ע"פ 645/05
טרם נותח
שחר דביר זליגר נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 645/05
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 645/05
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ד' חשין
המערער:
שחר דביר זליגר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום
6.12.2004, בת"פ 216/03, שניתן על ידי כבוד השופט י' נועם
תאריך הישיבה:
כ"ח באלול התשס"ו
(21.09.06)
בשם המערער:
עו"ד ציון אמיר; עו"ד גיא שמר
בשם המשיבה:
עו"ד דן אלדד; עו"ד יריב רגב
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. בכתב אישום שהוגש נגד המערער, שחר דביר
זליגר, לבית-המשפט המחוזי בירושלים, נכללו שמונה אישומים בהם פורטה פעילות
עבריינית, אותה ביצע, כנטען, החל משנת 1998 ועד למעצרו בשנת 2003, אשר תמציתה הינה
זו:
אישום ראשון – נטען כי המערער, תושב היישוב
עדי עד שבשומרון, היה חבר בהתארגנות טרוריסטית של יהודים אשר ביקשה לבצע פיגועים
נגד ערבים באזור יהודה ושומרון. ארגון זה ביצע בשנים 2001-2000 שבעה פיגועי ירי
לעבר כלי רכב של ערבים, כתוצאה מהם נהרגו שמונה אנשים ונפצעו שישה עשר; ארבעה
פיגועים וניסיונות לפיגועים על ידי הנחת מטעני חבלה, לרוב בסמוך לבתי ספר, אשר
בשניים מהם נפצעו מספר תלמידים ועוברי אורח. באישום זה יוחסה למערער עבירה של
חברות בארגון טרוריסטי, לפי סעיף 3 לפקודה למניעת טרור, התש"ח-1948.
אישום שני – נטען, כי המערער התפרץ למבנה
ששימש למגורים של חיילי צה"ל אשר נשלחו לאבטח את היישוב כרמל בדרום הר חברון,
וגנב רובה סער מסוג M16. באישום זה יוחסו לו עבירות של התפרצות למקום מגורים, גניבה
ועבירות בנשק, לפי סעיפים 405, 384 בצירוף 383, 144(א) לחוק העונשין,
התשל"ז-1977 (להלן: החוק).
אישום שלישי – נטען, כי במחצית השנייה של
שנת 1998, קשר המערער קשר עם חברו, סלע תור (להלן: סלע), לבצע פיגועים נגד תושבים ערבים,
וניסה לרתום לקשר זה גם את חברו חגי אביקר (להלן: חגי). לשם כך נסעו המערער וסלע
להיפגש עם חגי במקום מגוריו של האחרון בסמוך למעיין "עין פרת" שבוואדי
קלט. השניים הציעו לו להשתתף בביצוע פיגועי ירי, או לשמש כתצפיתן, אך הוא דחה אותם.
באישום זה יוחסו למערער עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, וניסיון לקשירת קשר לפשע
לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, בשילוב סעיפים 25 ו-34ד לחוק.
אישום רביעי – נטען, כי בשלהי שנת 1998, הטמינו
המערער וסלע באזור מושב זכריה ארגז ובו רימון זרחן ומאיץ חבלה. ארגז זה נועד להוות
סליק לאמצעי לחימה שישמשו לפיגועים כנגד ערבים. באישום זה יוחסה למערער עבירה של
החזקת נשק, לפי סעיף 144(א) רישא לחוק.
אישום חמישי – נטען, כי המערער הלין
בביתו בלילה שבין ה-13 ל-14 ביוני 2001 שניים מחבריו לארגון הטרור, אשר ביצעו באותו
ערב פיגוע ירי בכביש חיזמה, במטרה לסייע להם להימלט מן הדין. הללו הגיעו לביתו של
המערער בעדי עד סמוך לחצות, דווחו לו על מעשיהם, וניקו את רכבם מתרמילי הכדורים
שנורו במהלך הפיגוע. בגין אישום זה יוחסה למערער עבירה של סיוע לאחר מעשה, עבירה
לפי סעיפים 260 ו-261(1) לחוק.
אישום שישי – נטען, כי בתחילת שנת 2003
קיבל המערער מיצחק פס שמונה לבנות חבלה שנגנבו מצה"ל, המכילות חומר נפץ במשקל
כולל של 4 ק"ג. הוא החזיקן במשמורת בביתו במשך מספר חודשים, עד שביום 17.7.03
מסרן לידיהם של יצחק פס ומתתיהו שבו, ואותה שעה העריך כי אחד מהם מתעתד לבצע
באמצעותן פיגועי טרור. באישום זה יוחסו למערער עבירות של עסקה בנשק שלא כדין וקבלת
נכסים שהושגו בפשע, עבירות לפי סעיפים 144(א) ו-411 לחוק.
אישום שביעי – נטען, כי המערער וחבריו
החזיקו בחשאי מגוון כלי נשק, תחמושת ואמצעי חבלה במערות בעדי עד. כלי נשק אלו
שימשו לפיגועי ירי ולהרכבת מטענים על ידי חברי ארגון הטרור. אחד מכלי הנשק נמצא
בתוך תיק השייך לנאשם. באישום זה יוחסו למערער עבירות של החזקת נשק ותחמושת שלא
כדין, ועבירה של אי-מניעת פשע, עבירות לפי סעיפים 144(א) ו-262 לחוק.
אישום שמיני – נטען, כי המערער החזיק
סמוך לביתו חומר נפץ מסוג TNT במשקל של 1.5 ק"ג, ובכך עבר עבירה של החזקת נשק שלא כדין,
לפי סעיף 144(א) רישא לחוק.
חקירתו של המערער
2. עם מעצרו של המערער, הוא נחקר על ידי
שירות הביטחון הכללי ולאחר מכן גם על ידי המשטרה. בראשית מעצרו, נמנע מהמערער
להיפגש עם עורך-דין מכוח סעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים),
התשנ"ו-1996 (להלן: חסד"פ), אולם חוקריו יידעו אותו בדבר זכות השתיקה
העומדת לו. מידת שיתוף הפעולה של המערער עם חוקריו במהלך החקירה ידעה תהפוכות
רבות. להשתלשלות האירועים בראשית הדרך נודעת חשיבות רבה, שכן המערער משיג על קבילות
הראיות אשר הושגו בשלב זה, ועל כן אפנה לסקור את מהלכה של החקירה.
תחילה, סרב המערער לשתף פעולה עם חוקריו
(ת/101-ת/110), אולם לאחר מכן הציע כי ימסור מידע אודות פיגועי ירי ומטעני חבלה,
וישכנע פעילים שנעצרו, ואף כאלו שטרם נעצרו, כי יחדלו מפעילותם החבלנית ויסגירו
עצמם לידי רשויות החוק. בעבור כך, ביקש המערער הקלה בעונשם של יתר החשודים שנעצרו
בפרשה, ושל אחיו שנעצר אף הוא בגין הנחת מטען חבלה בבית ספר במזרח ירושלים, וכי
הוא עצמו לא יעמוד לדין בפרשת לבנות החבלה. החוקרים הבהירו למערער כי הם אין הם
מוסמכים להגיע עימו להסדר, הואיל והדבר מחייב את אישורה של הפרקליטות. הם הוסיפו
ואמרו לו, כי כדי להוכיח את רצינות כוונותיו ומהימנותו, עליו לשתף אותם בפרטי מידע
נוספים, והם ידאגו להעביר זאת לגורמים הרלוונטיים ולשכנעם בטובתו. בקשות כגון דא
שזורות במהלך כל חקירותו של המערער, והתשובות אשר ניתנו לו, זהות בתוכנן (ת/115;
עמ' 9, 28 לת/116א; ת/118; עמ' 23-24 לת/120א; ת/127, ת/130, עמ' 120 לת/134א(1);
עמ' 12 לת/134א(2); עמ' 21 לת/134א(3); עמ' 17-19, 51, לת/137א(1); עמ' 90
לת/137א(2); עמ' 28 לת/140א(1)).
מנגד, יש לציין כי במקרים ספוראדיים
במהלך החקירה, נדמה היה כי החוקרים רומזים למערער כי דבריו אינם מהווים
"עדות" רגילה העשויה לשמש ראיה כנגדו (עמ' 49 לת/116א; עמ' 43 לת/133א;
עמ' 93 לת/139א). בה בעת, הדגישו החוקרים כי הם אינם מבקשים להטעותו, וכי אין הם
משפטנים המוסמכים לייעץ לו (עמ' 94 לת/139א).
3. המערער שעה לעצת חוקריו, ופירט באריכות
מידע רב בנוגע למהות ההתארגנות הטרוריסטית ופעילותו בה, ובנוגע למצבורי הנשק
ששימשו לפיגועים. עם זאת, גם כאשר שיתף המערער פעולה עם חוקריו ומסר לידיהם מידע
מפורט, הוא סירב למסור את שמות המעורבים בפרשה מנימוקים הלכתיים, למעט מקרים
בודדים בהם התרצה לעשות כן. יחד עם זאת, הקפיד המערער לסייג חלק מפרטי המידע שמסר,
בכך שטען כי שמע אותו מפי אחרים והוא אינו מכיר אותו מידיעה אישית. בחלק מן המקרים
טען כי פרטים אלו "אולי" נכונים, וכי מדובר בניחוש והשערות בלבד
(ת/115; ת/116; עמ' 14, 17, 34, לת/116א; ת/119; ת/133; עמ' 90 לת/134א(3); עמ'
110 לת/135א(1); עמ' 15-17 לת/136א; ת/137; עמ' 14, 30, 55-57 לת/137א(2); ת/138;
ת/138א; עמ' 20, 46 לת/139א(1)).
4. ביום 7.8.03, חלה התקדמות בחקירתו של
המערער, כאשר בעת טיול משותף שערך עם אחד מחוקריו בחצר מתקן הכליאה, הוא הודה כי
השתתף בפיגוע ירי שנערך בסמוך ליישוב חיזמה בקיץ 2001, וכי קיבל דבר מה עטוף בשקית
ניילון מידי יצחק פס. עם זאת, טען כי לא היה מודע לכך שמדובר בלבנות חבלה (ת/118).
כששב המערער לחדר החקירות, חזר על הודאתו בפני חוקר נוסף, אולם סייג את דבריו
באומרו "אולי". המערער הוסיף כי גנב את הנשק ששימש לביצוע פיגוע הירי, כאשר
התפרץ לחדרי המגורים של חיילי צה"ל באחד מיישובי דרום הר חברון (ת/119).
כאשר הבין המערער כי החוקרים אינם שועים
לבקשותיו, וכי הם אינם יכולים להבטיחו כי אמרותיו יוותרו במישור המודיעיני בלבד,
אלא הם עשויות לשמש ראיה נגדו ונגד אחרים (עמ' 36 לת/133א; עמ' 46-47, 53, 107-109,
130, 136 לת/135א(1); עמ' 19, 32, 60-64, 95 לת/136א; עמ' 27 לת/137א(1); עמ' 22
לת/139א(1)), הוא הודיע כי בהודאתו הנ"ל מיום 7.8.03, הוא בדה פרטים רבים
מליבו (ת/130; עמ' 75 לת/134א(3); עמ' 48, 128 לת/135א(1); עמ' 58-59 לת/136א; עמ'
55 לת/137א(1); עמ' 48 לת/140א(1); עמ' 11, 19, 35, 44 לת/140א(2); עמ' 4
לת/147א(2)). בהמשך, מסר המערער לחוקריו כי כל מה שאמר עד כה אינו נכון, ובלשונו:
"עבדתי עליכם מההתחלה כמעט, עד הסוף" (עמ' 19 לת/140א(2)). עוד מסר
המערער, כי יטען בפני בית-המשפט להפרת הבטחתם הלכאורית של חוקריו, לפיה
אמרותיו ישמשו מידע מודיעיני בלבד (עמ' 52 ועמ' 86-87 לת/133א, עמ' 22, 58, 63-64
לת/136א). זה המקום לציין, כי המערער היה מודע לנוהל החקירה הסטנדרטי בשב"כ,
אשר התקיים גם בעניינו, לפיו חוקריו מתעדים את התנהלות החקירה בזיכרון דברים, סמוך
לאחר סיומן (עמ' 17, 23 לת/139א(2); עמ' 834, 888 לפרוטוקול).
5. התפתחות נוספת בחקירת המערער התרחשה ביום
15.8.03, כאשר הוא כתב במו ידיו פרטי מידע רבים אודות ההתארגנות הבלתי חוקית, והפיגועים
השונים שביצעה. המערער סרב לנקוב בשמם של המעורבים בפרשה, ותחת זאת, כינה אותם
במספרים (ת/143). בהמשך, עדכן המערער את רשימותיו מן החקירה הקודמת, הוסיף את השמות
החסרים, ואף העלה על הכתב את גרסתו בעניין הלנת המפגעים בביתו לאחר הפיגוע בחיזמה
(ת/144; ת/145 והנספחים להם).
6. ביום 20.8.03 החלה חקירת המערער במשטרה,
ובמהלכה הוצגו בפניו זיכרונות הדברים מחקירותיו בשב"כ. לאחר שעיין בהם, הודה
המערער כי פרטי המידע שמסר עד כה ניתנו מרצונו הטוב והחופשי, והוא אף עדכן ושינה
מספר פרטים, אשר לדבריו, היו בלתי מדויקים. באשר למידע שמסר בכתב ידו ציין, כי
"יכול להיות שזה נכון ויכול להיות שזה לא נכון, אבל אני בגדול שיקרתי בקטע של
השמות וכל השאר נכון" (עמ' 2 לת/4, ההדגשה
הוספה). למחרת היום, נפגש המערער לראשונה עם עורך דינו, ובחקירה שהתנהלה בעקבות
זאת, מסר כי השמות שציין בחקירותיו אינם נכונים, וכי גניבת הרובה מן היישוב כרמל
והלנת המפגעים בביתו לאחר הפיגוע בחיזמה, לא היו מעולם (ת/154). בהמשך, נמנע
המערער מלשתף פעולה עם חוקריו, אולם שב וטען כי השתלשלות האירועים כפי שתוארה על
ידו, נכונה, למעט שמות המעורבים (ת/183). לשם השלמת התמונה אציין, כי במהלך המשפט
העיד המערער על עצמו כמי שבמהלך חקירותיו היתל בחוקריו, ניסה להטעותם, ואף נקט
נגדם ב"תרגילי חקירה" (עמ' 897 לפרוטוקול).
גרסת המערער
7. כעת, לאחר שהובהר מהלך החקירה וקו הפעולה
בו נקט המערער אל מול חוקריו, נפנה לבחון את גרסתו בנוגע לאישומים הפרטניים נגדו,
לפי הסדר בו הובאו בהכרעת דינו של בית-משפט קמא.
אישום שישי – במהלך חקירותו בשב"כ,
מסר המערער מספר גרסאות בנוגע להחזקת לבנות החבלה. תחילה, סרב המערער לאשר כי נפגש
עם פס ושבו בעדי עד (סעיף 4 לת/102), ואחר כך הודה כי נפגש עימם אך הכחיש כי מסרו
לו חפץ כלשהוא (סעיף 9 לת/104, ת/105, עמ' 4-14 לת/105א, סעיפים 22-36 לת/113).
בהמשך, הודה המערער כי קיבל לבנות חבלה מידי פס ושבו, והשיבם לידיהם לאחר זמן מה
(סעיף 14 לת/139; עמ' 1-7 לת/3). בתשובתו לכתב האישום טען המערער, כי פס העביר
לידיו "שקית ניילון פתוחה וקרועה שהכילה דבר מה", אשר את תכולתה לא ידע,
אולם חשד כי מדובר בדבר מה לא כשר. על כן, הניח המערער שקית זו תחת כיפת השמיים, וכאשר
פס ושבו הגיעו לביתו, הצביע לעבר מיקומה, וציין כי לדעתו ה"דבר" המצוי
בה אינו שמיש עוד (עמ' 14 לפרוטוקול). במהלך עדותו בבית-המשפט גרס המערער כי הסיק
שמדובר בחומרי חבלה, וכי הדבר לא נאמר לו מפורשות (עמ' 563-564 לפרוטוקול).
8. אישום רביעי – בעת חקירתו בשב"כ,
הודה המערער כי חפר בור והטמין בתוכו ארגז ובו רימון זרחן ומאיץ חבלה סמוך למושב
זכריה. בהמשך, הוא אף הורה לחוקריו את הדרך לבור זה. לדבריו, הוא עשה כן כדי
לרצותם וכדי למנוע פיגועים עתידיים (ת/11). בעדותו בפני בית-המשפט גרס המערער, כי
לא היה מודע להימצאותם של חומרי חבלה בארגז, וכי פלוני, שאת זהותו סירב למסור,
סיפר לו לאחר מעשה אודות קיומם של אלה (עמ' 560-561, 749-752 לפרוטוקול).
9. אישום שלישי – בתשובתו לכתב האישום, כפר
המערער בעובדותיו של אישום זה (עמ' 13 לפרוטוקול). במהלך עדותו, טען כי נפגש עם
חגי וחבר אלמוני שאת זהותו סרב למסור, אולם לא בעין פרת כנטען בכתב האישום, אלא
ביצהר. לטענתו, לא הוצע לחגי ליטול חלק בפיגועים, והם דנו בפיגועי נקם בערבים
באופן תיאורטי, וחגי שלל זאת נחרצות.
10. אישום שביעי – בחקירתו, מסר המערער בכתב
ידו, כי לבקשת חברו, סלע תור, הוא יידע אותו בדבר קיומן של שתי מערות שוממות באזור
עדי עד. המערער ציין, כי שני אנשים בלבד יודעים את מיקומן המדויק של המערות, בהן
מצויים כלי נשק ואמצעי לחימה רבים, השייכים לחוליה שביצעה פיגועים כנגד ערבים
(סעיפים 21-22 לת/115; סעיפים 24-25 לת/116; עמ' 50-55 לת/116א; סעיף 5 לת/117; סעיפים
1-2 לת/121). במהלך חקירתו, התלווה המערער לחוקריו באישון לילה לאזור המערות בסמוך
ליישוב עדי עד, והוא הדריכם באמצעות הטלפון אל מיקומם, אותו הוא שמע "מפי
השמועות" (ת/124-ת/126). המערער ציין, כי הוא הניח את תיקו, שנמצא במערה
הנסתרת, במשחקיה בעדי עד, וחברו הוא שנטלו לשם (עמ' 2-4, 10 לנספח לת/144).
בתשובתו לכתב האישום, מסר המערער, כי במהלך טיול רגלי עם חבריו בקרבת עדי עד, הוא
הצביע על מערות מקומיות "מבלי שידע או חשד בטיב כוונותיהם". לימים, כאשר
הבין במהלך חקירתו כי במערות בקרבת עדי עד מוחזקים אמצעי לחימה, הוא ציין בפני
חוקריו מספר מערות פוטנציאליות, ולבסוף אכן נמצאו אמצעי לחימה בשתיים מהן (עמ'
14-15 לפרוטוקול). במהלך עדותו, שינה המערער טעמו, וציין ש"חברו" סיפר
לו בעבר כי הטמין נשק במערות שהראה לו שנים קודם לכן (עמ' 570, 758-764
לפרוטוקול).
11. אישום ראשון – כאמור, המערער מסר בחקירתו
פרטי מידע רבים אודות ההתארגנות הבלתי חוקית והפיגועים שביצעה (ת/143; ת/144;
ת/145). עם זאת, כפר בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום שכן לדידו, ארגון טרוריסטי
אינו קיים, הואיל ולא הוכח קיומם של חבר אנשים מסוים וידוע אשר ביצע את הפיגועים.
כך או כך, המערער הכחיש כל זיקה בינו לבין ארגון זה (עמ' 11-12 לפרוטוקול).
12. אישום שני – כאמור, באישום זה יוחסו למערער
שתי התפרצויות למגורי חיילים וגניבת נשק. בעת שיחתו בחצר עם אחד החוקרים, הודה
המערער כי גנב את הנשק בו השתמש בעת ביצוע הפיגוע בחיזמה מחיילי צה"ל, הותירו
ברשותו, ועובר למועד ביצוע הפיגוע, העבירו לאחר (סעיף 9 לת/119). דברי המערער "כנראה
שעבדתי עליכם" (סעיף 11 לת/120) מהווים נקודת מפנה ביחס לאישום זה, שכן מכאן
ואילך הוא הטיל את האחריות לגניבת הנשקים על שניים אחרים, גלעד וסלע תור (ת/143;
ת/144), גם אם סייג את דבריו באומרו "אולי" (ת/148). לעומת זאת, בחקירתו
במשטרה מסר המערער, כי סיפור גניבת הנשק מכרמל מתבסס על "שמועה ששמעתי"
וכי "כל הסיפור זה צ'יזבט" (עמ' 7 לת/4). במהלך עדותו בבית-המשפט טען
המערער, כי אלמוני סיפר לו בחודש ספטמבר 1998 אודות מעשה ההתפרצות וגניבת הנשק
ביישוב כרמל, והוא התרשם כי הוא האיש שביצע זאת (עמ' 558-560 לפרוטוקול). המערער
הוסיף כי גרסתו בשב"כ ניתנה לשם ריצוי חוקריו, ועל כן סייג את דבריו במילים
"אולי" ו"סתם" (עמ' 675-676 לפרוטוקול).
13. אישום חמישי – אף בנוגע לאישום זה, ידעה
גרסתו של המערער תהפוכות. ביום 7.8.03 הוא סיפר לחוקר כי השתתף בפיגוע הירי
בחיזמה, אולם לא ירה בפועל מחמת תקלה בנשקו, ושב על דבריו אלה בפני חוקר נוסף מייד
לאחר מכן (ת/118, ת/119). בהמשך, מסר המערער לחוקריו כי לאחר קרות הפיגוע, הוא
הלין את מבצעיו בביתו, וציין את שמותיהם – נועם פדרמן וסלע תור – בלשון "אולי"
(ת/146). המערער אף העלה על הכתב את גרסתו בעניין זה, ולמחרת, שב וסיפר אודותיה
לחוקרים (ת/145, ת/146, ת/146א, ת/147, ת/147א(1-2)). בעת חקירתו במשטרה, שב
המערער לגרסה אותה העלה על הכתב, אך הפעם תחת הכותרת "אולי" (ת/4).
במהלך עדותו בבית-המשפט, מסר המערער כי גרסתו בשב"כ בעניין זה הייתה בדויה,
וטען טענת אליבי לפיה שהה באותו לילה בבית-מדרש במקום מגוריו, בצוותא עם שניים
מחבריו (עמ' 849-851, 895-896 לפרוטוקול).
14. אישום שמיני – המערער נשאל אודות אישום זה
בשלב בו הוא נמנע, ככלל, מלהשיב לשאלות החוקרים, וכך עשה גם במקרה זה. בעדותו
בבית-המשפט הוא הכחיש כל זיקה לבקבוק הנדון, אשר נמצא בשטח שאינו בבעלותו (עמ' 571
לפרוטוקול).
פסק-הדין של בית-משפט קמא
15. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם) לא
שעה לטענות המערער בדבר נקיטת אמצעי חקירה פסולים, וקבע כי הודאותיו בפני אנשי
מרות, קבילות הן. נקבע, כי רשויות החקירה הודיעו למערער מפורשות כי עומדת לו זכות
השתיקה, וכי מניעת מפגשו עם עורך דינו נעשתה כדין ובהתאם לתנאי סעיף 35
לחסד"פ. כן נקבע, כי חרף בקשותיו החוזרות ונשנות של המערער כי אמרותיו לא
ישמשו כראיה נגדו, לא ניתנה לו כל הבטחה מעין זו. עוד נקבע, כי המערער הוא שיזם
והציע לחוקריו לערוך עימו הסדר אשר מבטיח לו טובות הנאה, ומשהבין כי הסדר מעין זה
לא ייצא אל הפועל, שוחח עם חוקריו בלשון השערות וניחושים, מתוך כוונה כי הדבר
יוביל לפסילת הראיות נגדו. לבסוף נקבע, כי חוקרי המערער הבהירו לו מהם הממצאים
הנזקפים לחובתו,
ולא הפעילו עליו לחץ נפשי בלתי הוגן.
16. בית-משפט קמא הרשיע את המערער בשישה מתוך
שמונת האישומים שיוחסו לו. הרשעת המערער באישום השישי הושתתה על הודאתו בקבלת
לבנות החבלה מפס, על החזקתן סמוך לביתו, על חשדו כי מדובר ב"משהו בלתי
כשר", ועל שלל הגרסאות הסותרות אשר מסר בעניין זה.
באשר לאישום הרביעי, מצא בית-המשפט את
גרסתו של המערער – בדבר חוסר מודעותו לאמצעי הלחימה שהוטמנו בבור אותו הוא חפר במו
ידיו – כבלתי מהימנה, והוסיף כי הובלת החוקרים למיקומה המדויק של המערה, אינה עולה
בקנה אחד עם טענתו לפיה ביקר בה פעם אחת בלבד לפני מספר שנים, ולא הייתה לו שליטה
בה. נקבע, כי המערער שלט בבור באופן בלעדי וממשי, שכן מיקום המערה היה ידוע לו
ולשותפיו בלבד. זאת, בצוותא עם ראיות נוספות, כגון – החזקת אמצעי לחימה במערות עדי
עד; החזקת לבנות חבלה; חברות בארגון טרוריסטי; ועדותו של חגי – הובילו להרשעתו של
המערער בגין העבירה שיוחסה לו באישום זה. הרשעת המערער באישום השלישי הושתתה על
עדותו המהימנה של חגי, ועל דחיית גרסתו הבלתי עקבית של המערער להשתלשלות האירועים.
יסודה של הרשעת המערער באישום השביעי
בעבירות של החזקת נשק ותחמושת שלא כדין בראיות הבאות: הובלתו את החוקרים למערות
עדי עד; מסירת מידע מוקדם על פרטי כלי הנשק ואמצעי החבלה שנמצאו במקום, וגרסאותיו
הבלתי מהימנות בדבר זיקתו אליהם; הימצאותו של כלי נשק בתיקו של המערער במערה. עם
זאת, זוכה המערער מחמת הספק מעבירה של אי מניעת פשע אשר יוחסה לו, שכן המשיבה לא
ציינה מהו אותו פשע שלא נמנע על ידו, ולא עלה בידה להוכיח את קיומה ברמת הוודאות
הנדרשת במשפט פלילי.
קיומו של ארגון טרור שנועד לביצוע פיגועי
ירי והנחת מטענים (אישום ראשון), הוכח על יסוד הראיות הבאות: תיאורו המפורט של
המערער במשטרה אודות ההתארגנות והדגשתו כי הפרטים שמסר, מלבד שמות המעורבים,
נכונים הם; הימצאותם של אמצעי לחימה רבים במערות בעדי עד, וממצאיה של חוות דעת
המחלקה לזיהוי פלילי כי הם שימשו לביצוע הפיגועים (ת/201); נטילת אחריות על ידי
הארגון על פיגוע הירי שבוצע סמוך לבית ענון. חברותו של המערער בארגון הטרור נלמדה
מן העובדה שהוא החזיק במערות ובאמצעי הלחימה שנמצאו בהן, ומן הידע הנרחב והמדוקדק
שהפגין אודות פעילות הארגון.
בית-משפט קמא דחה את טענת האליבי שהשמיע
המערער בנוגע לאישום החמישי, בשל חוסר מהימנותה ובשל כבישתה עד למועד עדותו
בבית-המשפט. המערער הורשע על יסוד הודאתו כי הלין את שני המפגעים בביתו לאחר שהללו
דווחו לו אודות מעשיהם, ועל יסוד קיומו של "דבר מה נוסף", בדמות התרחשות
הפיגוע ויתר הממצאים שנקבעו באישומים הקודמים.
עם זאת, זוכה המערער מן העבירות שיוחסו
לו באישום השני מחמת הספק, בשל הקביעה כי אין לייחס משקל רב להודאתו מיום 7.8.03,
שכן הוא נסוג הימנה מייד לאחר מכן, ובשל היותה של עדות חגי עמומה בעניין זה. נוסף
לכך, זוכה המערער מן העבירה שיוחסה לו באישום השמיני מחמת הספק, נוכח העדר זיקה
בינו לבין הבקבוק, ונוכח החשד שאחר הניחו בסמוך לביתו.
17. בגין כל אלה, נדון המערער לעשר שנות מאסר,
מתוכן שמונה שנים מאחורי סורג ובריח, ויתרתן על תנאי. המערער מאן להשלים עם
פסק-הדין, ומכאן הערעור שבפנינו.
נימוקי הערעור
18. בפתח טיעונו מלין המערער כי חוקריו נקטו
באמצעי חקירה נפסדים, אשר גרמו לו להודות שלא מרצונו הטוב והחופשי, ולפיכך, הודיות
אלו לוקות בפגם מהותי היורד לשורש קבילותן ודינן להיפסל. לטענת המערער, חוקריו
הטעו אותו לחשוב, על ידי פיתוי והשאה קיצוניים, כי המידע אשר הוא מוסר הינו
מודיעיני וחסוי, ובכך שללו ממנו את זכות השתיקה. לטענתו, הבהירו לו חוקריו כי
הסכמת הפרקליטות אינה נדרשת לשם הגדרת המידע שמסר כמודיעיני וחסוי, אלא עבור טובת
ההנאה שביקש בלבד. המערער מוסיף וטוען, כי ההתניה לפיה חיסיון המידע שנמסר עד כה
תלוי במסירת מידע נוסף, מהווה אף היא אמצעי חקירה פסול. עוד טוען המערער, כי
חוקריו לא החתימו אותו על דו"ח הצבעה בעת שהוביל אותם למערות המסתור ולבור,
מתוך כוונה תחילה אשר תועדה בת/11, והיא שלא יבין כי יש במעשיו כדי להפלילו,
ויפסיק לשתף עימם פעולה.
המערער מטעים, כי האירועים הבאים מלמדים,
ללא צל של ספק, כי חוקריו הותירו בו את הרושם שדבריו ישארו חסויים: הוא חגג בצוותא
עם חוקריו את חשיפת המערות, על ידי הרמת כוסית משותפת, בעוד שכל אדם בר דעת לא היה
שמח על הפללתו; הוא ביקש כי אמצעי הלחימה שנמצאו במערות לא ישמשו כראיה נגד שכנו,
ולא ביקש דבר וחצי דבר עבורו; הוא סרב בתוקף להצעת חוקריו לשמש כעד מדינה, שכן סבר
כי דבריו חסויים ממילא. עוד טוען המערער, כי חוקריו לא עמדו בהבטחתם המפורשת שלא לכתוב
זיכרון דברים על חקירותיו, וכי העברתו לחקירה משטרתית יום לפני פגישתו עם בא-כוחו,
נועדה להכשיר את המידע שמסר עד אותה עת.
עוד טוען המערער, כי חקירתו התנהלה במשך
שעות ארוכות, בהן הוא נחקר על ידי מספר רב של חוקרים, וכי הופעלו עליו לחצים
נפשיים ביחס למשפחתו. כן מטעים הוא, כי זכותו להיוועץ עם עורך-דין נמנעה ממנו שלא
כדין, וכי זכות השתיקה לא עמדה לו.
נוסף לכך, מלין המערער על הרשעתו
באישומים הבאים: באשר לאישום הרביעי מטעים המערער, כי היה על בית-משפט קמא לאמץ את
גרסתו, שלא הופרכה בראיות סותרות, לפיה הוא לא היה מודע לתכולת הבור, וכי יסוד
החזקתו בו, בדגש על אלמנט השליטה, לא הוכח כהלכה. באשר לאישום השלישי סבור המערער,
כי לא הוכחו יסודות עבירת הקשר, הואיל ועדותו של חגי לא נמסרה מזיכרונו, אלא ניתנה
רק לאחר שזכרונו "רוענן" במשטרה. באשר לאישום השביעי טוען המערער, כי לא
הוכחה החזקתו ושליטתו במערות. המערער סבור כי האישום הראשון בטל מעיקרו, שכן היועץ
המשפטי לממשלה לא אישרו עובר להגשתו, כנדרש על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה.
לחלופין, טוען המערער, כי לא הוכחה חברותו בארגון טרור מסוים, שכן יש
להצביע על אחד מן השלושה: שם הארגון, שמות החברים בו, או תשתיתו הארגונית. על כן,
מבקש הוא לזכותו מפרט אישום זה. באשר לאישום החמישי, שעניינו הלנת שניים מן
המפגעים בפיגוע הירי בחיזמה בביתו, טען המערער, כי אין מקום להרשעתו על סמך הודאות
סותרות וחסרות היגיון פנימי סדור, ומכל מקום, הדבר מלמד כי היה על התביעה להוכיח
קיומו של דבר מה נוסף "מוגבר", העולה כדי סיוע. עוד טוען המערער, כי לא
התקיימו בו התנאים המנויים בסעיף 260(א) לחוק, שכן לא הוכחה כוונה מיוחדת מצידו
לסייע לעבריין להימלט מעונשו.
לחילופין, מלין המערער על חומרת העונש
אשר הושת עליו, בטענה כי לא ניתן משקל רב לכך שהוא הביע חרטה כנה על מעשיו, וסייע
לחוקרים ככל שהיה לאל ידו, ולכך שזו הרשעתו השנייה בלבד בפלילים.
המדינה מצידה, סומכת ידיה על פסק-דינו של
בית-משפט קמא, וסבורה כי יש להותירו – על כל חלקיו – על כנו.
דיון
קבילותן של הודאות המערער
19. הלכה היא, כי פסילת קבילותן של ראיות לפי
סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, נעשית בעיקרה לשם הגנה על
זכויות הנחקר – הזכות לשלמות הגוף והנפש, והזכות לאוטונומיה של הרצון החופשי.
אמצעי חקירה פסולים הפוגעים שלא כדין בזכותו של נחקר לשלמות הגוף או משפילים
ומבזים אותו, יובילו לפסילת ההודאה. נוסף לכך, פגיעה משמעותית באוטונומיית הרצון
של הנחקר במסירת הודאתו תוביל אף היא לפסילתה (השוו ע"פ 5614/92 מדינת ישראל נ' מסיקה, פ"ד מט(2) 669, 677; ע"פ
115/82, 168 מועדי ואח' נ' מדינת ישראל,
פ"ד לח(1) 197, 222). מטבע הדברים, כיום, טיבם והיקפם של אמצעי החקירה
הפסולים עשוי להיות רחב מבעבר, ופגיעות אלו יבחנו על פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו
(ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, טרם
פורסם, בפסקה 33).
20. המסקנה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי, לפיה
לא הופעלו על המערער אמצעים פסולים עובר למסירת הודאותיו, הינה הכרעה המושתת על
קביעות של עובדה ומהימנות, ולא מצאתי כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בה. עם זאת,
נוכח הדגש הרב ששמה הסנגוריה על טענות אלו, רואה אני לנכון להרחיב קמעא בנושא זה.
כעולה מחקירותיו, התמצא המערער בנבכי
ההליכים המשפטיים, ובכללם זכות השתיקה, ואף התריע באזני חוקריו כי יבקש לקיים
"משפט זוטא" על חלק מאמרותיו. מכל מקום, יוּדע המערער בדבר קיומה
של זכות השתיקה (ת/101ב; ת/136; עמ' 3 לת/139א(2); ת/1-ת/5; עמ' 579-581, 598
לפרוטוקול), והשתמש בה באופן מושכל בשלביה השונים של החקירה. הוא בחר שלא לענות
לשאלות חוקריו בחלק מן המקרים, והדבר מלמד כי הבין והפנים את משמעותה של זכות זו.
נוסף לכך, שותף אני למסקנתן של הערכאות השונות שקבעו כי מניעת מפגשו של המערער עם
עורך-דין, נעשתה כדין, על יסוד התכליות המנויות בסעיף 35 לחסד"פ (בש"פ
7422/03 פלוני נ' מדינת ישראל, לא
פורסם; בש"פ 7253/03 שחר דביר נ' מדינת ישראל, לא
פורסם).
21. כזכור, חקירות המערער בשב"כ תועדו על
ידי חוקריו בזיכרונות דברים סמוך לאחר עריכתן. חלק מן החקירות אף הוקלטו בקלטות
שמע, ותומללו. כבר נקבע, כי חקירות השב"כ, בין אם הן סיכוליות באופיין ובין
אם הן נערכות בסמוך לחקירה משטרתית, חייבות בתיעוד וברישום מדויקים ככל הניתן (השו
ע"פ 343/82 אבו סנינה ואח' נ' מדינת ישראל,
פ"ד מא(4) 505, 509; ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת
ישראל, פ"ד נו(3) 529, 547). שותף אני להערכותיה ולמסקנותיה של ערכאה
קמא, לפיה היקפו הרב של הרישום והתיעוד בזיכרונות הדברים, רמת הפירוט שנזכרה בהם,
והשוואה בינם לבין התמלילים הכתובים, מעידים על דיוקם ומהימנותם. מכאן, שניתן
וראוי היה להסתמך עליהם, ובפרט כאשר כותביהם העידו אודותם ארוכות בפני בית-משפט
קמא והבהירו את שהיה טעון הבהרה. דומה, כי אף המערער עצמו ראה את זיכרונות הדברים
כמהימנים, שכן בעת חקירותיו במשטרה הוא נשאל אודותם בפרוטרוט, עדכן ושנה בהם אי
אילו פרטים אשר לא היו מדויקים דיים לטעמו (ת/4). באשר לטענת המערער לפיה מועד
העברתו לחקירה משטרתית הושפע מפגישתו העתידית עם בא-כוחו, הרי שזו נטענה בעלמא,
ללא שהובאו לה כל תימוכין. חקירה ראשונית על ידי חוקרי שב"כ, והמשך ישיר שלה
על ידי חוקרי משטרה, הינה נוהל שכיח במחוזותינו, ולפיכך, ללא ביסוס נאות, אין
בידינו לשעות לטענה זו.
22. נוסף לכך, שותף אני למסקנתה של ערכאה קמא,
לפיה לא הופעלו על המערער לחצים לא הוגנים מכל סוג שהוא. ועוד, סבורני כי אין ממש
בטענת המערער לפיה חוקריו הטעו אותו לחשוב, באופן שיטתי ומחושב, כי המידע שהוא
מוסר בחקירתו לא ישמש כראיה נגדו, וכי הוא יהווה "חומר מודיעיני חסוי"
בלבד. אף טענתו לפיה הוצג בפניו כי הסכמת הפרקליטות נדרשת לשם מתן טובת ההנאה בלבד, ואילו המידע אותו הוא מוסר יוותר חסוי בין אם תינתן
הסכמת הפרקליטות ובין אם לאו, אינה נתמכת בחומר הראיות אלא מפצלת בו באופן
מלאכותי, שאינו משקף את שאירע בפועל. הבהרות החוקרים כי הם אינם מוסמכים להבטיח
למערער דבר, וכי ההכרעה בעניינו מסורה בידיה של פרקליטות המדינה, שזורות כחוט השני
במהלך חקירותיו. הן ניתנו באופן עקבי ושיטתי, והמערער אישר בדבריו כי הבין את
משמעותן, אך המשיך לבקש מחוקריו כי ישתדלו עבורו אצל הפרקליטות. הדוגמות שאציג
להלן הינן בבחינת מעט המחזיק את המרובה. כך, בחקירה מיום 6.8.03, הבהיר החוקר המכונה
"אלברט" למערער בזו הלשון:
"... בשלב הזה, אנחנו לא יכולים להבטיח כלום. סדר הדברים, אני
אומר לך, יהיה... התייעצות של בכירים בשירות, אחרי זה הולך לפרקליטות, שבסך הכול
היא צריכה לתת את המילה האחרונה, ואת ה"אוקי" האחרון... המשפטנים הם אלו
שמחליטים, וודאי שלא אנחנו..." (עמ' 9 לת/116א).
מסר ברור זה הועבר למערער גם בחקירה מיום 11.8.03,
לאמור:
שחר: בקשה אחת, שלא ישתמשו ...
חוקר: שיהיה ברור שבשלב הזה אני לא מבטיח...
שחר: אתה לא יכול להבטיח
חוקר: אוקי?
שחר: זה ברור לי (עמ' 36 לת/133א)
בהמשך אותו יום, אמר החוקר המכונה
"דיוויד":
"... יש אפשרות שנראה את זה באופן חיובי. אני לא מבטיח כי אני לא
מוסמך להבטיח. אני אמרתי לך, ואני אבטיח לך רק מה שאני מוסמך. אני אומר לך את זה
בצורה מפורשת בפעם המאה חמישים ושבע אלף... אני לא יכול להגיד דבר כזה. אני אומר,
בהחלט יש אפשרות, לאור גם מה שקורה פה, שנראה את זה באור חיובי, אני לא מבטיח לך
כלום" (עמ' 12 לת/134א(2)).
דברי המערער בחקירתו למחרת היום מעידים כי הבין
שחוקריו הבטיחו לו להשתדל עבורו, ותו לא:
"אתמול הבנתי מדיוויד.. ואלברט שזה.. זה לא תלוי בהם (לא נשמע)..
מה יהיה חומר חסוי מה ולא" (עמ' 46 לת/135א(1)
...
"שאני אמרתי לדיוויד ואלברט, שאני יכול לעזור להם מודיעינית, על
פי שמועות ששמעתי... בתנאי שזה ישאר חומר חסוי.. וההבטחה הזו התבטלה" (עמ'
107-108 לת/135א(1)
...
"אני יודע שזה לא תלוי בכם, אבל שתעשו מאמץ..." (עמ' 27
לת/137א(1))
המערער הפנים מסר זה, ובחקירתו הבאה באותו יום, על
ידי החוקרים המכונים "גיא ועופר", התנהל השיח הבא:
שחר: עד עכשיו קיבלתי הבטחה שלך ושל דיוויד
עופר: שמה?
שחר: שימליצו על העניין הזה. עכשיו אני צריך המלצה של ניסים ושל (לא
נשמע)
....
גיא: אמרתי לך איזה שלוש ארבע פעמים, שנעשה את כל המאמצים להגיע
ל...מצב כזה (עמ' 90 לת/137א(2))
המערער לא הרפה מחוקריו בעניין זה, וגם בחקירתו מיום
13.8.03 שאל:
שחר: ... "מה לגבי החומר החסוי?
חוקר: ... התחלתי לדבר, אין לי כרגע מה להגיד לך בעניין. אני אומר
בכנות. כרגע אין לי משהו חכם להגיד לך בעניין" (עמ' 28 לת/140א(1)).
23. טעם נוסף בגינו אין לשעות לטענת החיסיון,
נעוץ בעובדה כי המערער הוא שיזם את ניסיון ההסדר בינו ובין רשויות המדינה, ולא
היפוכו של דבר. כאשר חוקרים מטעם המדינה מציגים הצעת הסדר בפני נחקר, גם אם אין
היא מגיעה כדי הסדר ממש, אלא נותרת ברמת "אפשרות" בלבד, הרי שקמה חזקה
לטובת הנחקר כי ההודיה שמסר נמסרה מכוח הצעת הרשות, ועל התביעה להוכיח כי הצעה זו
לא השפיעה על החלטתו למסור הודיה (ראו ע"פ 6366/98 סולטאן נ' מדינת ישראל, לא פורסם). אולם, אין זה המקרה
שבפנינו, בו המערער היה זה אשר הציע
לחוקריו למסור פרטי מידע אשר יוותרו כ"חומר מודיעיני חסוי", וביקש לקבל
טובת הנאה עבורם. בעשותו כן, ונוכח העדר הבטחה מפורשת שקיבל מחוקריו אודות החיסיון
אותו דרש, נטל המערער סיכון שמא דבריו לא יספקו את רשויות התביעה והם ישתמשו בו
נגדו ונגד אחרים (השוו ע"פ 175/80 סמילה נ' מדינת
ישראל, פ"ד לה(3) 21, 24; ע"פ 3124/91 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 406, 414).
בהקשר זה יאמר, כי כאשר חוקרי השב"כ
הפצירו במערער להרחיב את יריעת הנתונים אותה פרס בפניהם כדי שהם ישכנעו את רשויות
התביעה, הם הרחיבו במעט את הפשפש אותו פתח עבורם שעה שיזם משא ומתן עימם, ותו לא
(השוו ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל,
פ"ד נ(5) 221, 291). הראיות אשר הוצגו בפני בית-משפט קמא, ומקצתן פורטו לעיל,
מלמדות באופן חד משמעי כי דברי החוקרים היו בגדר ניסיונות שכנוע, ולא בגדר התניה
מוחלטת, כפי שניסה להציג זאת בא-כוח המערער.
זאת ועוד. מחד גיסא, הודה המערער כי לא
היה בכוונתו לקיים את ההסדר שהציע במלואו, שכן הוא מסר מידע אותו קלט "מפי
השמועה", המציא חלקים ממנו ואף נקט בתרגילי חקירה נגד חוקריו. מאידך גיסא,
מבקש המערער להטיל חיסיון על דברים "מאולתרים" אלה, בטענה כי נאמרו תחת
הבטחת חוקריו כי הם לא ישמשו כראיה נגדו. דומה כי הטענה האחת שומטת את המסד עליו
מושתת הטענה האחרת, ואין הן יכולות לדור בכפיפה אחת. על מצב דברים מעין זה נאמר:
"... בכך מנסה הסנגור לתפוס את החבל בשני קצותיו. מצד אחד, טוען
הוא כי לא היתה למערער מלכתחילה כל כוונה למסור אינפורמציה אמיתית ומצד שני מבקש
הוא ליהנות מ'חיסיון' על הדברים השקריים שמסר, כתחבולה, במהלך המשא ומתן" (ע"פ
5825/97 שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 933, 946).
24. לא ניתן לחתום פרק זה כל עוד לא נתנו את
דעתנו למקרים הבודדים בהם נטען כי החוקרים הבטיחו למערער דבר מה (עמ' 49 לת/116א;
עמ' 43 לת/133; עמ' 93 לת/139א). כן יש לבחון את נכונותה והשלכותיה של טענת המערער,
לפיה בעת שהוביל את חוקריו לבור ובו תחמושת בסמוך למושב זכריה ולמערות בעדי עד,
הוא לא הוחתם על דו"ח הובלה והצבעה מתוך כוונת מכוון. או אז, עלינו לשאול אם
יש בכך כדי לפגוע בקבילות הודאותיו של המערער.
כאמור, מכלול הראיות בפרשה זו מעיד על
תמונה ברורה, לפיה המערער – הוא ולא אחר – הבין כי חוקרי השב"כ אינם מוסמכים
להבטיחו דבר. אשר על כן, ניתן לראות את אמירותיהם הבודדות של החוקרים – מהן ניתן
להבין כי המידע יוותר חסוי ולא ישמש ראיה נגדו – כזניחות. מכל מקום, אין בהן כדי
לשנות מן המצג החד משמעי אותו הבהירו החוקרים למערער. לא זו אף זו, המערער העיד על
עצמו כי היה נוהג כפי שנהג בין אם החומר שמסר היה חסוי ובין אם לאו (עמ' 85 לת/139א(1);
עמ' 882 לפרוטוקול). אשר על כן, אם אכן נפל פגם באמירות אלו, הרי שהוא מינורי
בלבד, ולא היה בו כדי לפגוע באופן משמעותי בהגנת המערער. כך הוא הדבר גם לגבי
סוגיית אי החתמתו של המערער על דו"ח הובלה והצבעה. אף שהמערער לא חתם על
דו"ח זה, נכחו במקום האירוע אנשי משטרה, והיה לאל ידו להבין את משמעות מעשיו.
אין לכחד כי מעשה זה אינו ראוי הוא, אולם אין מדובר בתחבולה נפסדת, אשר יש בה
לפסול את הודאת המערער.
לסיכומו של דבר, לאחר שהפכתי ועיינתי
בתשתית הראייתית כולה, הגעתי לכלל דעה כי אין בכוחם של פגמים אלו כדי לגרום לפסלות
איזו מן ההודאות ולשנות ממסקנתה של ערכאה קמא (השוו ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, בפסקה ז(2) לפסק-הדין; ע"פ
2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל, לא פורסם).
25. אולם בכל אלה לא די. קבילותה של הודיית
נאשם אינה נבחנת רק לאור הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות, אלא גם על פי מה שהוגדר
ב"פרשת יששכרוב" כ"דוקטרינת הפסילה הפסיקתית".
יסודה של דוקטרינה זו באיזון עדין בין תכלית חשיפת האמת ולחימה בעבריינות, מחד,
וזכויותיו המוגנות של הנאשם והצורך להגן על הגינות ההליך וטוהרו, מאידך. פסילת
קבילותה של ראיה בשל דרך השגתה, תלויה בכך שהראיה הושגה שלא כדין, היינו, באמצעי
חקירה המנוגדים להוראת חוק, תקנה או נוהל מחייב; באמצעים בלתי הוגנים או באמצעים
הפוגעים שלא כדין בזכות יסוד מוגנת. כן נדרש כי קבלת ראיה זו תפגע משמעותית בזכותו
של הנאשם להליך פלילי הוגן, שלא בהתאם לתנאי פסקת ההגבלה. בתוך כך, שיקול-הדעת
המסור לבית-המשפט בשאלת קבילותן של הראיות תלוי בנסיבותיו של כל מקרה לגופו (פרשת יששכרוב
הנ"ל, בפסקה 63).
אשר על כן, יש לבחון את הראיות שהושגו
בחקירתו של המערער לאורם של השיקולים הבאים: אופייה וחומרתה של אי החוקיות הכרוכה
בהשגת הראיה; מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה; היקף ההשפעה
שתהא לפסילת הראיה על עשיית הצדק במובן הרחב, ובייחוד האם המחיר החברתי הכרוך
בפסילת הראיה גבוה מן התועלת האפשרית שתצמח מכך. יש להדגיש, כי אין למי מן
השיקולים המפורטים להלן מעמד בלעדי או מכריע, ומשקלם היחסי של כל אחד מהם ייקבע על
יסוד נסיבותיו של כל מקרה לגופו (פרשת יששכרוב הנ"ל,
בפסקה 74).
26. כאמור, הפגם הלכאורי – אי החתמת המערער על
דו"ח הובלה והצבעה –שנפל בחקירותיו של המערער, לא נעשה תוך הפרה של הוראת חוק
מפורשת או כיוצא באלה, וניתן להגדירו כטכני ושולי. מכאן, שאין בו כדי לפגוע
באוטונומיית הרצון של המערער ובזכותו להליך הוגן. מנגד, העובדה כי חוקרי
השב"כ הנחו את השוטרים לעשות כן במתכוון, מעצימה את חומרת ההפרה של כללי
החקירה התקינה. עם זאת, רצון החוקרים לסכל את קיומם של פיגועים עתידיים, אשר היו עלולים
לקטול חיי אדם נוספים, מהווה נסיבה מקילה המפחיתה במידת מה מפגם זה. כן יושם אל
לב, כי נוכח ההתנהלות המתחכמת של המערער במהלך חקירתו, תהליך השגת הראיות לא היה
פשוט כלל ועיקר, ואין לדעת אם רשויות החוק היו מגלות אותן לולא נהגו כפי שנהגו.
כמו כן, דומה כי אין בפגם שהיה כרוך בהשגת ההודיות כדי להשפיע על מהימנותן וערכן
ההוכחתי, שכן הן קיימות באופן עצמאי ונפרד ממנו.
עוד נקבע בפרשת יששכרוב, כי יש לשקול את נחיצות
הראיה להוכחת האשמה, ומידת חומרתה של העבירה. ברם, השאלה מהו משקלם הראוי של
שיקולים אלו טרם הוכרעה. משמעות הדבר היא כי כאשר מדובר בראיה מכרעת עבור התביעה,
והעבירות המיוחסות לנאשם חמורות מאוד, פסילת הראיה עשויה לפגוע יתר על המידה
באינטרסים הנוגדים - לחימה בפשע והגנה על נפגעי העבירה ושלום הציבור. רואה אני
לנכון להעיר, כי יש לשקול שיקולים אלו במשנה זהירות, שכן הדבר עלול להוביל לכך שהנטייה
לפסול ראיה תגדל כאשר אין בה צורך, ותקטן כאשר היא עשויה להזיק לנאשם. ועוד, ככל
שהעבירה המיוחסת לנאשם חמורה יותר, כך עשויים דיני הראיות להקל עם רשויות התביעה.
ברי, כי השלכות אלו אינן רצויות במשפטנו, המדגיש את קיומו של הליך הוגן לנאשם תוך
שמירה על זכויותיו. לפיכך, איני רואה לנכון ליתן משקל רב לחומרתן הרבה של העבירות
בהן חטא המערער, ולכך שהראיות הנדונות היו חיוניות לצורך הרשעתו. חרף זאת, ובראייה
כוללת, סבורני כי אותה הנחייה של השב"כ שלא להחתים את המערער על דו"ח
ההובלה וההצבעה, משקלה שולי, ומכאן דעתי, שהודאותיו של המערער היו קבילות על פי
הדין הנוהג, ובית המשפט קמא היה רשאי לבסס עליהן את הרשעתו. לאחר שאמרתי את כל
אלה, אפנה לבחון את טענות המערער כנגד האישומים הפרטניים.
אישומים שלישי, ורביעי ושביעי
27. במסגרתם של אישומים אלה, השגותיו של המערער
הן כנגד ממצאים עובדתיים, אשר התבססו על התרשמותו של בית המשפט המחוזי מהעדים
והערכת מהימנותם. כידוע, הלכה היא כי בית-משפט לערעור אינו נוהג להתערב בממצאי
מסוג זה, והדברים נאמרים ביתר שאת במקרה שבפנינו, הואיל והמערער לא התמיד בגרסאות
עקביות, אלא שינה טעמו מספר פעמים (השוו ע"פ 5755/04 מדחת נ' מדינת ישראל, לא פורסם). בית-משפט קמא סקר בהרחבה
את גרסאותיו של המערער, וכן את הראיות השונות אשר הצטברו לחובתו, ונימק בהיגיון רב
ובאופן משכנע את ההחלטוה להרשיעו. בפרט, אדגיש בשנית כי המערער מסר בחקירותיו
פרטים רבים ומדויקים אודות כלי הנשק החבויים והפיגועים השונים אשר בוצעו באמצעותם,
פרטים אשר מי שאינו מעורב כלל בפעילות האסורה לא היה יכול לדעתם. משכך הם פני
הדברים, יש לדחות את השגותיו של המערער כנגד הרשעתו באישומים אלה.
אישום ראשון
28. כאמור, סבור המערער כי פרט אישום זה בטל
מעיקרו, הואיל והיועץ המשפטי לממשלה לא נתן לו את אישורו עובר להגשתו, כנדרש על פי
הנחיה מספר 4.1004 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. הנחיה זו קובעת, כי בשל הרגישות
הציבורית הכרוכה בהגשתו של כתב אישום לפי הפקודה למניעת טרור, על היועץ המשפטי
לממשלה לאשרו מראש. כן נקבע, כי בסמכותו של היועץ ליתן אישור מעין זה בדיעבד. דין
טענה זו של המערער להידחות, הן מן ההיבט הפרוצדוראלי והן מן ההיבט המהותי. ראשית
לכל, טענה זו לא נשמעה על ידי בא-כוח המערער בערכאה קמא, ונטענה לראשונה בפני
בית-משפט זה. מכל מקום, מאישוריהם של היועץ המשפטי לממשלה וממלאת מקומו להארכת
מעצרו של המערער [מן התאריכים 27.8.03, 3.9.03, 9.3.03, 12.9.03, 15.9.03], עולה
הסכמתם המשתמעת להגשת כתב האישום, וכי הדבר נעשה על דעתם. למעלה מן הדרוש אוסיף,
כי אי עמידה בהוראותיה של הנחיה מנהלית שנקבעה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, שמעמדה
הנורמטיבי אינו עולה כדי חקיקת משנה, אינה גוררת בהכרח ביטול מעיקרא של כתב אישום
שהוגש זה מכבר (השוו י' דותן הנחיות מנהליות, בעמ'
42-44).
באשר להשגות המערער בדבר עצם קיומו של
ארגון טרור, הרי שזה הוכח כדבעי בבית-משפט קמא. בפרט אציין את התשתית הארגונית
שנחשפה בפני בית-המשפט, ואת התאמה בין אמצעי הלחימה ששימשו בפיגועים לאלה שנמצאו
במערות באזור עדי עד, ואת העובדה כי הארגון נטל אחריות לביצוע אחד מן הפיגועים,
כנדרש לפי סעיף 7(ב) לפקודה למניעת טרור. חברותו של המערער בארגון נלמדת מהחזקתו
במערות ובאמצעי הלחימה של הארגון, ומן המידע הרב שמסר אודות הפיגועים השונים, מידע
אשר וודאי לא היה מגיע לידיו אם הארגון היה זר לו.
אישום חמישי
29. בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה
של סיוע לאחר מעשה, לאחר שאימץ אחת מן הגרסאות אשר מסר. הכרעה זו הינה, כאמור,
עניין של מהימנות, ולא נמצא לנו מקום להתערב בה. כיוון שהודיית חוץ זו התאפיינה
בסדר ובפירוט מרובים, נקבע כי משקלה – רב הוא, ובהתאמה, הולך וקטן משקלו של
ה"דבר מה נוסף" הדרוש לביסוס הרשעה על פיה (דנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377, 446). בנסיבות
העניין, "דבר מה" זה אינו עולה כדי תוספת ראייתית מסוג סיוע, כפי שגרס
המערער, והוא נמצא בעצם התרחשות הפיגוע ובנכונות הפרטים אותם מסר המערער אודותיו,
בהחזקת המערער במערות ובהן כלי הנשק אשר שמשו לפיגועים, בכך שהמערער קשר עם סלע
לביצוע פיגועי ירי, ובחברותו בהתארגנות טרוריסטית.
להשקפתי, הוכחה כוונה מיוחדת של המערער
לסייע למפגעים לאחר מעשה להימלט מן העונש, כפי שדרשה הפסיקה בעבר לעניין סעיף
260(א) לחוק (ע"פ 521/88 ספאדי נ' מדינת ישראל,
פ"ד מב(4) 752, 755). כוונת המערער נלמדת מכך שהוא הודה כי הלין את המפגעים
בביתו לאחר שדווחו לו אודות הרצח, ואחד מהם אף ניקה את הנשק אשר שימש לביצוע
הפיגוע לנגד עיניו (השוו ע"פ 758/90 אבוג'ודה נ'
מדינת ישראל, לא פורסם). אין בידי לקבל את הסברו של המערער כי עשה כן
מפאת קשריו החברתיים עימם, וכי יש בכך, לכל היותר, התנהגות בלתי מוסרית, אשר אין
בה כדי אחריות פלילית. בהעדרו של הסבר משכנע אודות מעשים אלו, נתפסים הם כסיוע
להימלט מן העונש.
חומרת העונש
30. ולבסוף, נותרה בפנינו השגתו של המערער כנגד
חומרת העונש. העבירות בהן חטא המערער, קשות וחמורות הן. חברותו בארגון טרור מעידה
על הסכנה הטמונה בו לציבור. לכך, כאמור, נוספו עבירות שעניינן החזקת נשק שלא כדין,
בהן מצווה בית-המשפט ליתן את דעתו לסוג הנשק המוחזק, לכמותו, לתכלית שלשמה הוא
מוחזק ולסכנה המוחשית שיעשה בו שימוש (השוו ב"ש 625/82 חלמי אבו מוך נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 668). בעניינו, מדובר
בנשק רב אשר אינו מיועד להגנה עצמית, והשימוש בו הוביל בעבר, ואף עשוי היה להוביל
בעתיד, לתוצאות קטלניות וקשות מנשוא. נוסף לכך, המציאות באזור בעת ההחזקה האסורה
לא התנהלה על מי מנוחות, והחשש מפני פעילות טרוריסטית היה רב (ע"פ 1332/04 מדינת ישראל נ' פס ואח', פ"ד נח(5) 541, 545). כל אלה מחזקים
את המסקנה כי יש לראות בחומרה רבה את מעשיו של המערער, וכפועל יוצא מכך, סבורני כי
העונש שנגזר לו – ראוי הוא, ואיני רואה מקום לשנותו.
אשר על כן, ואם תשמע דעתי, אציע לחברי
להותיר את פסק-דינו של בית-משפט קמא על כנו, ולדחות את הערעור.
ש
ו פ ט
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט ד' חשין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א'
לוי.
ניתן היום, י"ד בכסלו תשס"ז (5.12.06).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05006450_O08.doc אז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il