בבית המשפט העליון
רע"א
6449/96
רע"א 2672/96:
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש. לוין
כבוד
השופט א. גולדברג
כבוד
השופטת י. ביניש
המבקשת: מדינת
ישראל
נ
ג ד
המשיב
ברע"א 6449/96: קיבוץ נירים
המשיב
ברע"א 2672/96: קיבוץ חפץ חיים
רע"א
2672/96: בקשת רשות ערעור
על
פסק דין בית המשפט המחוזי בתל
אביב
מיום 28.2.96 בע.ש. 162/95
בפני
כבוד השופט טלגם
רע"א
6449/96: בקשת רשות ערעור על פסק
דין
בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום
30.6.96
בע.ש. 7/95 בפני כבוד השופט
גלעדי
בשם
המבקשת: עו"ד שרון מן-אוריין
בשם
המשיב 1: עו"ד אהוד סול, עו"ד אמיר
שריה
בשם
המשיב 2: עו"ד איתן מימוני, עו"ד שרון
ניר
פסק דין
המשנה לנשיא ש' לוין:
העובדות, החוק והתקנות
1. לפנינו שני ערעורים ברשות שהוגשו על ידי המדינה על פסקי
דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (רע"א 6449/96) ובבית המשפט המחוזי
בתל אביב יפו (רע"א 2672/96), שעניינם נזקי שטפונות ופרשנותם של חוק פיצוי
נפגעי אסון טבע, התשמ"ט1989- (להלן-החוק) ותקנות פיצוי נפגעי אסון טבע (קביעת
זכאות לפיצויים ושיעורם), התשנ"ב1992- (להלן - התקנות). הדיון בשני הערעורים
אוחד.
2. ברע"א 6449/96 מתעוררת שאלת הפיצוי לו זכאי המשיב,
קיבוץ נירים, בגין סכר שבבעלותו אשר נהרס כליל בנזקי שטפונות. ועדת הזכאות החליטה
לקזז 20% מסכום עלות הקמת הסכר מחדש בגין פחת; הטעם לדבר: הסכר נהרס שמונה שנים
לאחר הקמתו שהם 20% "מתוחלת חייו" של הסכר שהוערכה בכארבעים שנה. עררו
של המשיב לועדת הערר נדחה ברוב דעות אך ערעורו לבית המשפט המחוזי נתקבל; בפסק הדין
נקבע כי יש לפצות את הניזק במלוא עלות הקמת הסכר מחדש, ללא התחשבות בפחת.
ברע"א 2672/96 מתעוררת שאלת שיעור הפיצוי לו זכאי המשיב, קיבוץ חפץ חיים, עקב
נזקי שטפונות שפגעו בתשתית מאגר המים שלו. לפי חוות דעת של שמאי ערכו של המאגר
כולו, בניכוי פחת, הוא 1,515,000.- ש"ח. המאגר תוקן ועלות התיקון, בניכוי
פחת, היתה 137,885.- ש"ח; לאמור נזקו של המשיב הגיע לכדי 8,75% בלבד, שהוא
פחות מ15%- האחוזים שנקבעו כסף לתביעת נזק בתקנה 5(2). לפיכך דחתה ועדת הזכאות את
תביעת המשיב אך ערעורו לועדת הערר נתקבל; זו קבעה שאת ערך התיקון יש לחשב בעלותו
המלאה ללא פחת, ולעמתו כנגד שווי המאגר בניכוי פחת. הענין הוחזר איפוא לועדת
הזכאות על מנת שתקבע לפי נתונים אלה אם עלות תיקון הנזק עולה על 15% כאמור. ערעורה
של המדינה לבית המשפט המחוזי נדחה. בערעור שלפנינו נתעוררו שלש שאלות: א) האם תקנה
5(2) הותקנה בחריגה מסמכות? ב) כיצד יש לערוך את החישוב לפי תקנה זו, אם הינה
בתוקף? ו-ג) כיצד יש לפרש את הדיבור "נזק ממשי" בתקנה 6(2); אך במהלך
הדיון הוסכם (ברע"א 2672/96) כי אם תוכרע שאלת פרשנות הוראת תקנה 5(2) (השאלה
השניה דלעיל), כפי שהכריע בה בית המשפט המחוזי, לא יהיה מקום לטפל בשאלה הראשונה.
3. סעיף 1 לחוק מגדיר "נזק אסון טבע" כנזק לנכס,
שכתוצאה ממנו נגרם אבדן הכנסה, תוך פירוט ספציפי של נזק לגידול רב שנתי, אשר
הממשלה הכריזה שהוא אסון טבע. "נכס" הוגדר באותו סעיף כגידול חקלאי
(פסקה 1) אך גם "נכס כמשמעותו לפי סעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים,
התשכ"א1961-... לרבות אדמה... מבנה חקלאי וציוד חקלאי...". סעיף 1א
(פסקה 2) הסמיך את הממשלה להכריז על אסון טבע. סעיף 4 לחוק הסמיך את שר האוצר
והחקלאות, בין השאר, להתקין תקנות באישור ועדת הכספים של הכנסת, בהן יקבעו (פסקה
1) "את שיעורי הפיצויים; מותר לקבוע בתקנות כאמור שיעורים שונים לסוגי נכסים,
לסוגי ניזוקים ולסוגי נזקים, בהתחשב עם היקף הנזק, ריבוי הנזקים שפקדו את הניזוק,
ריבוי הנזקים שפקדו את האזור וגורמים אחרים". כמו כן רשאים השרים (פסקה 2)
לקבוע בתקנות כאמור "כללים לקביעת שווי הנזקים, בהתחשב בהוצאות הייצור, באבדן
הכנסה, בהשקעות שהושקעו בגידולים, בהוצאות שיקום הנזק ובגורמים אחרים...".
סעיף 5(1) לחוק קובע ש"ינוכה מסכום הפיצויים כל סכום ששולם או שישולם על פי
חוזה הביטוח עבור אותו נזק".
תקנה 1 לתקנות הגדירה "נכס מסוג 1"
- נכס כאמור בפסקה (1) להגדרת "נזק" בסעיף 1 לחוק ו"נכס מסוג
2" - נכס כאמור בפסקה (2) להגדרה האמורה. אין ספק בדבר שבשני הערעורים
שלפנינו מדובר ב"נכס מסוג 2". תקנה 4 קובעת כי "לא תהיה זכאות
לפיצויים אלא בשל נזק עקב אסון טבע שנגרם לנכס שבבעלותו של אדם בתחום השטחים שהוא
מחזיק או מעבד כדין". תקנה 5(1) קובעת שלא יראו כנזק לנכס מסוג 1 פגיעות
מסויימות "בשיעור של עד 15%"; ואילו לגבי נכס מסוג 2 נקבע ש"לא
יראו כנזק לנכס -
"2)...
פגיעה בשיעור של עד 15% משוויו של הנכס לפני קרות הנזק לפי הערכת שמאי".
תקנה 6 דנה בקביעת שיעור הפיצויים. לגבי נכס
מסוג 1 נקבע בה כי הפיצויים בשל נזק יחושבו במלוא עלויות היצור השוטפות
"בניכוי 10% מסכום הפיצויים בשל השתתפות עצמית" (פסקה (א)). השתתפות
עצמית נלקחה בחשבון גם בפסקה (ב). ההוראה הנוגעת במישרין לענייננו מצוייה בפסקה
(2). נקבע בה כי הפיצויים בשל אסון טבע יחושבו:
"(2)
לגבי נכס מסוג 2 - הנזק הממשי לנכס, לפי הערכת
שמאי".
תקנה 7 הסמיכה את ועדת הזכאות להחליט על מתן
פיצויים בשל אבדן הכנסה בשל ימי עבודה בעתיד מעבר לפיצוי המגיע לפי תקנה 6 לתקופה
של שלושה חדשים והוא - במקרים "שבהם שיעור הנזק הוא חריג ואין לניזוק יכולת
לשקם את הנכס הניזוק ואין בידיו מקורות הכנסה חלופיים...".
המכנה המשותף לדיון בשני הערעורים שלפנינו הוא
הפרשנות שיש לתת לתקנה 6(2): מה המשמעות שיש לתת לדיבור "נזק ממשי"?
האם יש חשיבות לאיזכור הצורך בהערכת שמאי? האם ובאיזו מידה יש לנכות פחת משוויו של
הנכס? פרשנות זו עשויה להשפיע במישרין גם על פרשנות תקנה 5(2), שלעניינו נחלקו
בעלי הדין במשמעות הדיבור "פגיעה", והאם יש לנכות פחת מהסכומים שהושקעו
בתיקוני התשתית בערעור נשוא רע"א 2672/96.
4. פסק הדין נשוא רע"א 6449/96
לא נאמר בשום מקום - בחוק או בתקנות - שיש
לנכות מסכום הפיצוי פחת, והרי כאשר רצה המחוקק לקבוע ניכוי אמר את דברו במפורש,
כגון בסעיף 5 לחוק, בו נקבע במפורש כי יש לנכות מסכום הפיצוי כל סכום ששולם לניזק
על פי חוזה ביטוח; ומכלל הן אתה שומע לאו. יש לפרש את הדיבור "הנזק
הממשי" בתקנה 6(2) כשוללת הפחתת פחת, שהרי לגבי המשיב "העובדה שהסכר
נהרס בשטפון, חייבה את (המשיב) לבנות מיד סכר חדש" ומבחינתו דינו של השימוש
בסכר שנבנה לאחר השטפון, במשך שלשים ושתיים שנים, כדין הסכר המקורי. השופט המלומד
המשיך וכתב בפסק דינו כי:
"אסון
הטבע הרס את הסכר וחייב את (המשיב להקים סכר חדש והנזק הישיר שנגרם לו עקב כך הוא
הפסד באותו סכום, שעלה להקים את הסכר החדש. פיצוי (המשיב) היום ב80%- מערך העלות
של הסכר, כפי שקבעה ועדת הערר, יותיר את ה(משיב) במצב של נזק בשיעור 20%, שעבורו
לא (י)קבל פיצוי".
השופט המלומד היה ער לטענה האפשרית שהמשיב זכה
בסכר חדש במקום סכר בן שמונה שנים, ותשובתו היתה:
"שאם
תוחלת חיי הסכר היא ארבעים שנה, כפי שקבעה ועדת הערר, הרי שאין משמעות מעשית
לעובדה ש(המשיב) זכה בסכר, שיעמוד למשך ארבעים שנה, לעומת הסכר הקודם, שהיה ממלא
את תפקידו עוד שלושים ושתים שנים".
בית המשפט המחוזי גם נתן דעתו לתכלית החקיקה
באמרו:
"...החקלאי
אינו אשם באסון הטבע, ואם הוא יצטרך לשאת בנזקים הנובעים מאסונות טבע, הוא לא
יעמוד בכך ויתמוטט מבחינה כלכלית. כוונת החוק, היתה איפוא, שכל נזק שנגרם במישרין
על ידי אסון טבע, לא יפול על החקלאי, אלא על המדינה. אם הפיצוי שישולם לחקלאי
יכלול רק חלק מהנזק, החקלאי לא יוכל להחזיר עצמו למצב שהיה לפני אסון הטבע".
5. פסק הדין נשוא רע"א 2672/96
יש לפרש את הדיבור "פגיעה" בתקנה
5(2) באמת מידה שונה מהדיבור "נזק" שבתקנות אחרות ולסגן הנשיא המלומד לא
היה ספק "שהפגיעה שנפגע החקלאי באסון הטבע, שעליה בא החוק לפצותו, היא הוצאות
השיקום של הנזק במלואן ועלות התיקון כולו". לענין הטענה שאין
"להעשיר" את החקלאי על ידי השיפור שחל בנכסו השיב בית המשפט המחוזי
"שאין זו אלא התעשרות מדומה; הרי הניזק אינו בגדר תובע דמי נזק שאפשר
"לבוא עמו חשבון עד כמה הוא "מעשיר" כתוצאה מהשיפור שחל בנכס המתוקן
- אלא הוא מפוצה מכוח החוק כמידת הפגיעה בו (ההדגשה במקור), ובשיעורים
שנקבעים...". סגן הנשיא המלומד לא התעלם מההלכות שקבעו שהחוק נוסח כתוצאה
מפשרה בין האינטרסים של השדולה החקלאית לבין שיקולי התקציב של האוצר; אך לענין זה
כבר נעשה, לדעתו, האיזון הראוי כשנחקק החוק והותקנו התקנות ואין להמשיך ולפרשם
תמיד לטובת אוצר המדינה.
מעבר לשיקולים הכלליים נימק בית המשפט המחוזי
את מסקנותיו גם על יסוד סוג המקרה המיוחד שנדון על ידו. לפי שיקולי שמאות מקובלים
אין מקובל לנכות פחת מעלותו של תיקון "כל אימת שהתיקון אינו משנה את תכונות
הנכס, אינו משפרו, אינו מחליפו ואינו מאריך את הקיום רק בשל התיקון". דברים
אלה צוטטו מפסק דין אחר שניתן על ידי כבוד השופט ביין בע.ש. חיפה 350/93, שהתבסס
לעניינם על חוות דעת של שמאי שהוגשה לו.
6. "פגיעה" ו"נזק"
מחלוקת נפלה בין בעלי הדין אם יש לפרש את
הדיבור "פגיעה" בתקנה 5(2) במשמעות רחבה יותר מהדיבור "נזק"
בתקנה 5(2). לענין זה מקבל אני את טענת המדינה כי בדיבור "פגיעה" בתקנה
5(2) לא נתכוון מתקין התקנות אלא לאותו "נזק" שנגרם לחקלאי כתוצאה מפגעי
הטבע. לדידי השימוש שנדרש מתקין התקנות לעשות בדיבור "פגיעה" נבע אך
משיקולים של ניסוח, וזאת על מנת להימנע מהגדרה טאוטולוגית; שהרי המונח
"נזק" מופיע במשפט כבר פעמיים:
"לא
יראו כנזק לנכס... לגבי נכס מסוג 2 - פגיעה בשיעור של עד 15% משוויו של
הנכס לפני קרות הנזק לפי הערכת שמאי".
לפיכך אין זה מתחייב שיש ללמוד מן ההבדל
בנוסחים על הבדלי משמעויות ואין מניעה כי דרך חישוב ה"פגיעה" תהיה דומה
לאופן חישוב "הנזק הממשי" לצורך קביעת זכאות הנפגע לפיצויים ולשיעורם.
אכן נקודת המוצא היא משמעות הדיבור "הנזק הממשי" בתקנה 6(2) ומפרשנותו -
הצרה או הרחבה - תיגזר לענייננו גם המשמעות הפרשנית שיש לתת לדיבור
"פגיעה" בתקנה 5(2).
7. "הנזק הממשי" - הנוסח המילולי
איני יכול להסכים למסקנת בתי המשפט המחוזיים
שהדיבור "הנזק הממשי" אוצר בחובו קביעה שאין לנכות פחת מן הפיצויים שיש
לשלמם לפי החוק, כפי שאיני מוכן להסיק מן הנוסח המילוי גם את ההיפך. כפי שיתברר
להלן, השאלה כיצד יש לפצות את הניזק שאינו יכול להמיר נכסו, נשוא הפגיעה, בדיוק
בנכס אחר זהה, היא שאלה שאינה קלה וניתנת לפרשנות לכאן ולכאן על יסוד מערכת של
שיקולים היכולה להשתנות מענין לענין. אין בנוסח הכתוב, כשהוא לעצמו, כדי להאיר את
עינינו בענין זה; גם ההפנייה להוראות אחרות בחוק, שהתייחסו לאפשרות של ניכוי
מהפיצויים (סעיף 5 לחוק) אינה יכולה ללמד אותנו דבר, על דרך הראייה מההפוך, שהרי
הדיבור "נזק ממשי", הוא עצמו, יכול להתפרש כמחייב ניכוי הפחת, כפי שהוא
יכול להתפרש גם שאינו מחייב (או אפילו אוסר) את הניכוי; ושמא הוא בא לציין אך את
האבחנה הידועה בין נזק ממשי (DAMNUM EMERGENS)
לבין מניעת רווח (LUCRUM CESSANS) או את העובדה
שאין לנכות ממנו מאומה כהשתתפות עצמית? אכן הצורך בהערכת שמאי יכול וישמש
אינדיקציה מסויימת לכך שיש לקבוע את "הנזק הממשי" לפי עקרונות השמאות,
שכרגיל מביאים בחשבון שיקולים של פחת; אך בכך עדיין אין להכריע את הכף הואיל וגם
שיקולים של שמאות כפופים הם להכרעות שבדין, ואלה יכולים להשתנות מסוגיה לסוגיה.
נמצא שהנוסח המילולי של תקנה 6(2) לא יוכל
לקדם אותנו לקראת פתרון השאלות שהוצגו לפנינו.
. "הנזק הממשי" - פרשנות תכליתית
כבר סקירה שטחית של הוראות החוק והתקנות יכולה
ללמד אותנו שבחוקקו את החוק התכוון המחוקק לסייע לחקלאים שניזוקו על ידי אסון טבע,
אך לא תמיד לפצותם על מלוא נזקם, וחישוב הפיצויים נקבע לפי פרמטרים מוגדרים, לרבות
ניכויים בשל השתתפות עצמית, הגבלות לגבי הזכאים לקבל פיצויים והתייחסות מיוחדת
לנזקים חריגים. כמו שכתב בית משפט זה, מפי השופטת נתניהו בבג"צ 5605/90
פ"ד מז(1) 75, 79:
"...שהחוק,
בנוסח שהתקבל, הוא תוצאה של פשרה ואיזון בין האינטרסים השונים - של השדולה החקלאית
ששאפה לפיצוי מלא לחקלאים מחד גיסא, ושל שיקולי התקציב שעליו מופקד אגף התקציבים
של האוצר מאידך גיסא...".
השווה גם לדברי בית משפט זה (מפי השופט מצא)
בבג"צ 3627/92 פ"ד מז(3) 387
בעמ' 392:
לא
למותר להטעים, כי המדובר בחוק שלהפעלתו יש היבט תקציבי מובהק ומודגש. הלוא החוק
מורה על תשלום פיצויים מאוצר המדינה. עם זאת, אין הוא מקנה, לניזוקים מפגעי מזג
האוויר, זכות מוחלטת לקבלת פיצויים מאוצר המדינה בגין מלוא נזקיהם".
והשווה גם לפסק הדין ברע"א 5647/96, 5648
פד"י נ(4) 50, מפי השופטת שטרסברג-כהן, המדברת על "מערכת של איזונים בין
אינטרסים שונים: מצד אחד טובת החקלאים הניזוקים על ידי אסון טבע, המחייבת עזרה
בסיוע ממשלתי, ומנגד מגבלות תקציביות וסדר עדיפויות של המדינה המחייבים התחשבות
בשיקולים ציבוריים: מצד אחד נכונות לסייע לחקלאים שניזוקו ושלעתים נכרת מטה לחמם;
מנגד חיוב החקלאים "בהקטנת" הנזק ובדאגה לרכושם על ידי עריכת
ביטוח" (עמ' 56).
אמת נכון הדבר, שאין לתת משקל לפרמטרים
התקציביים כל אימת שאנו באים להחליט ברמה האינדיבידואלית אם פלוני החקלאי זכאי
לקבל פיצויים אם לאו, ובאיזה שיעור, שהרי מערכת האיזונים הראויה בעיני המחוקק
הראשי ומחוקק המשנה כבר נקבעה בחוק, בתקנות ובהכרזות על אסון טבע; עם זאת עשוי
להיות משקל לפרמטרים התקציביים בפרשנות החוק והתקנות; שהרי בפרשנות עצמה יש משום
קביעת נורמה.
9. השיקול התקציבי
גם הדיבור "שיקול תקציבי" נושא עמו
מטענים פרשניים היכולים להשתנות מענין לענין. אל לנו לשכוח שהשימוש שאנו עושים בו
בערעורים שלפנינו הוא בגדר חוק המטיל את עלות נזקי הפרט על הציבור; המחוקק מצא
לנכון, בהסתמכו על תכלית שנראתה לו ראויה, להטיל על הציבור כולו נזקי אסונות טבע
בעלי היקף חריג ולשחרר את החקלאי שניזק בהם מנטלם הכלכלי. בסיסו של החיוב בפיצויים
אינו אשם מוסרי (כמו בדיני הנזיקין), או תרומה סיבתית לנזק, ותשתיתו אינה ביטוחית.
בכך, מצטרף חוק זה במובנים מסויימים למשפחת החוקים המוכרים ב"מדינת
הסעד" ואף לחוקים אחרים, כמו חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,
תשל"ה1975- שבו פיזר המחוקק את העלות של נזקי הנפגעים בתאונות דרכים על כלל
ציבור בעלי הרכב. בפרשנות בחוק מהסוג הנדון יש להיזהר
בשימוש במקבילות משטחי משפט אחרים כמו דיני ביטוח, המבוססים על חוזה ביטוח בין
חברת ביטוח לבין המבוטח-הצרכן, ודיני הנזיקין, המבוססים על אשם וקשר סיבתי.
בע"א 273/80, 292 פ"ד לז(23) 29, כתב השופט בך, לענין נזק שנגרם מחמת
רשלנותו של הנתבע ועקב תיקונו עלה ערכו:
"לדעתי,
אין זה הגיוני לומר לתובע: "רכושך עלה בערכו עקב התיקון. עליך לשאת באותו
הפרש על ידי הפחתת סכום הפיצויים". אין במקרה זה מענה לתשובת התובע: "לא
התכוונתי לבצע שום תיקונים ושום שיפורים ברכושי. למה לאלץ אותי להוציא את כספי
למטרה זו, בניגוד לרצוני, רק מפני שהנתבע הסב נזק לרכושי על ידי רשלנותו?"
אך דברים אלה אין כוחם יפה במקרה שלפנינו שבו
לא נגרם הנזק למשיבים מחמת אשם, וכנגד האינטרס שלהם לקבל פיצויים ללא ניכוי פחת,
קיים אינטרס של הציבור שלא להרחיב יתר על המידה את יריעת הפיצויים בה הוא נושא
בלאו הכי, בנסיבות שבהן ינתן לניזק יתרון שלא היה לו לפני שאירע אסון הטבע.
10. השבת המצב לקדמתו
(א) בע"א 2904/92 תקדין עליון כרך 96(3)
עמ' 200, הובהר תוכנו של עקרון השבת המצב לקדמתו בדיני הנזיקין כדלקמן (מפי השופט
בך):
"הכלל
המנחה נעוץ בעקרון של החזרת המצב לקדמתו (Restitutio in
integrum), היינו שמצבו של הניזוק ביחס לרכוש שנפגע יושווה, במידת האפשר,
למצב בו היה נתון לפני מעשה העוולה, שיהיה מצבו לא גרוע מזה, אך גם לא עדיף
מזה" (ההדגשות לא במקור).
כרגיל די בתיקונו של הנכס הנפגע שיעמיד את
הניזק באותו מצב שנמצא בו לפני אירוע הנזק.
(ב) אולם קיימים מקרים בהם לא יהא די בתיקונו
של הנכס כדי להשיב את המצב לקדמתו, בין משום שהנכס אינו ניתן לתיקון ובין משום
שבתיקונו של הנכס לא יהיה די לחדש את השימוש בו כמו מלכתחילה. במקרים אלה אפשר
לנהוג על פי העקרון של השבת המצב לקדמתו על ידי החלפת הנכס שניזק בנכס אחר, שווה
ערך לו; בע"א 237/80 פ"ד לו(1) 281, 292 הנ"ל בעמ' 291 נאמר:
"על
כן אם הושמד רכושו של אדם... זכאי הניזוק לפיצויים לפי ערך השוק של החפץ שהושמד,
שכן בסכום כסף זה יהיה בכוחו לרכוש לעצמו חפץ חדש מאותו סוג, ובכך להשיב את
המצב לקדמותו (ההדגשות אינן במקור)".
הכלל של השבת המצב לקדמתו הוא - שמי שרכושו
ניזק במעשה נזיקין זכאי להוצאות התיקון אך אינו יכול לדרוש, כדבר מובן מאליו,
שהחלקים הבלויים יוחלפו דווקא בחלקים חדשים: ע"א 646/77 פ"ד לב(3) 589,
591, ומי שמכוניתו המשומשת והישנה נפגמה אינו זכאי שהמזיק ירכוש לו מכונית חדשה,
ששוויה עולה בהרבה על ערך המכונית שנפגעה: ע"א 273/80, 292/80 הנ"ל בעמ'
45.
(ג) מה הדין במצבים בהם לא עלה בידו של הניזק
להשיג נכס חלופי שווה ערך בגובה שוויו של הנכס שניזק? פיצוי בשווי הנזק לא יספיק
לניזק כדי לרכוש נכס חליפי באמת. אפשרות אחרת היא לפצות את הניזק על ידי רכישת נכס
חדש. לכאורה אף לא אחת מבין שתי האפשרויות תקיים את העקרון של השבת המצב לקדמותו.
בהתאם לאפשרות הראשונה יימצא הניזק במצב טוב פחות מאשר עמד בו עובר לקרות הנזק
קרי, במצב של פיצוי חסר. בהתאם לאפשרות השניה מצבו של הניזק יהא טוב משהיה עובר
לקרות הנזק שכן גובה הפיצוי שיזכה בו יאפשר לו לרכוש נכס חדש - טוב יותר מן הנכס
הישן; זהו מצב של פיצוי יתר. במקרה של פיצוי קיים גם יסוד של התעשרות (ואולי של
הענשה), שכן למעשה נדרש המיטיב לשלם סכום פיצויים אשר הנו גבוה משווי הנכס שאת
הפגיעה בו הוא בא להיטיב.
בית משפט זה נדרש בעבר לשאלה אשר הוצגה לעיל.
בע"א 198/96 פד"י כג(2) 683 דן השופט ברנזון בשאלה זו וקבע:
"הכלל
בדבר החזרת המצב לקדמותו פירושו במקרה כמו זה שלפנינו שעל המזיק לאפשר לניזוק
לרכוש מכונית אחרת במקום זו שהיתה לו, כפי שהיתה לפני המקרה, אם ניתן להשיג מכונית
כזאת בשוק. רק אם אין שוק למכוניות כאלה, או שבפועל אי אפשר להשיגה באותו זמן, כי
אז זכאי הניזק לרכוש על חשבון המזיק מכונית חדשה ולחייבו גם בשל הוצאה הכרוכה
בהבאתה למצב של פעולה תקינה" (ההדגשות אינן במקור).
נדמה כי הלכה זו היא גורפת מדי משום שיש בה
פיצוי יתר של הניזק. מסיבה זו אומר השופט בך בענין ע"א 273/80 292 הנ"ל,
בהתייחסו להלכה שקבע השופט ברנזון:
"מסכים
אני לדברים אלה, אך עם כל הכבוד, הייתי מוסיף תיקון אחד: אף אם לא ניתן למצוא בשוק
מכונית מסוג זהה לזו שנפגעה, עדיין אין הניזוק רשאי לרכוש מכונית חדשה על חשבון
המזיק, אלא עליו לחפש מכונית אחרת, אשר צורתה וערכה מתקרבים ככל האפשר לסוג ולערך
של רכבו לפני התאונה. רק אם נכשל אף נסיון זה, יוכל לרכוש מכונית חדשה". (שם,
בעמ' 46).
סכומה של ההלכה בענין זה, ככל שהיא מתייחסת
לדיני נזיקין, נזכר אף הוא בע"א 273/80, 292, בעמ' 49, ובה נאמר שם:
"הנכון
הוא שיש להחליט בכל מקרה על פי נסיבותיו, ויש להגיע לתוצאה אשר אינה פוגעת בנתבע
באופן בלתי פרופורציונאלי ואשר אינה מאפשרת התעשרות בלתי סבירה של התובע".
כאשר, כאמור, במקרה של ספק יד התובע היא על
העליונה.
11. סכום ההלכה
מוכן אני להניח, מבלי לפסוק, שאילו בתביעת
נזיקין קא היה עסקינן, היו הקיבוצים זוכים בנזק שנגרם להם ללא ניכוי הפחת, אם כי
המצב המשפטי בענין זה אינו ברור לחלוטין; אך מערכת האיזונים בסוגיה שלנו היא שונה;
כאמור, בהעדר שיקולים של אשם או של צרכנות, יש לתת משקל ממשי במקרה שלפנינו
להיבטים התקציביים, שלהם עצמה לא מבוטלת במקבילית הכוחות של ההכרעה השיפוטית. אף
החוק עצמו מרחיק עצמו בקביעת הפיצויים מדיני הנזיקין; הרי נקבע בו בסעיף 5(1)
שמביאים בחשבון שיש לנכות סכומי ביטוח מן הפיצויים בניגוד לאמור בסעיף 81(1)
לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). דעתי היא, שבהיבט העקרוני, מקום שבו לא ניתן להחליף
נכס שנהרס בנכס שווה ערך, יהא הניזק זכאי לפיצוי בגובה שוויו של הנכס במועד שבו
נהרס וכך יווצר האיזון הדרוש בין השיקולים השונים הנוגעים לענייננו. פיצויו של
הניזק לפי עלותו של נכס חדש יהווה פיצוי יתר ויעמיד את הניזק במצב טוב יותר מאשר
בו היה לפני קרות הנזק. הנזק הממשי, כמשמעות דיבור זה בתקנה 6(2) הוא איפוא הנזק
הממשי בניכוי הפחת.
12. המסקנות לגבי רע"א 6449/96
בהקמת סכר חדש זכה קיבוץ נירים לסכר שתוחלת
חייו הנה 40 שנה בעוד שעובר למועד קרות הנזק היה בבעלותו סכר בעל תוחלת חיים של 32
שנים נוספות בלבד. מכוחה של ההכרעה אשר הובאה לעיל יש מקום לנכות מסכום הפיצוי את
ערך הפחת שסבל הנכס עובר לקרות הנזק, ועל כן התוצאה המסתברת היא כי במסגרת חישוב
הפיצוי לו זכאי קיבוץ נירים בגין הנזק שאירע לסכר, יש לשקלל גם את הבלאי שצבר במשך
8 שנות קיומו, ולהפחית ערך זה מסכום עלות הקמת הסכר מחדש.
בענין זה, דינו של הערעור להתקבל.
13. המסקנות לגבי רע"א 267/96 - מקרה מיוחד של
נזק שנגרם למקצתו של נכס.
גם בענין זה כמו גם בעניינו של קיבוץ נירים
נטען כי יש בידי הקיבוץ לתקן את הפגיעה בתשתית מאגר המים אך ורק באמצעות נכסים
חדשים - שהרי אין באפשרותו להשיג חלפים משומשים לשם כך. לכאורה, קיימת זהות בין
שני המקרים, כך שגם בענין זה מן הראוי היה לנכות בחישוב סכום הפיצוי את הפחת.
ואולם, נסיבות המקרה דכאן שונות הן שוני משמעותי אחד אשר ניתן למצוא בפסיקה. כאן
הנזק לא אירע לנכס כולו, אלא למקצתו. כזכור התייחס סגן הנשיא המלומד לענין זה בפסק
דינו נשוא רע"א 2672/96. מקרה זה עולה בקנה אחד עם הנאמר בענין ע"א
292/80, 273 הנ"ל אשר הובא לעיל. בהמשך הדברים נאמר שם:
"מאידך
גיסא, אם הנזק שנגרם למכונית הוא קל יחסית וניתן לתקן את הרכב על ידי החלפת חלקים
מסוימים בו, ולא ניתן להשתמש לשם כך בחלקי חילוף ישנים ומשומשים, אזי מן הדין הוא
לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות התיקון במלואן אפילו אם ישיג הניזוק על ידי כך את
היתרון של החלפת אותם חלקים ישנים במכוניתו בחדשים" (שם, עמ' 45).
ובהמשך מצטט השופט בך מפסק דין אחר אשר ניתן
בבית המשפט המחוזי:
"...כאשר
אין המדובר בנזק טוטלי, אלא בנזק חלקי הניתן לתיקון במחיר סביר, אזי אם לא ניתן
לבצע את התיקון אלא על ידי החלפתם של חלקים מסוימים שניזוקו בחדשים, זכאי הניזוק
לפיצוי כדי השיעור של מלוא עלות התיקון" (שם, עמ' 46).
בנסיבות שכאלה קל יותר ללמוד לענייננו מן
ההסדר הנזיקי. אמנם, גם כאן העיקרון של השבת המצב לקדמתו מסוייג על ידי העיקרון של
סיוע לחקלאי תוך שמירה על המסגרת התקציבית, אולם, מקום בו הנזק נגרם למקצת מן
הנכס, הרי שאין, בהכרח, בהחלפת החלקים הניזוקים בחלקים חדשים כדי לשנות ממהותו של
הנכס ואין בכך כדי לחדשו, ועל כל פנים הדבר לא הוכח במקרה שלפנינו. לפיכך אין
בהכנסת חלקים חדשים לנכס כדי להשפיע השפעה אמיתית על מידת הפחת הכללית של הנכס
כולו כיחידה אינטגרלית. גם טענת ההתעשרות של הניזק אינה מבוססת במקרה זה כל צרכה.
המסקנה היא, לפיכך, שהנזק הממשי או הפגיעה שנגרמו למשיב מתבטאים בעלות מלאה של
התיקון הנדרש - ללא ניכוי הפחת והוא - הן לצורך חישוב הפגיעה בנכס בהתאם להוראת
תקנה 5(2) והן לצורך חישוב הנזק הממשי שנגרם לנכס כקבוע בתקנה 6(2).
לאור התוצאה שאליה הגענו אין לנו צורך -
כמוסכם בין בעלי הדין - לטפל בענין הסמכות.
התוצאה היא שאנו מקבלים את הערעור ברע"א
6449/96, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומשיבים את החלטות ועדת הזכאות
וועדת הערר על כנן. המשיב ישלם למערערת שכ"ט עו"ד 30,000.- ש"ח.
אנו דוחים את הערעור ברע"א 2672/96 והענין יחזור לועדת הזכאות כמו שנקבע
והוסכם. המערערת תשלם למשיב שכ"ט עו"ד 30,000.- ש"ח.
המשנה לנשיא
השופט א. גולדברג:
אני מסכים
ש ו פ ט
השופטת ד. ביניש:
אני מסכימה
ש ו פ ט ת
החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין.
ניתן היום יד באייר תשנ"ח (10.5.98).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
דו/
96064490.B02