1960/00 (שלום חיפה) וכן בתיק פלילי 2312/01 (שלום קריות) והוטל עליו בתיק הראשון עונש מאסר בפועל של 7 חודשים, אותו החל לרצות ביום 17.4.07. לאור זאת נקבע, כי אין לכלול את תקופת מאסרו בגין התיק הראשון שמניינו החל מיום 17.4.07, אולם מתקופת מאסרו בתיק זה יש להפחית את יתרת ימי המעצר ושבהם לא ריצה עונש אחר. גם קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי מקובלת עלי ולא מצאתי כל מקום להתערב בה. סוף דבר 23. אשר-על-כן, ומכל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור, על כל חלקיו. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ז בטבת התש"ע (13.1.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09006450_H09.doc דפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il